עד פרוץ המלחמה היו פעילים בווארשה תשעה מקוואות. בשעת ההפצצה לא היה פעיל אפילו מקווה אחד. המקוואות הפכו למקלטים. לאחר ההפצצה, כאשר שוב סיפקו מים לווארשה, מיד הפעילו את המקוואות. זו הייתה שעת שפע לבעלי המקוואות. כי מזה שבועות אחדים לא הייתה אפשרות לאנשים להתרחץ, ובשעת ההפצצה כוסו אבק, בוץ וזוהמה. אך נפתחו המקוואות הייתה התנועה בהם כבירה, לגברים ביום ולנשים בלילה.
זמן מאושר זה לבעלי המקוואות - ואולי גם לאוכלוסייה היהודית כולה - נמשך עד דצמבר 1939. אז החל להתעניין במקוואות מנהל מחלקת הבריאות של ווארשה, האנטישמי הידוע ד"ר שרמפף.

ד"ר שרמפף (Schrempf) ועוזריו ביקרו בכל המקוואות, למחרת ביקורו הופיע מאמר שלו ב"קראקוער צייטונג", על המקוואות בווארשה. במאמר זה הוא כותב, שהמקוואות הם קן לכל המחלות המידבקות, כי לפי דין ישראל אין מזרימים מים טהורים למקווה אלא אחת לשלושה חדשים. היהודים טובלים ומתרחצים במקווה כשכותונתיהם עליהם. הוא תיאר את הזוהמה ואת הלכלוך במקוואות באופן מזעזע.

כל המקוואות נסגרו ונחתמו בחותם השלטונות... על שערם הודבקה מודעה בחותמת צלב-הקרס:

"על שימוש במקווה או רחיצה בו
יוטל עונש כמו מעשה חבלה.
עונש כזה פירושו עשר שנים מאסר - עד עונש מוות".

בעל המקווה שברחוב גז'יבוב בא בדברים עם הקומיסר והמנהל הכללי של האזור. הבטיח להם משכורת חודשית, "שלא יראו ולא ישמעו". וכאשר הצליח לשחד את המשטרה הפולנית, פתח פתח בקיר המרתף הגובל עם המקווה, ודרך הפתח הפתוח חימם את המקווה. ביום הכניס לתוכו גברים, ובערב נשים. בשל אימת השלטון חימם את המקווה רק אחת לשבוע, ובלילה חזר וסתם את החור שבקיר. כך ניהל את העניין כמה שבועות. על הדלת של הכניסה הראשית הודבקה מודעה, שעל טבילה במקווה יוטל עונש של עשר שנות מאסר עד עונש מוות, ובאותה שעה התרחצו יהודים, התענגו על הטבילה וצחקו למודעה שמבחוץ.

כמובן, שהטבילה נערכה בסודיות גמורה, מאימת הדיירים הנוצרים, שעד הקמת הגטו גרו בשכנותם.
מעשיו המחוכמים הגיעו לאוזניהם של בעלי המקוואות אחרים. לא היו ימים מרובים ובווארשה הופעלו ארבעה מקוואות סתר: גז'יבב 14, גז'יבוב 1, דזילנה 38 וסמוטשה 22.

המקוואות הוסקו פעם בשבוע, או פעם בשבועיים, מאימת השכנים הנוצרים.

סוף נובמבר 1940 נסגר הגטו. דיירים נוצרים לא נשארו בגטו, כך שלא היה מה לפחד מעין זר. אז החלו בעלי המקוואות לחמם את המקוואות, בתחילה שלוש פעמים בשבוע ולאחר מכן כל ששת ימי השבוע. היו שעות טבילה קבועות ולגברים ולנשים. הביקורים במקוואות היו רבים מאוד.

בראשית של קיץ 1941 עזב ד"ר שרמפף את משרתו, ובמקומו באו האגען וקובילאנסקי... אז השתדלו בעלי המקוואות לקבל רשיון לפתוח את המקוואות באופן חוקי. סוף סוף קיבלו רשיון רשמי לכך באוגוסט 1941. ונפתחו חמשה מקוואות.

בראשית החורף 1941 ירד מאוד מספר המבקרים במקוואות. הסיבה העיקרית מגפת הטיפוס ששררה אז והמחסור בחומר הסקה, שבגללו טבילת אחת עולה עשרה זהובים, ובמצב של הגטו הסגור כיום זוהי הוצאה ענקית.

בשל כך נסגרו שלושה מקוואות מתוך החמשה, ורק שנים מהם נשארו פעילים.