אנטישמיות אינה מאורע חדש בתולדות ישראל. כאשר העמידו הנאצים את שנאת ישראל כמוקד הוויתם, ניסו הוגי דעות יהודיים להבין את השנאה הזאת במושגים של שכר ועונש, של גמול על התבוללות ועל הליכה לאור אידיאות זרות.
רבי יעקב ברייש, מכנס את עדתו לבית הכנסת בציריך בשוויץ, ביום שנקבע לתענית ציבור: יום שני, 21 בנובמבר 1939, אחד עשר יום אחרי "ליל הבדולח" - בו שרפו הגרמנים את בתי הכנסת היהודיים בגרמניה. הרב ברייש רואה את האנטישמיות הגרמנית כתגובה על ניסיונות ההתבוללות בגרמניה.

המקורות הרוחניים לשנאת ישראל בגרמניה / רבי יעקב בריש

רבי אלחנן וסרמן, שניספה בשואה, מראה את הסימטרייה שבין הבחירה היהודית לבחירה הנאצית: היהודים בחרו להם שתי אידיאולוגיות: לאומיות [חילונית] וסוציאליזם. וכאשר שני אלה התחברו, נוצר הנאציונל-סוציליזם - הלא הוא הנאציזם! ואלה דבריו: (השואה במקורות רבניים, עמוד 8)

בימינו אלה בחרו להם היהודים בשתי עבודות זרות אשר להן יקריבו את קורבנותיהם. הרי הם: הסוציאליזם והנציונליזם.
את תורת הנציונליזם (לאומיות) החדשה אפשר להגדיר בקצור נמרץ: נהיה ככל הגויים. אין דורשים מיהודי אלא את ההרגשה הלאומית. השוקל את השקל, והמזמר את "התקווה", פטור מכל מצוות שבתורה. ברור כי שיטה זו נחשבת כעבודה זרה לפי דעת התורה.
שתי עבודות זרות אלה הרעילו את המוחות ואת הלבבות של הנוער העברי, לכל אחת מטה ראשי של נביאי שקר, בצורת סופרים ונואמים העושים את מלאכתם בשלמות.
קרה מעשה נסים: בשמים הרכיבו את שתי העבודות הזרות לאחת: 'נאציונל-סוציאליזם'. יצרו מהן מטה זעם איום, החובל ביהודים בכל קצוות ארץ. הטומאות להן סגדנו, הן חובלות בנו. 'תיסרך רעתך'.

פרופ' אליעזר ברקוביץ כתב את דבריו אחרי השואה, ולאחר שנודעו פרטיה. והוא מעמיד במלוא החומרה את הבעיות שהשואה מעמידה בפני יהודי מאמין:

המאמין האדוק, שלא היה שם, אבל מצדיק את הדין בנמיכות רוח, מצדיק לא את אבדנו שלו, אלא את אבדן שישה מיליוני אחיו, ומעליב באמונתו את אסירי מחנות ההשמדה הקדושים, שנשארו איתנים באמונתם באלוהי ישראל לנוכח המוות. אלה יכולים לבוא ולומר למאמין נלהב שכזה: "מה אתה יודע על אמונה, על היות מאמין? כיצד אתה מעז להצדיק סבל שאינו מנת חלקך. כבוש יצרך, ושתוק!"
אבל גם אלה שלא היו שם, ובכל זאת מכריזים בקול גדול שאינם מאמינים באלוהי ישראל, מעליבים את אסירי מחנות ההשמדה שאיבדו את אמונתם. אלה עשויים לפנות אל התיאולוגים הרדיקלים שלנו ולומר להם: "כיצד אתם מעיזים לדבר על אבדן האמונה? מה אתם יודעים על אבדן האמונה - אתם שלא ראיתם מה שראינו אנחנו, ולא התנסיתם במה שהתנסינו אנחנו"?
לנוכח האמונה הקדושה בתוך המשרפות, אמונתם נטולת הספק של אלה שלא היו שם היא וולגרית. אבל אי-האמונה של האינטלקטואל המתוחכם החי בחברת השפע השלווה - לעומת האובדן הקדוש של אמונתם של שרופי המשרפות - היא תועבה.

אליעזר ברקוביץ / גישות אל השואה

שני המקורות הבאים מתארים שיחה קצרה, בת משפטים מעטים, של גדולי רוח שלא איבדו את אמונתם על סף המוות, והם איתנים באמונתם, ושלווים בייסוריהם.
בסוף 1943 הביאו הגרמנים כמה אלפי יהודים מאושוויץ לורשה, שיכנו אותם במחנה צריפים מול בית הקברות היהודי, במטרה לסלק ולנקות את שרידי הריסות הגטו. הגרמנים תיכננו להקים באתר הגטו לשעבר גן ציבורי. האנשים שהובאו לשם נבחרו בקפדנות שלא יהיו מוורשה או מפולין. בכל זאת היו אחדים ביניהם שהכירו את ורשה וזיהו את המקומות בהם עבדו.
היהודים עבדו שם עבודת פרך במשך רוב שעות העבודה, מאור הבוקר עד החשכה. כשהגרמנים הסיחו את דעתם, יכלו יהודים אחדים להתפלל בחיפזון. סידורי תפילה ותשמישי קדושה שונים נמצאו בשפע בין הריסות הגטו.
כשחזרו האנשים מן העבודה למקום מגוריהם בצריפים שוחחו ביניהם, והיו שלמדו בצוותא. חוגי הלימודים התרבו כאשר הגיעו לשם קבוצות יהודים מהונגריה. קבוצות אלה הגיעו מאושוויץ בקיץ 1944. ביניהם היה האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה האלברשטאם, ועוד רבנים אחרים.

בעת העבודה המפרכת שאל אחד העובדים את האדמו"ר מקלויזנבורג: "[רבי], האם תמשיך להבא לומר עוד 'אתה בחרתנו'??
השיב לו האדמו"ר:

"עד היום לא אמרתי זאת בכוונה הראויה,
אולם מעתה כאשר אגיד 'אתה בחרתנו', אכוון יותר ויותר...
מוטב לי להישאר במצבי זה, מאשר להיות כאחד מהם".

המסמך הבא מתאר את מותו של רבי ישראל מגרודז'יסק, ואת הדברים שאמר דקות מעטות לפני הרצחו. [מתוך: השואה במקורות רבניים, עמוד 347]
כארבעים ושמונה שנים הנהיג רבי ישראל שפירא, האדמו"ר מגרודז'יסק, את חסידיו. בעת הגירושים ההמוניים מגטו ורשה, הוגלה לטרבלינקה. את המובלים למוות עודד לקדש שם שמים בשמחה ובלבב שלם.
כשהאדמו"ר הועבר עם מספר גדול של אנשים לחצר ההשמדה, פנו אליו אנשים בשאלה: "רבנו, מה הוא אומר עכשיו"? על כך השיב להם בנחת:

"שמעו אחי ואחיותיי עם ה'. לא עלינו להרהר אחרי מעשיו של הקב"ה, ואם נגזר שבזמן הזה אנחנו נהיה הקורבנות של חבלי משיח בדרגה זאת של הגאולה, ולעלות על המוקד, אשרינו שזכינו לכך. ומה שחז"ל אמרו 'ייתא ולא אחמיניה' [=יבוא המשיח, אך מוטב שלא אראה אותו], היינו טרם שמגיעים לכך. אבל אנחנו שהגענו לדרגה זו, צריכים אנו לשמוח כי זכינו שאפרנו יטהר את עם ישראל כולו. הנני מצווה עליכם שבל תהססו ולא תבכו בלכתכם לכבשן. אדרבה, היו בשמחה, ובניגון 'אני מאמין', וכר' עקיבא בשעתו, תסתלקו ב'שמע ישראל...אחד'".

צוואתו של יוסל רקובר היא מסמך ספרותי, שנכתב כמכתב אוטנטי. זו צוואה שנכתבה כביכול על ידי חסיד גור בורשה, לעת סוף המרד, שעה שהגרמנים מגיעים לדירתו. הוא מעלה את הספקות ואת התהיות, ומסיים באמונה בלתי ניתנת לערעור.
הוא מזכיר את הסיפור שהביא רבי שלמה אבן וירג'ה על אדם שגורש עם משפחתו מספרד. אישתו מתה, שני ילדיו מתים, והוא נושא כפיו למרום ואומר: "ריבון העולמים, הרבה אתה עושה שאעזוב דתי. תדע נאמנה שעל כרחם של יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה, ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי". (שבט יהודה תרט"ו עמוד 90).

צוואתו של יוסל רקובר

מכתב ששלח עופר פניגר ז"ל, בן גבעת חיים, שנפל בקרב הצנחנים על גבעת התחמושת בירושלים,
לחברתו, בראשית 1963