העשור הראשון של המנדט הבריטי בארץ-ישראל

טקסט הפרק


 התוכן
 
 
בשלהי מלחמת-העולם הראשונה, באוקטובר 1917 החל הצבא הבריטי, בפיקודו של הגנרל אלנבי, את המתקפה הגדולה על ארץ-ישראל. באר-שבע נכבשה בסערה, וב‑9 בדצמבר 1917, נר ראשון של חנוכה, נכבשה ירושלים. אלנבי נכנס בשערי העיר ברגל, מתוך כבוד לקדושתה, ויהודי ירושלים קיבלוהו כמשחרר. כעבור כשנה נכבשה הארץ כולה וב‑30 באוקטובר 1918 נכנעו התורכים וחתמו על הסכם שביתת-נשק עם "מעצמות ההסכמה". בכך תמה מלחמת העולם הראשונה. מן הראוי לציין כי בכיבוש ארץ-ישראל לקחו חלק גם "הגדודים העבריים", שהוקמו ביוזמתם של זאב ז'בוטינסקי (אשר התגייס באופן אישי לאחד הגדודים) ופנחס רוטנברג.
 
כחודש ימים לפני כניסתו של הגנרל אלנבי לירושלים, הגיע אל הלורד רוטשילד באנגליה מכתב משר החוץ הבריטי (שנודע לימים כ"הצהרת בלפור") וזה לשונו:
 
משרד החוץ
2 בנובמבר 1917
 
לורד רוטשילד היקר,
בעונג רב הריני מוסר לך, בשם ממשלת הוד מלכותו, הצהרת-אהדה לשאיפות היהודיות הציוניות, שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו: "ממשלת הוד מלכותו תראה בעין יפה את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ­-ישראל ותעשה כל מאמץ כדי לקדם השגת מטרה זו; עם זאת מובן היטב שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הלא­ יהודיות הקיימות בארץ-ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני שנהנים מהם יהודים במדינות אחרות".
אכיר לך תודה אם תביא הצהרה זו לידיעת הפדרציה הציונית.
 
שלך בכנות
ארתור ג'יימס בלפור
 
 
עם כיבוש הארץ על-ידי הצבא הבריטי וסיום המלחמה, חזרו החיים לאיטם למסלולם הרגיל. היהודים בעלי האזרחות הזרה, שגורשו מן הארץ בזמן המלחמה על-ידי התורכים, החלו לחזור לבתיהם ולבנות את ההריסות שהותירה המלחמה האיומה.
 
הצהרת בלפור, להקים בארץ-ישראל בית-לאומי ליהודים, הפיחה תקוות רבות בקרב היישוב היהודי בארץ והשלטון הבריטי נתקבל בברכה.
 
בשעה שהצבא הבריטי נלחם בתורכים, נמשכו הדיונים בין ממשלת בריטניה וממשלת צרפת על חלוקת אזורי ההשפעה במזרח התיכון. ב‑15 בספטמבר 1919 נחתם הסכם בין אנגליה לצרפת, לפיו ייסוגו הכוחות הבריטיים מן הגליל העליון שיהיה חלק מאזור ההשפעה של צרפת. בגליל השתוללו כנופיות ערביות שנתמכו על‑ידי המלך פייסל, שליט דמשק, שהתנגד להשתלטות הצרפתים על האזור. ארבעת היישובים היהודיים שהיו שם – מטולה, תל‑חי, חמארה וכפר גלעדי – הועמדו בסכנה.
 
בסוף חודש דצמבר 1919 הגיע יוסף טרומפלדור לגליל העליון, קבע את מושבו בתל‑חי וריכז בידיו את ענייני הגנת המקום. ב‑1 במרס 1920 (י"א באדר תר"ף) כיתרו את המקום אלפי ערבים. לתוקפים הייתה עדיפות רבה במספר הלוחמים וכן בכמות הנשק ואיכותו. מגיני תל‑חי, בפיקודו של יוסף טרומפלדור, לחמו בתוקפים, וכבר בתחילת הקרב נפצע טרומפלדור קשה ומת בערב מפצעיו. הקרב היה מר ועם חשכה פונו המגינים לכפר‑גלעדי הסמוך. כעבור יומיים פונה גם כפר‑גלעדי (מטולה וחמארה פונו עוד קודם לכן) והיישובים העזובים נהרסו על‑ידי הערבים ועמדו בשיממונם. כעבור מספר חודשים נתייצב המצב הביטחוני באזור ויוצאי מטולה, כפר‑גלעדי ותל‑חי חזרו לבתיהם.
 
לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, החלו הדיונים בדבר עתיד ארץישראל והאזור כולו וב‑19 באפריל 1920 התכנסו בסן רמו שבאיטליה "מדינות ההסכמה" (בריטניה, צרפת, ארצות-הברית, איטליה ויוון וכן יפן ובלגיה) לדיון בחוזה השלום עם תורכיה. באותה ועידה הוחלט להטיל על ממשלת בריטניה את המנדט על ארץ-ישראל לשם ביצוע הצהרת ממשלת בריטניה מיום 2 בנובמבר 1917 [הידוע כ"הצהרת בלפור"], לפיה יש להקים בארץ-ישראל בית לאומי ליהודים. החלטה זו הייתה מבוססת על ההכרה בקשר ההיסטורי של היהודים לארץ-ישראל ועל זכותם לבניית הבית הלאומי בארץ זו: [1]
 
סעיף 2. ממשלת המנדט תהיה אחראית להכנת התשתית הפוליטית, האדמיניסטרטיבית והכלכלית כדי להבטיח את הקמתו של הבית הלאומי היהודי [...]
סעיף 3. ממשלת המנדט תעודד אוטונומיה ליישוב היהודי בארץ.
סעיף 4. סוכנות יהודית מתאימה תוכר כגוף ציבורי לשם ייעוץ ושיתוף פעולה עם האדמיניסטרציה של ארץ-ישראל בנושאים כלכליים, חברתיים ואחרים הקשורים להקמתו של הבית הלאומי ולאינטרסים של היישוב היהודי בארץ-ישראל, בכפיפות קבועה לממשלת המנדט הבריטי...
ההסתדרות הציונית תוכר כסוכנות יהודית...
סעיף 6. שלטון המנדט יעודד עלייה יהודית לארץ-ישראל וכן יעודד הקמת ישובים על הקרקע, כולל על אדמות מדינה שאינן דרושות למטרות ציבוריות.
 
 
מפת המנדט הבריטי
 
ההחלטה להטיל על ממשלת בריטניה את המנדט על ארץ-ישראל כדי להקים בה את הבית הלאומי ליהודים, אושרה על-ידי מועצת חבר הלאומים שהתכנסה ביולי 1922. החלטה זו נכנסה לתוקף בספטמבר 1923.
 
בעוד הדיונים נמשכים, החליטו הערבים לנקוט בפעולות אלימות כדי לחבל בהגשמתה של הצהרת בלפור. ההזדמנות לפרעות ניתנה לערבים בעת חגיגות נבי‑מוסא. בחגיגות אלה, שמקורן בתקופה שבה ניצח צלאח א‑דין את הצלבנים, היו מגיעות משלחות של מוסלמים מכל חלקי הארץ לירושלים ומשם יוצאת תהלוכה למסגד סמוך ליריחו – מסגד שעל‑פי המסורת המוסלמית ניצב על קבר משה.
 
באפריל 1920 נתקבצו ובאו לירושלים אלפי מוסלמים ומשם יצאו בתהלוכה לעבר יריחו. בתום החגיגות, שנמשכו שבעה ימים, חזרו החוגגים לירושלים לשם תפילה לציון סיום העלייה לרגל. לאחר התפילה, ובעקבות נאומי ההסתה הרבים שנשמעו במהלך החגיגות, הפכה התהלוכה להתפרצות נגד היהודים.
המון מתאסף בירושלים לפני רדתו לנבי מוסא   
התקפת הערבים לא באה במפתיע והיהודים נערכו לה בעוד מועד. בירושלים כיהן אותה עת "ועד הצירים" כנציגות התנועה הציונית בארץ. "ועד הצירים" הטיל על זאב ז'בוטינסקי, שזה לא מכבר השתחרר מן הצבא הבריטי, לארגן את היהודים להגנה עצמית. בחסות "ועד הצירים" הקים ז'בוטינסקי בירושלים את ארגון ההגנה וערך אימונים מזורזים למתנדבים החדשים. בעוד תרגילי הסדר נערכו בגלוי, התקיימו האימונים בנשק חם במקומות מסתור. ז'בוטינסקי גרס כי כוח המגן צריך להיות לגאלי ועל‑כן הודיע לרונאלד סטורס, המושל הצבאי הבריטי, על קיום היחידות להגנה עצמית ואף דרש ממנו נשק בשביל המגינים, אולם נענה בסירוב.
 
בפרעות תר"פ נהרגו בירושלים שישה יהודים וכמאתיים נפצעו. אין ספק, כי לולא ההתארגנות המוקדמת, היה מספר הקורבנות גדול בהרבה.
 
שלושה ימים לאחר הפרעות ערכו הבריטים מעצרים נרחבים בקרב הערבים וגם על היהודים לא פסחו. בחיפוש שנערך באחת מעמדות ההגנה בעיר העתיקה, נמצאו 3 רובים, 2 אקדחים ו‑250 כדורים. 19 גברים שנמצאו במקום נאסרו. ז'בוטינסקי שמע על המאסרים רק למחרת היום. מיד יצא ל"קישלה" (בית‑המעצר שבמשטרת העיר העתיקה) יחד עם עורך‑הדין ד"ר מרדכי עליאש, כדי למחות על המאסר. הוא טען בפני הקצין האחראי כי ההגנה אינה ארגון בלתי חוקי וכי הממשל ידע על קיומו ועל‑כן דרש לשחרר מיד את האסירים. אולם אם השלטונות סבורים שהם אשמים, הרי הוא, כמנהיגם, אשם גם כן ויש לאסור גם אותו. הקצין הכיר בהיגיון שבדברי ז'בוטינסקי ואסר אותו ללא שהיות.
 
המאסר עורר זעם רב בקרב היישוב היהודי בארץ‑ישראל, שהתקומם נגד עמדת הממשלה שאינה מבחינה בין תוקף לנתקף.
ב‑12 באפריל נערך משפטם של עשרים חברי ההגנה. אותו יום נערכו הבחירות לאסיפת הנבחרים של היישוב ולאות הזדהות עם הנאשמים, הציבה מפלגתהפועלים "אחדות העבודה" (לימים מפא"י) את ז'בוטינסקי כמועמד ראשון ברשימתה.
 
 
זאב ז'בוטינסקיז'בוטינסקי וחבריו הואשמו ב"החזקת נשק בלתי חוקי וארגון קנוניה להביא לידי מעשי אלימות ורצח". ז'בוטינסקי כפר באשמה וטען כי השלטונות ידעו על קיומו של ארגון ההגנה, וכי הוא יחד עם רוטנברג, אף ביקשו מהשלטונות לצייד את הארגון בנשק.
 
המשפט היה קצר ובסיומו נידון ז'בוטינסקי ל‑15 שנות מאסר עם עבודת פרך וגירוש מן הארץ לאחר ריצוי העונש, בעוד חבריו נידונו כל אחד ל‑3 שנות מאסר עם עבודת פרך. כדי לשמור על איזון, הועמדו שני ערבים למשפט באשמת אונס ונשפטו ל‑15 שנות מאסר. גם שני מנהיגים ערביים, חאג' אמין אל‑חוסייני ועראף אל עראף, שנאשמו בהסתה, נשפטו שלא בפניהם ונידונו ל‑10 שנות מאסר כל אחד (השניים ברחו לירדן ומשם לסוריה השכנה).
 
 
הנציב העליון הראשון - הלורד הרברט סמואלעם היוודע פסק-הדין, ערך "ועד הצירים" פעולות מחאה רבות שכללו הפגנות המוניות וצום כללי. אלא, שכאמור, החליטה בינתיים ועידת סן רמו למסור את השלטון על ארץ‑ישראל לבריטניה כמעצמה מנדטורית. השמחה שפשטה ביישוב היהודי האפילה על הרצון למחות נגד פסק‑הדין הקשה שהוטל על ז'בוטינסקי וחבריו.
 
ביולי 1920, עם בואו של הנציב העליון הראשון הלורד הרברט סמואל לירושלים, פסק השלטון הצבאי בארץ (שהוקם לאחר השלמת כיבוש הארץ מידי התורכים בספטמבר 1918) . כמחווה כלפי האוכלוסייה האזרחית, הכריז הנציב העליון על חנינה כללית לכל מי שהיה מעורב בפרעות של חול המועד פסח תר”פ – יהודים וערבים כאחד. ז'בוטינסקי וחבריו שוחררו מתא המאסר ונתקבלו בהתלהבות רבה על‑ידי היישוב היהודי בארץ, אולם ז'בוטינסקי לא הסתפק בחנינה ודרש בתוקף את ביטול פסק‑הדין נגדו ונגד חבריו בטענה שאין דין מגן כדין תוקף. לאחר מאבק שנמשך חודשים רבים, הורה לבסוף מיניסטריון המלחמה הבריטי על ביטול פסקי‑הדין שניתנו נגד ז'בוטינסקי וחבריו. 
 
 
"ההגנה" כארגון ארצי
התקפות הערבים בשנת 1920 הגבירו את תודעת ההגנה העצמית בקרב היישוב היהודי הארץ. לאחר הקמת ארגון ההגנה בירושלים בידי ז'בוטינסקי, החליט "ועד הצירים" על הקמת ארגון הגנה ארצי שתפקידו יהיה להגן על היישוב היהודי מפני פורעים, אלא שההחלטה לא יצאה אל הפועל עקב מאסרם של ז'בוטינסקי וחבריו. אותה עת עסקו גופים רבים בענייני הגנה, שהחשוב ביניהם היה ארגון "השומר". ארגון זה החליט להעביר את הטיפול בענייני ההגנה למפלגת "אחדות העבודה", מפלגת הפועלים הגדולה באותו זמן. ואכן בוועידתה של "אחדות העבודה" שהתקיימה ביוני 1920, קיבלה המפלגה על עצמה את האחריות לבעיית הביטחון, "לדאוג לענייני ההגנה, לארגון השתתפותם של העובדים במפעל ההגנה ולהבטחת תוכנה הלאומי והסוציאלי של הגנה עממית בארץ ...". בוועידת הייסוד של "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל" ("ההסתדרות") שהתקיימה בחודש בדצמבר 1920, הוחלט לכלול את ההגנה בין תפקידיה של ההסתדרות וארגון ההגנה שהוקם על-ידי מפלגת "אחדות העבודה" חודשים מספר קודם לכן הועבר לסמכותה של ההסתדרות. מנהיגי המפלגות הציוניות הסוציאליסטיות ראו בארגון ההגנה מיליציה שתפקידה להגן על נפשם ורכושם של היהודים בארץ‑ישראל, והם התנגדו להנהגת סדר ומשמעת צבאיים בתוכו. בחוקת ההגנה משנת 1925 נאמר, בין היתר, שהמטרה היא "הגנה על היישוב והתכוננות למליציה עממית…".[2] בכך באו לידי ביטוי השקפות אנטי‑מיליטריסטיות שרווחו לאחר מלחמת‑העולם הראשונה שמקורן בחשש מפני התפתחותה של הצבאיות לפאשיזם שהחל משגשג באותם ימים באירופה. יתרה מזאת, מנהיגי הפועלים הניחו שארגון צבאי מסודר עלול לצבור כוח רב ולאיים על האוטוריטה שלהם. זה היה הבסיס לכפיפותו של ארגון ההגנה למרותה של הסתדרות העובדים בעשר שנותיו הראשונות.
 
מבחנו של ארגון ההגנה שזה עתה הוקם לא איחר לבוא.
 
במרס 1921 ביקר במזרח התיכון שר המושבות החדש, וינסטון צ'רצ'יל. במהלך ביקורו הגיע להסדר עם עבדאללה, בנו של השריף חוסיין ממכה, לפיו ימונה עבדאללה לאמיר על עבר הירדן המזרחי.[3] משלחת של ערבים נפגשה עם צ'רצ'יל וביקשה ממנו לבטל את הצהרת בלפור ולעצור את עליית היהודים לארץ. צ'רצ'יל דחה את הבקשה ואמר כי אין זה מסמכותו ואף לא מרצונו לעשות כן. ביקורו של צ'רצ'יל תרם רבות להתפרצות נוספת של פרעות שהחלו במאי 1921 ביפו.
 
בשנת 1921 הייתה יפו העיר המעורבת השנייה בגודלה בארץ והיהודים מנו בה 40% מכלל התושבים (16 אלף יהודים לעומת 26 אלף ערבים). ההרגשה שהממשלה הבריטית אכן מתכוונת להגשים את הצהרת בלפור, הייתה הסיבה להתפרצות האלימה נגד היהודים. בדרך זו חשבו הערבים לעצור את העלייה ולמנוע את הקמת הבית הלאומי ליהודים בארץ‑ישראל.
 
ב‑1 במאי 1921 הסתער המון ערבי על יהודי יפו. הותקפו עוברים ושבים ונבזזו חנויות, אולם היעד העיקרי היה "בית החלוץ", שבו שכנו 100 יהודים שזה עתה עלו ארצה. העולים ניסו להתגונן בעזרת מוטות ברזל שעקרו מהגדר, וכאשר הצליחו להדוף את ההמון הופיעו שוטרים ערבים ופתחו באש על המגינים. ההמון הסתער בעקבות השוטרים אל תוך הבית, הרג 13 עולים ופצע 24.
 
למחרת החלה ההסתערות על תל‑אביב, אולם הערבים נהדפו על‑ידי שרידי הגדוד העברי שחנה אותה עת במחנה הצבא בצריפין. כשנודע לחיילי הגדוד כי תל‑אביב בסכנה, החליטו לבוא לעזרת אחיהם. מפקד הגדוד, אליעזר מרגולין, לא שותף בדיוני החיילים, כי לא רצו להביכו. אולם כשנודע הדבר למרגולין, יצא מיד לתל‑אביב כדי לעמוד בראש חייליו.
 
אותו בוקר נרצחו בשכונת אבו‑כביר שישה יהודים, ביניהם הסופר הנודע יוסף חיים ברנר.
 
מיפו התפשטו הפרעות לעבר פתחתקווה, שהותקפה ב‑5 במאי על‑ידי אלפי ערבים (חלקם עבדו כפועלים אצל איכרי המושבה). פלוגת צבא הודי שחנתה בראש‑העין הסמוכה הוזעקה למקום וחייליה פתחו באש מכונת ירייה לעבר הפורעים. 14 ערבים נהרגו והשאר נמלטו מן המקום. בשעות אחר הצהריים נעשה ניסיון נוסף להתקיף את פתח‑תקווה, אולם הצבא התערב בעוד מועד והדף את הפורעים. אותו יום נהרגו 48 ערבים (רובם ככולם מאש שנורתה על-ידי הצבא הבריטי) ו‑4 מגינים יהודים. פתח‑תקוה ניצלה הודות להתערבותו המהירה של הצבא.
 
בשני ימי הפרעות נרצחו 43 יהודים ו‑146 נפצעו, מתוך יישוב שמנה 82,800 יהודים. בעקבות השתתפות חיילי הגדוד העברי בהגנת תל‑אביב ללא רשות, נאלץ מרגולין להתפטר מתפקידו וחייליו שוחררו משורות הצבא הבריטי.
 
 
 
פרעות ביפו
 
 המסקנה מניתוח האירועים הייתה כי:
"התפרצות המאורעות ביפו מצאה את ארגון הגנה בלתי-מוכן לפעולה. הסיבה העיקרית לכך הייתה, כמובן, אותה רוח של שאננות כללית ששררה ביישוב בשנה הראשונה שלטונו של סמואל, ושהשפיעה, ביודעין ובלא יודעין, אפילו על האנשים שההגנה הייתה עיקר מחשבתם ופעולתם". [4]
 
הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון, הגיע ארצה באניית מלחמה ב‑1 ביולי 1920. מינויו של סמואל היהודי, שהיה מדינאי בריטי וחבר ממשלה לשעבר, התפרש כדבקותה של ממשלת בריטניה בהגשמת "הצהרת בלפור". ואמנם זמן קצר לאחר בואו נאם באספה מיוחדת וציין כי כוונתן של מעצמות ההסכמה "להבטיח את כינונו של הבית הלאומי היהודי לעם ישראל בארץ‑ישראל". בשבת שלאחר צום תשעה באב, שבת נחמו, בא הנציב היהודי להתפלל בבית‑הכנסת "חורבת ר' יהודה הנשיא" שבעיר העתיקה בירושלים, עלה לתורה וקרא את ההפטרה "נחמו נחמו עמי". הוא נתקבל בהתלהבות רבה והיישוב היהודי תלה בו תקוות גדולות. אלא שהאכזבות לא איחרו לבוא.
 
לאחר הפרעות של שנת 1921 נתמנתה ועדת חקירה שקבעה כי ההתפרצויות נבעו בגלל "גורמים פוליטיים וכלכליים" וביניהם נמנית "העלייה היהודית". כדי להרגיע את הרוחות הורה הנציב העליון להפסיק באופן זמני את העלייה (שהוגבלה קודם לכן ל‑16,000 בשנה) ואחר‑כך להגבילה על‑פי העיקרון של "כושר הקליטה של הארץ".
 
הספר הלבן הראשון – צ'רצ'יל
ב‑3 ביוני 1922 נמסר להנהלה הציונית בלונדון נוסח "הספר הלבן של וינסטון צ'רצ'יל", שר‑המושבות הבריטי באותו זמן, בו נקרע עבר-הירדן המזרחי מארץ-ישראל. כדי להצדיק מהלך זה, הסביר צ'רצ'יל כי בהצהרת בלפור: "אין כוונה שארץ‑ישראל כולה תהפוך להיות בית לאומי יהודי, אלא שבית כגון זה ייוסד בתוך ארץ‑ישראל". [5] אף הוא התנה את העלייה היהודית לפי העיקרון של כושר הקליטה הכלכלי.
 
ב‑24 ביולי 1922 אישרה מועצת חבר הלאומים את נוסח המנדט הבריטי, שהיה מבוסס על הצהרת בלפור, אולם חודשיים לאחר מכן קבעה המועצה, על‑פי בקשת ממשלת בריטניה, שהוראת המנדט בדבר הקמתו של בית לאומי יהודי לא יחול על "עבר הירדן המזרחי". עבדאללה, בן חוסיין מלך חג'אז, נתמנה "אמיר של עבר הירדן". כך נקרעו 77% משטחה של ארץ‑ישראל, ואזור "הבית הלאומי ליהודים" שהובטח בהצהרת בלפור הצטמצם ל‑23% משטח הארץ.
 
בסוף שנת 1928 נסתיימה תקופת שירותו של פלומר כנציב עליון בארץ‑ישראל, לאחר שהחליף את סמואל ביוני 1925. תקופה זו עמדה בסימן של יציבות ביטחונית ושל משבר כלכלי, שהחל בשנת 1926 וגרם להאטה בעלייה. בשנת 1925 עלו 33,800 יהודים ובשנת 1926 עלו 13,080. ב‑1927 הגיעו ארצה 2,710 עולים בלבד, לעומת 5,070 שירדו מהארץ. רק בשנת 1928 ניכרו סימני התאוששות כלכלית שהביאה להגברת העלייה וזו גרמה לחידוש התנגדות הערבים להקמת בית לאומי ליהודים בארץ‑ישראל.[6] הפעם מיקדו הערבים את המאבק סביב בעיית הכותל המערבי.
 
חילוקי דעות סביב זכות היהודים לכותל המערבי נמשכו במשך מאות בשנים. אמנם הכותל נמצא מחוץ לתחומי הר-הבית (המכונה בערבית אל‑חרם א‑שריף), אבל גם הוא קדוש למוסלמים. הוא נקרא "אל‑בוראק", על‑שם הסוס האגדי שעל גבו עלה מוחמד לשמים. על‑פי המסורת המוסלמית, לפני עלותו לשמים קשר מוחמד את הסוס בכוך שבכותל המערבי. מדי פעם פרצו סכסוכים בין יהודים לערבים על רקע ניסיונות היהודים לרצף את סמטת הכותל ולהביא למקום תשמישי קדושה, ספסלים וכן בניית מחיצה להפריד בין נשים לגברים. הסכסוכים היו מובאים בפני השלטונות העותומניים, שנהגו לפסוק לטובת הערבים. אולם באמצעות תשלומים לשומרי הווקף, העלימו הערבים עין והיהודים המשיכו להביא למקום ספסלים ותשמישי קדושה.[7]
 
בליל יום הכיפורים תרפ"ט (23 בספטמבר 1928) התכנסו מאות יהודים להתפלל ברחבת הכותל המערבי, והשמש קבע מחיצה בין הנשים לגברים. הערבים ראו בהקמת המחיצה הפרה של הסטוס‑קוו וסגן מושל מחוז ירושלים, קיתרוטש, דרש מהיהודים להסיר את המחיצה. למחרת בבוקר באה משלחת של המתפללים ובקשו מסגן המושל לדחות את הגזרה עד לסיומו של יום הכיפורים, אולם ללא הועיל; קיתרוטש שלח קצין משטרה אל רחבת הכותל והורה לו להסיר את המחיצה בכוח. הפגיעה ברגשות הדתיים של היהודים עודדה את המנהיגים הערבים, שפתחו בדברי הסתה נגד היהודים. הסיסמה "א‑דולה מענא" (הממשלה אתנו) שימשה כדי לשלהב את ההמונים הערביים.
 
האירועים ליד הכותל גרמו לתסיסה רבה בקרב שדרות רחבות ביישוב היהודי. באופן ספונטני הוקמו "ועדים למען הכותל" שערכו אספות עם והוציאו כרוזים בדבר זכותם של היהודים על שריד מקדשם. רבים בארץ ובתפוצות יצאו בקריאה נרגשת לשמירת זכות היהודים להתפלל ליד הכותל. הרביזיוניסטים ותנועת הנוער בית"ר העלו את עניין הכותל בראש תביעותיהם הפוליטיות וראו בכך עיקרון לאומי חשוב.
 
ההתעוררות הציבורית לא קיבלה את ברכת ההנהגה הציונית, שניסתה להרגיע את הרוחות בחששה מהסלמה. חוגי הציונות הסוציאליסטית גילו מורת רוח מן "ההיסטריקה של הרבנות ושל ברית טרומפלדור". הגדיל לעשות משה בילינסון, פובליציסט מראשי הדוברים בתנועת הפועלים הארצישראלית וחבר מערכת העיתון "דבר", שכתב כי אמנם "רב ערכו של הכותל המערבי – אבל אסור לנו להשכיח כי את המקום המרכזי בתחיית העם תופסים ערכים אחרים: עלייה, עבודה, אדמה".
 
בישיבת הוועד‑הלאומי אמר בן‑גוריון כי "מאורע הכותל אינו המאורע החשוב והמכריע ביותר שקרה בזמן האחרון" ודרש לרכז את המאמץ העיקרי בהגדלת העלייה ויצירת יחסי שלום עם הערבים.
 
כדי להרגיע את הרוחות פרסמה הממשלה הבריטית ב‑17 בדצמבר 1928 "ספר לבן", ובו אישרה את זכויות היהודים להתפלל ברחבת הכותל ואת בעלותם של הערבים על רחבה זו. עד לבירור סופי של העניין, אסרה הממשלה את התקיעה בשופר ליד הכותל בראש‑השנה ובמוצאי יום הכיפורים. בקיץ 1930 פסקה ועדה מיוחדת מטעם מועצת חבר הלאומים, שאסור ליהודים לקבוע מקומות ישיבה ליד הכותל, להציב שם שולחנות וגם לתקוע בשופר. איסור התקיעה בשופר נכלל גם בתקנות ממשלת המנדט.[8]
 
הערבים הגבירו את לחצם על הממשלה והמשיכו בפרובוקציות ליד הכותל, במגמה שהמחלוקת לא תרד מסדר היום. ביוזמת המועצה המוסלמית העליונה החלו הפרעות לתפילת היהודים. המואזין של כיפת הסלע (הסמוך לכותל) קרא למאמיניו דווקא בעת תפילת היהודים. בנוסף לזאת פתחו הערבים פתח ברחבת הכותל, ששימש דרך מעבר לתושבי המקום.
 
בתגובה לאיסור התקיעה ליד הכותל, כתבו הרבנים הראשיים לארץ‑ישראל, הרב קוק והרב יעקב מאיר, את המכתב הבא לנציב העליון: [9]
 
ב"ה ירושלים, ט' בתשרי תר"ץ [13.10.1929]
 
הרבנות הראשית לארץ-ישראל
פה עיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו
כבוד הוד מעלתו הנציב העליון ומפקד עליון לארץ-ישראל
 
סיר ג'והן צ'אנסלור ירום הודו
אדוננו המרומם מאוד,
הננו מתכבדים בזה להודיע להדרת כבודו, שיושב ראש הנהלת הוועד הלאומי הודיע לנו בתור פקודה בשם הוד מעלתו; בנוגע להתפילה של יום הכיפורים דנא, שהסדר הדתי שלה הוא שהיא מסתיימת בתקיעת שופר; שבשנה זו מפני הלחץ של הערבים נמנע לתקוע בשופר בתפילתנו על‑יד הכותל.
אנו רואים הכרח וחובה קדושה לעצמנו למחות בזה לפני הוד מעלתו על הגזירה החדשה…הפקודה האוסרת את תקיעת השופר עם גמר הצום והתפילה, פוגעת במנהג דתי המקודש בעמנו מדור לדור. הפעולה של תקיעת השופר עם גמר תפילת נעילה היא סמל דתי החותם את קדושת היום. הפגיעה במנהג זה היא על‑כן פגיעה בכל סדרי התפילות והמנהגים של היום הקדוש הזה ובשלמותם, וכל אדם בישראל אי אפשר לו שלא לראות בגזירה כזו עלבון קשה לרגשותיו הדתיים ופגיעה בחופש הדת והמצפון שלו… ההכרה שאין לנו על מי להישען בארץ הזאת מלבד אבינו שבשמים, הרצון למנוע מאת תושבי הארץ זעזועים ופגעים חדשים ויהא מה – מביאים אותנו לקבל את הגזירה המעליבה. נתנו פקודה מתאימה לשמש של הכותל המערבי, אבל עם זה אנו רואים חובה לעצמנו להביע בזה לפני הוד מעלתו את מחאתנו הנמרצת ואת התמרמרותנו העמוקה על הפגיעה ברגשותינו הדתיים ולהכריז בזה בכל תוקף שמתוך כך אין אנו מקבלים עדיין גזירה זו.
הרבנות הראשית ליהודי ארץ‑ישראל, היישוב היהודי בארץ ועם ישראל כולו לא ישלימו לעולם עם התעללות ברגשותיהם ובמסורותיהם הדתיות.
את הדברים האלה ראינו חובה לעצמנו להודיע להוד מעלתו. יסלח נא הוד מעלתו על דברינו אשר הם מתפרצים מתוך מכאובי לבבנו הנוראים מאוד.
 
והננו חותמים ברגשי כבוד מאוד נעלים
הסרים למשמעתו.
הנשיא: הרב יצחק הכהן קוק. הנשיא: יעקב מאיר
 
 
הערבים ראו בהתנהגות הממשל הבריטי אות של רפיון והחלו בהתנכלויות נגד יהודים שעשו דרכם אל הכותל וזאת בנוכחות שוטרים בריטים שנשארו אדישים למתרחש. לאחר אחת ההתנכלויות נפוצה שמועה שהתפילה ליד הכותל נאסרה זמנית על‑ידי השלטונות. כתוצאה מן השמועה נערכו בערב תשעה באב תרפ"ט אספות מחאה בשלוש הערים הראשיות. למחרת היום, ב‑15 באוגוסט 1929, נערכה בירושלים הפגנה רבתי ולמעלה משלוש מאות איש עשו את דרכם דרך שער שכם אל הכותל המערבי, שם נשאו נאומים והונף דגל הלאום. מן הכותל צעדו המפגינים לעיר החדשה דרך שער יפו ובדרכם התעכבו ליד מלון יוז, משכן ההנהלה הציונית. ההפגנה התפזרה בכיכר ציון בשירת "התקווה" והנפת דגלי הלאום. את ההפגנה ארגנו הבית"רים ו"הוועדים למען הכותל".
 
למחרת היום ערכו הערבים הפגנת‑נגד בהשתתפות כאלפיים ערבים מוסתים מירושלים ומסביבתה. ההפגנה עברה בשלום, אולם בעקבותיה גברו נאומי ההסתה במסגדים, בבתי‑הקפה וברחובות.
 
 
פרעות תרפ"ט (1929) [10]
לאחר שבוע של הסתה פתחו הערבים ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, בפרעות מאורגנות בירושלים. המוני הערבים שבאו להתפלל בהר הבית התפרצו לכיוון ירושלים היהודית, פגעו בסכינים ובאלות בכל יהודי שנקרה בדרכם והרסו את בתי‑המסחר. הכפרים הסמוכים לירושלים לקחו חלק פעיל בפרעות ותפקיד מרכזי מילא הכפר דיר‑יאסין שחלש על השכונות המערביות של העיר והיה סמוך לשכונת גבעת‑שאול. גם השכונות בדרום העיר הותקפו בידי ערביי הסביבה – קיבוץ רמת‑רחל נהרס כליל לאחר שתושביו נטשוהו וכן נהרס חלק משכונת תלפיות, ובין היתר נהרס גם ביתו של הסופר ש"י עגנון. השתוללות האספסוף המוסת נמשכה בירושלים מספר ימים והותירה אחריה 23 יהודים הרוגים ועשרות פצועים.
 
במוצא הסמוכה לירושלים התנפלו כ‑30 ערבים מן הכפר הערבי הסמוך (קולוניה) על הבית הקיצוני בשכונה, בית משפחת מקלף, ממייסדי השכונה. תוך רגעים מעטים שחטו בסכינים את בני משפחת מקלף וכן שני אורחים שהיו בבית, יחד, שבע נפשות. בנשים התעללו לפני הרצח, הן נאנסו ואחר‑כך נרצחו. אחרי הרצח והביזה העלו את הבית באש. בן אחד, מרדכי, ניצל (לימים היה רמטכ"ל צה"ל).
 
שעתיים לאחר הרצח הגיעו למקום שלוש מכוניות משטרה שהעבירו את רוב תושבי המקום לירושלים, ובתי המושבה נשדדו בידי השכנים הערבים.
 
אולם הנורא מכל קרה בחברון; היהודים ישבו בחברון מאות בשנים וחיו בשלום עם שכניהם הערבים. אלא שכל זה לא מנע מן הערבים מלהסתער על בתי היהודים בשבת בבוקר, ה‑24 באוגוסט 1929, כדי להרוג ולבזוז מכל הבא ליד. הרצח היה אכזרי וההתעללות בנשים הייתה נוראה.
 
מתוך יישוב שמנה 600 יהודים, נרצחו אותו בוקר בדם קר 67 גברים, נשים וטף ועשרות רבות נפצעו. בתזכיר ששלח "ועד פליטי חברון" לנציב העליון, נאמר, בין השאר:
 
 […] מאות שנים ישבנו בין ישוב מוסלמי, הרב מאתנו עשרות מונים, בשקט ובשלוה…אנו לא הרגזנו מעולם את שכנינו המוסלמים והתאמצנו תמיד לחיות אתם בשלום ובידידות, למרות הפגיעות והעלבונות שמצאונו פעם בפעם. רופא קהילתנו ובית המרקחת שלנו הושיטו להם את עזרה. עניי המוסלמים מצאו אצלנו סעד ועזרה ביד נדיבה…
בימים האחרונים הרגשנו שינוי לרעה ביחס החברונים אלינו…מבלי כל סיבה ותואנה מצדנו התחילו פרחחים מוסלמים עוד ביום ו', י' באב תרפ"ט [16 באוגוסט 1929], להרגיז אותנו ולאיים עלינו בטבח כללי…
 
      ההרג
לקול פקודת המנהיגים התפלגו ההמונים הערבים לקבוצות קבוצות ופשטו על בתי היהודים… לתאר את אשר עשו זאבי ערבות פראים אלה בנשים, בילדים, בזקנים מחוסרי הגנה, לא יספיקו עשרות גיליונות. כל פצוע, כל הרוג, כל טבוח וכל אנוסה ומעונה יספרו בשפת הדממה והכאב את אשר עוללו להם…
 
כל התועבות הללו נעשו לעיני המושל והמשטרה, שטיילו בחוצות. המושל פירק מבעוד יום את הנשק מהשוטרים, למרות ידיעתו את המצב החמור. לפי הכרתנו, די היה באיום כל שהוא מצד הממשלה, או יריות בודדות, וההמון היה מתפזר. ורק לאחר ששחטו די, שדדו ואנסו, ובאו הפורעים להתנפל על קצין אנגלי – ירו יריות אחדות וההמון התפזר מיד.
ולולא משפחות ערביות אחדות, אשר הגנו על היהודים, לא הייתה נשארת נפש יהודי חיה בחברון. אחר מעשי הרצח והעינויים האלו אספו אותנו בבית הממשלה, מתים וחיים, פצועים וחולים יחד והיינו נתונים במצב סניטרי נורא, בסירחון, בלי מזון ובלי מים די. יחס הפקידים בבית הממשלה, חוץ מהפקיד פאטריטש, היה למטה מכול ביקורת. כך סבלנו ארבעה ימים עד אשר הובילו את שארית הפליטה לירושלים, בעירום ובחוסר כל.
 
בשם 65 ההרוגים והטבוחים, 58 הפצועים וכמה יתומים ואלמנות שנשארו, ובשם שארית הפליטה השדודה והמעונה, אנו מאשימים:
את הממשלה על שלא מלאה את חובתה ולא הגנה על תושבים שקטים מחוסרי הגנה.
את המושל עבד‑אללה קרדוס ואת המפקד קאפוראטו אשר שללו מאתנו כל דרך לבקש עזרה והגנה. רימו אותנו בהבטחות שווא ונתנו אפשרות לרוצחים לרצוח ולשודדים לשדוד.
את המשטרה על שלא מלאה את חובתה והתייחסה אלינו בגסות ובבוז.
את שליחי המופתי והמועצה המוסלמית… שהכריזו על הטבח והתירו את השוד והאונס.
וגם את תושבי חברון (חוץ ממשפחות אחדות) על שלא קמו לעזרת אחים שכנים כמצוות הקוראן ולא הצילו את היושבים איתם לבטח זה מאות בשנים…
 
      בכבוד רב      
       ועד פליטי חברון
 
אותו יום גורשו כל היהודים מחברון, וחזרו אל העיר רק כעבור 40 שנה, לאחר מלחמת ששת הימים. (מקצת היהודים חזרו אמנם לאחר הפרעות של 1929, אולם גורש משם בשנת 1936).
 
גם בתל‑אביב ובחיפה פרעו הערבים ביהודים (בשני המקומות נהרגו 13 נפשות), אולם הבעיה הקשה ביותר הייתה ביישובים הקטנים והמבודדים, הרחוקים ממרכזים גדולים.
 
הר‑טוב, בת 130 הנפשות, הותקפה בידי ערביי הסביבה. כל התושבים התבצרו באחד הבתים כשברשותם 5 רובים. בכל פעם שהפורעים התקרבו אל הבית, נפתחה עליהם אש רובים והם נסוגו. אחד המתיישבים התחפש לערבי ובערב הצליח להגיע אל תחנת הרכבת ולהזעיק עזרה. בינתיים פשטו הפורעים על החווה ועל בתי המתיישבים ובזזו מכל הבא ליד (פרות, סוסים, תבואה, רהיטים ועוד). לקראת חצות הגיעו למקום חיילים בשתי מכוניות משוריינות, ומספר יריות הניסו את הפורעים. כל התושבים הועברו ברכבת לתל‑אביב והיישוב הקטן נהרס כולו בידי הערבים. גורל דומה לזה של הר‑טוב פקד גם את כפר‑אוריה הסמוך וגם את היישוב הקטן באר‑טוביה שבדרום הארץ.
 
בערב ה‑26 באוגוסט הותקף קיבוץ חולדה בידי אלפי ערבים מן הסביבה. לאחר קרב קשה, שבו נהרג מפקד המקום אפרים צ'יז'יק, הגיע בלילה כוח צבאי ופינה את תושבי הקיבוץ. הפורעים הערבים בזזו מכל הבא ליד ולאחר מכן העלו את הקיבוץ באש.
 
הפרעות לא פסחו על צפון הארץ, ויישובים רבים הותקפו, אולם החמור ביותר קרה ליהודי צפת.
 
קרוב ל‑3,000 יהודים גרו בצפת וחיו ביחסים טובים עם שכניהם הערבים (כ‑10,000 במספר). ואכן שרר שקט בצפת, בעוד הפרעות משתוללות ברחבי הארץ. אולם ביום החמישי לפרעות, כאשר נדמה היה כי המשטרה והצבא שולטים במצב, חלה התפרצות דמים בצפת. ביום חמישי אחר‑הצהריים, ה‑29 באוגוסט 1929, פרצו פורעים ערבים אל הרובע היהודי, דקרו והרגו יהודים ללא רחם. הפורעים הציתו מחסן דלק והשרפה פשטה עד מהרה בכל חלקי הרובע היהודי. תוך מחצית השעה נמנו 18 הרוגים, רובם נשים וזקנים, ו‑80 נפצעו וקיבלו טיפול בבית‑החולים "הדסה". ארגון ההגנה גילה אוזלת יד מוחלטת ורק התערבות המשטרה מנעה אסון גדול יותר.
 
בערב הגיעו 10 מכוניות צבא ולפי פקודת המושל אספו החיילים את יהודי העיר לחצר הממשלה. יומיים שהו היהודים בחצר הממשלה וראו כיצד בתיהם עולים באש. בלילה השני תקפו הערבים גם את חצר הממשלה ומן היריות נהרגו 2 יהודים, אחד מהם ילד שנפצע ומת אחר‑כך מפצעיו. בשבת בבוקר יצאו הפליטים מחצר הממשלה וחזרו לרובע היהודי השדוד וההרוס ורק ביום ראשון הגיעה עזרה חומרית מטבריה ומחיפה. "אין ספק שכוח הגנה קטן ומאורגן יכול היה למנוע את האסון. אולם הכוח הזה לא היה בנמצא".[11]
 
היישוב היהודי הקטן בעין‑זיתים, הסמוך לצפת, הותקף אף הוא. 3 יהודים נהרגו והשאר נמלטו לצפת.
 
פרעות תרפ"ט גרמו לזעזוע עמוק ביישוב היהודי בארץ; לא הייתה נקודת יישוב אחת שלא חששה מהתקפת פורעים ערבים. הצנזורה שהטילה הממשלה על העיתונות וניתוק קשרי הטלפון הגבירו את חוסר הביטחון וגרמו להפצת שמועות שהגדילו את החרדה והפחד.
 
פרעות תרפ"ט השפיעו על התפתחות ההתיישבות היהודית בארץ‑ישראל מחד גיסא ושימשו מפנה בתולדות ארגון ההגנה מאידך גיסא. בעקבות שבע שנות השקט שעברו על הארץ (1922‑1929) נתפסה הנהגת היישוב לאשליה שבעיות הביטחון נפתרו וחזרה האמונה ביכולת השלטון הבריטי לשמור על חוק וסדר בארץ‑ישראל. בספר "תולדות ההגנה" אנו מוצאים את הדברים הבאים: [12]
היחידי בין מנהיגי‑התנועה המרכזיים, שלא פסק מלהתריע בעצם שנות השלווה של פלומר [הנציב העליון] על הסכנה האורבת ליישוב הבלתי‑מזוין והוקיע בלי רחמים את שאננות מנהיגי התנועה, היה זאב ז'בוטינסקי. עוד באב תרפ"ח (אוגוסט 1928) קרא מעל במת הקונגרס הי"ד: "השלום איננו עדיין בארץ‑ישראל, ולכן עומדים אנו מלאי חרדה בפני שאלת הביטחון…מצטער אני כי אנשים רציניים, החייבים לראות בכל יהודי בארץ אח, אחות, בת או בן, קמים ומשתמשים בנימוק שאיננו נימוק כלל. הם אומרים: 'הרי היו לנו בארץ‑ישראל שלוש שנות שקט'. חיים אנו בארץ שבה מתנהלת פעילות חתירה והסתה מכל הצדדים…
 
על אזהרתו חזר כעבור שנה באסיפת הועד‑הלאומי ובפני אלפים שבאו לשמוע את נאומו בתל‑אביב:
"אתם אינכם רואים נחיצות בהגנה עברית, בגדוד עברי, יען כי שקט בארץ? אם שבע שנים לא פרצה דליקה בכפר, האם צריך לבטל את מוסד מכבי‑האש שבכפר? שבע שנים לא הייתה שריפה, ובשנה השמינית בכל‑זאת עלולה היא לפרוץ".
 
מסתבר שבמשך חודשים מספר היה אי‑שקט בירושלים ובכל זאת באו הפרעות בהפתעה. איש לא התייחס ברצינות "לכתובת שהייתה על הקיר", ולמרות ההתנכלויות ליהודים בעיר העתיקה לא מנעו עצמם מנהיגי היישוב וראשי ארגון ההגנה לעזוב את הארץ כדי להשתתף בישיבות הקונגרס הציוני הט"ז, שהתקיים בציריך בין ה‑29 ביולי ועד ה‑10 באוגוסט 1929. גם לאחר סיום הדיונים, לא מיהרו מנהיגי היישוב לחזור הביתה והאריכו את שהותם באירופה, מי לעבודה ומי למנוחה (ההחלמה במקום נופש לאחר קונגרס הייתה מקובלת על המנהיגים הציוניים, סוציאליסטים כלא‑סוציאליסטים.[13]) יצחק בן‑צבי היה המנהיג היחידי שחזר ארצה ב‑22 באוגוסט, יום לפני הפרעות.
 
פרעות תרפ"ט שינו את מפת ההתיישבות היהודית בארץ‑ישראל. היהודים גורשו מחברון, שכם, עזה ובית‑שאן ולא שבו לגור במקומות אלה. מספר מקומות יישוב נחרבו עד היסוד (קיבוץ רמת‑רחל בדרום ירושלים ומוצא במערב העיר, באר‑טוביה בדרום הארץ, קיבוץ חולדה, קיבוץ משמר‑העמק והיישוב היהודי בעין‑זיתים בגליל).
 
במשך שבוע של פרעות נהרגו ברחבי הארץ 133 יהודים ונפצעו כ‑230 (מתוך יישוב שמנה 172,500 יהודים), לעומת 116 ערבים הרוגים ו‑232 פצועים, רובם ככולם מירי של הצבא הבריטי שהגיע ממצרים וממלטה כדי לדכא את המהומות.
 
ארגון ההגנה לא היה בנוי לפרעות בהיקף כה גדול; לא היה נשק במידה מספקת, החברים לא קיבלו אימונים מתאימים והארגון היה לקוי. ההגנה גם חסרה מחלקת מודיעין שמתפקידה להתריע על שעלול להתרחש. היו שטענו כי הסיבה לשאננות נבעה משבע השנים השקטות, אולם הסיבה האמיתית הייתה עמוקה יותר.
 
כאמור, נוסדה ההגנה כארגון ארצי בשנת 1920 בוועידת היסוד של "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ‑ישראל" ("ההסתדרות"). ארגון ההגנה היה נתון למרוּת ההסתדרות וכפוף למוסדותיה. ראשי ההסתדרות היו, כזכור, אנטי מיליטריסטים והצבאיות סימלה בעיניהם את הארגונים הפשיסטיים שצמחו באירופה באותה תקופה. לעומת הגישה האנטי מיליטריסטית הזו היו מפקדים רבים בהגנה שביקשו לתת לארגון צביון צבאי. הם טענו כי בלי סדר ומשמעת ובלי אימונים צבאיים מסודרים לא תוכל ההגנה למלא את תפקידה. רק בשנות הארבעים, עבר ארגון ההגנה למתכונת צבאית ובמלחמת העצמאות היווה את הבסיס ליסודו של צה"ל.
 
יוחנן רטנר (שבשנת 1938 נתמנה ראש המפקדה הארצית של ההגנה) נקלע לירושלים בעיצומם של פרעות תרפ"ט (1929), ואת ביקורתו סיכם במילים הבאות: [14]
 
המסקנות הצבאיות היו לפי שעה כדלקמן: בגישתה הכללית עמדה עדיין ההגנה, בעיקרו של דבר, במקום שעמדה בעיירות רוסיה – גישה של הגנה סבילה על בתים ורבעים מפני אספסוף פורעים. לא היו בנמצא יחידות לוחמים המסוגלות לצאת, לאחר אימון וציוד בנשק, ללחום בשדה הפתוח, או – ומבחינה מעשית אין הבדל בדבר – לבוא לעזרת קבוצה מרוחקת השרויה בסכנה. משניצבו בפני צורך, ולו בממדים מצומצמים, היו מאלתרים על‑פי החוש…
 
על פרעות תרפ"ט כותבת אניטה שפירא: [15]
אם היה מאורע שראוי לכינוי "טראומאטי" בתולדות היישוב, היו אלה מאורעות 1929. נדהמים והמומים צפו היהודים במחזות הזוועה בחברון ובצפת, במוצא ובחולדה. היישוב ומנהיגיו עמדו חסרי‑ישע מול פרעות הערבים; ה"הגנה" הראתה חולשה ופיגור אחרי ההתפתחויות ברחוב הערבי, ותחושת חוסר‑הישע מצאה את ביטויה בכינוי שכינו את המאורעות – "פוגרום" במשך כשנתיים ימים לא ירד הנושא מעל סדר יומו של היישוב בעיתונות, בדיונים בתוך המפלגות וביניהן.
 
על תחושתו של בן‑גוריון כותב שבתאי טבת: [16]
המאורעות ב‑1929 נטעו בליבו של בן‑גוריון חרדה כפולה: שהיישוב היהודי בארץ יושמד על‑ידי הערבים תושבי‑הארץ בסיוע אחיהם בארצות השכונות… ושחידוש ההתקפות הערביות, גם אם תהדוף אותן ה"הגנה", ייצור אי‑שקט שימנע את היהודים המפוכחים מלעלות לארץ‑ישראל…
 
 
ה"ספר הלבן" של פאספילד [17]
 
ועידת שאובספטמבר 1929, שבועיים אחרי שוך פרעות תרפ"ט, מינה שר‑המושבות הבריטי, הלורד פאספילד, ועדה שעליה הוטל "לחקור את הסיבות הבלתי-אמצעיות שהביאו להתפרצות האחרונה בארץ‑ישראל ולהמליץ על הצעדים הדרושים למנוע את חזרתן". בראש הוועדה עמד השופט הקולוניאלי בדימוס סיר ולטר שאו, וחבריה היו שלושה חברי פרלמנט. ראש הממשלה, רמזי מקדונלד, הדגיש כי "עניינים של מדיניות גבוהה הם בהחלט מחוץ לגדר סמכויות הוועדה".
 
ב‑24 באוקטובר 1929 הגיעה הוועדה לירושלים וגבתה עדויות ממנהיגי הערבים והיהודים. דיוני הוועדה עוררו עניין רב ויהודים מן היישוב כתבו לוועדה בניסיון להשפיע על החלטותיה.
 
כעבור חמישה חודשים פורסמו מסקנות הוועדה, שקבעה כי המאורעות החלו "בהתנפלות ערבים על יהודים, בלי שתימצא להם כל תואנה לכך על‑ידי מעשי רצח קודמים של יהודים". הוועדה קבעה כי הסיבה לפרעות נעוצה באיבתם של הערבים לבית הלאומי, מאכזבתם מכך ששאיפותיהם הלאומיות אינן באות על סיפוקם ומן הפחד לעתידם הכלכלי. הוועדה חרגה מסמכויותיה בכך שהמליצה בפני הממשלה הבריטית לעיין מחדש במדיניות העלייה והציעה לערוך בדיקה מדעית של אפשרויות העיבוד החקלאי והתפתחות ההתיישבות בארץ‑ישראל.
 
במאי 1930 (חודשיים לאחר פרסום המלצות ועדת שאו) מינתה הממשלה את סיר ג'ון הופ‑סימפסון, מומחה לענייני התיישבות, שיחקור את שאלת העלייה ואפשרויות העיבוד החקלאי בארץ‑ישראל. עד לסיום החקירה הוקפאה העלייה לשנת 1930. באוקטובר פרסם הופ‑סיפמסון את מסקנותיו, לפיהן אין עוד קרקע להתיישבות יהודית בארץ‑ישראל, אלא אם יבוצעו תכניות פיתוח חקלאי – וגם אז לא יהיה מקום ליותר מעוד 50,000 מתיישבים. ומכאן שיש לחזק את הפיקוח על העלייה ולגרש ללא רחמים עולים בלתי לגאליים.
 
ב‑21 באוקטובר 1930, יום לאחר פרסום דו"ח הופ‑סיפמסון, פרסם מיניסטר המושבות הבריטי, הלורד פאספילד, "ספר לבן" חדש. פאספילד קבע כי העלייה גורמת לחוסר עבודה בקרב האוכלוסייה הערבית ולכן יש להגביל אותה, עד להפסקתה המוחלטת. "אם עלייתם של היהודים מביאה לידי מניעת התושבים הערבים מהשגת העבודה הנחוצה להם למחייתם חובתה של הממשלה הממונה להפחית עלייה זו או, אם יש צורך בכך, להפסיקה עד שהחלק מחוסר‑העבודה שבין שאר חלקי האוכלוסייה יהיה לאל ידו להשיג עבודה".
 
עוד קובע "הספר הלבן" של פאספילד "שלא נשאר כל עודף של קרקעות שיהיה אפשר להעמידו לרשותם של עולים חדשים לצורכי התיישבות חקלאית". מכאן שיש לאסור מכירת קרקעות ליהודים. כן הציע להקים בארץ מועצה מחוקקת שתיבחר על‑ידי כל התושבים, דהיינו שלערבים יהיה בה רוב מכריע.
 
פרסום "הספר הלבן" היכה בתדהמה את היהודים בארץ ובעולם, שכן הם ראו בזאת מתן פרס לאלימות. חיים וייצמן התפטר מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית, אליו הצטרפו הלורד מלצ'ט, נשיא מועצת הסוכנות היהודית וכן פליכס וארבורג מן הסוכנות היהודית.
 
הבריטים הופתעו מעצמת התגובה היהודית, ולאחר משא ומתן ממושך, פורסמה איגרת מטעם ראש הממשלה, ראמזיי מקדונלד, שריככה במקצת את דברי "הספר הלבן" אולם לא ביטלה אותו. באיגרת נאמר, בין השאר, כי הממשלה תבצע פעולות פיתוח נרחבות בארץ, "לתועלת הערבים והיהודים גם יחד".
 
 
 
[1] The British Mandate for Palestine, San Remo Cpnference, April 24, 1920
The Avalon Project at Yale Law School
[2] סת"ה, ב, עמ' 250.
[3] השריף חוסיין ממכה שיתף פעולה עם הבריטים במלחמתם בתורכים. בתמורה הובטח לו כי כל אחד משני בניו, פייסל ועבדאללה, יתמנה למלך באחת המדינות הכבושות. ואכן, כזכור, נתמנה פייסל תחילה למלך סוריה ולאחר מכן היה למלך עיראק. באין מדינה פנויה עבור עבדאללה, הוא נתמנה אמיר על עבר הירדן, ובשנת 1946 היה למלך מדינת "ירדן". 
[4] סת"ה, כרך ב' עמוד 95.
[5]  The Avalon Project: British White Paper of 1922
[6] האנציקלופדיה העברית, כרך ארץ‑ישראל, עמ' 771.
[7] אל‑פלג, המופתי הגדול, עמ' 22.
[8] "דבר המלך במועצתו על הכותל המערבי", סעיף 5, תוספת 1.
[9] אצ"מ, תיק הוועד הלאומי, i1. מצוטט ביומן הכותל, מאת הרב יצחק אביגדור אורנשטין, עמ' 461.
[10] תיאור פרעות תרפ"ט מבוסס על הספר: "ההתקפה על היישוב היהודי בא"י", לוקט וסודר על‑ידי י.ע. [ישראל עמיקם], אלול תרפ"ט [ספטמבר 1929]. הספר הוצא במחתרת, בגלל הצנזורה החמורה שהנהיגה הממשלה בארץ וזו הסיבה ששם המחבר מופיע רק בראשי תיבות. צילום מן הספר מסר למחבר פרופ' חיים לבנון, אחיינו של ישראל עמיקם. הספר נמצא בספרייה הוירטואלית של אתר דעת
[11] סת"ה, ב, עמ' 339.
[12] סת"ה, כרך ב, עמ' 242.
[13] שפירא, ברל, ב, עמ' 431.
[14] רטנר, חיי ואני, עמ' 235, 248.
[15] אניטה שפירא, ברל, עמ' 303.
[16] שבתאי טבת, קנאת דוד, ג, עמ' 19.
[17]The Passfield White Paper (1930), The Avalon Project at Yale Law School.