ישנו עוד פן אחד של קידוש השם, שאין להתעלם ממנו בשעה שבוחנים את התנהגותם של בני אדם בגטאות ובמחנות ההשמדה.
סיפור קידוש השם של רבי עקיבא בתלמוד פותח בדברים אלה: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה". לפי דעתי, המשפט הלקוני הזה מגלם בתוכו את הגדולה האמיתית במעשהו של רבי עקיבא. בדרך כלל נראה בעינינו המעשה של קידוש השם כמעשה של התעלות דרמטית של הנפש, בתגובה למצב היוצא מגדר הרגיל. כך עשו מקדשי השם בעם ישראל בכל הדורות - הם מסרו את נפשם, ונשמו את נשימת אפם האחרונה ומילות "שמע" על שפתיהם. זה היה מתן תוקף לאמונה, "קבלת עול מלכות שמים", שגרם לה טבעו היוצא מגדר הרגיל של האתגר, זה היה מתן תוקף שתאם את השעה המיוחדת.
לא כך היו פני הדברים אצל רבי עקיבא: השעה הייתה שעת "קריאת שמע". כשקיבל עליו עול מלכות שמים, עשה רבי עקיבא מה שעשה יום יום במשך כל ימי חייו. זה היה דבר שבשגרה. הנסיבות היוצאות מגדר הרגיל העניקו לשגרה משמעות ורוממות יוצאות מגדר הרגיל. אולם רבי עקיבא לא הגיב לנסיבות, הוא התעלם מהן. החיילים הרומאים באו לקחתו, הם התעללו בגופו. במקרה הייתה זו השעה שיהודי אומר "קריאת שמע". יעשו הרומאים מה שיעשו, רבי עקיבא לא נתן את דעתו עליהם. היו לו עניינים חשובים יותר לתת את דעתו עליהם - "זמן קריאת שמע היה". וכי חשוב מה שרומא עושה לו?! הוא הוסיף לחיות את חייו הרגילים כיהודי.
הדבקות במשך "שגרת" הקיום היהודי, וההתעלמות מן העולם שמנוי וגמור אתו לרמוס ולאבד את היהודי, הן מסימניו של קידוש השם. לעתים קרובות נוהגים כך הרבה קודם שבאה השעה של הנטישה המוחלטת. במובן זה, קידוש השם אינו מעשה גבורה אחד ומכריע של מתן תוקף לאמונה. הוא יכול להיות התנהגות יום יומית. ישנן דוגמאות רבות מאוד, המראות כמה רווחה הדרך הזאת של קידוש השם בגטאות ובמחנות ההשמדה. עמנואל רינגלבלום, ההיסטוריון של גטו וארשה, כתב ביומנו את הדברים האלה:

אני משתאה על היהודים האדוקים, המוסרים את נפשם בזה שהם מצמחים את זקנם ולובשים את הקפוטות הרגילות שלהם. מתעללים בהם התעללות גופנית... יהודי קשיש עבר על יד אנשי המשמר ברחוב טווארדה, ובגלל אדיקותו לא הסיר מראשו את הכובע לברכה, אף על פי שהשומרים היהודים היתרו בו. עינוהו במשך זמן רב. כעבור זמן נהג באותו האופן. "שילכו לעזאזל!" - אלה היו דבריו.

היהודים האלה לא נהגו לגדל את זקניהם וללבוש את בגדיהם בגלל חובות דתיות כלשהן. על פי מצוות הדת היה מותר להם לגלח את זקנם, ולהחליף את קפוטותיהם המסורתיות בבגדים אחרים. אף לא נאסר עליהם באיסור דתי כלשהוא להסיר את כובעיהם, כשעברו על יד אנשי המשמר הגרמנים. ובכל זאת סירבו לעשות זאת. ואולי לא צריך לומר "סירבו", הם המשיכו ב"שגרה" היהודית שלהם, חיו להם את חייהם, והתעלמו מן העולם הסובב אותם. "שילכו לעזאזל!" הוא ביטוי נפלא, המבטא את האדישות הזאת כלפי טבעם ומעשיהם של אחרים. אדם מתמיד ביהדותו כדרכו מימים ימימה. גם זה היה קידוש השם.
קבוצה של חסידים צעירים, ששמותיהם נשתמרו, הובאו אל כיכר הגירוש, שמשם יובילו אותם אל טרבלינקה.. קרונות הבקר עדיין אינם מוכנים. עדיין יש שהות. השעה - שעת מוצאי שבת, שעה שיהודים סועדים "סעודה שלישית". אחד מהם מוציא פרוסת לחם וקצת מים. במים הם נוטלים את ידיהם, והם יושבים לאכול את סעודת השבת. הם שרים כמנהגם תמיד "אתקינא סעודתא דמהימנותא שלימתא חדוותא דמלכא קדישא..." ואומרים "ה' רועי לא אחסר". כל זה נעשה ברוח מעשהו של רבי עקיבא - בוז למציאות שאינה ראויה אפילו לתגובה. השעה הייתה במקרה שעת "סעודה שלישית", כשם ששעתו של רבי עקיבא הייתה במקרה שעת "קריאת שמע". אלו לא התפעלו מגרמניה הנאצית וזה לא התפעל מרומא של אדריאנוס. הם המשיכו את "שגרת" חייהם כיהודים.

גם זה קידוש השם הוא, ומקרים רבים כאלה היו לא רק בגטאות ובנקודות האיסוף והשילוח אל מחנות ההשמדה, אלא גם במחנות, לנוכח תאי הגז.