|
|
|
בית הכנסת כזירת משפט - היבטים משדה המשפט הפלילי: הלכה, מציאות ומשפט (חלק ב)
"מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים!"
אביעד הכהן *
פרשת מטות-מסעי, תשפ"ו, גיליון מס' 560
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
ברשימה קודמת, עמדנו על מקומו המרכזי של בית הכנסת כליבה הפועם של הקהילה היהודית, שבו התרכזו חייה1. אכן, כפי שציינו, לצד היותו מוקד לפעילות דתית מובהקת שהתקיימה בין כתליו – תפילות ולימוד תורה – שימש המקום גם כמוקד חברתי וקהילתי, ואגב כך היה לעתים זירה למעשי עבריינות. כך, בימים ההם, וכך עד היום הזה2. בדברים הבאים ביקשנו לתת מעט דוגמאות בעניין זה, ולבחון את השפעת ה"מקום" – מקום קדוש בכלל3 ובית הכנסת בפרט - כזירת עבריינות, על תוצאותיה המשפטיות.
בתקופת המקרא
יש הדים לכך שבתקופת המקרא שימש מקום קדוש מקום מפלט, מעין "עיר מקלט" לחשודים או לעבריינים4. ביטוי לכך מצוי כבר בקביעת התורה: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה – מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כא, יד), היינו: ההצלה, מעין חסינות, שיש לאוחז בקרנות המזבח, אינה חלה על רוצח במזיד. ואכן, יש במקרא תיאורים נוספים של "אחיזה בקרנות המזבח" כניסיון לזכות במעין חסינות, תופעה שהייתה נפוצה בעולם העתיק. כך, למשל, מתואר בתנ"ך אדוניהו שניסה 'למרוד במלכות', להדיח את שלמה מכס המלוכה, אך משראה כי הדבר לא יעלה בידו, ברח למקום המזבח: "וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (מלכים א, א, נ). בעקבותיו, נמלט גם יואב, שר צבאו של דוד שתמך באדניהו, אל המזבח ונאחז בקרנותיו: "וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד-יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה, וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (מלאכים א, ב, כח)5. הלכה זו, בעניין ה"חסינות" שמוקנית לאוחז בקרנות המזבח נפסקה להלכה גם בדברי הרמב"ם ב"משנה תורה"6.
רמז אפשרי להיות "בית האלוקים" מקום מקלט, מצוי גם בספר נחמיה (ו, י): "וַאֲנִי בָאתִי בֵּית שְׁמַעְיָה בֶן דְּלָיָה בֶּן מְהֵיטַבְאֵל וְהוּא עָצוּר. וַיֹּאמֶר נִוָּעֵד אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל, וְנִסְגְּרָה דַּלְתוֹת הַהֵיכָל, כִּי בָּאִים לְה?רְגֶךָ וְלַיְלָה בָּאִים לְה?רְגֶךָ." ועם זאת, יש חוקרי מקרא שכופרים בפרשנות זו. לטענתם, על אף שבקשת מקלט במקדש נהגה במזרח הקדום וביוון העתיקה, עדיה מן המקרא מסופקים. לדידם, גם אותה בקשת מקלט על ידי אחיזה בקרנות המזבח שבחצר המקדש שנזכרה לעיל, נהגה בתקופה מסוימת בלבד. לפיכך, לשיטתם אין לפרש את הצעת שמעיה כבקשת מקלט, אלא רק כהגנה מפני מתנקשים צפויים במקום מסתור בטוח, ללא קשר לקדושתו של המקום7. אמנם, במקרה זה ההצעה נדחתה על הסף בידי נחמיה (שם, יא): "וָאֹמְרָה הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח? וּמִי כָמוֹנִי אֲשֶׁר יָבֹא אֶל הַהֵיכָל וָחָי? לֹא אָבוֹא!".
ומכל מקום, יש הד לכך שמקום קדוש שימש גם זירת ענישה, מן הסתם בשל התקהלות ההמון בתוכו והרצון להעניש את החוטא ל"עיני כל העם", למען יראו וייראו. וכך למדנו מתיאור סקילתו של הנביא זכריה, שנידון למוות ב"חצר בית ה'", בשל כך שהוכיח את העם (דברי הימים ב, כד, כ-כא): "ורוח אלהים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן. ויעמד מעל לעם ויאמר להם: כה אמר האלהים: למה אתם עוברים את מצות ה' ולא תצליחו, כי עזבתם את ה', ויעזב אתכם. וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו, וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ, בַּחֲצַר בֵּית ה'".
בתקופת חז"ל
רמז למעשה אלימות שאירע במקום קדוש, בבית המקדש, מצוי במשנה, המתארת את מרוץ הכוהנים על גבי כבש המזבח, בניסיונם לזכות במצוות "תרומת המזבח"8:
בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח, תורם. ובזמן שהן מרובין, רצין ועולין בכבש, וכל הקודם את חברו בארבע אמות זכה. מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חברו, (ונפל) ונשברה רגלו. וכיוון שראו בית דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס [=בהגרלה]".
ברם, בעוד שעל פני הדברים, משנה זו ניתנת לפרשנות, ואפשר ויהא מי שיפרש שהייתה זו רק תקלה או רשלנות ולא מעשה אלימות מכוון, הרי שכבר בתוספתא למשנה זו – ה'תוספת' למשנה מעשה ידי התנאים - מפורש שהיה זה מעשה רצח מכוון:
מעשה בשנים כהנים שהיו שווים רצים ועולין בכבש. דחף אחד מהן את חבירו לתוך ארבע אמות, נטל סכין ותקע לו בליבו. בא רבי צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר: "שמעוני בית ישראל, אחינו! הרי הוא אומר "כי ימצא חלל" (דברים כא, א) וגו', "ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו"9 (שם, ב), בואו ונמדוד, על מי ראוי להביא עגלה, על ההיכל, או על העזרות? געו כולם אחריו בבכייה. ואחר כך בא אביו של תינוק. אמר להם: אחינו, אני כפרתכם! עדיין בני מפרפר וסכין לא נטמאת, ללמדך שטומאת סכין קשה להן לישראל יותר משפיכות דמים! וכן הוא אומר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה"(מלכים ב, כא, טז). מיכן אמרו: בעוון שפיכות דמים שכינה נעלית ומקדש נטמא.
בספרות השו"ת
היותו של בית הכנסת מרחב פומבי ציבורי ומוקד קהילתי מרכזי, הפך אותו לא אחת, פוטנציאל לזירת התגוששות בין בני הקהילה10. לאור זאת, לא ייפלא שנשתמרו בידינו עדויות לא מעטות על מעשי עבריינות שונים שאירעו בין כתליו. למן מעשי חבלה וגניבה, ועד למעשי אלימות – פיזית ומילולית – לעתים קשים ביותר. כך, למשל, נדרש הרמב"ם לשאלת כשרותו של שליח ציבור שהגיע שיכור לבית הכנסת, ומתוך שִכרותו חיבל בתשמישי הקדושה שבבית הכנסת11:
ילמדנו רבינו בשליח צבור אשר ישתה ויבוא שיכור לבית הכנסת. ופעם אחת מצא שליח צבור אחר מתפלל, ובעת הוצאת ספר תורה חטף הספר והשליכו ושבר הרימונים. ויענו כל העם יחדיו ויאמרו לו מה זאת עשית? ויהי כמשיב12: "ומה יהיה הספר תורה?", כי לא היה בדעתו מרוב שכרותו. יודיענו רבינו אם איש אשר אלה לו יהיה עוד שליח צבור, או יתנו לו מצות ספר תורה להוליכו, או שיטפל בשאר שירות הקהל הקדוש, מאחר דלית דין בר נש13 [=שאין זה בן אדם], כי לא פעם אחת ולא שתים עשה כמעשה הרע הזה, כי אם זה כמה פעמים. יורנו מה יהיה משפטו ואם יתחייב שום דבר על אשר חטא או לא?.
בתשובתו, שולל הרמב"ם את כשירות אותו אדם לכהן במשרה ציבורית14. וכך הוא כותב: "אינו מן הראוי שהשליח צבור יעשה כמעשים האלה רעים וחטאים. ולכן לא יטפל בשום שירות הק"ק [=הקהל קדוש, כינוי לקהילה], ולא יתנו לו בידו הספר תורה, וייקח הקהל שליח צבור אחר, ולא יַרְאו לו פנים, כי מי שמבזה את התורה ומחללה יהיה מידתו שגופו מחולל על הבריות".
אלימות בעת הקפות ההושענות בסוכות
ביטוי נוסף להשפעת מיקום העבירה – במקום קדוש – על חומרתה, מצוי בתשובת רבי ישראל איסרליין, בעל "תרומת הדשן"15. ומעשה שהיה כך היה: "כאשר באו לפני לדין ר' אליעזר בר שלום ור' גרשום בר שלום, וצעק ר' אליעזר על רב גרשום על אשר נגחו ודחפו בעת סיבוב הושענות בחג הסוכות וכיוון להזיקו, כאשר היה שונא לו כבר זה ימים ושנים, ונדחף כל כך עד שנשבר עצמֵי כתפו ונזקק לרופא לרפואתם. ורב גרשם השיב שסבב כמנהג העולם שרגילין בדחיפות בעת הזאת, ואם נדחף ממנו - בלא כוונתו להזיקו אירע לי".
בראש תשובתו מתייחס המשיב לקשיים ראייתיים ומהותיים המצטברים במקרה זה: הרשעת אדם על סמך עד אחד; הודאה והפללה עצמית שעליה חל הכלל "אין אדם משים עצמו רשע"; הרשעה רק על סמך אומדנא והשערה; היעדר כוונה להזיק ונזק שנגרם בשעת שמחה של מצווה, שבו המזיק פטור בדרך כלל. וכך הוא כותב:
ומכל מקום אם היינו יורדין לעומק דין של תורה, לא היתה מספקת עדות זאת, דמה שאמר לו רבי גרשם להעד בלילה כדלעיל, אית לן למימר דעביד איניש דגזים ולא עביד [=יש לנו לומר, שעשוי אדם לאיים ולא לממש את איומו]. כדאיתא בהדיא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא לג ע"ב)... וגם מה שאמר אחר צאתו מבית הכנסת כדלעיל, ההוא הודאה חוץ לבית דין הוא ומפי עצמו וגם שלא כנגד הבעל דין, ולא מהני מידי [=ואין היא מועילה כלום]... ומטעם אומדנות והוכחות אין להעניש ולחייב את רבי גרשם... וכל שכן בנדון זה שצריך אומדנות טפי שכיון להזיקו, דאם לא כיוון להזיקו, אף על גב דודאי נתזק מכוחו, היה פטור מכלום, כיון דבשעת שמחה של מצוה הזיק...
עם זאת, המשיב הבין שכמו במקרים אחרים, לא ניתן לפטור מקרה זה בלא כלום וכלאחר יד, מכיוון שהתעלמות או אדישות עשויה להביא עמה תוצאה קשה בעתיד: "אמנם רואה אני, וגם לבי אומר לי16, שענין כזה צריך גדר וסייג גדול, שאם ח"ו יארוב איש לרעהו במקום הזה תיבטל מצות הסיבוב [=בעת אמירת ההושענות] מפני יראת ההיזק איש מפני שונאו".
לאחר מכן עובר המשיב להדגשת החומרה היתירה שיש בנקיטת מעשה אלימות דווקא בבית הכנסת ובעת קיום מצווה: "ואף אם יזיק איש לחבירו בגופו בעת כזאת, עוונו גדול יותר משאם יעשה כזה במקום אחר ובשעה אחרת: האחד, שמזלזל בקדושת בית הכנסת; והשני: שעושה מצות ה' יתברך בעבירה, מוסף על זה בעת שספר תורה עומדת על הבימה, שכתוב בה [בעניין החייב מלקות] 'לא יוסיף' 'פן יוסיף', ודרשו רבותינו משם שאפילו יש אדם רשע מישראל שמכה אותו, עובר בלאו, כיון שקיבל עונשו ואין לכבוש המלכה עם המלך בבית".
ומכאן מסקנת המשיב: "ואחרי שהדברים נראין ומוכיחין שרבי גרשם כיוון להכות ולצער רבי אליעזר בגופו, ועל כל כהאי גוונא [=כגון זה] בית דין עונשים אפילו אם היה שלא מן הדין, ועל כן הנני מטיל על רבי גרשם שיעשה חרטה ומחילה. וככה יעשה: ילך ביום קריאת התורה, בעוד שהספר תורה על הבימה, ממקומו למקום רבי אליעזר דרך פני ארון הקודש, וילכו שמה טובי הקהל, ויאמר לרבי אליעזר: 'חטאתי לאלהי ישראל ואחר כך לךָ, כי זלזלתי בקדושת בית הכנסת ובמצות ה' יתברך. וגם עברתי על מה שהזהירה תורה שלא להכות ולצער איש את חבירו בגופו, ועל זה אני מבקש סליחה וכפרה מאלהי ישראל ואחר כך מחילה מאתך, כי נתחרטתי על אשר עשיתי".
הכאה לפני היכל הקודש
מקרה דומה של אלימות בבית הכנסת מובא בתשובות המהרשד"ם-רבי שמואל די מדינה (שלוניקי, יוון, המאה הט"ז), שדן בעניינו של "ראובן" שהיכה את "שמעון" בבית הכנסת לפני היכל הקודש17. זאת, על אף שלשמעון לא היה כל סכסוך אתו אלא רק עם "לוי" חברו. המהרשד"ם נתבקש לחוות דעה "מה עונשו הראוי ובמה יכופר עונו?". בנוסף, נשאל המהרשד"ם מה יהא דינם של "לוי ויהודה שהיה ביניהם דברי ריב וקטטות, ובא לוי בבית הכנסת של יהודה לפני בית דין18, ותבע עלבונו ובושתו אשר ביישו. וקם יהודה וענה בקול גדול בפני הרבים בקהל הנזכר כי חס וחלילה, הוא לא הוציא מפיו דבר יתחייב בו". לפיכך ביקש יהודה שהדבר יתברר בדין תורה, "והדין ייקוב את ההר".
על אף שמהרשד"ם פותח ואומר "שעתה הלכה רווחת בישראל שאין דנין דיני קנסות", הוא מוסיף שבמקרה ספציפי זה חומרת המעשה גדולה יותר, "באשר היה בבית הכנסת, מקדש מעט, ובפני רבים אשר השכינה שם... אין ספק שצריך כפרה יותר ויותר... ואין ספק שראוי לנדות ולהלקות למכה, אלא שזה נשאר ודאי לפי ראות עיני הבית דין שבכל מקום ומקום. גם ראוי לעלוּב להתפייס, כאשר יקבל העולב עונשו הניתן לו מבית דין הקהל".
אותה שאלה בדיוק19 הובאה גם לפני חכם הלכה אחר מחכמי התקופה, רבי יצחק אדרבי (שלוניקי, יוון, המאה הט"ז) 20. הר"י אדרבי רומז לכך שכבר דנו בנושא לפניו ("נראה לעניות דעתי כי העניין ברור, ואין צריך להאריך בו, ובפרט אחר שכתבו החכמים השלמים, אבל כדי להשיב שולחי דבר אענה אף אני חלקי..."). הוא סבור שניתן להשית על המכה גם קנס ממון: "כל שכן בנדון דידן שביישו בבית הכנסת בפני רבים, ובמקום שאין נוהגים קלות ראש21, הֵקֵל ראשו וידו, ובמקום המשפט שמה הרשע22 בוודאי שגדול עונו מנשוא23 וראוי לקנסו24".
על תפוצת התופעה ניתן ללמוד גם משתי תשובות נוספות של המהרשד"ם ושל הר"י אדרבי. האחת, נסמכת על "מעשה בית דין" שבא לפניהם מקהילת ליפאנטו, אחת מקהילות יוון25. ראשית המעשה בבקשה שביקש רבי אברהם כרוב מרבי פנחס שלא ישב על מקומו השמור לו בבית הכנסת26, המשכו במעשי גידוף וסופו במעשה אלימות קשה. וכך מתואר סיפור המעשה:
במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא [=במושב שלושה כאחד היינו, אנחנו בית הדין שחתום מטה], כד אתא קדמנא [=כאשר בא לפנינו] הנעלה ה"ר אברהם הכהן בכמה"ר שבתי הכהן ז"ל, ואסהיד [=והעיד] בתורת עדות ב'ואם לא יגיד ונשא עונו וכו'' (ויקרא ה, א)27.
בהיות שרבי אברהם כרוב יצ"ו נכנס לבית הכנסת שהיה מתפלל שם, ומצא לרבי פנחס ברבי יוחנן ז"ל יושב במקומו של רבי אברהם כרוב הנזכר. אמר רבי אברהם כרוב הנזכר לר' פנחס הנזכר שיתרחק מעט ויעשה לו מקום לישב במקומו כדרכו. אז השיב ר' פנחס הנזכר ואמר שמקום מושב ומצבו של ר' אברהם כרוב הנזכר הוא מחוץ לבית הכנסת!
השיב ר' אברהם הנזכר ואמר לר' פנחס הנזכר שמקומו ומצבו הוא בקפאלובירשי28! כששמע כך רבי פנחס הנזכר, קם והיכה לרבי אברהם כרוב הנזכר על פניו בפני כל הק"ק יצ"ו [=הקהל קדוש, ישמרהו צורו וגואלו].
כל זה העיד ר' אברהם הכהן יצ"ו. ועוד בא רבי יצחק פיסו בפנינו חתומי מטה והעיד בתורת עדות ואמר בהיותי יושב במקומי ערב שבת נכנס רבי אברהם כרוב הנזכר לישב במקומו ומצא לר' פנחס יושב, אמר רבי אברהם כרוב הנזכר לרבי פנחס הנזכר שיעשה לו מקום במקומו לישב. ורבי פנחס סרב לא אבה שמוע, רק חרפו וגדפו לר' אברהם כרוב הנזכר וקראו נרבע29 בפני כל הק"ק יצ"ו ואח"כ הכה אותו על פניו. ור' אברהם הנזכר השיב לרבי פנחס הנזכר ואמר שהוא נרבע, שבקפאלובישי מכירים אותו. כל זה העיד רבי יצחק פיסו בפנינו.
עדות דומה בעניין זה נשמעה מפי עד נוסף, ר' יודה גוטה. על גביית העדות חתמו דייני המקום: "ומה ששמענו והועד בפנינו כתבנו וחתמנו שמותינו פה להיות לר' אברהם כרוב הנזכר לראייה ולזכות היום, יום שני, כ"ו לניסן, שנת השכ"ו ליצירה [25.4.1566] פה ליפאנטו, והכל אמת. דוד בכמהר"ר חייא ן' דוקש זצ"ל דיין; יוסף בכ"ר שלמה גרשון יצ"ו דיין; רפאל בכ"ר יצחק מלטי ז"ל דיין".
בתשובתו, מרחיב המשיב דברים בעניין חומר האיסור לבייש את חברו ולהכותו, ומסקנתו: "כיון שכן בנדון דידן, שלפי עדות שני העדים כ"ר פנחס הנז' פטר מים30 וחירף וגידף לכ"ר אברהם הנזכר וקראו 'נרבע' ברבים, מוטל על הקהל להענישו ולנדותו עד שיתפייס לפי ראות עיניהם ומה גם עתה שהוסיף על חטאתו פשע והכהו על פניו שראוי לקונסו".
בתשובתו המקבילה של המהרשד"ם31 על שאלה זהה זו, הוא מוסיף הליך "כפרה" למכה: "שחייב [פנחס] לכל הפחות לעמוד בנידוי שלושה ימים, ואחר כך יעמוד בפני הקהל ויבקש ממנו כפרה. תחילה יתוודה שחטא ופשע לה' א-להי ישראל ולתורתו ולכבוד העומדים שם מאנשי הקהל. ולר' אברהם [המוכה]: חטאתי ופשעתי וישר העויתי כנגדו, והרי אני שואל ממנו מחילה סליחה וכפרה".
גנבת תשמישי קדושה מבית הכנסת
עבריינות מסוג אחר היא ניסיונות פגיעה בבית הכנסת, פריצה אליו וגנבת חפצי קדושה יקרי ערך המצויים בו32.
ביטוי לכך ניתן באחת מתשובות הריטב"א (ספרד, המאה הי"ד), שמתארת שניים מבני קהילת דרוקה שבספרד, שניסו לגנוב את תשמישי קדושה מכסף שהיו בארון הקודש בבית הכנסת33. לאחר שנתפסו, נגזר עליהם עונש חמור של גירוש מן העיר למשך חמש שנים, ואיסור משא ומתן עמם. וכך מתואר סיפור המעשה:
שאלתם: הסכימו הקהל, יצ"ו ויהיה בעזרם, והתקינו תקנה על יצחק בר אברהם מדרו ועל אברהם בן יוסף בן פלאס שנמצאו בבית הכנסת הנה בדרוקה בלילה בעוד שישנים הקהל על מטותיהם, והתחילו לשבר דלתות ההיכל אשר בתוכו ספר תורה כדי לגנוב הכסף שעליהן. ופשטו ידיהם בשאט נפש וביד רמה בדלתות ההיכל המקודש אשר בתוכו ספרי התורה הקדושה הנתונה לישראל מפי הגבורה, וכביכול עשו עין של מעלה כאלו אינה רואה ואומרים בלבם אין המקום רואה אותנו34, ושברו דלתות ההיכל הנז' כדי לגנוב תפוחי הכסף אשר על עמודי ספר התורה הקדושה...
קצרם של דברים: מן המתואר עולה שבית הכנסת, כמוהו כבית המקדש, "בית תפילה לכל העמים"35, היה לעתים לא רק בית תפילה, אלא גם זירת משפט, ו"מקדש מעט"36 היה, לא עלינו, ל"סכסוך הרבה".
בדומה למשפט בן ימינו37, בשל קדושת המקום (והפונקציה החשובה שמילא בחיי הקהילה), נועדה לעבירות שנעברו בתחומי בית הכנסת חומרה מיוחדת. זו התבטאה, בין השאר, בהחרגת עבירות אלה מהנורמה המקובלת, וברמת ענישה מוגברת על מעשי עבריינות שנעשו בין כתליו, ועוד חזון למועד להרחיב דברים בעניין זה.
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.
1 אביעד הכהן, "זכויות קנייניות בתחומי בית הכנסת – בית הכנסת כזירת משפט: הלכה, מציאות ומשפט (חלק א)", פרשת השבוע 551 (תשפ"ה).
2 גם בימינו משמשים מקומות קדושים כר נוח למעשי עבריינות (כגון הצתה, גנבה, אלימות, עבירות מין חבלה וכיוצ"ב). ראה בהרחבה אביעד הכהן, "'הפללת מרובה – לא הפללת!?' – על הזיקה שבין הדת והמשפט הפלילי", ספר מני מזוז, הוצאת נבו, תשפ"ו, עמ' 1054-995.
3 על הגדרת "מקום קדוש" והשלכותיו המשפטיות, ראה בהרחבה אביעד הכהן: "'מה נורא המקום הזה' – על מקומות קדושים: בין דת, משפט וקדושה", שערי משפט ג (תשס"ג), 279-247; "Holy Places in Jewish Law", in: M. Breger, Sacred Space in Israel and Palestine: Religion and Politics, Routledge Press, 2012, pp. 25-48; "אסון מירון: 'מקום קדוש' ו'אירועים דתיים' אינם שטחי הפקר משפטיים" ICON-S-IL Blog, 3.5.21.
4 ראה אשר יובל, "מעם מזבחי תקחנו למות", באתר "מחלקי המים" במרשתת.
5 מדרש האגדה הרחיב בזה. ראה במדבר רבה כג, יג; והשווה לירושלמי מכות, פרק ב, הלכה ו.
6 רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ה, הלכה יב.
7 שמואל אחיטוב, מקרא לישראל-עזרא ונחמיה, ת"א תשע"ט, עמ' 337.
8 משנה, יומא ב, א-ב.
9 יציאת הזקנים והשופטים למקום הימצאותו של החלל, מבטאת את אחריות המנהיג לנעשה במקומו, ולפיכך נצטוו הזקנים והשופטים גם להכריז בקול: "יָדֵינוּ לֹא שפכה [קרי: שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". וכמאמר חז"ל, משנה סוטה ט, ו (ומשם במדרש וברש"י על אתר): "וכי עלתה על לבנו שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא שלא בא [ההרוג, קודם לכן] לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה [=ליווי]. והכהנים אומרים 'כפר לעמך ישראל'". מקור זה שימש את מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה לקרוא בקול להנהגה ליטול אחריות בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין ע"ה. ראה: "נחפשה דרכינו ונחקורה", עלון שבות בוגרים ח (תשנ"ו), עמ' 27-15.
10 על נושא זה, ראה בהרחבה אברהם גרוסמן, "מתח דתי וחברתי בימים הנוראים באשכנז במאות 13-11", ספרא וסייפא - ספר היובל לרב מרדכי פירון (אביעד הכהן, צ"א טל עורכים, ירושלים תשע"ג), עמ' 499-475.
11 שו"ת פאר הדור לרמב"ם, סימן צא; שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן קסה. על השיכור ואחריותו בפלילים, ראה בהרחבה: אליאב שוחטמן, "כשרותו המשפטית של השיכור במשפט העברי", סיני ע (תשל"ב), עמ' רכב; דוד ניסני, "מעמדו המשפטי של השיכור", פרשת השבוע 144 (תשס"ד).
12 ראה בראשית לח, כט.
13 ראה עירובין כד ע"א.
14 על מינוי והדחת אנשי ציבור במשפט העברי, ראה בהרחבה אביעד הכהן, "'דרך כוכב מיעקב' - מינוי אנשי ציבור והדחתם: בין המשפט העברי למשפט המדינה", ספר יעקב טירקל: פרקי הגות, עיון ומשפט (אהרן ברק, קארין כרמית יפת, אליקים רובינשטיין עורכים, הוצאת נבו, תש"פ), עמ' 155-109.
15 תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן רי.
16 הביטוי "לבי אומר לי" רווח בספרות המשפט העברי ומבטא את תחושת הדיין שראוי להגיע לתוצאה משפטית מסוימת, על אף שלא תמיד נמצא לה בסיס משפטי איתן. ראה למשל: שו"ת מהרי"ק, סימן קסט; שו"ת הרא"ם, סימן מז, ועוד רבים.
17 שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן צח. בסוף השאלה מופיע זמן האירוע: י"ג בתמוז שי"ד, 23.6.1554. וראה אליאב שוחטמן, "על איסור ההכאה ותוצאותיו", פרשת השבוע 298 (תשס"ז).
18 קיימות בידינו עדויות מתקופות שונות וממקומות שונים על הנוהג לקבוע את מקום מושבו של בית הדין בבית הכנסת, ששימש מרכז החיים הקהילתיים ולא רק כמקום תפילה. ראה אביעד הכהן (לעיל, הערה 1); אביעד הכהן, "תרומתם של חכמי קושטא, שאלוניקי ואיזמיר במאות הי"ז-י"ח למשפט הציבורי העברי", אור במושבותם ב (שמואל גליק וחנן גפני עורכים), ירושלים תשפ"ה, עמ' 77-63. ביטוי מוחשי לכך ניתן למצוא במבני ציבור קהילתיים ששרדו בקהילות שונות, במזרח ובמערב. כך, למשל, באולם ששימש כמקום מושבו של בית הדין בקהילת אוראדיה (גרוסוורדיין) שבטרנסילבניה, רומניה, הצמוד ממש לבית הכנסת ונשתמר עד היום, או בבתי כנסת "פרטיים" בקהילות מרוקו, ששימשו גם כמקום מושב בית הדין.
19 על תופעה זו, של שאלה זהה שנשלחה ליותר ממשיב אחד, ראה: אביעד הכהן, "'אחת שאלה ועשר תשובות' – המאבק נגד פניית יהודים לערכאות וההגנה על זכות הקניין של היחיד", ספר הזיכרון למאיר בניהו, ירושלים תשע"ט, עמ' 473-407.
20 שו"ת דברי ריבות, סימן קיז.
21 על האיסור לנהוג "קלות ראש" בבית הכנסת, ראה: מגילה כא ע"א; רמב"ם, הלכות תפילה, פרק יא; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנא.
22 קהלת ג, טז, וכאן כוונתו לכך שלמעשה ביזויו וביושו של אדם במקום מושב בית הדין (שהיה בבית הכנסת, כמבואר בתשובה), נודעת חומרה מיוחדת. על מעשי אלימות בבית הדין, ראה אברהם גרוסמן, "עבריינים ואלמים בחברה היהודית באשכנז הקדומה והשפעתם על סדרי הדין", שנתון המשפט העברי ח (תשמ"א), עמ' 152-135.
23 על פי בראשית ד, יג.
24 יושם אל לב שהמשיב נוקט בלשון הנוהגת בחיובים אתיים-מוסריים, "וראוי לקונסו", ולא בלשון משפט "וחייבים לקונסו".
25 שו"ת דברי ריבות, סימן קסז.
26 על חשיבות בעלות על מקום בבית הכנסת ראה הכהן (לעיל, הערה 1).
27 פסוק זה מחייב אדם שראה מעשה מסוים לבוא ולהעיד עליו בבית הדין. ראה משה דרורי, "החובה להעיד", פרשת השבוע 20 (תשס"א).
28 רעי פרופ' ירון בן נאה משער שאולי צריך להיות 'קפליצ'ארשי' - השוק המקורה של העיר. ומכל מקום, מדובר באתר שגברים מצויים בו, ומתרוצצות שמועות על התנהגותם המינית של היושבים בו.
29 כינוי למי שמקיים יחסים בדרך של משכב זכר. על תפוצת תופעה זו בקהילות הבלקן באותה עת, ראה: ירון בן נאה, "משכב זכר בחברה היהודית העות'מנית", ציון סו (תשס"א), עמ' 200-171; הכהן , תרומתם (לעיל, הערה 1), הערות 79, 139, 265 והפניות שם.
30 החל במריבה, על שם הפסוק (משלי יז, יד) "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹש". במקבילה שבתשובת המהרשד"ם, הניסוח חריף אף יותר: "כל אפין שוין [=כל הפנים שווים], כי זה רבי פנחס עשה מעשה זמרי ונכרי, להתנכר לפני אביו שבשמים". על אף שגם רבי אברהם קילל את מכהו פנחס, היחס אליו קל יותר מכיוון שהתנהגותו באה רק כתגובה למעשיו של פנחס. לשיקול זה והשלכותיו, ראה: שוחטמן (לעיל, הערה 17), והערה 47 שם; אריה פטר, "על הקנטור", פרשת השבוע 257 (תשס"ו); עמנואל נהון, "הדדיות בבושת דברים", פרשת השבוע 489 (תשע"ט).
31 שו"ת מהרשד"ם, אבן העזר, סימן קכב.
32 בעניין זה ראה גם שו"ת אגרות משה, או"ח, חלק ה, סימן ט, אות יא.
33 על מעשה זה, ראה בהרחבה אפרים שהם-שטיינר, פשיעה בחברה היהודית בימי הביניים (ירושלים תשפ"ו), עמ' 141.
34 הדברים מבוססים על מדרש חז"ל המבחין בין מעשה הגנב לגזלן. ראה בבא קמא עט ע"ב: זה [הגזלן] הישווה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה [הגנב] לא הישווה כבוד עבד לכבוד קונו. כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה, ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת".
35 ישעיהו נו, ז.
36 ראה יחזקאל יא, טז: " ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שמה".
37 ראה הכהן (לעיל, הערה 2), והערה 62 שם.
ברשימה קודמת, עמדנו על מקומו המרכזי של בית הכנסת כליבה הפועם של הקהילה היהודית, שבו התרכזו חייה1. אכן, כפי שציינו, לצד היותו מוקד לפעילות דתית מובהקת שהתקיימה בין כתליו – תפילות ולימוד תורה – שימש המקום גם כמוקד חברתי וקהילתי, ואגב כך היה לעתים זירה למעשי עבריינות. כך, בימים ההם, וכך עד היום הזה2. בדברים הבאים ביקשנו לתת מעט דוגמאות בעניין זה, ולבחון את השפעת ה"מקום" – מקום קדוש בכלל3 ובית הכנסת בפרט - כזירת עבריינות, על תוצאותיה המשפטיות.
בתקופת המקרא
יש הדים לכך שבתקופת המקרא שימש מקום קדוש מקום מפלט, מעין "עיר מקלט" לחשודים או לעבריינים4. ביטוי לכך מצוי כבר בקביעת התורה: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה – מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כא, יד), היינו: ההצלה, מעין חסינות, שיש לאוחז בקרנות המזבח, אינה חלה על רוצח במזיד. ואכן, יש במקרא תיאורים נוספים של "אחיזה בקרנות המזבח" כניסיון לזכות במעין חסינות, תופעה שהייתה נפוצה בעולם העתיק. כך, למשל, מתואר בתנ"ך אדוניהו שניסה 'למרוד במלכות', להדיח את שלמה מכס המלוכה, אך משראה כי הדבר לא יעלה בידו, ברח למקום המזבח: "וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (מלכים א, א, נ). בעקבותיו, נמלט גם יואב, שר צבאו של דוד שתמך באדניהו, אל המזבח ונאחז בקרנותיו: "וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד-יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה, וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (מלאכים א, ב, כח)5. הלכה זו, בעניין ה"חסינות" שמוקנית לאוחז בקרנות המזבח נפסקה להלכה גם בדברי הרמב"ם ב"משנה תורה"6.
רמז אפשרי להיות "בית האלוקים" מקום מקלט, מצוי גם בספר נחמיה (ו, י): "וַאֲנִי בָאתִי בֵּית שְׁמַעְיָה בֶן דְּלָיָה בֶּן מְהֵיטַבְאֵל וְהוּא עָצוּר. וַיֹּאמֶר נִוָּעֵד אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל, וְנִסְגְּרָה דַּלְתוֹת הַהֵיכָל, כִּי בָּאִים לְה?רְגֶךָ וְלַיְלָה בָּאִים לְה?רְגֶךָ." ועם זאת, יש חוקרי מקרא שכופרים בפרשנות זו. לטענתם, על אף שבקשת מקלט במקדש נהגה במזרח הקדום וביוון העתיקה, עדיה מן המקרא מסופקים. לדידם, גם אותה בקשת מקלט על ידי אחיזה בקרנות המזבח שבחצר המקדש שנזכרה לעיל, נהגה בתקופה מסוימת בלבד. לפיכך, לשיטתם אין לפרש את הצעת שמעיה כבקשת מקלט, אלא רק כהגנה מפני מתנקשים צפויים במקום מסתור בטוח, ללא קשר לקדושתו של המקום7. אמנם, במקרה זה ההצעה נדחתה על הסף בידי נחמיה (שם, יא): "וָאֹמְרָה הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח? וּמִי כָמוֹנִי אֲשֶׁר יָבֹא אֶל הַהֵיכָל וָחָי? לֹא אָבוֹא!".
ומכל מקום, יש הד לכך שמקום קדוש שימש גם זירת ענישה, מן הסתם בשל התקהלות ההמון בתוכו והרצון להעניש את החוטא ל"עיני כל העם", למען יראו וייראו. וכך למדנו מתיאור סקילתו של הנביא זכריה, שנידון למוות ב"חצר בית ה'", בשל כך שהוכיח את העם (דברי הימים ב, כד, כ-כא): "ורוח אלהים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן. ויעמד מעל לעם ויאמר להם: כה אמר האלהים: למה אתם עוברים את מצות ה' ולא תצליחו, כי עזבתם את ה', ויעזב אתכם. וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו, וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ, בַּחֲצַר בֵּית ה'".
בתקופת חז"ל
רמז למעשה אלימות שאירע במקום קדוש, בבית המקדש, מצוי במשנה, המתארת את מרוץ הכוהנים על גבי כבש המזבח, בניסיונם לזכות במצוות "תרומת המזבח"8:
ברם, בעוד שעל פני הדברים, משנה זו ניתנת לפרשנות, ואפשר ויהא מי שיפרש שהייתה זו רק תקלה או רשלנות ולא מעשה אלימות מכוון, הרי שכבר בתוספתא למשנה זו – ה'תוספת' למשנה מעשה ידי התנאים - מפורש שהיה זה מעשה רצח מכוון:
בספרות השו"ת
היותו של בית הכנסת מרחב פומבי ציבורי ומוקד קהילתי מרכזי, הפך אותו לא אחת, פוטנציאל לזירת התגוששות בין בני הקהילה10. לאור זאת, לא ייפלא שנשתמרו בידינו עדויות לא מעטות על מעשי עבריינות שונים שאירעו בין כתליו. למן מעשי חבלה וגניבה, ועד למעשי אלימות – פיזית ומילולית – לעתים קשים ביותר. כך, למשל, נדרש הרמב"ם לשאלת כשרותו של שליח ציבור שהגיע שיכור לבית הכנסת, ומתוך שִכרותו חיבל בתשמישי הקדושה שבבית הכנסת11:
בתשובתו, שולל הרמב"ם את כשירות אותו אדם לכהן במשרה ציבורית14. וכך הוא כותב: "אינו מן הראוי שהשליח צבור יעשה כמעשים האלה רעים וחטאים. ולכן לא יטפל בשום שירות הק"ק [=הקהל קדוש, כינוי לקהילה], ולא יתנו לו בידו הספר תורה, וייקח הקהל שליח צבור אחר, ולא יַרְאו לו פנים, כי מי שמבזה את התורה ומחללה יהיה מידתו שגופו מחולל על הבריות".
אלימות בעת הקפות ההושענות בסוכות
ביטוי נוסף להשפעת מיקום העבירה – במקום קדוש – על חומרתה, מצוי בתשובת רבי ישראל איסרליין, בעל "תרומת הדשן"15. ומעשה שהיה כך היה: "כאשר באו לפני לדין ר' אליעזר בר שלום ור' גרשום בר שלום, וצעק ר' אליעזר על רב גרשום על אשר נגחו ודחפו בעת סיבוב הושענות בחג הסוכות וכיוון להזיקו, כאשר היה שונא לו כבר זה ימים ושנים, ונדחף כל כך עד שנשבר עצמֵי כתפו ונזקק לרופא לרפואתם. ורב גרשם השיב שסבב כמנהג העולם שרגילין בדחיפות בעת הזאת, ואם נדחף ממנו - בלא כוונתו להזיקו אירע לי".
בראש תשובתו מתייחס המשיב לקשיים ראייתיים ומהותיים המצטברים במקרה זה: הרשעת אדם על סמך עד אחד; הודאה והפללה עצמית שעליה חל הכלל "אין אדם משים עצמו רשע"; הרשעה רק על סמך אומדנא והשערה; היעדר כוונה להזיק ונזק שנגרם בשעת שמחה של מצווה, שבו המזיק פטור בדרך כלל. וכך הוא כותב:
עם זאת, המשיב הבין שכמו במקרים אחרים, לא ניתן לפטור מקרה זה בלא כלום וכלאחר יד, מכיוון שהתעלמות או אדישות עשויה להביא עמה תוצאה קשה בעתיד: "אמנם רואה אני, וגם לבי אומר לי16, שענין כזה צריך גדר וסייג גדול, שאם ח"ו יארוב איש לרעהו במקום הזה תיבטל מצות הסיבוב [=בעת אמירת ההושענות] מפני יראת ההיזק איש מפני שונאו".
לאחר מכן עובר המשיב להדגשת החומרה היתירה שיש בנקיטת מעשה אלימות דווקא בבית הכנסת ובעת קיום מצווה: "ואף אם יזיק איש לחבירו בגופו בעת כזאת, עוונו גדול יותר משאם יעשה כזה במקום אחר ובשעה אחרת: האחד, שמזלזל בקדושת בית הכנסת; והשני: שעושה מצות ה' יתברך בעבירה, מוסף על זה בעת שספר תורה עומדת על הבימה, שכתוב בה [בעניין החייב מלקות] 'לא יוסיף' 'פן יוסיף', ודרשו רבותינו משם שאפילו יש אדם רשע מישראל שמכה אותו, עובר בלאו, כיון שקיבל עונשו ואין לכבוש המלכה עם המלך בבית".
ומכאן מסקנת המשיב: "ואחרי שהדברים נראין ומוכיחין שרבי גרשם כיוון להכות ולצער רבי אליעזר בגופו, ועל כל כהאי גוונא [=כגון זה] בית דין עונשים אפילו אם היה שלא מן הדין, ועל כן הנני מטיל על רבי גרשם שיעשה חרטה ומחילה. וככה יעשה: ילך ביום קריאת התורה, בעוד שהספר תורה על הבימה, ממקומו למקום רבי אליעזר דרך פני ארון הקודש, וילכו שמה טובי הקהל, ויאמר לרבי אליעזר: 'חטאתי לאלהי ישראל ואחר כך לךָ, כי זלזלתי בקדושת בית הכנסת ובמצות ה' יתברך. וגם עברתי על מה שהזהירה תורה שלא להכות ולצער איש את חבירו בגופו, ועל זה אני מבקש סליחה וכפרה מאלהי ישראל ואחר כך מחילה מאתך, כי נתחרטתי על אשר עשיתי".
הכאה לפני היכל הקודש
מקרה דומה של אלימות בבית הכנסת מובא בתשובות המהרשד"ם-רבי שמואל די מדינה (שלוניקי, יוון, המאה הט"ז), שדן בעניינו של "ראובן" שהיכה את "שמעון" בבית הכנסת לפני היכל הקודש17. זאת, על אף שלשמעון לא היה כל סכסוך אתו אלא רק עם "לוי" חברו. המהרשד"ם נתבקש לחוות דעה "מה עונשו הראוי ובמה יכופר עונו?". בנוסף, נשאל המהרשד"ם מה יהא דינם של "לוי ויהודה שהיה ביניהם דברי ריב וקטטות, ובא לוי בבית הכנסת של יהודה לפני בית דין18, ותבע עלבונו ובושתו אשר ביישו. וקם יהודה וענה בקול גדול בפני הרבים בקהל הנזכר כי חס וחלילה, הוא לא הוציא מפיו דבר יתחייב בו". לפיכך ביקש יהודה שהדבר יתברר בדין תורה, "והדין ייקוב את ההר".
על אף שמהרשד"ם פותח ואומר "שעתה הלכה רווחת בישראל שאין דנין דיני קנסות", הוא מוסיף שבמקרה ספציפי זה חומרת המעשה גדולה יותר, "באשר היה בבית הכנסת, מקדש מעט, ובפני רבים אשר השכינה שם... אין ספק שצריך כפרה יותר ויותר... ואין ספק שראוי לנדות ולהלקות למכה, אלא שזה נשאר ודאי לפי ראות עיני הבית דין שבכל מקום ומקום. גם ראוי לעלוּב להתפייס, כאשר יקבל העולב עונשו הניתן לו מבית דין הקהל".
אותה שאלה בדיוק19 הובאה גם לפני חכם הלכה אחר מחכמי התקופה, רבי יצחק אדרבי (שלוניקי, יוון, המאה הט"ז) 20. הר"י אדרבי רומז לכך שכבר דנו בנושא לפניו ("נראה לעניות דעתי כי העניין ברור, ואין צריך להאריך בו, ובפרט אחר שכתבו החכמים השלמים, אבל כדי להשיב שולחי דבר אענה אף אני חלקי..."). הוא סבור שניתן להשית על המכה גם קנס ממון: "כל שכן בנדון דידן שביישו בבית הכנסת בפני רבים, ובמקום שאין נוהגים קלות ראש21, הֵקֵל ראשו וידו, ובמקום המשפט שמה הרשע22 בוודאי שגדול עונו מנשוא23 וראוי לקנסו24".
על תפוצת התופעה ניתן ללמוד גם משתי תשובות נוספות של המהרשד"ם ושל הר"י אדרבי. האחת, נסמכת על "מעשה בית דין" שבא לפניהם מקהילת ליפאנטו, אחת מקהילות יוון25. ראשית המעשה בבקשה שביקש רבי אברהם כרוב מרבי פנחס שלא ישב על מקומו השמור לו בבית הכנסת26, המשכו במעשי גידוף וסופו במעשה אלימות קשה. וכך מתואר סיפור המעשה:
בהיות שרבי אברהם כרוב יצ"ו נכנס לבית הכנסת שהיה מתפלל שם, ומצא לרבי פנחס ברבי יוחנן ז"ל יושב במקומו של רבי אברהם כרוב הנזכר. אמר רבי אברהם כרוב הנזכר לר' פנחס הנזכר שיתרחק מעט ויעשה לו מקום לישב במקומו כדרכו. אז השיב ר' פנחס הנזכר ואמר שמקום מושב ומצבו של ר' אברהם כרוב הנזכר הוא מחוץ לבית הכנסת!
השיב ר' אברהם הנזכר ואמר לר' פנחס הנזכר שמקומו ומצבו הוא בקפאלובירשי28! כששמע כך רבי פנחס הנזכר, קם והיכה לרבי אברהם כרוב הנזכר על פניו בפני כל הק"ק יצ"ו [=הקהל קדוש, ישמרהו צורו וגואלו].
כל זה העיד ר' אברהם הכהן יצ"ו. ועוד בא רבי יצחק פיסו בפנינו חתומי מטה והעיד בתורת עדות ואמר בהיותי יושב במקומי ערב שבת נכנס רבי אברהם כרוב הנזכר לישב במקומו ומצא לר' פנחס יושב, אמר רבי אברהם כרוב הנזכר לרבי פנחס הנזכר שיעשה לו מקום במקומו לישב. ורבי פנחס סרב לא אבה שמוע, רק חרפו וגדפו לר' אברהם כרוב הנזכר וקראו נרבע29 בפני כל הק"ק יצ"ו ואח"כ הכה אותו על פניו. ור' אברהם הנזכר השיב לרבי פנחס הנזכר ואמר שהוא נרבע, שבקפאלובישי מכירים אותו. כל זה העיד רבי יצחק פיסו בפנינו.
עדות דומה בעניין זה נשמעה מפי עד נוסף, ר' יודה גוטה. על גביית העדות חתמו דייני המקום: "ומה ששמענו והועד בפנינו כתבנו וחתמנו שמותינו פה להיות לר' אברהם כרוב הנזכר לראייה ולזכות היום, יום שני, כ"ו לניסן, שנת השכ"ו ליצירה [25.4.1566] פה ליפאנטו, והכל אמת. דוד בכמהר"ר חייא ן' דוקש זצ"ל דיין; יוסף בכ"ר שלמה גרשון יצ"ו דיין; רפאל בכ"ר יצחק מלטי ז"ל דיין".
בתשובתו, מרחיב המשיב דברים בעניין חומר האיסור לבייש את חברו ולהכותו, ומסקנתו: "כיון שכן בנדון דידן, שלפי עדות שני העדים כ"ר פנחס הנז' פטר מים30 וחירף וגידף לכ"ר אברהם הנזכר וקראו 'נרבע' ברבים, מוטל על הקהל להענישו ולנדותו עד שיתפייס לפי ראות עיניהם ומה גם עתה שהוסיף על חטאתו פשע והכהו על פניו שראוי לקונסו".
בתשובתו המקבילה של המהרשד"ם31 על שאלה זהה זו, הוא מוסיף הליך "כפרה" למכה: "שחייב [פנחס] לכל הפחות לעמוד בנידוי שלושה ימים, ואחר כך יעמוד בפני הקהל ויבקש ממנו כפרה. תחילה יתוודה שחטא ופשע לה' א-להי ישראל ולתורתו ולכבוד העומדים שם מאנשי הקהל. ולר' אברהם [המוכה]: חטאתי ופשעתי וישר העויתי כנגדו, והרי אני שואל ממנו מחילה סליחה וכפרה".
גנבת תשמישי קדושה מבית הכנסת
עבריינות מסוג אחר היא ניסיונות פגיעה בבית הכנסת, פריצה אליו וגנבת חפצי קדושה יקרי ערך המצויים בו32.
ביטוי לכך ניתן באחת מתשובות הריטב"א (ספרד, המאה הי"ד), שמתארת שניים מבני קהילת דרוקה שבספרד, שניסו לגנוב את תשמישי קדושה מכסף שהיו בארון הקודש בבית הכנסת33. לאחר שנתפסו, נגזר עליהם עונש חמור של גירוש מן העיר למשך חמש שנים, ואיסור משא ומתן עמם. וכך מתואר סיפור המעשה:
קצרם של דברים: מן המתואר עולה שבית הכנסת, כמוהו כבית המקדש, "בית תפילה לכל העמים"35, היה לעתים לא רק בית תפילה, אלא גם זירת משפט, ו"מקדש מעט"36 היה, לא עלינו, ל"סכסוך הרבה".
בדומה למשפט בן ימינו37, בשל קדושת המקום (והפונקציה החשובה שמילא בחיי הקהילה), נועדה לעבירות שנעברו בתחומי בית הכנסת חומרה מיוחדת. זו התבטאה, בין השאר, בהחרגת עבירות אלה מהנורמה המקובלת, וברמת ענישה מוגברת על מעשי עבריינות שנעשו בין כתליו, ועוד חזון למועד להרחיב דברים בעניין זה.
הערות:
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.
1 אביעד הכהן, "זכויות קנייניות בתחומי בית הכנסת – בית הכנסת כזירת משפט: הלכה, מציאות ומשפט (חלק א)", פרשת השבוע 551 (תשפ"ה).
2 גם בימינו משמשים מקומות קדושים כר נוח למעשי עבריינות (כגון הצתה, גנבה, אלימות, עבירות מין חבלה וכיוצ"ב). ראה בהרחבה אביעד הכהן, "'הפללת מרובה – לא הפללת!?' – על הזיקה שבין הדת והמשפט הפלילי", ספר מני מזוז, הוצאת נבו, תשפ"ו, עמ' 1054-995.
3 על הגדרת "מקום קדוש" והשלכותיו המשפטיות, ראה בהרחבה אביעד הכהן: "'מה נורא המקום הזה' – על מקומות קדושים: בין דת, משפט וקדושה", שערי משפט ג (תשס"ג), 279-247; "Holy Places in Jewish Law", in: M. Breger, Sacred Space in Israel and Palestine: Religion and Politics, Routledge Press, 2012, pp. 25-48; "אסון מירון: 'מקום קדוש' ו'אירועים דתיים' אינם שטחי הפקר משפטיים" ICON-S-IL Blog, 3.5.21.
4 ראה אשר יובל, "מעם מזבחי תקחנו למות", באתר "מחלקי המים" במרשתת.
5 מדרש האגדה הרחיב בזה. ראה במדבר רבה כג, יג; והשווה לירושלמי מכות, פרק ב, הלכה ו.
6 רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ה, הלכה יב.
7 שמואל אחיטוב, מקרא לישראל-עזרא ונחמיה, ת"א תשע"ט, עמ' 337.
8 משנה, יומא ב, א-ב.
9 יציאת הזקנים והשופטים למקום הימצאותו של החלל, מבטאת את אחריות המנהיג לנעשה במקומו, ולפיכך נצטוו הזקנים והשופטים גם להכריז בקול: "יָדֵינוּ לֹא שפכה [קרי: שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". וכמאמר חז"ל, משנה סוטה ט, ו (ומשם במדרש וברש"י על אתר): "וכי עלתה על לבנו שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא שלא בא [ההרוג, קודם לכן] לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה [=ליווי]. והכהנים אומרים 'כפר לעמך ישראל'". מקור זה שימש את מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה לקרוא בקול להנהגה ליטול אחריות בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין ע"ה. ראה: "נחפשה דרכינו ונחקורה", עלון שבות בוגרים ח (תשנ"ו), עמ' 27-15.
10 על נושא זה, ראה בהרחבה אברהם גרוסמן, "מתח דתי וחברתי בימים הנוראים באשכנז במאות 13-11", ספרא וסייפא - ספר היובל לרב מרדכי פירון (אביעד הכהן, צ"א טל עורכים, ירושלים תשע"ג), עמ' 499-475.
11 שו"ת פאר הדור לרמב"ם, סימן צא; שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן קסה. על השיכור ואחריותו בפלילים, ראה בהרחבה: אליאב שוחטמן, "כשרותו המשפטית של השיכור במשפט העברי", סיני ע (תשל"ב), עמ' רכב; דוד ניסני, "מעמדו המשפטי של השיכור", פרשת השבוע 144 (תשס"ד).
12 ראה בראשית לח, כט.
13 ראה עירובין כד ע"א.
14 על מינוי והדחת אנשי ציבור במשפט העברי, ראה בהרחבה אביעד הכהן, "'דרך כוכב מיעקב' - מינוי אנשי ציבור והדחתם: בין המשפט העברי למשפט המדינה", ספר יעקב טירקל: פרקי הגות, עיון ומשפט (אהרן ברק, קארין כרמית יפת, אליקים רובינשטיין עורכים, הוצאת נבו, תש"פ), עמ' 155-109.
15 תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן רי.
16 הביטוי "לבי אומר לי" רווח בספרות המשפט העברי ומבטא את תחושת הדיין שראוי להגיע לתוצאה משפטית מסוימת, על אף שלא תמיד נמצא לה בסיס משפטי איתן. ראה למשל: שו"ת מהרי"ק, סימן קסט; שו"ת הרא"ם, סימן מז, ועוד רבים.
17 שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן צח. בסוף השאלה מופיע זמן האירוע: י"ג בתמוז שי"ד, 23.6.1554. וראה אליאב שוחטמן, "על איסור ההכאה ותוצאותיו", פרשת השבוע 298 (תשס"ז).
18 קיימות בידינו עדויות מתקופות שונות וממקומות שונים על הנוהג לקבוע את מקום מושבו של בית הדין בבית הכנסת, ששימש מרכז החיים הקהילתיים ולא רק כמקום תפילה. ראה אביעד הכהן (לעיל, הערה 1); אביעד הכהן, "תרומתם של חכמי קושטא, שאלוניקי ואיזמיר במאות הי"ז-י"ח למשפט הציבורי העברי", אור במושבותם ב (שמואל גליק וחנן גפני עורכים), ירושלים תשפ"ה, עמ' 77-63. ביטוי מוחשי לכך ניתן למצוא במבני ציבור קהילתיים ששרדו בקהילות שונות, במזרח ובמערב. כך, למשל, באולם ששימש כמקום מושבו של בית הדין בקהילת אוראדיה (גרוסוורדיין) שבטרנסילבניה, רומניה, הצמוד ממש לבית הכנסת ונשתמר עד היום, או בבתי כנסת "פרטיים" בקהילות מרוקו, ששימשו גם כמקום מושב בית הדין.
19 על תופעה זו, של שאלה זהה שנשלחה ליותר ממשיב אחד, ראה: אביעד הכהן, "'אחת שאלה ועשר תשובות' – המאבק נגד פניית יהודים לערכאות וההגנה על זכות הקניין של היחיד", ספר הזיכרון למאיר בניהו, ירושלים תשע"ט, עמ' 473-407.
20 שו"ת דברי ריבות, סימן קיז.
21 על האיסור לנהוג "קלות ראש" בבית הכנסת, ראה: מגילה כא ע"א; רמב"ם, הלכות תפילה, פרק יא; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנא.
22 קהלת ג, טז, וכאן כוונתו לכך שלמעשה ביזויו וביושו של אדם במקום מושב בית הדין (שהיה בבית הכנסת, כמבואר בתשובה), נודעת חומרה מיוחדת. על מעשי אלימות בבית הדין, ראה אברהם גרוסמן, "עבריינים ואלמים בחברה היהודית באשכנז הקדומה והשפעתם על סדרי הדין", שנתון המשפט העברי ח (תשמ"א), עמ' 152-135.
23 על פי בראשית ד, יג.
24 יושם אל לב שהמשיב נוקט בלשון הנוהגת בחיובים אתיים-מוסריים, "וראוי לקונסו", ולא בלשון משפט "וחייבים לקונסו".
25 שו"ת דברי ריבות, סימן קסז.
26 על חשיבות בעלות על מקום בבית הכנסת ראה הכהן (לעיל, הערה 1).
27 פסוק זה מחייב אדם שראה מעשה מסוים לבוא ולהעיד עליו בבית הדין. ראה משה דרורי, "החובה להעיד", פרשת השבוע 20 (תשס"א).
28 רעי פרופ' ירון בן נאה משער שאולי צריך להיות 'קפליצ'ארשי' - השוק המקורה של העיר. ומכל מקום, מדובר באתר שגברים מצויים בו, ומתרוצצות שמועות על התנהגותם המינית של היושבים בו.
29 כינוי למי שמקיים יחסים בדרך של משכב זכר. על תפוצת תופעה זו בקהילות הבלקן באותה עת, ראה: ירון בן נאה, "משכב זכר בחברה היהודית העות'מנית", ציון סו (תשס"א), עמ' 200-171; הכהן , תרומתם (לעיל, הערה 1), הערות 79, 139, 265 והפניות שם.
30 החל במריבה, על שם הפסוק (משלי יז, יד) "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹש". במקבילה שבתשובת המהרשד"ם, הניסוח חריף אף יותר: "כל אפין שוין [=כל הפנים שווים], כי זה רבי פנחס עשה מעשה זמרי ונכרי, להתנכר לפני אביו שבשמים". על אף שגם רבי אברהם קילל את מכהו פנחס, היחס אליו קל יותר מכיוון שהתנהגותו באה רק כתגובה למעשיו של פנחס. לשיקול זה והשלכותיו, ראה: שוחטמן (לעיל, הערה 17), והערה 47 שם; אריה פטר, "על הקנטור", פרשת השבוע 257 (תשס"ו); עמנואל נהון, "הדדיות בבושת דברים", פרשת השבוע 489 (תשע"ט).
31 שו"ת מהרשד"ם, אבן העזר, סימן קכב.
32 בעניין זה ראה גם שו"ת אגרות משה, או"ח, חלק ה, סימן ט, אות יא.
33 על מעשה זה, ראה בהרחבה אפרים שהם-שטיינר, פשיעה בחברה היהודית בימי הביניים (ירושלים תשפ"ו), עמ' 141.
34 הדברים מבוססים על מדרש חז"ל המבחין בין מעשה הגנב לגזלן. ראה בבא קמא עט ע"ב: זה [הגזלן] הישווה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה [הגנב] לא הישווה כבוד עבד לכבוד קונו. כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה, ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת".
35 ישעיהו נו, ז.
36 ראה יחזקאל יא, טז: " ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שמה".
37 ראה הכהן (לעיל, הערה 2), והערה 62 שם.