|
|
|
הזכות לפרטיות ותחולתה על אדם שנפטר
"ואין שלטון ביום המוות"
אביעד הכהן *
פרשת בהעלתך, תשפ"ו, גיליון מס' 557
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
פלוני, איש ציבור או יוצר מפורסם – משורר, סופר או מוזיקאי - נפטר לבית עולמו. בחלוף זמן, מבקשים חוקרים, עיתונאים או היסטוריונים - לעתים גם בהסכמת יורשיו ובני משפחתו ואפילו בעידודם - לפרסם חלק ממכתביו האישיים, על אף שכלולים בהם פרטים שפרסומם עלול באופן מובהק לעלות כדי פגיעה בצנעת הפרט, של הכותב או של אנשים אחרים שכולם כבר נפטרו לבית עולמם. האם יש לאסור את פרסום הדברים מטעמים שבצנעת הפרט? או שמא שלטונה של זכות זו, כזכויות אחרות, חל רק בחייו של אדם ולא לאחר פטירתו? מלכתחילה, ניתן לטעון שאין לזכות לפרטיות קיום לאחר המוות1. יתר על כן, אפילו לדעת הסוברים שהזכות ממשיכה לחול גם לאחר פטירתו של אדם כמו בחייו (ולוּ בהיקף מצומצם יותר), לעתים דינה להידחות מפני ערכים אחרים הניצבים מולה. ברשימה זו נעסוק בבירור סוגיה זו תוך השוואה בין עמדת המשפט העברי2 לבין המשפט הישראלי. קודם שניכנס לטרקלין, נעיר כי לצד היבטיה הספציפיים, סוגיה זו שייכת לנושא רחב יריעה הרבה יותר שעניינו תחולתן של זכויות בכלל וזכויות האדם בפרט גם לאחר פטירתו של נְשוא הזכות מן העולם3. כך, לעניין זכות השמירה על כבודו4, לרבות זכותו לשם טוב5, וכך לעניין זכויות אחרות. בעניין זה עשויות להיות שתי גישות קצה. האחת, גורסת כי ברירת המחדל היא אי-פרסום דברים שבצנעת הפרט. כל עוד אין הסכמה – ויש שידרשו הסכמה מדעת6 ומפורשת של בעל המידע – אין לפרסמו אף לאחר פטירתו7. הגישה האחרת גורסת להפך: כל עוד לא גילה בעל המידע שאין רצונו בפרסום, אין מניעה לפרסמו8. בתווך עשויות להיות גישות ביניים.
יתר על כן: במשפט בן ימינו מתקיים דיון בשאלת בעל הזכות. לאור הכלל הרווח (שגם לו עשויים להיות חריגים, ראה להלן), ש"זכויות אדם" במשפט – ניתנות לאדם רק משעת לידתו ועד פטירתו9, הרי שעם פטירת האדם תמה לכאורה גם זכותו לפרטיות.
הבסיס החוקי והחוקתי לצנעת הפרט ותכליותיה
הזכות לצנעת הפרט מעוגנת באמנות בינלאומיות ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לצידם, פורטו בהרחבה יתירה פרטיה וסייגיה של הזכות לצנעת הפרט, וההגנות שקיימות בעניינה גם בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, ובתחום מצומצם יותר, בחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979. יש הרואים את הזכות לפרטיות כנגזרת של הזכות לכבוד, ויש הרואים בה זכות עצמאית, "חי הנושא את עצמו", ומבטא את זכותו של אדם "להיעזב במנוחה" (to be alone)10. לצד זאת, זכות זו משמשת גם אמצעי למימוש זכויות אחרות, כגון הזכות להיבחר או הזכות לחופש עיסוק (כאשר ידיעת פרטים מסוימים על אדם עשויה להוות מכשול בשבילו להיבחר לתפקיד מסוים או לקבל עבודה מסוימת11), וזכות האדם לאוטונומיה על ניהול חייו. הזכות מאפשרת לאדם לחיות את חייו ולשלוט על מידת החשיפה, ההתערבות או החדירה לחייו בהתאם לרצונו.
בחוק המקורי לא נקבע כל הֶסְדֵר שנוגע לקיום הזכות לאחר פטירתו של אדם12. ברבות השנים הועלו הצעות להרחיב את תחולת החוק גם לאחר הפטירה13, אולם בסופו של יום צומצם ההסדר המפורש בסוגיה זה ונקבע בסעיף 2א לחוק - רק לעניין פרסום תצלום גופתו של אדם14, אם יש בתמונה כדי לזהות את הנפטר, וגם זאת במסגרת התנאים שנקבעו בחוק. לכאורה, מכלל "לאו" מפורש זה ניתן ללמוד את ה"הן", ולהסיק שלמעט מקרה זה, אין המשפט הישראלי מכיר בזכות צנעת הפרט של האדם לאחר פטירתו.
להשלמת התמונה נוסיף כי למימוש הזכות גם לאחר פטירתו של אדם, יש גם היבטים אנושיים, חברתיים, כלכליים ופילוסופיים, שלא נאריך בהם כאן15. ומכל מקום, סוגיה זו מזמנת לנו מפגש מרתק בין ההיבט המשפטי לבין היבטים אתיים וערכים אחרים. במישור האתי והתרבותי, מועלים טיעוני נגד ולפיהם, כאשר קיים אינטרס ציבור בפרסום – וכך, בעיקר כשמדובר בכתבים של דמויות ציבוריות או סופרים, הכתבים נתפסים כנכס תרבותי השופך אור על יצירתם או על ההיסטוריה. בהקשר זה ניתן לעתים משקל לכוונת הכותב ולציפייתו האפשרית שכתביו יתפרסמו; לתוכן הכתבים (כך, למשל, פרסום "יומן אישי" שכלולים בו פרטים אינטימיים נחשב לבעייתי יותר מאשר התכתבות מקצועית); למטרת המפרסם וכוונתו, וכיוצ"ב. בדרך כלל, נוטה נקודת האיזון לטובת הפרסום ככל שעובר זמן רב יותר מעת פטירתו של הכותב, וככל שהכותב היה דמות משמעותית יותר לציבור.
התורה כ"תורת חיים": הבסיס לעמדת המשפט העברי
התורה - 'תורת חיים' היא, היא מחוברת לחיים ומיועדת לחיים. מצוותיה של תורה מכוונות כלפי החיים, ועל דרך הכלל מצוותיה, חובותיה וזכויותיה, אינן חלות על מי שטרם בא לעולם16 או על מי שנפטר הימנו. אשר על כן, זכויות קנייניות, חיובי נזיקין או ערכי יסוד דוגמת 'כבוד האדם' ו'כבוד הבריות' וכיוצא בהם חלים דרך כלל רק על אנשים חיים17.
הד ועד לדבר מצאו חכמים בתוארי הכבוד שבהם מכנה הכתוב את דוד המלך18: " 'ואין שלטון ביום המוות' (קהלת ח, ח ), שאפילו אדם גדול או מלך או שר גדול, כשהוא מת אינו מת וכבודו עמו, שנאמר "כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו" (תהלים מט, יח). וכל זמן שהיה דוד הצדיק קיים, היה נקרא 'מלך'... והיו קורין לו 'אדני המלך', ו'חכם' ו'מלאך'... וכשהגיע זמנו למות, אין כתיב שם לא 'מלך' ולא 'אדני' ולא 'חכם' ולא 'מלאך', אלא שמו בלבד...".
אמור מעתה: אם כל בסיס הזכות לפרטיות הוא כבוד האדם, הרי אפשר שאינו חל לאחר מיתה כלל.
במקורות חז"ל
ביטוי לדילמה הנזכרת ניתן אולי למצוא כבר במקורות חז"ל. כך, למשל, מובאת מחלוקת בעניין זה בברייתא שבתלמוד19:
תנו רבנן: מקושש זה צלפחד... אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא!20, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך - התורה כיסתו [=הסתירה את זהותו] ואתה מגלה אותו! ואם לאו [=וצלפחד אינו המקושש] - אתה מוציא לעז על אותו צדיק...
"ויחר אף ה' בם וילך" (במדבר יב, ט) - מלמד שאף אהרן נצטרע, דברי רבי עקיבא; אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא! בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כסתו - ואתה מגלה אותו? ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק.
ואמנם, זיהוים של חוטאים שזהותם נסתרת במקרא אך מפורשת בדברי חז"ל, היא תופעה נפוצה למדי בספרות חז"ל21. כך, למשל, זיהו חכמים אותם "שני אנשים עברים נצים" (שמות ב, יג), שהאחד מהם הרים יד על חברו, ומשה רבנו כינהו "רשע" עם דתן ואבירם. בחשיפת מעשה עבירה של אדם בפומבי (וכך במיוחד כאשר העבירה היא רק כלפי שמיים, במצוות שבין אדם למקום, ולא בין אדם לחברו) דוגמת המקלל והמקושש עצים יש פגיעה קשה בפרטיותו, ויש בה גם כדי להטיל כתם על צאצאיו. למרות זאת, לא נמנע רבי עקיבא מפרסום שם החוטא. אפשר, שהמניע לכך היה האינטרס הציבורי שבהרתעת אחרים (אם כי לשם כך דומה שדי היה בפרסום מעשה העבירה ולא בחשיפת שם העבריין), ומכל מקום אפשר וניתן ללמוד מכאן שלשיטת רבי עקיבא מכיוון שהחוטא כבר נפטר לבית עולמו, אין הוא נהנה עוד מזכותו לשם טוב וממילא גם לפרטיות22. לעומת זאת, רבי יהודה בן בתירא החולק עליו אפשר שהוא סבור שהזכות קיימת גם לאחר מותו של אדם.
עמדת חכמי ההלכה בדורנו
הרב אשר וייס, מפוסקי דורנו, צִמצם את היקף האיסור שחל לאחר מיתה לפגוע בפרטיותו של אדם, וכך כתב23:
לכאורה נראה, דכל שאין בדברים גנאי ובזיון אלא סוד בעלמא, אין בו איסור במת, דכיוון שמת עבר ובטל מן העולם, ומה שנשאר אינו אלא שמו וכבודו, וכל שיש בו גנאי ובזיון למת יש בו איסור, אבל מה שאין בו אלא הפרת אמון וכדו' אין בו איסור. כן נראה לכאורה. ובאמת כן עמא דבר [=כך נוהג העם], דמעשים בכל יום שצדיקים אסרו על בני ביתם לגלות הנהגתם בקודש, ולאחר מותם התירו פרושים את הדבר.
ועם זאת, תוך כדי דיבור הוא מסייג את דבריו רק לעניין 'הנהגות צדיקים':
אך אפשר דבכהאי גוונא שאני [=שבכגון זה שונה הדבר], דאמדינן דעתם שכל כוונתם שלא להגיע לידי גאוות הלב, ולאחר מותם בטל חשש זה. ודו"ק.
לאור זאת, ניתן לומר שגם אם קיימת זכות לפרטיות לאחר המוות, בדומה לזכויות יסוד אחרות אין היא מוחלטת. כל מקרה צריך לידון לגופו, לאור נסיבותיו. הפגיעה בזכות - והיקפה - עשויה להיות תלויה במשתנים שונים:
א. סוג המידע (רפואי, עסקי, ספרותי), תוכנו הספציפי ואופיו24: אפשר ויש מקום להבחין בין פרטים שמעבר להיותם נוגעים לצנעת חייו של אדם, עשויים לביישו25, לפגוע גם בשמו הטוב ובזכרו (כגון פירוט חטאיו) לבין פרטים "ניטרליים", שעל פניהם אינם עולים כדי פגיעה. כך, למשל, מרחיב המשפט בן ימינו את הזכות לפרטיות בענייני מידע רפואי של אדם, גם לאחר פטירתו26, ומצמצם את זכות העיון בו, וכל שכן את הזכות לפרסמו. הבחנה נוספת קיימת בין מידע שמצוי בבעלות האדם או יורשיו, לבין מידע שמצוי ברשות צד ג', גורם אחר, כגון גורמים – ציבוריים ופרטיים - שיש להן גישה למידע הדיגיטלי של אדם המאוחסן במאגרי המידע או ב"עננים" שלהם27. אבחנה רלוונטית נוספת עשויה להיות בין גילוי מידע שחושף פרטים רק על הנפטר לבין גילוי מידע שחושף מידע גם על אנשים נוספים, אפילו גם הם אינם כבר בין החיים.
ב. רצון הנפטר: אחד העקרונות החשובים בדיני הצוואה במשפט העברי הוא "מצווה לקיים דברי המת". החלת עיקרון זה לא רק בדיני ירושה, אלא הרחבתו גם לזכות הפרטיות, מחייבת לכאורה את המסקנה שבמקרה שבו ברור כי הנפטר לא היה מעוניין בפרסום דבר שעניינו בצנעת פרטיותו, יש לכבד את רצונו. ואמנם, בתשובה שכתב הדיין הרב אברהם צבי הכהן, הוא דן בשאלת פרסום יומן אישי שכתבה אישה, ואוסר לפרסמו לאחר פטירתה. ועם זאת, כאן היה מדובר במקרה ספציפי שבו קיימת כוונה, ולוּ משתמעת, ש'יוצרת המידע', כותבת היומן לא רצתה לפרסם את תוכנו. ולא עוד אלא שביומן נכלל גם מידע שעניינו צנעת הפרט של צדדים שלישיים28.
ג. מיהות הנפטר: אפשר ויש מקום להבחין בין סוגי אנשים שונים. על אף שהזכות לפרטיות שייכת לכל אדם באשר הוא אדם, ככל שמדובר בדמות "ציבורית" יותר, אפשר ויש חשיבות ציבורית יותר לחשיפת פרטים על חייו29. זאת, לעומת דמות שהייתה "אנונימית" גם בחייה.
ד. מידת הפגיעה הפוטנציאלית בכבוד הנפטר והיקפה: כבכל פגיעה בזכות יסוד, גם כאן יש לתת את הדעת לעקרון המידתיות. גם כאשר הפגיעה בפרטיות מוצדקת, יש להגביל את היקפה ולצמצמה כך שלא תהא "במידה העולה על הנדרש", כגון באמצעות פרסום חלקי בלבד של הדברים הנדרשים והשמטת השאר30, חשיפת המדע רק בפני אנשים מסוימים (כגון בית הדין31), או פרסום העניין תוך טשטוש זהות בעל הדבר או צילום פניו (כשפרסום פרט זה אינו הכרחי)32.
ה. מטרת גילוי המידע ומניעיו: בדומה ללשון הרע שלעתים מותרת לשם "תועלת" ואיסורה נדחה מפני ערכים ואינטרסים אחרים, הוא הדין לצנעת הפרט. משום כך, יש לבחון האם גילוי המידע ופרסומו נעשה לשם מימוש אינטרס פרטי או ציבורי חשוב, ומהות האינטרס שעומד מאחורי הרצון לחשוף את המידע המוצנע: מחקרי, משפטי33 (בירור האמת או "זכות הציבור לדעת") או לשם סיפוק יצר מציצני וסקרנות גרידא. הבחנה זו נאמרה ביחס להיתר הפגיעה בפרטיות בחייו של אדם34 ואין סיבה שלא לאמץ אותה גם לעניין הפגיעה בפרטיותו לאחר פטירתו, שנתפסת בעיני רבים כפגיעה פחותה מאשר בחייו. מסיבה זו, אפילו כאשר גילה אדם שאין רצונו בפרסום כתביו או פרטים הנוגעים לצנעת חייו, בחייו או לאחר פטירתו, ייתכן שלא תמיד תכובד בקשתו. כך, במיוחד, כאשר מולה ניצבים אינטרסים אחרים שאינם פחות חשובים, כגון אינטרס של יחיד35, אינטרס ממוני36, או אינטרס ציבורי כגון חופש המידע37, חשיבות המחקר ההיסטורי ופרסומו, "זכות הציבור לדעת".
פוק חזי מאי עמא דבר
ברוח העיקרון שרווח במשפט העברי, "פוק חזי מאי עמא דבר", או בסגנון אמוראי ארץ ישראל, "צא וראה מה הציבור נוהג – ונהוג"38 (עיקרון שהוזכר גם בדברי הרב וייס שהובאו לעיל), ניתן לומר שעיון בהתייחסותם של חכמי ישראל לסוגיה זו מלמד שגם בנושא זה, כמו כמעט כל נושא אחר, קיימות גישות שונות. דוגמא בולטת לכך עשויה להיות פרסום יומנם האישי או מכתבים פרטיים של גדולי חכמי ישראל. כך, למשל, פרסום "מעגל טוב", יומנו האישי של החיד"א – רבי יוסף חיים דוד אזולאי (א"י-איטליה, המאה הי"ח), שזכה למהדורות רבות. זאת, על אף שיש בו לא מעט פרטים שעולים כדי צנעת הפרט, לרבות פירוט מאכלים שאהב, הוצאות האש"ל שלו39, ביקוריו במוזיאונים ובגנים בוטניים40, דיווח על מחלות שפקדו אותו, רגשות חרדה ודיכאון, רוגז וכעס, אכזבה וקנאה, מבוכה ובושה, מערכות יחסים פסיכולוגיות מורכבות שהיו לו עם משרתו41 ופרטי עימותים שהיו לו עם מארחיו42. ולמרות זאת, חכמי ישראל לא התנגדו לפרסומו, ורבים מהם אף מסתמכים עליו בפסיקותיהם. אמנם, במקרה זה, מכתב היד של היומן עולה שהחיד"א עצמו הכין אותו לפרסום עוד בחייו, אלא שפרסומו נדחה עד לאחר פטירתו. הוא הדין ליומנים אישיים, מכתבים43 או כתבים אחרים של גדולי ישראל44. אלה מפורסמים חדשות לבקרים כדבר שבשגרה למרות שלא אחת יש בהם מידע הנוגע לצנעת הפרט הן של כותביהם, הן של צדדים שלישיים, לרבות מידע רפואי, מידע פיננסי ועוד45. כך, למשל אגרות הראי"ה קוק ובנו הרב צבי יהודה הכהן קוק, שרובן-ככולן פורסמו לאחר פטירתם, כוללות מידע שיש בו עניינים שבצנעת הפרט, למן פרטים על מחלות שלקו בהם, ביטויי אהבה וחיבה עזים בין איש לאשתו שדרך כלל נותרים בדל"ת אמותיו של אדם46, ענייני כספים ועוד. כמודגש לעיל, לצד המישור המשפטי קיימים בסוגיה זו היבטים ושיקולים מוסריים ואתיים כבדי משקל, ולא כאן המקום להאריך בעניינם.
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לרעי ד"ר מיכאל ויגודה על הערותיו הטובות, כתמיד, לגרסה מוקדמת של מאמר זה.
1 ראה מיכאל בירנהק, "זכויות המתים וחופש החיים", עיוני משפט לא (2008), עמ' 114-57. והשווה חוות דעתו של מיכאל ויגודה, "פינוי קברים לצורך ציבורי במקורות היהודיים", הערה 13, באתר היחידה למשפט עברי.
2 לנושא זה, ראה: נחום רקובר, "מה טבו אהליך יעקב: על הגנת הפרטיות", פרשת השבוע 80 (תשס"ב); נחום רקובר, ההגנה על צנעת הפרט, ירושלים תשס"ו; אליהו ליפשיץ, "הזכות לפרטיות במשפט העברי ובמשפט המדינה", פרשת השבוע 33 (תשס"א); מיכאל ויגודה, "הגנה על פרטיותו של נפטר", חוות דעת שפורסמה באתר היחידה למשפט עברי.
3 סוגיה זו זכתה לדיון גם בהקשר ספרותי. כך, למשל, לעניין פרסום כתביו של פרנץ קפקא לאחר פטירתו, ובניגוד לרצונו המפורש. ראה: עמ"ש (מחוזי ת"א) 47113-11-12 הופה נ' קסוטו (29.6.15); ופסק הדין בבית המשפט העליון, בע"מ 6251-15 אווה דורית הופה נ' קסוטו (7.8.16). ראה גם: נילי כהן, "צוואותיהם הנבגדות של קפקא וברוך", פרספקטיבות חדשות 175 (זיוה שמיר, יוחאי עתריה וחיים נגיד עורכים, תשע"ג), 213. לביטוי ספרותי נוסף, ראה חיים באר, בחזרה מעמק רפאים, ת"א תשע"ח.
4 לעניין זה, ראה אביעד הכהן, "כבוד האדם והצגת גופות אדם בתערוכה", פרשת השבוע 345 (תשס"ט) [=פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, 224-217]; "איסור הצגת גופות בתערוכה", תחומין ל (תש"ע), 450-444. עם זאת, גם בין המכירים בזכות אדם לכבוד לאחר פטירתו, יש הרואים את עיקרה כנטוע בזכות לכבוד שהייתה לו בעודו בחיים. ראה בעניין זה את דברי השופטת פרוקצ'יה, בבג"ץ 52/06 חברת אלאקסא נ' Simon Wiesenthal Center Museum Corp. (נבו 29.10.2008), פסקה 135: "ליבתה של הזכות לכבוד המת טמונה באינטרס הנפטר בעודו בחיים, בהגנה על כבודו לכשילך לעולמו". לפי גישה זו, יש לייחס משקל מיוחד לכוונת הנפטר כפי שהובעה במפורש על ידו בעודו בחיים, או למצער כפי שהיא משתמעת. וראה להלן.
5 ראה אביעד הכהן, "לשון הרע על מת", תחומין לו (תשע"ו), עמ' 299-292.
6 בדומה ל"הסכמה מדעת" הנדרשת בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, ראה שם פרק ד, סעיף 13 ואילך.
7 גישה זו עולה בקנה אחד עם גישת הר"ח פלאג'י לעניין גילוי מידע שנושא אופי של "סוד". ראה ויגודה (לעיל, הערה 2). וראה שם, אזכור עמדתו האוסרת של הרב בצלאל שטרן (שו"ת בצל החכמה, חלק ד, סימן פד), בעניין פרסום כתבים לאחר פטירתו של מחברם. גם בעניין זה – ולהבדיל, בדומה ל"צוואתו" של פרנץ קפקא (ראה לעיל, הערה 3), המציאות מלמדת שלא תמיד נוהגים לכבד את בקשת המצווה או למלא אחר רצונו המשוער. בעולם התורה, דוגמא בולטת לכך היא פרסום חידושי התורה של חכמי התורה לבית בריסק – כגון ר' חיים הלוי סולוביצ'יק ובנו הגרי"ז - ר' יצחק זאב, שפרט למקרים בודדים וחריגים נמנעו במכוון לפרסם דברי תורתם בכתב בחייהם, אך אלה הודפסו לאחר פטירתם ונפוצו בעשרות מהדורות וספרים. וראה דברי הנצי"ב בעניין זה, להלן, הערה 24.
8 גישה זו עולה בקנה אחד עם גישת ה"חפץ חיים" לעניין גילוי מידע שנושא אופי של "סוד", ראה ויגודה, שם.
9 ראה סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962: "כל אדם כשר לזכויות וחובות מגמר לידתו ועד מותו".
10 ראה את מאמרם הקלאסי של השופטים וורן וברנדייס שבמידה רבה היה המסד לעיגון זכות זו בדין, Samuel Warren & Louis D. Brandeis, "The Right to Privacy", 4 Harv. L. Rev. 193 (1890); וביטויים מאוחרים יותר, כגון פסקה 21 לפסק דינו של הנשיא ברק בבג"ץ 6650/04 פלוני נ' בדר"א נתניה (14.5.06) לעניין זכות אדם לפרטיות כלפי בן זוגו: "לכל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו. היקפו של המרחב נגזר מהצורך להגן על האוטונומיה של הפרט. על כן הוא עשוי לחול גם במקום בו אין לפרט כל קניין כגון בית הוריו, בית חולים, תא טלפון". וראה אביעד הכהן (עם גבי סיבוני) "'דלית אתר דפנוי מיניה?' – על הגנת הפרטיות ואיסור החדירה לרשומותיו של אדם במשפט העברי", סייבר, מודיעין וביטחון 2.3 (דצמבר 2018), עמ' 20-13.
11 ראה למשל ורדה וירט-לבנה, "הזכות לפרטיות אל מול האחריות הניהולית במיון מועמדים לעבודה – ההיבט המשפטי", ספר שמגר ג (תשס"ג), 775.
12 השווה לסעיף 5 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.
13 ראה למשל סעיף 2 להצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 9), התשס"ו-2005, שאליו מתייחסת חוות דעתו של ויגודה (לעיל, הערה 2).
14 על המחלוקת בעניין עשיית מסכת המוות של ש"י עגנון ופרסומה, בניגוד לרצונו המשוער, ראה מיכאל טל, "עלי לבקש מכבודו לבקש סליחה בעיתונו על עשיית מסכת מוות של עגנון", הארץ, 23.11.21.
15 לעניין זה ראה למשל אסא כשר, עלי בוקשפן ועומר חרמוני, "הרהורים פילוסופיים ומשפטיים על כבוד האדם וזכותו לנוכחות לאחר מותו", עיוני משפט מז (תשפ"ד), 474-409.
16 כמובן, יוצאים מכלל זה הם דינים שנאמרו בחובת השמירה על חייו של עובר או שעניינם בשמירה על "כבוד המת". וראה הכהן, הצגת גופות (לעיל, הערה 4).
17 באותם מקרים שבהם ביקשו חכמי הלכה להחיל "זכויות" על מי שנפטר, פעמים הרבה רמתן הנורמטיבית, תחולתן והיקפן מצומצמות יותר. כך, למשל, לדעת ספר החינוך (מצווה כז) וחכמי הלכה אחרים מצוות כיבוד אב ואם לאחר פטירתם היא מן התורה, ואילו חכמי הלכה אחרים סבורים שאינה אלא מדרבנן (ראה פירוש תפארת ישראל על משנת פסחים ד, ט, ס"ק א). להבחנה זו עשויה להיות נפקות מעשית כאשר אדם ניצב בו זמנית לפני הברירה בין כיבוד ההורה שנפטר לבין כיבוד ההורה שעודנו בחיים. הוא הדין לחובת כיבוד אשת אב שאינה אימו הביולוגית של אדם, שאינה חלה עליו אלא בחיי האב, משום כבוד אביו, אך לא לאחר פטירתו. יתר על כן: במקרים מסוימים מה שנראה כ"יקרא דשכבי", ככבוד המת, כגון ההספד ותשלום ההוצאות להלווייתו וקבורתו, לא נעשה לדעת חלק מהחכמים אלא ל"יקרא דחיי", לשֵם כבודם של האנשים החיים. ראה סנהדרין מו ע"ב. ואף שנפסק להלכה שהספד הוא "יקרא דשכבי", פוסק הרמ"א (יורה דעה, סימן שד"ם, סעיף י; בעקבות שו"ת מהר"י וייל, סימן יז) שחיוב אבלות הוא "יקרא דחיי".
18 אגדת בראשית, פרק לה (הובא בשו"ת חיים ביד לר"ח פלאג'י, סימן סא).
19 שבת צז ע"א-ע"ב.
20 הפנייה אליו כ"עקיבא" ולא כ"רבי עקיבא" מבליטה את עוצמת הגערה.
21 ראוי לבחון סוגיה זו על רקע כללי ורחב יותר, של "גילוי" ו"כיסוי" בכלל, ושל מעשי חטא בפרט, בין אם על ידי החוטא וביוזמתו, כחלק מתהליך של תשובה, ובין אם על ידי אחרים ולעתים בניגוד לרצונו. לעניין זה, ראה למשל את הגישות השונות שמשתקפות ביומא פו ע"ב: "שני פרנסים טובים היו לישראל, משה ודוד. משה אמר 'יכתב סורחני'... דוד אמר 'אל יכתב סורחני' שנאמר (תהלים לב, א) 'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה' ". וראה דרשות הר"ן, הדרוש השישי. בנושא הספציפי של הוצאת לעז על חכמים, ראה אליאב שוחטמן, "חשש להוצאת לעז על הראשונים כשיקול בפסיקת ההלכה", בר אילן יח-יט (תשמ"א), עמ' 195-170.
22 פרשנים אחרים (דוגמת "תורה תמימה" על אתר) הציעו שרבי עקיבא סבר ש"מקושש – לשם שמים נתכוון", ולפיכך לא חשש מפרסום זהותו.
23 דבריו מובאים בספרו של רקובר, ההגנה (לעיל, הערה 2), עמ' 78, הערה 114, וכן אצל ויגודה (לעיל, הערה 2).
24 כך, למשל, חילקו חכמי ההלכה בין דברי תורה שלגביהם אין רשות לחכם למנוע טוב מבעליו ולאסור את הפצתם גם לאחר פטירתו, אך נימוק זה אינו שייך לכאורה ב"מילי דעלמא" שאינם בגדר "דברי תורה". ראה תשובת הנצי"ב מוולוז'ין, שו"ת משיב דבר, חלק א, סימן כד.
25 לעניין זה ראה אביעד הכהן, "האיסור לבייש אדם וחובת השמירה על כבודו", פרשת השבוע 273 (תשס"ז) והמקורות שנזכרו שם. יש לבחון את הגיונו של כל מקור ואת ישימותו גם לתקופה שלאחר פטירת האדם מן העולם. לגישת ה"חפץ חיים", כאשר מדובר בחשש ביוש או פגיעה בכבוד תלמיד חכם, מצטרף לאיסור גם הנימוק של "כבוד התורה", בדומה לאיסור לשון הרע ביחס לתלמיד חכם גם לאחר פטירתו. ראה הכהן, איסור לשון הרע על מת (לעיל, הערה 5). והשווה לדברי הרב אשר וייס בחוות דעתו הנ"ל, שהתיר פרסום דברים שאינם עולים כדי ביזיון לנפטר ("דכל שאין בדברים גנאי ובזיון אלא סוד בעלמא, אין בו איסור במת").
26 סוגיה זו הגיעה לבתי המשפט בהקשרים שונים. כך, למשל, בעניין פרסום נסיבות פטירתה של הזמרת עפרה חזה. ראה בש"א 127793/01 אשכנזי אברהם ואח' נ' בצלאל אלוני (17.3.02). במקרה אחד, הפך בית המשפט המחוזי החלטה שהורתה על מסירת רשומות רפואיות של מנוחה לשם בירור השאלה האם בעת כתיבת צוואתה הייתה המנוחה כשירה מבחינה משפטית לצוות את רכושה. המידע התייחס לתקופה של שלוש וחצי שנים לפני מותה והיו מצויים בידי ארבע מוסדות שונים. נקבע כי הזכות לפרטיות, גם של החיים וגם של המתים, נשמרת אפילו מול בית המשפט. ראה רמ"ש (באר שבע) 43589-08-24 פלונית נ' אלמוני (28.10.24). וראה: רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מה(5) 764, לעניין חסיון רשומות בנקאיות של נפטר, והשווה לה"פ (שלום ת"א) 29490-05-12 עזבון פלונית נ' פלדמן-קופלר (31.10.12), שבו נמנע בית המשפט מלהיעתר לבקשה לחשיפת מידע פסיכולוגי על נפטר.
27 כגון רשות ציבורית, מרשם ממשלתי, נמען המכתב וכיוצ"ב, או חברות כגון "גוגל" ו"פייסבוק" שברשותן מאגרי מידע דיגיטליים עצומים.
28 שו"ת ויצב אברהם, חלק א, סימן קפה. הדברים הובאו גם בגיליון המקורות של "עולמות" (נמצא במרשתת) לעניין "איסור לשון הרע על מת".
29 בדיני לשון הרע הובעה הדעה ש"איש ציבור" מוותר, מרצונו, על זכותו לפרטיות ולפיכך ראוי לצמצם את זכותו לצנעת חייו ולהגנה על שמו הטוב. להחלת עיקרון זה גם בענייננו, ראה שטיינברג (להלן, הערה 35), עמ' 706.
30 כדרך שנהג בית הדין הרבני בתיק 8603-23-1, בפני הדיינים אטלס אב"ד, נהרי ומרוה, שבו הושמט תוכן הדו"ח הפסיכיאטרי מפסק הדין שפורסם.
31 ראה מאמרו של ורהפטיג (להלן, הערה 33), עמ' 40.
32 כך, למשל, השמיטו במהדורות אגרות ה"חזון איש" חלק משמות נמעניו, כיוון שסברו ש"אין זה יאה" שהכול ידעו כי התכתב עמם או העריך אותם. דוגמא בולטת לכך היא השמטת "השם המפורש" של בן דודו, הגר"ש ליברמן, מקובצי האגרות הנדפסים.
33 ראה: הרב איתמר ורהפטיג, "גילוי מסמכים", תחומין כד (תשס"ד), עמ'38; ומאמרו "בירור עובדות במשפט תוך פגיעה בצנעת הפרט", משפטי ארץ ב (תשס"ה), עמ' 221-209. לדעתו, מלכתחילה היקף צנעת הפרט במשפט העברי מצומצם יותר מהיקפו במשפט הישראלי וממילא קל יותר לפגוע בו כאשר הפגיעה היא לצורך.
34 ראה למשל פד"ר יד, 299, 303 לעניין פגיעה קשה בפרטיות לשם בירור האמת בסכסוך בין בני זוג. במקרה זה העדיף בית הדין את "צדקת הפרט" וביכר אותה על פני "צנעת הפרט". הוא הדין כאשר קיים חשש שאחד מבעלי הדין מעלים נכסים. ראה פסק דין רבני, תיק מספר 1-21-7661 מיום י' בתמוז תשס"ד (29.06.2004).
35 ראה לעניין זה בהרחבה: אברהם שטינברג, ערך "סודיות רפואית", אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך ה (ירושלים תשס"ו), עמ' 691 ואילך; הרב שלמה שלוש, "סודיות רפואית מול טובת הציבור", ארחות 43 (תשנ"ו), עמ' 44. על תחולת החיסיון על מידע רפואי גם לאחר המוות, ראה המ' (י-ם) 938/96 עזבון לביא נ' לביא (15.7.96).
36 כאשר מדובר בתביעת יורשים לגילוי כל נכסי הנפטר, לרבות כאלה שהעדיף לשמור על הסתרתם מסיבות שונות (נכסים שהושגו על ידו בעבירה, חשש מפני שלטונות המס וכיוצ"ב).
37 על זכות זו ומגבלותיה במשפט העברי, ראה אביעד הכהן, "על חופש הדת, חופש הדעת, חופש המדע וחופש המידע", פרשת השבוע 307 (תשס"ח).
38 מנחם אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 714 והפניות שם.
39 ראה ירון בן נאה, "הוצאות האש"ל של החיד"א וחוויות היום-יום של שד"ר במערב אירופה", עת-מול 204 (תשפ"ה), עמ' 12-9.
40 ראה אביעד הכהן, " 'ושם ראיתי אילנות קאהב"י (קפה) ואילנות טי (תה) - החיד"א כחכם הלכה ומשפט", עת-מול 294 [תשפ"ה], עמ' 17-13.
41 ראה ירון בן־נאה, " 'היה יום קשה מאד': החיד"א ויחסיו עם משרתו - פרק בהיסטוריה של הרגשות בקרב יהודים בראשית העת החדשה", מורשת ישראל 22.2 (2024), עמ' 178-163.
42 לעניין זה ראה בהרחבה עודד כהן, סֹבֵב הולך הרוח – מרחבים תרבותיים בעולמו של החיד"א, ירושלים תשפ"ג.
43 על החשיבות שבפרסום "אגרות"-מכתבים "פרטיים" של חכמי ישראל, ראה הקדמת הרצ"י קוק לאגרות הראי"ה (ירושלים, תש"ג), עמ' ו-ז.
44 כדוגמא בעלמא נציין את כרכי אגרות הראי"ה-הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ואת אלפי מכתביהם של גדולי ישראל המתפרסמים חדשות לבקרים בכתבי עת וספרים תורניים.
45 בעניין זה ראה J.J. Schacter, "Facing the Truths of History", The Torah u-Madda Journal, vol 8 (1998), pp. 200-276, ושם, בעמ' 336-334 את תגובותיהם של חנה אורבך והרב ד"ר אברהם אבא וינגורט לפרסום התכתובות האישיות שבין הרב יחיאל יעקב וינברג בעל ה"שרידי אש" לידיד נפשו פרופ' שמואל אטלס.
46 ראה צמח צבי – איגרות הרצי"ה קוק, חלקים א-ב, ירושלים תשנ"א-תשפ"ו. כך, למשל, במכתבו לגרי"מ חרל"פ (שם, חלק א, עמ' ד) מזכיר הרצ"י קוק את הנזק שגרם לרב חרל"פ ואת מחלתו. במכתביו לרעייתו כלולים, לצד ביטויי אהבה עזים, גם פרטים אישיים על מצב בריאותו ואפילו על מעשי שגרה פעוטים שעשה ("שתיתי שם בחנות גזוז").
פלוני, איש ציבור או יוצר מפורסם – משורר, סופר או מוזיקאי - נפטר לבית עולמו. בחלוף זמן, מבקשים חוקרים, עיתונאים או היסטוריונים - לעתים גם בהסכמת יורשיו ובני משפחתו ואפילו בעידודם - לפרסם חלק ממכתביו האישיים, על אף שכלולים בהם פרטים שפרסומם עלול באופן מובהק לעלות כדי פגיעה בצנעת הפרט, של הכותב או של אנשים אחרים שכולם כבר נפטרו לבית עולמם. האם יש לאסור את פרסום הדברים מטעמים שבצנעת הפרט? או שמא שלטונה של זכות זו, כזכויות אחרות, חל רק בחייו של אדם ולא לאחר פטירתו? מלכתחילה, ניתן לטעון שאין לזכות לפרטיות קיום לאחר המוות1. יתר על כן, אפילו לדעת הסוברים שהזכות ממשיכה לחול גם לאחר פטירתו של אדם כמו בחייו (ולוּ בהיקף מצומצם יותר), לעתים דינה להידחות מפני ערכים אחרים הניצבים מולה. ברשימה זו נעסוק בבירור סוגיה זו תוך השוואה בין עמדת המשפט העברי2 לבין המשפט הישראלי. קודם שניכנס לטרקלין, נעיר כי לצד היבטיה הספציפיים, סוגיה זו שייכת לנושא רחב יריעה הרבה יותר שעניינו תחולתן של זכויות בכלל וזכויות האדם בפרט גם לאחר פטירתו של נְשוא הזכות מן העולם3. כך, לעניין זכות השמירה על כבודו4, לרבות זכותו לשם טוב5, וכך לעניין זכויות אחרות. בעניין זה עשויות להיות שתי גישות קצה. האחת, גורסת כי ברירת המחדל היא אי-פרסום דברים שבצנעת הפרט. כל עוד אין הסכמה – ויש שידרשו הסכמה מדעת6 ומפורשת של בעל המידע – אין לפרסמו אף לאחר פטירתו7. הגישה האחרת גורסת להפך: כל עוד לא גילה בעל המידע שאין רצונו בפרסום, אין מניעה לפרסמו8. בתווך עשויות להיות גישות ביניים.
יתר על כן: במשפט בן ימינו מתקיים דיון בשאלת בעל הזכות. לאור הכלל הרווח (שגם לו עשויים להיות חריגים, ראה להלן), ש"זכויות אדם" במשפט – ניתנות לאדם רק משעת לידתו ועד פטירתו9, הרי שעם פטירת האדם תמה לכאורה גם זכותו לפרטיות.
הבסיס החוקי והחוקתי לצנעת הפרט ותכליותיה
הזכות לצנעת הפרט מעוגנת באמנות בינלאומיות ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לצידם, פורטו בהרחבה יתירה פרטיה וסייגיה של הזכות לצנעת הפרט, וההגנות שקיימות בעניינה גם בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, ובתחום מצומצם יותר, בחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979. יש הרואים את הזכות לפרטיות כנגזרת של הזכות לכבוד, ויש הרואים בה זכות עצמאית, "חי הנושא את עצמו", ומבטא את זכותו של אדם "להיעזב במנוחה" (to be alone)10. לצד זאת, זכות זו משמשת גם אמצעי למימוש זכויות אחרות, כגון הזכות להיבחר או הזכות לחופש עיסוק (כאשר ידיעת פרטים מסוימים על אדם עשויה להוות מכשול בשבילו להיבחר לתפקיד מסוים או לקבל עבודה מסוימת11), וזכות האדם לאוטונומיה על ניהול חייו. הזכות מאפשרת לאדם לחיות את חייו ולשלוט על מידת החשיפה, ההתערבות או החדירה לחייו בהתאם לרצונו.
בחוק המקורי לא נקבע כל הֶסְדֵר שנוגע לקיום הזכות לאחר פטירתו של אדם12. ברבות השנים הועלו הצעות להרחיב את תחולת החוק גם לאחר הפטירה13, אולם בסופו של יום צומצם ההסדר המפורש בסוגיה זה ונקבע בסעיף 2א לחוק - רק לעניין פרסום תצלום גופתו של אדם14, אם יש בתמונה כדי לזהות את הנפטר, וגם זאת במסגרת התנאים שנקבעו בחוק. לכאורה, מכלל "לאו" מפורש זה ניתן ללמוד את ה"הן", ולהסיק שלמעט מקרה זה, אין המשפט הישראלי מכיר בזכות צנעת הפרט של האדם לאחר פטירתו.
להשלמת התמונה נוסיף כי למימוש הזכות גם לאחר פטירתו של אדם, יש גם היבטים אנושיים, חברתיים, כלכליים ופילוסופיים, שלא נאריך בהם כאן15. ומכל מקום, סוגיה זו מזמנת לנו מפגש מרתק בין ההיבט המשפטי לבין היבטים אתיים וערכים אחרים. במישור האתי והתרבותי, מועלים טיעוני נגד ולפיהם, כאשר קיים אינטרס ציבור בפרסום – וכך, בעיקר כשמדובר בכתבים של דמויות ציבוריות או סופרים, הכתבים נתפסים כנכס תרבותי השופך אור על יצירתם או על ההיסטוריה. בהקשר זה ניתן לעתים משקל לכוונת הכותב ולציפייתו האפשרית שכתביו יתפרסמו; לתוכן הכתבים (כך, למשל, פרסום "יומן אישי" שכלולים בו פרטים אינטימיים נחשב לבעייתי יותר מאשר התכתבות מקצועית); למטרת המפרסם וכוונתו, וכיוצ"ב. בדרך כלל, נוטה נקודת האיזון לטובת הפרסום ככל שעובר זמן רב יותר מעת פטירתו של הכותב, וככל שהכותב היה דמות משמעותית יותר לציבור.
התורה כ"תורת חיים": הבסיס לעמדת המשפט העברי
התורה - 'תורת חיים' היא, היא מחוברת לחיים ומיועדת לחיים. מצוותיה של תורה מכוונות כלפי החיים, ועל דרך הכלל מצוותיה, חובותיה וזכויותיה, אינן חלות על מי שטרם בא לעולם16 או על מי שנפטר הימנו. אשר על כן, זכויות קנייניות, חיובי נזיקין או ערכי יסוד דוגמת 'כבוד האדם' ו'כבוד הבריות' וכיוצא בהם חלים דרך כלל רק על אנשים חיים17.
הד ועד לדבר מצאו חכמים בתוארי הכבוד שבהם מכנה הכתוב את דוד המלך18: " 'ואין שלטון ביום המוות' (קהלת ח, ח ), שאפילו אדם גדול או מלך או שר גדול, כשהוא מת אינו מת וכבודו עמו, שנאמר "כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו" (תהלים מט, יח). וכל זמן שהיה דוד הצדיק קיים, היה נקרא 'מלך'... והיו קורין לו 'אדני המלך', ו'חכם' ו'מלאך'... וכשהגיע זמנו למות, אין כתיב שם לא 'מלך' ולא 'אדני' ולא 'חכם' ולא 'מלאך', אלא שמו בלבד...".
אמור מעתה: אם כל בסיס הזכות לפרטיות הוא כבוד האדם, הרי אפשר שאינו חל לאחר מיתה כלל.
במקורות חז"ל
ביטוי לדילמה הנזכרת ניתן אולי למצוא כבר במקורות חז"ל. כך, למשל, מובאת מחלוקת בעניין זה בברייתא שבתלמוד19:
"ויחר אף ה' בם וילך" (במדבר יב, ט) - מלמד שאף אהרן נצטרע, דברי רבי עקיבא; אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא! בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כסתו - ואתה מגלה אותו? ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק.
ואמנם, זיהוים של חוטאים שזהותם נסתרת במקרא אך מפורשת בדברי חז"ל, היא תופעה נפוצה למדי בספרות חז"ל21. כך, למשל, זיהו חכמים אותם "שני אנשים עברים נצים" (שמות ב, יג), שהאחד מהם הרים יד על חברו, ומשה רבנו כינהו "רשע" עם דתן ואבירם. בחשיפת מעשה עבירה של אדם בפומבי (וכך במיוחד כאשר העבירה היא רק כלפי שמיים, במצוות שבין אדם למקום, ולא בין אדם לחברו) דוגמת המקלל והמקושש עצים יש פגיעה קשה בפרטיותו, ויש בה גם כדי להטיל כתם על צאצאיו. למרות זאת, לא נמנע רבי עקיבא מפרסום שם החוטא. אפשר, שהמניע לכך היה האינטרס הציבורי שבהרתעת אחרים (אם כי לשם כך דומה שדי היה בפרסום מעשה העבירה ולא בחשיפת שם העבריין), ומכל מקום אפשר וניתן ללמוד מכאן שלשיטת רבי עקיבא מכיוון שהחוטא כבר נפטר לבית עולמו, אין הוא נהנה עוד מזכותו לשם טוב וממילא גם לפרטיות22. לעומת זאת, רבי יהודה בן בתירא החולק עליו אפשר שהוא סבור שהזכות קיימת גם לאחר מותו של אדם.
עמדת חכמי ההלכה בדורנו
הרב אשר וייס, מפוסקי דורנו, צִמצם את היקף האיסור שחל לאחר מיתה לפגוע בפרטיותו של אדם, וכך כתב23:
ועם זאת, תוך כדי דיבור הוא מסייג את דבריו רק לעניין 'הנהגות צדיקים':
לאור זאת, ניתן לומר שגם אם קיימת זכות לפרטיות לאחר המוות, בדומה לזכויות יסוד אחרות אין היא מוחלטת. כל מקרה צריך לידון לגופו, לאור נסיבותיו. הפגיעה בזכות - והיקפה - עשויה להיות תלויה במשתנים שונים:
א. סוג המידע (רפואי, עסקי, ספרותי), תוכנו הספציפי ואופיו24: אפשר ויש מקום להבחין בין פרטים שמעבר להיותם נוגעים לצנעת חייו של אדם, עשויים לביישו25, לפגוע גם בשמו הטוב ובזכרו (כגון פירוט חטאיו) לבין פרטים "ניטרליים", שעל פניהם אינם עולים כדי פגיעה. כך, למשל, מרחיב המשפט בן ימינו את הזכות לפרטיות בענייני מידע רפואי של אדם, גם לאחר פטירתו26, ומצמצם את זכות העיון בו, וכל שכן את הזכות לפרסמו. הבחנה נוספת קיימת בין מידע שמצוי בבעלות האדם או יורשיו, לבין מידע שמצוי ברשות צד ג', גורם אחר, כגון גורמים – ציבוריים ופרטיים - שיש להן גישה למידע הדיגיטלי של אדם המאוחסן במאגרי המידע או ב"עננים" שלהם27. אבחנה רלוונטית נוספת עשויה להיות בין גילוי מידע שחושף פרטים רק על הנפטר לבין גילוי מידע שחושף מידע גם על אנשים נוספים, אפילו גם הם אינם כבר בין החיים.
ב. רצון הנפטר: אחד העקרונות החשובים בדיני הצוואה במשפט העברי הוא "מצווה לקיים דברי המת". החלת עיקרון זה לא רק בדיני ירושה, אלא הרחבתו גם לזכות הפרטיות, מחייבת לכאורה את המסקנה שבמקרה שבו ברור כי הנפטר לא היה מעוניין בפרסום דבר שעניינו בצנעת פרטיותו, יש לכבד את רצונו. ואמנם, בתשובה שכתב הדיין הרב אברהם צבי הכהן, הוא דן בשאלת פרסום יומן אישי שכתבה אישה, ואוסר לפרסמו לאחר פטירתה. ועם זאת, כאן היה מדובר במקרה ספציפי שבו קיימת כוונה, ולוּ משתמעת, ש'יוצרת המידע', כותבת היומן לא רצתה לפרסם את תוכנו. ולא עוד אלא שביומן נכלל גם מידע שעניינו צנעת הפרט של צדדים שלישיים28.
ג. מיהות הנפטר: אפשר ויש מקום להבחין בין סוגי אנשים שונים. על אף שהזכות לפרטיות שייכת לכל אדם באשר הוא אדם, ככל שמדובר בדמות "ציבורית" יותר, אפשר ויש חשיבות ציבורית יותר לחשיפת פרטים על חייו29. זאת, לעומת דמות שהייתה "אנונימית" גם בחייה.
ד. מידת הפגיעה הפוטנציאלית בכבוד הנפטר והיקפה: כבכל פגיעה בזכות יסוד, גם כאן יש לתת את הדעת לעקרון המידתיות. גם כאשר הפגיעה בפרטיות מוצדקת, יש להגביל את היקפה ולצמצמה כך שלא תהא "במידה העולה על הנדרש", כגון באמצעות פרסום חלקי בלבד של הדברים הנדרשים והשמטת השאר30, חשיפת המדע רק בפני אנשים מסוימים (כגון בית הדין31), או פרסום העניין תוך טשטוש זהות בעל הדבר או צילום פניו (כשפרסום פרט זה אינו הכרחי)32.
ה. מטרת גילוי המידע ומניעיו: בדומה ללשון הרע שלעתים מותרת לשם "תועלת" ואיסורה נדחה מפני ערכים ואינטרסים אחרים, הוא הדין לצנעת הפרט. משום כך, יש לבחון האם גילוי המידע ופרסומו נעשה לשם מימוש אינטרס פרטי או ציבורי חשוב, ומהות האינטרס שעומד מאחורי הרצון לחשוף את המידע המוצנע: מחקרי, משפטי33 (בירור האמת או "זכות הציבור לדעת") או לשם סיפוק יצר מציצני וסקרנות גרידא. הבחנה זו נאמרה ביחס להיתר הפגיעה בפרטיות בחייו של אדם34 ואין סיבה שלא לאמץ אותה גם לעניין הפגיעה בפרטיותו לאחר פטירתו, שנתפסת בעיני רבים כפגיעה פחותה מאשר בחייו. מסיבה זו, אפילו כאשר גילה אדם שאין רצונו בפרסום כתביו או פרטים הנוגעים לצנעת חייו, בחייו או לאחר פטירתו, ייתכן שלא תמיד תכובד בקשתו. כך, במיוחד, כאשר מולה ניצבים אינטרסים אחרים שאינם פחות חשובים, כגון אינטרס של יחיד35, אינטרס ממוני36, או אינטרס ציבורי כגון חופש המידע37, חשיבות המחקר ההיסטורי ופרסומו, "זכות הציבור לדעת".
פוק חזי מאי עמא דבר
ברוח העיקרון שרווח במשפט העברי, "פוק חזי מאי עמא דבר", או בסגנון אמוראי ארץ ישראל, "צא וראה מה הציבור נוהג – ונהוג"38 (עיקרון שהוזכר גם בדברי הרב וייס שהובאו לעיל), ניתן לומר שעיון בהתייחסותם של חכמי ישראל לסוגיה זו מלמד שגם בנושא זה, כמו כמעט כל נושא אחר, קיימות גישות שונות. דוגמא בולטת לכך עשויה להיות פרסום יומנם האישי או מכתבים פרטיים של גדולי חכמי ישראל. כך, למשל, פרסום "מעגל טוב", יומנו האישי של החיד"א – רבי יוסף חיים דוד אזולאי (א"י-איטליה, המאה הי"ח), שזכה למהדורות רבות. זאת, על אף שיש בו לא מעט פרטים שעולים כדי צנעת הפרט, לרבות פירוט מאכלים שאהב, הוצאות האש"ל שלו39, ביקוריו במוזיאונים ובגנים בוטניים40, דיווח על מחלות שפקדו אותו, רגשות חרדה ודיכאון, רוגז וכעס, אכזבה וקנאה, מבוכה ובושה, מערכות יחסים פסיכולוגיות מורכבות שהיו לו עם משרתו41 ופרטי עימותים שהיו לו עם מארחיו42. ולמרות זאת, חכמי ישראל לא התנגדו לפרסומו, ורבים מהם אף מסתמכים עליו בפסיקותיהם. אמנם, במקרה זה, מכתב היד של היומן עולה שהחיד"א עצמו הכין אותו לפרסום עוד בחייו, אלא שפרסומו נדחה עד לאחר פטירתו. הוא הדין ליומנים אישיים, מכתבים43 או כתבים אחרים של גדולי ישראל44. אלה מפורסמים חדשות לבקרים כדבר שבשגרה למרות שלא אחת יש בהם מידע הנוגע לצנעת הפרט הן של כותביהם, הן של צדדים שלישיים, לרבות מידע רפואי, מידע פיננסי ועוד45. כך, למשל אגרות הראי"ה קוק ובנו הרב צבי יהודה הכהן קוק, שרובן-ככולן פורסמו לאחר פטירתם, כוללות מידע שיש בו עניינים שבצנעת הפרט, למן פרטים על מחלות שלקו בהם, ביטויי אהבה וחיבה עזים בין איש לאשתו שדרך כלל נותרים בדל"ת אמותיו של אדם46, ענייני כספים ועוד. כמודגש לעיל, לצד המישור המשפטי קיימים בסוגיה זו היבטים ושיקולים מוסריים ואתיים כבדי משקל, ולא כאן המקום להאריך בעניינם.
הערות:
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לרעי ד"ר מיכאל ויגודה על הערותיו הטובות, כתמיד, לגרסה מוקדמת של מאמר זה.
1 ראה מיכאל בירנהק, "זכויות המתים וחופש החיים", עיוני משפט לא (2008), עמ' 114-57. והשווה חוות דעתו של מיכאל ויגודה, "פינוי קברים לצורך ציבורי במקורות היהודיים", הערה 13, באתר היחידה למשפט עברי.
2 לנושא זה, ראה: נחום רקובר, "מה טבו אהליך יעקב: על הגנת הפרטיות", פרשת השבוע 80 (תשס"ב); נחום רקובר, ההגנה על צנעת הפרט, ירושלים תשס"ו; אליהו ליפשיץ, "הזכות לפרטיות במשפט העברי ובמשפט המדינה", פרשת השבוע 33 (תשס"א); מיכאל ויגודה, "הגנה על פרטיותו של נפטר", חוות דעת שפורסמה באתר היחידה למשפט עברי.
3 סוגיה זו זכתה לדיון גם בהקשר ספרותי. כך, למשל, לעניין פרסום כתביו של פרנץ קפקא לאחר פטירתו, ובניגוד לרצונו המפורש. ראה: עמ"ש (מחוזי ת"א) 47113-11-12 הופה נ' קסוטו (29.6.15); ופסק הדין בבית המשפט העליון, בע"מ 6251-15 אווה דורית הופה נ' קסוטו (7.8.16). ראה גם: נילי כהן, "צוואותיהם הנבגדות של קפקא וברוך", פרספקטיבות חדשות 175 (זיוה שמיר, יוחאי עתריה וחיים נגיד עורכים, תשע"ג), 213. לביטוי ספרותי נוסף, ראה חיים באר, בחזרה מעמק רפאים, ת"א תשע"ח.
4 לעניין זה, ראה אביעד הכהן, "כבוד האדם והצגת גופות אדם בתערוכה", פרשת השבוע 345 (תשס"ט) [=פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, 224-217]; "איסור הצגת גופות בתערוכה", תחומין ל (תש"ע), 450-444. עם זאת, גם בין המכירים בזכות אדם לכבוד לאחר פטירתו, יש הרואים את עיקרה כנטוע בזכות לכבוד שהייתה לו בעודו בחיים. ראה בעניין זה את דברי השופטת פרוקצ'יה, בבג"ץ 52/06 חברת אלאקסא נ' Simon Wiesenthal Center Museum Corp. (נבו 29.10.2008), פסקה 135: "ליבתה של הזכות לכבוד המת טמונה באינטרס הנפטר בעודו בחיים, בהגנה על כבודו לכשילך לעולמו". לפי גישה זו, יש לייחס משקל מיוחד לכוונת הנפטר כפי שהובעה במפורש על ידו בעודו בחיים, או למצער כפי שהיא משתמעת. וראה להלן.
5 ראה אביעד הכהן, "לשון הרע על מת", תחומין לו (תשע"ו), עמ' 299-292.
6 בדומה ל"הסכמה מדעת" הנדרשת בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, ראה שם פרק ד, סעיף 13 ואילך.
7 גישה זו עולה בקנה אחד עם גישת הר"ח פלאג'י לעניין גילוי מידע שנושא אופי של "סוד". ראה ויגודה (לעיל, הערה 2). וראה שם, אזכור עמדתו האוסרת של הרב בצלאל שטרן (שו"ת בצל החכמה, חלק ד, סימן פד), בעניין פרסום כתבים לאחר פטירתו של מחברם. גם בעניין זה – ולהבדיל, בדומה ל"צוואתו" של פרנץ קפקא (ראה לעיל, הערה 3), המציאות מלמדת שלא תמיד נוהגים לכבד את בקשת המצווה או למלא אחר רצונו המשוער. בעולם התורה, דוגמא בולטת לכך היא פרסום חידושי התורה של חכמי התורה לבית בריסק – כגון ר' חיים הלוי סולוביצ'יק ובנו הגרי"ז - ר' יצחק זאב, שפרט למקרים בודדים וחריגים נמנעו במכוון לפרסם דברי תורתם בכתב בחייהם, אך אלה הודפסו לאחר פטירתם ונפוצו בעשרות מהדורות וספרים. וראה דברי הנצי"ב בעניין זה, להלן, הערה 24.
8 גישה זו עולה בקנה אחד עם גישת ה"חפץ חיים" לעניין גילוי מידע שנושא אופי של "סוד", ראה ויגודה, שם.
9 ראה סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962: "כל אדם כשר לזכויות וחובות מגמר לידתו ועד מותו".
10 ראה את מאמרם הקלאסי של השופטים וורן וברנדייס שבמידה רבה היה המסד לעיגון זכות זו בדין, Samuel Warren & Louis D. Brandeis, "The Right to Privacy", 4 Harv. L. Rev. 193 (1890); וביטויים מאוחרים יותר, כגון פסקה 21 לפסק דינו של הנשיא ברק בבג"ץ 6650/04 פלוני נ' בדר"א נתניה (14.5.06) לעניין זכות אדם לפרטיות כלפי בן זוגו: "לכל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו. היקפו של המרחב נגזר מהצורך להגן על האוטונומיה של הפרט. על כן הוא עשוי לחול גם במקום בו אין לפרט כל קניין כגון בית הוריו, בית חולים, תא טלפון". וראה אביעד הכהן (עם גבי סיבוני) "'דלית אתר דפנוי מיניה?' – על הגנת הפרטיות ואיסור החדירה לרשומותיו של אדם במשפט העברי", סייבר, מודיעין וביטחון 2.3 (דצמבר 2018), עמ' 20-13.
11 ראה למשל ורדה וירט-לבנה, "הזכות לפרטיות אל מול האחריות הניהולית במיון מועמדים לעבודה – ההיבט המשפטי", ספר שמגר ג (תשס"ג), 775.
12 השווה לסעיף 5 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.
13 ראה למשל סעיף 2 להצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 9), התשס"ו-2005, שאליו מתייחסת חוות דעתו של ויגודה (לעיל, הערה 2).
14 על המחלוקת בעניין עשיית מסכת המוות של ש"י עגנון ופרסומה, בניגוד לרצונו המשוער, ראה מיכאל טל, "עלי לבקש מכבודו לבקש סליחה בעיתונו על עשיית מסכת מוות של עגנון", הארץ, 23.11.21.
15 לעניין זה ראה למשל אסא כשר, עלי בוקשפן ועומר חרמוני, "הרהורים פילוסופיים ומשפטיים על כבוד האדם וזכותו לנוכחות לאחר מותו", עיוני משפט מז (תשפ"ד), 474-409.
16 כמובן, יוצאים מכלל זה הם דינים שנאמרו בחובת השמירה על חייו של עובר או שעניינם בשמירה על "כבוד המת". וראה הכהן, הצגת גופות (לעיל, הערה 4).
17 באותם מקרים שבהם ביקשו חכמי הלכה להחיל "זכויות" על מי שנפטר, פעמים הרבה רמתן הנורמטיבית, תחולתן והיקפן מצומצמות יותר. כך, למשל, לדעת ספר החינוך (מצווה כז) וחכמי הלכה אחרים מצוות כיבוד אב ואם לאחר פטירתם היא מן התורה, ואילו חכמי הלכה אחרים סבורים שאינה אלא מדרבנן (ראה פירוש תפארת ישראל על משנת פסחים ד, ט, ס"ק א). להבחנה זו עשויה להיות נפקות מעשית כאשר אדם ניצב בו זמנית לפני הברירה בין כיבוד ההורה שנפטר לבין כיבוד ההורה שעודנו בחיים. הוא הדין לחובת כיבוד אשת אב שאינה אימו הביולוגית של אדם, שאינה חלה עליו אלא בחיי האב, משום כבוד אביו, אך לא לאחר פטירתו. יתר על כן: במקרים מסוימים מה שנראה כ"יקרא דשכבי", ככבוד המת, כגון ההספד ותשלום ההוצאות להלווייתו וקבורתו, לא נעשה לדעת חלק מהחכמים אלא ל"יקרא דחיי", לשֵם כבודם של האנשים החיים. ראה סנהדרין מו ע"ב. ואף שנפסק להלכה שהספד הוא "יקרא דשכבי", פוסק הרמ"א (יורה דעה, סימן שד"ם, סעיף י; בעקבות שו"ת מהר"י וייל, סימן יז) שחיוב אבלות הוא "יקרא דחיי".
18 אגדת בראשית, פרק לה (הובא בשו"ת חיים ביד לר"ח פלאג'י, סימן סא).
19 שבת צז ע"א-ע"ב.
20 הפנייה אליו כ"עקיבא" ולא כ"רבי עקיבא" מבליטה את עוצמת הגערה.
21 ראוי לבחון סוגיה זו על רקע כללי ורחב יותר, של "גילוי" ו"כיסוי" בכלל, ושל מעשי חטא בפרט, בין אם על ידי החוטא וביוזמתו, כחלק מתהליך של תשובה, ובין אם על ידי אחרים ולעתים בניגוד לרצונו. לעניין זה, ראה למשל את הגישות השונות שמשתקפות ביומא פו ע"ב: "שני פרנסים טובים היו לישראל, משה ודוד. משה אמר 'יכתב סורחני'... דוד אמר 'אל יכתב סורחני' שנאמר (תהלים לב, א) 'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה' ". וראה דרשות הר"ן, הדרוש השישי. בנושא הספציפי של הוצאת לעז על חכמים, ראה אליאב שוחטמן, "חשש להוצאת לעז על הראשונים כשיקול בפסיקת ההלכה", בר אילן יח-יט (תשמ"א), עמ' 195-170.
22 פרשנים אחרים (דוגמת "תורה תמימה" על אתר) הציעו שרבי עקיבא סבר ש"מקושש – לשם שמים נתכוון", ולפיכך לא חשש מפרסום זהותו.
23 דבריו מובאים בספרו של רקובר, ההגנה (לעיל, הערה 2), עמ' 78, הערה 114, וכן אצל ויגודה (לעיל, הערה 2).
24 כך, למשל, חילקו חכמי ההלכה בין דברי תורה שלגביהם אין רשות לחכם למנוע טוב מבעליו ולאסור את הפצתם גם לאחר פטירתו, אך נימוק זה אינו שייך לכאורה ב"מילי דעלמא" שאינם בגדר "דברי תורה". ראה תשובת הנצי"ב מוולוז'ין, שו"ת משיב דבר, חלק א, סימן כד.
25 לעניין זה ראה אביעד הכהן, "האיסור לבייש אדם וחובת השמירה על כבודו", פרשת השבוע 273 (תשס"ז) והמקורות שנזכרו שם. יש לבחון את הגיונו של כל מקור ואת ישימותו גם לתקופה שלאחר פטירת האדם מן העולם. לגישת ה"חפץ חיים", כאשר מדובר בחשש ביוש או פגיעה בכבוד תלמיד חכם, מצטרף לאיסור גם הנימוק של "כבוד התורה", בדומה לאיסור לשון הרע ביחס לתלמיד חכם גם לאחר פטירתו. ראה הכהן, איסור לשון הרע על מת (לעיל, הערה 5). והשווה לדברי הרב אשר וייס בחוות דעתו הנ"ל, שהתיר פרסום דברים שאינם עולים כדי ביזיון לנפטר ("דכל שאין בדברים גנאי ובזיון אלא סוד בעלמא, אין בו איסור במת").
26 סוגיה זו הגיעה לבתי המשפט בהקשרים שונים. כך, למשל, בעניין פרסום נסיבות פטירתה של הזמרת עפרה חזה. ראה בש"א 127793/01 אשכנזי אברהם ואח' נ' בצלאל אלוני (17.3.02). במקרה אחד, הפך בית המשפט המחוזי החלטה שהורתה על מסירת רשומות רפואיות של מנוחה לשם בירור השאלה האם בעת כתיבת צוואתה הייתה המנוחה כשירה מבחינה משפטית לצוות את רכושה. המידע התייחס לתקופה של שלוש וחצי שנים לפני מותה והיו מצויים בידי ארבע מוסדות שונים. נקבע כי הזכות לפרטיות, גם של החיים וגם של המתים, נשמרת אפילו מול בית המשפט. ראה רמ"ש (באר שבע) 43589-08-24 פלונית נ' אלמוני (28.10.24). וראה: רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מה(5) 764, לעניין חסיון רשומות בנקאיות של נפטר, והשווה לה"פ (שלום ת"א) 29490-05-12 עזבון פלונית נ' פלדמן-קופלר (31.10.12), שבו נמנע בית המשפט מלהיעתר לבקשה לחשיפת מידע פסיכולוגי על נפטר.
27 כגון רשות ציבורית, מרשם ממשלתי, נמען המכתב וכיוצ"ב, או חברות כגון "גוגל" ו"פייסבוק" שברשותן מאגרי מידע דיגיטליים עצומים.
28 שו"ת ויצב אברהם, חלק א, סימן קפה. הדברים הובאו גם בגיליון המקורות של "עולמות" (נמצא במרשתת) לעניין "איסור לשון הרע על מת".
29 בדיני לשון הרע הובעה הדעה ש"איש ציבור" מוותר, מרצונו, על זכותו לפרטיות ולפיכך ראוי לצמצם את זכותו לצנעת חייו ולהגנה על שמו הטוב. להחלת עיקרון זה גם בענייננו, ראה שטיינברג (להלן, הערה 35), עמ' 706.
30 כדרך שנהג בית הדין הרבני בתיק 8603-23-1, בפני הדיינים אטלס אב"ד, נהרי ומרוה, שבו הושמט תוכן הדו"ח הפסיכיאטרי מפסק הדין שפורסם.
31 ראה מאמרו של ורהפטיג (להלן, הערה 33), עמ' 40.
32 כך, למשל, השמיטו במהדורות אגרות ה"חזון איש" חלק משמות נמעניו, כיוון שסברו ש"אין זה יאה" שהכול ידעו כי התכתב עמם או העריך אותם. דוגמא בולטת לכך היא השמטת "השם המפורש" של בן דודו, הגר"ש ליברמן, מקובצי האגרות הנדפסים.
33 ראה: הרב איתמר ורהפטיג, "גילוי מסמכים", תחומין כד (תשס"ד), עמ'38; ומאמרו "בירור עובדות במשפט תוך פגיעה בצנעת הפרט", משפטי ארץ ב (תשס"ה), עמ' 221-209. לדעתו, מלכתחילה היקף צנעת הפרט במשפט העברי מצומצם יותר מהיקפו במשפט הישראלי וממילא קל יותר לפגוע בו כאשר הפגיעה היא לצורך.
34 ראה למשל פד"ר יד, 299, 303 לעניין פגיעה קשה בפרטיות לשם בירור האמת בסכסוך בין בני זוג. במקרה זה העדיף בית הדין את "צדקת הפרט" וביכר אותה על פני "צנעת הפרט". הוא הדין כאשר קיים חשש שאחד מבעלי הדין מעלים נכסים. ראה פסק דין רבני, תיק מספר 1-21-7661 מיום י' בתמוז תשס"ד (29.06.2004).
35 ראה לעניין זה בהרחבה: אברהם שטינברג, ערך "סודיות רפואית", אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך ה (ירושלים תשס"ו), עמ' 691 ואילך; הרב שלמה שלוש, "סודיות רפואית מול טובת הציבור", ארחות 43 (תשנ"ו), עמ' 44. על תחולת החיסיון על מידע רפואי גם לאחר המוות, ראה המ' (י-ם) 938/96 עזבון לביא נ' לביא (15.7.96).
36 כאשר מדובר בתביעת יורשים לגילוי כל נכסי הנפטר, לרבות כאלה שהעדיף לשמור על הסתרתם מסיבות שונות (נכסים שהושגו על ידו בעבירה, חשש מפני שלטונות המס וכיוצ"ב).
37 על זכות זו ומגבלותיה במשפט העברי, ראה אביעד הכהן, "על חופש הדת, חופש הדעת, חופש המדע וחופש המידע", פרשת השבוע 307 (תשס"ח).
38 מנחם אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 714 והפניות שם.
39 ראה ירון בן נאה, "הוצאות האש"ל של החיד"א וחוויות היום-יום של שד"ר במערב אירופה", עת-מול 204 (תשפ"ה), עמ' 12-9.
40 ראה אביעד הכהן, " 'ושם ראיתי אילנות קאהב"י (קפה) ואילנות טי (תה) - החיד"א כחכם הלכה ומשפט", עת-מול 294 [תשפ"ה], עמ' 17-13.
41 ראה ירון בן־נאה, " 'היה יום קשה מאד': החיד"א ויחסיו עם משרתו - פרק בהיסטוריה של הרגשות בקרב יהודים בראשית העת החדשה", מורשת ישראל 22.2 (2024), עמ' 178-163.
42 לעניין זה ראה בהרחבה עודד כהן, סֹבֵב הולך הרוח – מרחבים תרבותיים בעולמו של החיד"א, ירושלים תשפ"ג.
43 על החשיבות שבפרסום "אגרות"-מכתבים "פרטיים" של חכמי ישראל, ראה הקדמת הרצ"י קוק לאגרות הראי"ה (ירושלים, תש"ג), עמ' ו-ז.
44 כדוגמא בעלמא נציין את כרכי אגרות הראי"ה-הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ואת אלפי מכתביהם של גדולי ישראל המתפרסמים חדשות לבקרים בכתבי עת וספרים תורניים.
45 בעניין זה ראה J.J. Schacter, "Facing the Truths of History", The Torah u-Madda Journal, vol 8 (1998), pp. 200-276, ושם, בעמ' 336-334 את תגובותיהם של חנה אורבך והרב ד"ר אברהם אבא וינגורט לפרסום התכתובות האישיות שבין הרב יחיאל יעקב וינברג בעל ה"שרידי אש" לידיד נפשו פרופ' שמואל אטלס.
46 ראה צמח צבי – איגרות הרצי"ה קוק, חלקים א-ב, ירושלים תשנ"א-תשפ"ו. כך, למשל, במכתבו לגרי"מ חרל"פ (שם, חלק א, עמ' ד) מזכיר הרצ"י קוק את הנזק שגרם לרב חרל"פ ואת מחלתו. במכתביו לרעייתו כלולים, לצד ביטויי אהבה עזים, גם פרטים אישיים על מצב בריאותו ואפילו על מעשי שגרה פעוטים שעשה ("שתיתי שם בחנות גזוז").