א. דעת הפשטנים
אבן עזרא
רד"ק
רשב"ם
רמב"ן
ב. גישת רש"י בעקבות המדרש
ג. הרקע הממשי של הסיפור
ד. פרשנות חז"ל בעקבות הכרת הרקע הממשי
ה. הפרשנות המילולית בעקבות הרקע הממשי
סיפור קצר זה על העיר בבל ומגדלה נראה כסיפור על חטא ועונשו. אולם מה טיבו של חטא זה, והיכן בדיוק הוא מתואר בסיפור? "מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה לא נתפרש" - כך אחת הדעות בבראשית רבה (ל"ח, ו), ואף רשב"ם שואל בביאורו לפסוק ד: "לפי הפשט, מה חטאו דור הפלגה"?
קבוצת מפרשים ראשונים, מ"רודפי הפשט" כפי שהגדירם רמב"ן, רואים את סיפורנו על רקע ברכת ה' לאדם (א', כח) ולנח (ט', א) "פרו ורבו ומלאו את הארץ...".
הנה דברי ראב"ע בביאורו לפסוק ד:
והנה הכתוב גילה חפצם וסוף דעתם לבנות עיר גדולה למושבם, ולבנות מגדל גבוה, להיות להם לאות ולשם ולתהילה, לדעת מקום העיר להולכים חוצה כרועי המקנה, גם יעמוד שמם אחריהם כל ימי המגדל. וזהו שאמר הכתוב "ונעשה לנו שם"...
ואל תתמה על מלת "וראשו בשמים", כי הנה כן דבר משה (דברים א', כח) "ערים גדולות ובצורות בשמים". ואלה הבונים ראו בעצתם שלא ייפרדו, והשם לא יעץ כן, והם לא ידעו.
ובפירושו לסוף פסוק ז הוא אומר:
והשם הפיצם, והוא טוב להם, וכן אמר: "ומלאו את הארץ".
נראה מדבריו, כי לא סיפור על חטא ועונשו לפנינו, אלא סיפור על טעות אנושית ("והם לא ידעו") ועל תיקונה על ידי ה' "לטוב להם". מגמת דור הפלגה לשמור על קיבוצם ואחדותם סותרת את התכנית האלוהית, ועל כן מתערב ה' כדי שתכניתו היא שתתגשם, לטובתם של בני האדם.
קשה לקבל כי סיפורנו אינו מתאר חטא ועונשו. פסוק ה: "וירד ה' לראת את העיר ואת המגדל...", מזכיר פסוק דומה (בראשית י"ח, כא): "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו...", ובשני הפסוקים נתפסת ירידת ה' לראות כירידת השופט למקום החטא בטרם יפסוק את דינו (ראה רש"י לשני הפסוקים הללו). נדמה כי אווירת הסיפור בכללותו אינה תואמת את הנינוחות העולה מפירושו של ראב"ע.
רד"ק מקבל באופן עקרוני את פירוש ראב"ע, אך רואה במעשיהם של בוני העיר והמגדל מרד מכוון ומודע כנגד התכנית האלוהית. הנה דבריו לפסוק ה:
בני האדם - שהולכים אחר שרירות לבם ולא יפנו למעשה האל. כי הוא רצה ביישוב הארץ ממזרח למערב, והם חושבים ליישב מקום אחד מן הארץ לבד, והם חושבים לבטל רצון האל.
נראה שאף רשב"ם פירש בדרך זו בביאורו לפסוק ד:
לפי הפשט מה חטאו דור הפלגה? אם מפני שאמרו "וראשו בשמים", הא כתיב "ערים גדולות ובצורות בשמים". אלא לפי שציוום הקב"ה "פרו ורבו ומלאו את הארץ", והם בחרו להם מקום לשבת שם, ואמרו "פן נפוץ". לפיכך הפיצם משם בגזרתו.
רמב"ן מקשה על "רודפי הפשט" הללו מסברה (פסוק ב, ד"ה בנסעם מקדם):
ואם כדבריהם, יהיו [- בוני העיר והמגדל] טיפשים. כי איך תהיה עיר אחת ומגדל אחד מספיק לכל בני העולם? או שמא היו חושבים שלא יפרו ושלא ירבו...?
ואמנם, קשה לראות את ברכת ה' לאדם ולנח כרקע לסיפורנו. המינוח בשני המקומות שונה מאוד: שם מתברך האדם שימלא את הארץ על ידי כך שיפרה וירבה בה, ואילו במקומנו מפיץ ה' את בני האדם על פני כל הארץ. והבדל זה מכריע: מילוי הארץ וכיבושה הן פעולות קונסטרוקטיביות של יישוב העולם, ואילו 'הפצה על פני כל הארץ' היא פעולה שמשמעה הבאת פורענות על האנושות. אין תכליתה בסיפורנו חיובית - להביא את בני האדם למקומות רחוקים כדי שישבו בהם ויפתחו אותם, אלא שלילית - למנוע את ריכוזם במקום אחד, ולשבש בכך את אחדותם המסוכנת.
בדיקת שימושיו של השורש פו"ץ במקרא מעלה, כי הרוב המכריע של הופעותיו קשור לפיזור של פורענות: הניגפים במלחמה, הצאן שאין לו רועה והגולים מארצם למרחקים, הם 'הנפוצים' במקרא בדרך כלל.
הבה נסכם: הפרשנים במחנה זה אינם רואים את הבעיה בבניינם של העיר והמגדל, אלא במטרה שהגדירו הבונים לפעילותם: "פן נפוץ על פני כל הארץ" (וכן בבחירתם מקום אחד בלבד לישיבתם בו). בניין העיר והמגדל אינו דבר רע כשלעצמו אלא רק באשר הוא משרת תכלית זו.
רש"י הלך בפירושו בעקבות הדרש. את הרמז לחטא הוא מוצא, בעקבות בראשית רבה (ל"ח, ו), כבר בפסוק א: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". 'שפה אחת' - פירושו לשון אחת משותפת; 'דברים אחדים' - פירושו הסכמה אחת (כך פירש רד"ק). ובכן, על מה הייתה הסכמתם?
שלוש אפשרויות בדברי רש"י:
באו בעצה אחת ואמרו: לא כל הימנו שיבור לו את העליונים. נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה.
דבר אחר: על יחידו של עולם.
דבר אחר: "ודברים אחדים" - אמרו: אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות.
דברים אלו נלמדים בדרך דרש, רחוקה פחות או רחוקה יותר מלשון הכתוב, ועוד נחזור אליהם בהמשך עיוננו. הפשטנים, אם בכלל התייחסו לפירושו של רש"י, היה זה בדרך כלל כדי לדחותו.
כך אומר ראב"ע בפירושו לפסוק ד, בלא שיזכיר את שמו של רש"י או את מדרשם של חכמים:
ואלה בוני המגדל לא היו טיפשים שיחשבו לעלות אל השמים. גם לא פחדו מהמבול, כי נח ובניו - שנשבע להם השם - שם היו, וכולם סרים אל משמעתם, כי בניהם היו.
הצד השווה בכל שלושת פירושיו של רש"י, והוא המאפיין את יחסם של חז"ל לחטא דור הפלגה, שהם רואים בחטא זה מרד חמור בה' או בהנהגתו את עולמו. בכך מחמירה גישתו הפרשנית של רש"י את חטאם של בני דור הפלגה, בהשוואה לגישתם המקלה של הפשטנים שדבריהם הובאו לעיל. חטא דתי כה חמור יוצר ציפייה לעונש שחומרתו תהא בהתאמה לחטא. אולם בפועל אנו מוצאים עונש קל לבני אותו דור: בלבול שפתם והפצתם על פני כל הארץ. רש"י מתמודד עם שאלה זו, (שוב בעקבות בראשית רבה שם), בפירושו לפסוק ט, ד"ה ומשם הפיצם:
וכי אי זו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה? אלו (- דור המבול) לא פשטו יד בעיקר, ואלו (- דור הפלגה) פשטו יד בעיקר כביכול להלחם בו, ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם? אלא שדור המבול היו גזלנים והייתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, שנאמר: "שפה אחת ודברים אחדים". למדת ששנוי המחלוקת וגדול השלום.
הדבר נראה תמוה: אם האחדות ששררה ביניהם נחשבת לזכותם הגדולה, מדוע היה העונש לאותו דור בפגיעה באחדותם? התשובה לכך היא שאחדותם נועדה לשם חטא: הרי מאותו פסוק שלמד רש"י על זכותם - "שפה אחת ודברים אחדים" - למד לפני כן על חטאם. כוונת המדרש אפוא ללמדנו, כי אחדות אנושית, אף שהיא משמשת לרעה ויש צורך לבטלה, לזכות תיחשב.
הקורא בסיפור גן העדן בפרשה הקודמת, אינו שואל עצמו שאלות הנוגעות לרקע הממשי של הסיפור: היכן מקומו של גן העדן, איזה מין ממיני האילנות היה עץ הדעת טוב ורע או עץ החיים, כיצד דיבר הנחש וכיוצא באלו שאלות. ובדין אינו שואל כן, שהרי סיפור גן העדן, כמו סיפורים נוספים בפרשות הראשונות של ספר בראשית, נושא אופי א-ריאליסטי ברור. האם גם סיפורנו נושא אופי כזה?
בראשיתו נוקב סיפורנו בשמו של אזור גיאוגרפי ידוע "בקעה בארץ שנער" (פסוק ב), הוא העמק שבין הנהרות פרת וחידקל, ובסיומו הוא נוקב בשמה של העיר בבל. העיר בבל היא אחת העתיקות והמפורסמות בערי המזרח הקדמון, ונזכרה רבות במקרא. המחקר הארכיאולוגי עסק מראשיתו בחפירות בבבל, וזה כמאה שנה ויותר עברו מאז החל לחשוף רקע ממשי מאוד של סיפורנו, הן בשרידי מבנים והן בתעודות כתובות. רקע זה מתואר בקיצור בפירושו של קאסוטו ('מנח עד אברהם' עמ' 158-155) ובספר 'עולם התנ"ך' לבראשית (עמ' 83), והוא ניתן להלן בקיצור נמרץ, גם על סמך מקורות נוספים.
גדולה מאוד הייתה העיר בבל כבר בימים קדומים, ומפואר היה מקדשה שנבנה לאל מרדוך, ושמו באכדית אֶ-סַג-אִילַא שתרגומו לעברית הוא: "הבית הנושא את ראשו (אל-על)". בתחומו של מקדש זה התרומם בימים הקדומים מגדל עצום ורב מידות. מגדלים מסוג זה פיארו את מקדשי הערים הגדולות בארץ בבל ונקראו באכדית 'זיקוּרַת'. אולם הזיקורת שבעיר בבל היה גבוה ורחב מכולם. שמו של מגדל זה בתרגום לעברית היה "בית יסוד שמים וארץ".
[הזיקורתים במסופוטמיה הם כנראה המבנים המונומנטליים הקדומים ביותר בתרבות האנושית שהוקדשו לפולחן אלילי. הזיקורת הקדום ביותר לדעת הארכיאולוגים, הוא זה ששרידיו נחפרו בתל העיר ארך (כ- 200 ק"מ דרומית מזרחית לבבל), והוא שייך לראשית התקופה השומרית, או אף לתרבות שקדמה לשומר, לתקופה שקדמה להמצאת הכתב.
הפירמידות במצרים, שהן המקבילה המצרית לזיקורתים שבמסופוטמיה מבחינת העצמה המונומנטלית, הן מאוחרות לראשית בנייתם של המגדלים בבבל, והן גם אינן משמשות כמקדשים לאלים, אלא כבתי קברות מפוארים לפרעוני מצרים.
לא ייפלא אפוא שבבניית מגדל בבל - הזיקורת הגבוה מכולם - רואה התורה את ראשית המרד האנושי בה', את ראשית האלילות.]
את שרידיו של מגדל בבל זה, שעליו מספרת פרשתנו, ניתן לראות גם בימינו (למי שיזדמן לו לטייל בעיראק), והם נחפרו בסוף המאה הי"ט ובתחילת המאה העשרים.
אין אנו יודעים מתי נבנו לראשונה המקדש והמגדל שבו, ואף אנשי בבל הקדומה לא ידעו זאת, אולם הם היו גאים מאוד בבניינים המפוארים הללו, וייחסו את בניינם בימים הקדמונים אל האלים עצמם, כפי שעולה מן המיתוס הבבלי 'אֶנומה אֶליש' (הוא סיפור הבריאה הבבלי).
מה הייתה מטרת המגדל במקדשה של העיר בבל ובשאר מקדשי הארץ? מטרתו הייתה לשמש מקום מפגש בין האלים, יושבי השמים, לבין האדם אשר בארץ. טור עצום של מדרגות היה מקיף את המגדל, ומביא את כוהני המקדש עד לשיאו. בראש המגדל היה מצוי מקדש, שבו היו הכוהנים "נפגשים" עם האלים.
על רקע זאת, נראה כי לא צדקו המפרשים, שראו בביטוי "וראשו בשמים" לשון גוזמה, כמו זו שבספר דברים "ערים גדולות ובצורות בשמים". בוני המגדל וממשיכיהם אכן התכוונו לכך שראשו יגיע לשמים - מקום מושבם של האלים. אף ביקורתו של ראב"ע על פירוש רש"י, באמרו: "ואלה בוני המגדל לא היו טיפשים שיחשבו לעלות אל השמים" - אינה במקומה. היא נובעת מן הפער העצום בין תפיסתו של הפרשן היהודי שחי לפני כשמונה מאות שנה, לבין תפיסתם האלילית המיתולוגית של עובדי עבודה זרה הקדמונים.
ידיעתן של עובדות היסטוריות-ארכיאולוגיות אלו, הביאה את קאסוטו לפרש את סיפורנו כסאטירה, שנועדה ללעוג לגאוותם האלילית של אנשי בבל. העיר בבל, על מקדשה ומגדלה, חרבה במהלך ההיסטוריה הארוכה והקדומה שלה כמה פעמים, והיו תקופות ארוכות שבהן היו העיר, ובעיקר המגדל, עיי חרבות.
לא נוכל להצביע על כל הפרטים בסיפור שאותם מפרש קאסוטו כסאטירה (ראה דבריו הכלליים בספרו שם עמ' 158-157, וכן בכמה מקומות בפירוש עצמו), אך נדגים זאת בפסוק אחד בלבד, פסוק המקשר בין שתי מחציותיו של הסיפור, ומשמש בעצמו כ'ציר-מרכזי' שלו:
וַיֵּרֶד ה' לִרְאת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם.
הן תיבותיו הראשונות של הפסוק - "וירד ה' ", והן תיבותיו האחרונות - "בני האדם", עוררו קשיים אצל הפרשנים. הקושי הראשון הוא תיאולוגי: וכי צריך ה' לירד כדי לראות את מעשי בני האדם? רש"י עונה על כך בהביאו את דברי התנחומא: "לא הוצרך לכך, אלא בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו הנדון עד שיראו ויבינו". מוסיף קאסוטו על פירושו: "יש כאן רמז סאטירי: הם חשבו שיגיע ראש מגדלם עד השמים, אבל בעיני ה' לא היה בניינם הענקי אלא מעשה ננסים, דבר שבארץ ולא בשמים, ואם היה היושב בשמים רוצה לראותו מקרוב, היה לו לרדת מן השמים ארצה".
על המילים "בני האדם", שהן כה בולטות בייתורן בסוף פסוקנו, שואל רש"י: "אלא בני מי? שמא בני חמורים וגמלים?". גם כאן מציע קאסוטו לראות רמז סאטירי: "לא האלים בנו את המגדל, כפי שטען המיתוס הבבלי, אלא בני האדם הם שבנו את העיר ואת המגדל".
תפיסה זו של הסיפור, כמחאה סאטירית המכוונת נגד גאוותם האלילית של יושבי בבל הקדמונים, מחזירה אותנו לפירושם של חז"ל (שהובא ברש"י) לחטאם של בוני המגדל והעיר. הנה דברי מדרש בראשית רבה (לח, ו) במקורם:
ר' יוחנן אמר: "ודברים אחדים" - שאמרו דברים חדים על: "ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו', ד)... אמרו: לא כל הימנו לבור לו את העליונים, וליתן לנו את התחתונים, אלא בואו ונעשה לנו מגדל, ונעשה עבודת כוכבים בראשו, וניתן חרב בידה, ותהא נראית כאילו עושה עמו מלחמה.
מתברר אפוא שהמדרש קושר בין מגדל בבל לבין עבודת כוכבים שנעשתה בראשו, מה שתואם את ידיעותינו על תכליתם של המגדלים שנבנו במקדשיה של בבל ועל השימוש שנעשה בהם. אולם המדרש אומר יותר מכך: יסודה של האלילות הזאת הוא בגאוותו ובטיפשותו של האדם, הסבור שהוא יכול לחרוג מגבולותיו האנושיים. הודות לתבונתו ולכישרונו הטכני, שבהם נתברך על ידי בוראו, הוא סבור שיוכל לפלוש לתחום האלוהי, לכפות עצמו על "העליונים" ולהתהלך עמם כשווה. אין זו אלא הכרזת מלחמה נלעגת של האדם על ה'.
חז"ל היו קרובים הרבה יותר מפרשני ימי הביניים "רודפי הפשט" לרקע הממשי של סיפור מגדל בבל, הן מבחינת הזמן שבו חיו והן מבחינת המקום. הם חיו בארץ ישראל או בבבל עצמה, בתקופה ששרידי המגדלים בבבל, וכן שרידי העיר בבל, היו עדיין ניכרים לעין ומרשימים את עין רואיהם (דורות על גבי דורות נטלו תושבי המקום את הלבנים השרופות ממגדל בבל כדי לבנות בהן את בתיהם). והרי הערכה, כמעט ארכיאולוגית, מפי אמוראים מבבל, על מידותיו של מגדל בבל ומה שנותר ממנו (בראשית רבה ל"ח, ח):
אמר ר' חייא בר אבא: המגדל הזה שבנו, שלישו נשרף ושלישו שקע ושלישו קיים, ואם תאמר שהוא קטן [- השליש הקיים], ר' הונא בשם ר' אידי אמר: כל מי שהוא עולה על ראשו רואה דקלים שלפניו כאילו חגבים.
בתקופתם של חז"ל עוד היו למיתוס האלילי הקדום מהלכים באזור זה, והקישור בינו לבין השרידים העתיקים הניכרים לעין בבבל, ובין שני אלו לסיפור התורה המגיב עליהם, היה אך טבעי ומובן.
על פי תפיסה זו של סיפורנו, המשותפת לחז"ל ולפרשנים בני ימינו, סיפורנו עוסק בחטא החמור של האנושות: במרד שלה נגד ה'. מרד זה, יסודו בגאוותה של האנושות - בחתירתה לטשטוש התחום בין האנושי לבין האלוהי, ופריו הרי הוא האלילות והמיתוס האלילי.
חטאם של בוני מגדל בבל אפוא, אינו ברצונם להיות מאוחדים, אלא ביומרתם להעפיל השמימה ולחרוג מגבולם האנושי. "ונעשה לנו שם" - הוא תמצית היומרה הזאת. בכתובות הקדשה של מלכים שונים שנמצאו בחפירות מסופוטמיה (חלקן בלבנים ששוקעו ביסודות הזיקורתים - המגדלים) נאמר לא פעם שראשם של המגדלים שבנו מגיע לשמים. בכתובות אלו נאמר כמה פעמים, שהמלכים שבנו את המגדלים (או ששיקמו אותם) "עשו שם" לעצמם ולמלכותם. במקרה אחד כותב גודֶאַ, מלכה של העיר לֶגֶש (בתחילת האלף השני), כי מפני השם שעשה לו בבניית המגדל - נתקבל בין האלים.
לפי פירוש זה יש לומר, כי המילים "פן נפוץ על פני כל הארץ" אינן מסמנות את התכלית של בניין העיר והמגדל (כפי שפירשו הפשטנים בסעיף א לעיל), שהרי התכלית נאמרה כבר לפני מילים אלו: להגיע בראש המגדל אל השמים, ובכך: "נעשה לנו שם". הסיפא של הפסוק - "פן נפוץ...", משמעו 'שמא נפוץ', והוא מבטא את החשש מפני מה שעלול למנוע מן החברה המאוחדת לעשות לה שם. האחדות החברתית היא שיוצרת את תחושת העוצמה האנושית, והיא שנותנת את הכוח ואת הכלים לתוכניות הגרנדיוזיות של בניית עיר ענק ובה מגדל שראשו מגיע השמיימה. אם תתפורר אחדות זו מסיבות כלשהן, לא תוכל המזימה להתממש, ועל כן יש למהר בבניית העיר והמגדל...
