|
|
החיים בגטו היו מסכת ארוכה של התעללות. חוקים מופרכים, שכל מטרתם הייתה להשפיל, להכאיב, להפחיד: עוצר לילה הוטל על הגטו, משעה 9 (או 6 - תלוי בעונה) בערב ועד 5 בבוקר. היוצא מביתו - נורה למוות. אסור לשמוע רדיו בריטי. השומע - דינו מוות. חשמלית מיוחדת ליהודים, הצפיפות בה בלתי נסבלת, ומחיר הנסיעה בה - פי 4 ממחיר נסיעה ל"אריים". חובה לענוד סרט זרוע, ועליו מגן דוד כחול. (היהודים קראו לו "אות הקלון"). חובה לפנות את הרחוב כאשר גרמני עובר בו. כל אדם הוא בן ערובה: ביום 3.7.42 מדווח חיים קפלן כי 120 איש נרצחו, ומודעות מטעם הממונה על הגטו הסבירו זאת כ"נקמה" על חוסר משמעת.
התעללות בבעלי זקן
ההתנכלות ליהודים בעלי זקן
צילומים רבים קיימים על נאצים הגוזרים את זקנם של רבנים או יהודים דתיים. מתברר כי גזיזת הזקן לוותה בטקסים משפילים: לעתים הזמינו את היהודים כולם לכיכר העיר לטקס גזיזת הזקן, לעתים לקחו אותם בעל כרחם לספר, ואילצום לשלם עבור התספורת. כל רעיון אכזרי שניתן להעלות על הדעת, לווה במלחמה נגד היהודים בעלי הזקן. על כך ראה במסמך הבא:
התנכלות הגרמנים לבעלי זקן
התעללות ביהודי בעל זקן
הסרת הכובע בפני הגרמנים
"כיבוד" הגרמנים בהסרת כובע
אחד החוקים של הנאצים הטיל חובה להסיר את הכובע כאשר עוברים ליד גרמני. חוק מופרך זו הפך להיות מטרד שהעסיק את העוברים ושבים ללא הרף. יו"ר היודנראט, צ'רניאקוב, מתלונן ביומנו כי ממכונית עוברת צעקו לו להסיר את הכובע, "לא הסרתי!".
חיים קפלן, מספר ביומנו ביום 9.1.41, (עמוד 426) כי גם נוסעי החשמלית היו צריכים להסיר את כובעיהם בהגיע החשמלית לאזור נקודת המשמר:
יהודי מסיר כובעו בפני הנאצי
עמנואל רינגנבלום (יומן, ע' 198), מספר סיפור כזה:
צרות אחרות
איסור לסייד את החומה
החומה סביב הגטו נבנתה על ידי היהודים, ועל חשבון הקהילה . את החומה לאחר שנבנתה, סיידו. הגרמנים הורו לסייד את החומה רק מצידה הפונה לחלק הלא יהודי של ורשה. הצד היהודי - יישאר אפור. חיים קפלן כותב ביומנו, ביום 18.10.40, דברים אלה:
חוקים רדפו חוקים, והוראות רדפו הוראות. חוסר ההגיון שבהוראות הפך אותן לסיוט, ואת החיים בגטו לבלתי אפשריים. לכל זאת יש להוסיף את הרעב שהציק בכל רגע: כמות המזון שסופקה הייתה עשירית מן הדרוש, ומעשי הרצח שנעשו ללא סיבה וללא סדר או תוכנית - כל אלה שברו את הרוח ודיכאו את יהודי הגטו.
הגטו תוכנן למטרה אחת: לשבור את הרצון, להכניע את הרוח. את ההשפעה המצטברת של חוקים אלה בשבירת רוחם של יהודי הגטו מסכם הרב יחיאל ויינברג, המסביר מדוע לא מרדו היהודים בכל תקופת הגטו, ומדוע המרד פרץ בשלב כל כך מאוחר, כאשר מתוך חצי מיליון איש נותרו בחיים כששים אלף בלבד.
מדוע לא מרדנו / הרב יחיאל וינברג
|
|
|
| חשמלית המיועדת ליהודים בלבד | משפחה חסידית - סרטי זרוע על ידיהם | רחוב גדוש אדם - סרטי זרוע על ידיהם |
התעללות בבעלי זקן
ההתנכלות ליהודים בעלי זקן
התנכלות הגרמנים לבעלי זקן
התעללות ביהודי בעל זקן
הסרת הכובע בפני הגרמנים
"כיבוד" הגרמנים בהסרת כובע
חיים קפלן, מספר ביומנו ביום 9.1.41, (עמוד 426) כי גם נוסעי החשמלית היו צריכים להסיר את כובעיהם בהגיע החשמלית לאזור נקודת המשמר:
בקרן רחובות חלודנה-ז'לאזנה, מקום מפולש, והטרם [=החשמלית] האריי עובר בו, ולכן הוא זקוק לשמירה מיוחדת, עומד משמר צבאי, ודורש מכל העוברים והשבים היהודים, שבריבבותיהם הם עוברים בדרך זו, מפני שהיא הדרך היחידה המחברת את שני הגטאות, שיתנו לו "כבוד" על ידי גלוי ראש. ולא רק העוברים רגלי מחוייבים בגילוי ראש, אלא אף נוסעי הטרם [=חשמלית] היהודי, מוכרחים להסיר את כובעיהם כשהם מגיעים לאותו מקום. הקונדוקטור הפולני מזהיר מפני הסכנה ומכריז: הסרת כובעים!
אמרו מה שתאמרו, אומה העסוקה בשטויות כאלה, חשודה בעיני שאין רוחה נכונה, ששיגעון תקפה!
יהודי מסיר כובעו בפני הנאצי
עמנואל רינגנבלום (יומן, ע' 198), מספר סיפור כזה:
והנה תמונה: ברחוב לשנו הצפוף הולכים שני שוטרים גרמנים, שוטר יהודי הולך לפניהם ומצווה על הכול להסיר את הכובעים. אלה שלא ישימו אליהם לב, צפויים למלקות.
צרות אחרות
איסור לסייד את החומה
והנה עוד פרח נאצי אחד!ביום 20.2.41 כותב חיים קפלן ביומנו, כי פורסמה פקודה חדשה: אסור ליהודים לקנות שום דבר מן ה"אריים". גם מי שיוצא ברשות מחוץ לגטו, אסור לו לקנות כיכר לחם בחנות, והעובר על האיסור, בין מוכר ובין קונה, צפוי לעונש חמור.
קיר החומה המבדיל בין אריים ליהודים מסויד ומלובן רק מצדו האחד, כמובן, מצדו האריי. מה שאין כן צדו השני, היהודי: הוא נשאר בלתי מסויד, ומראהו שחור. וזאת לדעת: החומות הוקמו על חשבון הקהילה, ומצדה לא הייתה שום מניעה לצבוע את הקירות בצבע לבן משני צדדיהם. אבל הכובש אסר להשוות את שני הצדדים בצבע אחד. הצד האריי - צבעו לבן, והצד היהודי - צבעו אפור. אף בעניין פעוט כזה הבדלה והפלייה.
חיי! אין זה אלא מעשה פסיכופטי.
חוקים רדפו חוקים, והוראות רדפו הוראות. חוסר ההגיון שבהוראות הפך אותן לסיוט, ואת החיים בגטו לבלתי אפשריים. לכל זאת יש להוסיף את הרעב שהציק בכל רגע: כמות המזון שסופקה הייתה עשירית מן הדרוש, ומעשי הרצח שנעשו ללא סיבה וללא סדר או תוכנית - כל אלה שברו את הרוח ודיכאו את יהודי הגטו.
הגטו תוכנן למטרה אחת: לשבור את הרצון, להכניע את הרוח. את ההשפעה המצטברת של חוקים אלה בשבירת רוחם של יהודי הגטו מסכם הרב יחיאל ויינברג, המסביר מדוע לא מרדו היהודים בכל תקופת הגטו, ומדוע המרד פרץ בשלב כל כך מאוחר, כאשר מתוך חצי מיליון איש נותרו בחיים כששים אלף בלבד.
מדוע לא מרדנו / הרב יחיאל וינברג