עבירה לשם שמים

ר' צבי הבר

מעליות, כ"א, אב תשנ"ט
ביטאון ישיבת ברכת משה


תוכן המאמר:

א. מבוא
ב. המקורות הבסיסיים בדברי חז"ל
ג. גישה א - מצווה דוחה עבירה
   1. עבירה לשמה היא מגדרי בית דין או נביא - שיטת הרב קוק.
   2. הרחבת העיקרון מעבר לגדרי בית דין ונביא.
ד. גישה ב - עליונות הכוונה
ה. גישה ג - עבירה לשמה היא הסתכלות בדיעבד
ו. סיכום - היחס בין הגישות השונות

תקציר:
האם קיימת מציאות של עבירה לשם שמים? השיטות השונות בביאור 'עבירה לשמה' ויסודם המחשבתי.

מילות מפתח:
מצווה הבאה בעברה, עבירה לשמה, הצלת כלל ישראל, הוראת שעה, רצון ה'. שבתאות, מגדר מילתא.


א. מבוא
אחד הרעיונות המרתקים במחשבה היהודית הוא 'עבירה לשמה' - האפשרות שהאדם יעשה מעשה אסור שתכליתו חיובית. הגמרא במסכת נזיר (כג, ב) אומרת, שגדולה עבירה לשמה כמצווה שלא לשמה. וכיון שכלל נקוט בידינו,
"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן" (שם),
ניתן להבין שישנה גם לגיטימציה לעשיית איסורים לצורך חיובי. רעיון זה בעייתי משתי בחינות:
א. מבחינה מעשית - הדבר עשוי להוביל לאנרכיה. אחת ממטרות התורה היא הסדר החברתי1 וכאשר ישנה אפשרות של חריגה מהסדר 'לשם שמים' אנו עשויים להיתקל בגנבים, רוצחים, מנאפים וכדו' והכל "לשם שמים". מובן שלא זו מטרת התורה ולא כוונת חז"ל באומרם דברים אלו2.
ב. מבחינה מחשבתית - המצוות הם גילוי הרצון האלוקי ואינם רק בבחינת גזירת מלך, אלא בוודאי שלכל מצווה יש השפעה רוחנית על האדם ועל העולם, וכל עבירה פוגמת באדם ופוגמת בעולם, וצריך להבין איך ייתכן מעשה שמצד עצמו הוא שלילי אבל השימוש בו הוא חיובי3. הדברים תלויים בפרשנות דברי הגמרא והיחס אליהם.

במאמר זה ננסה לסקור את הגישות השונות להסבר המושג 'עבירה לשמה'4.
סקירה זו מחייבת זהירות רבה, כי עצם הרעיון של מתן לגיטימציה למעשה אסור הוא בעייתי ומסוכן5. יש להיזהר מהסקת מסקנות מעשיות משביבי מקורות שאנו מתוודעים להם. כמדומני שדעת כל חכמי ישראל מאז ומעולם היא שהאדם מחויב לתרי"ג מצוות, פרטיהן ודקדוקיהן, ואין כל הצדקה למעשים אסורים כחלק מהתנהגות נורמטיבית.

ב. המקורות הבסיסיים בדברי חז"ל
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן,
מאי דכתיב: (הושע יד) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם?
משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשום מצווה
ואחד אכלו לשום אכילה גסה,
זה שאכלו לשום מצווה - וצדיקים ילכו בם,
וזה שאכלו לשום אכילה גסה - ופושעים ייכשלו בם.
אמר ליה ריש לקיש: האי רשע קרית ליה?
נהי דלא קא עביר מצווה מן המובחר, פסח מיהא קא עביד6!
אלא, משל לשני בני אדם, זה אשתו ואחותו עמו וזה אשתו ואחותו עמו,
לזה נזדמנה לו אשתו ולזה נזדמנה לו אחותו,
זה שנזדמנה לו אשתו - צדיקים ילכו בם,
וזה שנזדמנה לו אחותו - ופושעים ייכשלו בם.
מי דמי? אנן קאמרינן חרא דרך, הכא שני דרכים!
אלא, משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצווה - וצדיקים ילכו בם,
הוא שנתכווין לשם עבירה - ופושעים ייכשלו בם.

מגמרא זו משמע שהכוונה במעשה היא הקובעת את ההתייחסות אליו. גם בנות לוט וגם אביהם עשו מעשה של גילוי עריות - מעשה בנות לוט נחשב כחיובי, ואילו מעשה לוט נחשב לשלילי7.


מכך למדנו, שהכוונה היא המגדירה את המעשה. רעיון זה חוזר על עצמו בהמשך הסוגיה (שם, עמוד ב):
אמר עולא: תמר זינתה, זמרי זינה.
תמר זינתה - יצאו ממנה מלכים ונביאים,
זמרי זינה - נפלו עליו כמה רבבות מישראל.

מעשה זמרי ומעשה תמר שניהם מעשי זנות, אך ההבדל ביניהם (לכאורה, אם כי אין מפורש כך בגמרא) הוא בכוונת המעשה - תמר נתכוונה לשם שמים ואילו זמרי נתכוון לשם זנות.


הגמרא ממשיכה לדון ברעיון זה:
אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה.
והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן! אלא אימא: כמצווה שלא לשמה,
דכתיב: (שופטים ה) ותבורך מנשים יעל אשת חבר הקני, מנשים באהל תבורך".
מאן נשים שבאהל?
שרה, רבקה, רחל ולאה8.

יעל, שהייתה אשת איש, מסרה עצמה לסיסרא בעבירה (כך מבינה הגמרא בהמשך) מתוך כוונה לשם שמים, להתיש את כוחו, להורגו, ולהושיע את ישראל. מעשה זה זהה במדרגתו למצווה שלא לשמה9.


מקור נוסף הקשור לעניין זה הוא המשנה בסוף מסכת ברכות. שם מובא הפסוק
"עת לעשות לה' הפרו תורתך"
כבסיס רעיוני לשינוי שתיקנו חכמים לחתום בברכות שבבית המקדש
"מן העולם ועד העולם" (מפני המינים שאמרו אין עולם אלא אחד),
ולשאול בשלום חברו בשם. מכאן שניתן לשנות דברים מסוימים בהלכה כתלות במקום ובצורכי השעה המיוחדים לשם הגדלת שם ה'. גם רעיון זה כשלעצמו בנוי על היסוד שכאשר תכלית מעשה היא לשם שמים ניתן לחרוג מהמסגרת של ההלכה והמצוות.

בהקשר למשנה זו, מביאה הגמרא (וזג,א):
דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה?
"בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" (משלי ג).
אמר רבא: אפילי לדבר עבירה.
[אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: 'גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי']10

יש מהמפרשים שהסבירו את הגמרא כך שלכאורה אפילו על ידי עבירות ניתן לעבוד את ה', וזה לשון ר"י אבן שועיב11.
ולכן האדם שהוא אדם על האמת משתמש בו בדברים מהם צורך העולם ההכרחיים, כמו שאמרו ז"ל בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה, פירוש באכילה... שהם עניין גרימת עבירות, יתכוונו בהם לשם שמים. ויש מפרשים אפילו עבירה ממש אם כוונתו לשם שמים, כמו שאמרו גדולה עבירה לשמה וכו' וכעניין יעל.

הגישה הראשונה שהוא מביא היא גישה מקובלת בראשונים בהסבר הגמרא, אך לפי ה"יש מפרשים" לכאורה ניתן לעשות עבירות ממש לשם שמים. גישה זו היא חריגה ורוב המפרשים הבינו גמרא זו באופן שונה12.

מלבד מקורות אלו, ישנן במקורות התלמודיים מספר התייחסויות למעשי האבות שנעשו לשם שמים, כמו:
מעשה תמר,
גניבת הבכורה על ידי יעקב,
גניבת התרפים בידי רחל, ועוד.
מקורות אלו לא נידונו בדרך כלל אצל המפרשים ולכן לא נתעמק בהם.

אין ספק שהמקור המרכזי הוא הסוגיה במסכת נזיר, שטבעה לנו את המושג 'עבירה לשמה' והביאה קובץ מקרים מהם נראה, לכאורה, שההתייחסות לעבירה לשם שמים היא חיובית. צריך להבין מהי עבירה לשם שמים, מהם גדריה, מה עניינה ומשמעותה לגבי האדם הפרטי
- האם ישנו היתר לבצע עבירה לשם שמים?

הגמרא השוותה עבירה לשם שמים למצווה שלא לשם שמים, שעליה אומרת הגמרא:
"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן" -
האם ההשוואה היא גם לעניין ההנחיה המעשית?

שאלה זו קשורה באופן ישיר לתפיסה כללית של עניין המצוות והעבירות והשפעתם על העולם ועל האדם, וכן בשאלת היחס בין מעשה וכוונה.

ג. גישה א' - מצווה דוחה עבירה
הגישה המרכזית להסבר הגמרא במסכת נזיר מבוססת על עיקרון המוכר לנו מסוגיות שונות בעולם ההלכה והגותה, והוא מצווה דוחה עבירה. פירוש: מעשה שיש בו מצווה ועבירה, והצורך החיובי במעשה - המצווה, דוחה את הצד האסור - העבירה.

חובתו של האדם היא קיום רצון ה', המתגלה לנו במערכת חוקי התורה. המצוות והעבירות הן מעשים בפועל - אין די באהבת ה' ובמחשבה בו כשלעצמן, אין די בכוונה לעשות רצונו, אלא יש לפעול גם בעולם המעשה.
ישנם מעשים רצויים לפניו יתברך - המצוות,
ויש שאינם רצויים לפניו - העבירות13
.

קיום המצוות והזהירות מעבירות הוא מימוש רצון ה' למעשה, אלא שפעמים ניצב האדם מול ערכים מנוגדים, וישנו הכרח לדבוק באחד הערכים.
לדוגמא:
חילול שבת והצלת נפשות. במקרה זה יש להעדיף הצלת נפשות על פני קיום השבת - זהו רצון ה'14.

לא בכל מציאות, ברורה הדרך הישרה שיבור לו האדם, ולשם כך מצויים בידינו מספר כללים להכרעה בין ערכים סותרים. לדוגמא:
"עשה דוחה לא תעשה",
"פקוח נפש דוחה שבת",
"שלש עבירות יהרג ואל יעבור",
"שב ואל תעשה עדיף" וכדו'.
כל אלה הם כללי הכרעה למעשה בין ערכים מנוגדים שהאדם ניצב מולם.

באופן זה יש להתייחס גם למעשה יעל בפרט ולמושג 'עבירה לשמה' באופן כללי. אצל יעל עמד מחד גיסא איסור עריות שבתורה", אך מאידך גיסא הערך הנעלה של הצלת ישראל. יעל הכריעה כדין, שמשום הצלת כלל ישראל יש לעבור אפילו על איסור חמור כאיסור עריות.

גישה זו מצינו במספר ראשונים, לדוגמא: המהרי"ק בתשובה דן בדרך אגב במעשי יעל ואסתר ובהתייחסות ההלכתית כלפיהם, וזו לשונם:
והנה דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשתה שום איסור, ולא היה בדבר אפילו נדנוד עבירה, אלא מצווה רבה עשתה, שהצילה כל ישראל. ותדע דכן הוא, שהרי בבואה לפני המלך שרתה עליה רוח הקדש...
וחלילה וחס לומר, שתשרה רוח הקדש מכוח מעשה של גנאי - לא תהא כזאת בישראל, אלא אדרבה, פשיטא ופשיטא שעשתה מצווה רבה מאד, ובפרט דקרקע עולם הייתה.

וכן מצינו ביעל אשת חבר הקני, ששבחה הכתוב במעשה דסיסרא, ושקל אותו מעשה כביאות האמהות עם האבות, כדאיתא בנזיר. וכן כתבו תוספות רבנו יודא מפרי"ש ביבמות פרק הבא על יבמתו, וכמדומה אני שהוא לשון רבנו יצחק עצמו וזה לשונו:... ודבר זה מותר לעשות עבירה זו לשמה אפילו היא אשת איש כדי להציל כל ישראל, וכן מצינו באסתר שהמציאה עצמה לאחשוורוש בשעה שלא היה תובעה כדי שיתאווה לה ויהיה נח להתפתות לעשות לה בקשתה עכ"ל. הרי לך שכתבו התוספות ודבר זה מותר לעשות ואפילו גבי עובדא דיעל כל שכן וכל שכן בההיא דאסתר.

הסיבה להיתר מעשי יעל ואסתר הוא הצלת כלל ישראל17. משום הצלת כלל ישראל מותר לעבור אפילו על גילוי עריות, ויש לעשות כן מלכתחילה, ואין בזה שמץ גנאי. הרי זה ממש כעין הכלל שפיקוח נפש דוחה שבת, כך גם הצלת כלל ישראל דוחה עבירות שבתורה. ונמצא שמעשה זה לא חרג מכל הכרעה הלכתית אחרת במקרה של ערכים מנוגדים, שהרי תמיד חייב האדם לכפוף עצמו למערכת ההלכה וחוקיה.


אלא שדברים אלו של המהרי"ק אינם בהירים כל צרכם ודורשים בחינה הן מהצד המהותי והן מצד סוגיית הגמרא ולשונה, ויש לעיין במספר שאלות:
-א. היכן מצינו שמשום הצלת כלל ישראל מותר לעשות איסורים, ואפילו גילוי עריות?
-מהו המקור?
-מהו התוקף ההלכתי עליו מבוסס היתר זה?
-ב. האם האדם יכול להחליט על ביצוע איסור למען הצלת הכלל בכוח עצמו ודעתו?
-ג. אם מעשה יעל הוא 'מצווה רבה', מדוע מכנה הגמרא את מעשה יעל כ'עבירה'?
-האם, בהקבלה, אדם המחלל שבת לטובת הצלת נפש מישראל הוא בבחינת עובר עבירה?

קשה לעמוד על דברים אלו מלשון המהרי"ק והראשונים השונים שנקטו בגישה זו. התשובות לשאלות אלו תלויות בגישות שונות בהבנת גדר 'עבירה לשמה' ומעשה יעל. נביא להלן מספר גישות שכולן מבוססות על הרעיון, שמדובר במציאות מיוחדת ובה צורך המצווה דוחה את העבירה, אלא שנחלקו בגדרי עקרון זה והחלתו באופן מעשי.

1. עבירה לשמה היא מגדרי בית דין או נביא - שיטת הרב קוק
הרב קוק דן עם הרב זלמן פינס בשתי תשובות בחובת האדם להכניס עצמו בסכנה למען הצלת הכלל. דרך אגב מבאר הרב את מעשי יעל ואסתר ואת המושג 'עבירה לשמה'. בתשובתו מוצאים אנו תשובות מפורשות לשאלות שהתחבטנו בהן בדברי המהרי"ק18:
ולעניין הצלת כלל ישראל כבר כתבתי לעיל, דלעניות דעתי מטעם הוראת שעה ולמיגדר מילתא נגע בה, אלא שהוא דבר פשוט כל כך שאין צריך בית דין על זה...
אבל לפי סברתי הכל אתי מטעם מגדר מילתא והוראת שעה... ודמי לשמיעה לדברי נביא, ולא נפיק מכללא אלא עבודה זרה, אבל לא שפיכות דמים, ולא גילוי עריות גם בדידיה. וכיון שהיא הוראת שעה ודאי שפיר נקראת בשם עבירה מצד עצמה, אלא שהמצווה היא יותר גדולה ממנה ומכרעתה.

הרב קוק מסביר את ההיתר מצד 'מיגדר מילתא' שהוא גדר מהכרעות בית דין.

ישנם שני גורמים שבידם מצויה האחריות להנהגת הכלל והוראת הדרך הראויה לאדם:
בית דין
ונביא.


מכוח חובה זו ניתנה לבית דין הסמכות להורות על עשיית איסורים בהוראת שעה, כמבואר בדברי הרמב"ם (הלכות ממרים ב, ד):
בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא, וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצוות עשה או לעבור על מצוות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהיכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצוות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם] כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.

כוח מעין זה ניתן גם לנביא (הלכות יסודי התורה ט, ג):
וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או על מצוות הרבה, בין קלות בין חמורות, לפי שעה - מצווה לשמוע לו, וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה: בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה, כאליהו בהר הכרמל - שמע לו, חוץ מעבודת כוכבים, והוא שיהיה הדבר לפי שעה.

ההבדל ביניהם הוא:
שבית הדין מורים על כך מדעתם ולאור הסתכלותם,
ואילו הנביא מורה על כך בכוח הנבואה.
השמיעה להוראתם הוא קיום רצון ה'19. ישנו הכרח לקביעת גורמים שיוכלו להורות בשאלות אלו.

המקור להיתר מעשה יעל הוא הוראת שעה של בית דין; אין לך דבר שהוא צורך הכלל יותר מהצלת כלל ישראל, ובית הדין מוסמך להורות לעבור אפילו על גילוי עריות ושפיכות דמים לצורך הצלת הכלל.


גדר בית דין וגדר נביא אינם נחלת הכלל, ולכאורה, אדם מן השורה אינו יכול לקום ולעשות מעשה של איסור למען הצלת הכלל ללא הוראת בית דין או נביא. ולכאורה קשה, שהרי יעל עשתה איסור מיוזמתה, ולא שאלה בית דין או נביא! ואם כן, כיצד ניתן להסביר באופן זה את פועלה? משיב על כך הרב קוק":
ומה שכתב כבוד תורתו, דאין ביד בית דין או נביא להתיר במגדר מילתא כי אם להוראת שעה, ולא להורות היתר בקביעות לעקור דבר מן התורה, ואיך יהיה מותר תדיר בשביל הצלת כלל ישראל - הלא הדבר מוסבר הוא, פשוש דבדבר גדול כזה, הצלת כלל ישראל, שליחותייהו קא עבדינן, והרי אנו מקבלין גרים משום דשליחותייהו קעבדינן... ומאן יימר לן גם כן דיעל לא הייתה מקובלת בישראל כשופטת ומנהיגה בדור, כעין דבורה, ומשום הכי מצאה את עצמה חייבת לעמוד בפרץ להצלת האומה בכללה.

ישנם דברים שבהם הצורך כה בהיר, עד כי רואים אנו באדם שליח של בית הדין לביצוע הדבר. הצלת כלל ישראל הוא דבר בסיסי, וברור שבית דין יורו לעבור על איסור עבורו, והאדם אינו צריך להימלך בהם ולקבל הוראה מפורשת לעניין זה, אלא יכול לעשות זאת בכוחות עצמו".


ייתכן מאד שבשיטה זו הלך גם רש"י. את דברי הגמרא בברכות סג,א
"בכל דרכיך דעהו - אפילו לדבר עבירה"
מפרש רש"י22:
'ידעהו - תן לב אם צורך מצווה הוא, כגון אליהו בהר הכרמל - עבור עליה".

מעשה אליהו בהר הכרמל היה הוראת שעה של נביא ונעשה על פי הדיבור23, ונראה שרש"י סובר שההיתר לעבור על עבירה לצורך מצווה הוא רק בהוראת שעה של נביא וכדומה, כדרכו של הרב קוק.


לכאורה, אם הדבר נעשה מצד הוראת בית-דין מדוע נקרא בשם 'עבירה'?
מבאר הרב קוק, שאמנם בהסתכלות נקודתית מדובר במעשה עבירה, אבל במכלול השיקולים המעשה חיובי, מפני שהצד החיובי גובר על הצד השלילי במעשה, אם כי אינו מבטלו. מכירים אנו מקרים רבים בהם יש לעשות מעשה אסור לצורך חיובי, כגון: כוהן המצווה להיטמא לקרוביו ועוד24.

לסיכום שיטה זו:
א. עבירה לשמה היא מגדרי הוראת שעה של נביא או 'מיגדר מילתא' של בית דין.
ב. הצלת כלל ישראל מתירה לעבור על כל העבירות שבתורה (למעט עבודה זרה) אף ללא רשות מפורשת מבית דין, שהרי אנחנו עושים שליחותם.
ג. למרות שזו מצווה רבה, ניתן לכנותה בשם עבירה, כי המעשה עצמו הוא מעשה עבירה, אם כי הוא נדחה מפני גודל המצווה.

העולה משיטה זו, שאדם שיעשה עבירה לצורך מצווה, ואפילו כוונתו טהורה ומעשיו לשם שמים, אלא שלא לפי אחד הכללים המנויים לעיל - הוא חוטא. כי רצון ה' במעשה זה אינו אלא לפי הכללים שלימדונו חז"ל. והרי זה ממש בבחינת מצווה הבאה בעבירה שאין שמה מצווה.


גישה זו מובנת מאד מצד הסברה ומצד הנהגת הכלל, אלא שיש להבין לפיה את הגמרא במסכת נזיר. מעשה יעל ואסתר אכן עומד באמת המידה שלימדונו חז"ל, אלא שהגמרא הביאה דוגמאות נוספות למעשים מעין אלו, בנות לוט ותמר, וקשה להעמיד את מעשיהן לפי תפיסה זו, שהרי במעשיהן אין הצלת הכלל ולא היו בהוראת נביא, ולמרות זאת הגמרא משבחתן. וככל הנראה יינתנו למקרים אלו הסברים נקודתיים25.

2. הרחבת העיקרון מעבר לגדרי בית דין ונביא
הרב קוק הסביר את המושג 'עבירה לשמה' באופן מצומצם למדי - כשייך אך ורק בהצלת כלל ישראל או בהוראת בית דין אחרת. אבל יש שהרחיבו את השימוש במושג זה. לשיטתם, יש שצריך לעשות מעשה אסור כי התועלת העולה מעשייתו היא גדולה ביותר, וזהו רצון ה'. אדם שעושה מעשה זה לשם שמים, גדול שכרו. הבעיה המרכזית היא תחימת גבולות השימוש בכלל זה, שהרי נמצאת התורה פרוצה ואיש הישר בעיניו יעשה, ומובן שאין זו כוונת חז"ל בשבחם עבירה לשם שמים, כי כל עניינה הוא מצד היותה רצון ה'.

הנצי"ב מוולוז'ין מתייחס במספר מקומות לעבירה לשמה, וזו לשונו26:
יש לדעת דכל מידה רעה שבעולם המה בכלל היצירה, שברא ה' גם אותם, כדכתיב יוצר אור וגו' ובורא רע, ועל כן יש בהם איזה טוב. והרי זה דומה לסם המות דוודאי מזדמן עתים שהוא סם חיים לחולה, ומכל מקום נקרא סם המות משום שעל פי רוב הוא ממית. וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים נדרש דקדוק גדול על פי הרופא ובצמצום שלא יוסיף כלשהו ויסתכן. כך כל מידה רעה המה טובים לשעה רצויה רק יש להיזהר שלא להשתמש במידה זו כי אם על ידי רב מובהק ובצמצום שלא יוסיף על הצורך...
אבל העניין דלהשתמש בעבירה לשמה יש ליזהר הרבה שלא ליהנות ממנה כלום. ולא דמי לעושה מצווה דאף על גב שנהנה גם כן, המצווה עומדת במקומה. מה שאין כן עבירה לשמה - ההנאה שמגיע לגוף מזה בעל כורחו הוא עבירה וכמבואר יבמות קג,א ונזיר דף כג גבי האי דאמרו גדולה עבירה לשמה וראיה מיעל ומקשה והא קמתהני מעבירה. ואף על גב שוודאי רשאה הייתה משום פקוח נפש כמו שכתבו התוספות מכל מקום לא הייתה משתבחת על זה משום דהנאה שבזה נחשבת עוון.

הנצי"ב קובע כאן גדרים בעשיית עבירה לשמה:
-שתהיה על פי רב מובהק
-ושלא יהנה ממנה כלום.


בניגוד לרב קוק
-אין צורך בבית דין
-ומספיק רב מובהק כדי להכריע בצורך בעשיית עבירה לשמה27
-וכן השימוש בעקרון אינו מוגבל להצלת כלל ישראל.


אמנם הנצי"ב דיבר על מידות רעות, אבל הוא מתייחס לגניבת הברכות בידי יעקב ובשקרו לאביו, וברור שכוונתו היא לעשיית מעשה שלילי ולא רק למידות.

אך במקום אחר כתב28:
ויש עושה מחלוקת או רודף את האדם לשם מצווה, אף על גב שיודע שהוא עבירה לעשות מחלוקת או לרדוף אדם מישראל, מכל מקום מחשב שהוא עבירה לשמה היינו לשם מצווה ויקבל שכרה, וכדאיתא בנזיר (דף כג) גדולה עבירה לשמה וכו', ועל זה יש שני תנאים:
תנאי הראשון, שלא יהנה מאותה עבירה כלל...
תנאי השני, שיש לחשוב אם כדאי עבירה זו דמחלוקת או רדיפה לגבי מצווה זו שמחשב שיעלה על ידיו מזה.

כאן לכאורה ניתנה האפשרות לכל אדם לעשות לעצמו דין ואפילו שלא על ידי רב מובהק (כפי שדרש ונראה לומר שרב מובהק אינו נצרך כסמכות הלכתית, אלא כאמצעי להערכת כדאיות המעשה.

הנצי"ב מרחיב את השימוש ב'עבירה לשמה' לדברים שאינם קשורים להצלת כלל ישראל, אלא לעניינים פרטיים אחרים, אלא שהוא מסייג את השימוש באפשרות זו לבחינה מאד זהירה" של כדאיות המעשה השלילי, הכרחיותו, וטוהר הכוונה בו, כשאחד המדדים המרכזיים הוא העדר הנאה מהמעשה31.


סייג דומה מוצאים אנו בפירוש תפארת ישראל למשנה32:
דאף על גב דגדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה, אף שרק המחשבה ולא המעשה לתפארת, אין זה שווה לכל, רק לאדם גדול שיודע לשקול היטב העבירה נגד מצווה. תדע, דאם לא כן נגנוב ונרמה כדי ליתן צדקה וכדומה.

גם כאן הבעיה העיקרית היא כיצד לקבוע האם יש הצדקה לעבור על איסור לצורך, והפתרון הוא בדמות אדם גדול היכול לשקול היטב את הכרחיות המעשה. אבל מאידך גיסא אין צורך בבית דין או נביא33 מובן שמעשה זה דורש אחריות רבה, שהרי אם טועה הרי הוא חוטא ועונשו גדול מאת ה'.

הרעיון של עשיית מעשה שלילי לתכלית חיובית, שלא על פי הוראת בית דין או נביא, מקבל ביטוי במשנת החסידות ברעיון "ירידת הצדיק" - הצדיק יורד ממדרגותיו ומעלותיו כדי להתחבר עם הציבור ולהעלותו. רעיון זה לבש לעתים אופי של עשיית מעשים שליליים לצורך התחברות אל העם.


רעיון זה דורש בחינה מדוקדקת וזהירות רבה וראוי הוא לפרק בפני עצמו, לפיכך לא נתעמק בו34, ורק נציין שגם רעיון זה מבוסס על העיקרון שלתכלית חיובית לפעמים יש צורך בעשיית מעשה שלילי, אלא שדבר זה הוא חלק מהנהגת הצדיק שהוא בוודאי יודע להיזהר מהסכנות שבירידה זו.

גם לפי כל הגישות הללו מובן שהמעשה השלילי הוא רצון ה' במציאות המתגלה בעיני האדם, ומובן שאין כאן מתן לגיטימציה למעשים שאינם רצויים כלפי שמיא. והיטיב לבטא עמדה זו ר' צדוק הכהן מלובלין":
אבל באמת עבירה לשמה הוא עצמו רצון הש"י דגם זה מקרא כתוב עת לעשות לה' הפרו תורתך... כי אין המצווה אלא כשהיא רצון ה' ואם אינו רצון ה' אינו מצווה כלל ואפילו כוונה לשם שמים אם אינו רצון הש"י אינו כלום... אבל לעשות מעצמו נגד משפט התורה או רצון ה' יתברך זה נחלת גויים.
ניתן לסכם ולומר ששיטות אלו הן הרחבה של העיקרון אותו הביא הרב קוק, על ידי מתן דרכים נוספות להכרעה במציאות מורכבת.

ד. גישה ב - עליונות הכוונה
הגישה הראשונה שהבאנו התייחסה ל'עבירה לשמה' מנקודת מבט הלכתית, תוך ניסיון להכניס עקרון זה לגדרים הלכתיים מוכרים. העומד מאחורי תפיסה זו הוא, כאמור, שהמצוות הן ביטוי בלעדי של רצון ה' מהאדם ושל חובת האדם בעולמו.

אך ניתן להציג גישה נוספת בדבר היחס בין המעשה והכוונה. גישה המקטינה את משמעות המעשה, ומציבה את הכוונה והתכלית כאמת המידה העיקרית להתייחסות למעשה. לפי תפיסה זו,
כל מעשה שאדם עושה, בין מצוות ובין עבירות הוא חיובי אם הוא לשם שמים מתוך כוונה טהורה, ושלילי אם אינו לשם שמים. גישה זו מיוחסת לרוב לבעלי מחשבה שונים בתנועה החסידית. אלא שיש להיזהר מאד מקישור זה ממספר סיבות:


א. לא מצאתי מקורות חסידיים שנוקטים בגישה זו באופן מפורש. גם אם נמצא מאן דהוא שיזכיר דבר מעין זה, בוודאי שאין לראות בו את דרך המלך בתורת החסידות.

ב. יש להבדיל בין משנת החסידות כפי שנתפסה כלפי חוץ ובידי ההמון, ובין דברי מורי החסידות. לדוגמא: להלן נביא את דברי ר' חיים מוולוז'ין, מראשי המתנגדים לחסידות, המציג גישה שהוא יוצא כנגדה. דברים אלו נאמרו בוודאי כנגד ההשקפות החסידיות כפי שנתפסו אצלו. אך קשה לדעת האם כך הדברים הובאו בפניו או שמא היה בידו מקורות מהימנים של אדמו"רים שהציגו גישה כזו. די לציין שישנם מקורות 'כביכול' חסידיים, המציגים השקפת עולם קיצונית ביותר, שהובאו בכתבי פולמוס אנטי-חסידיים, אם כי בוודאי לא נכתבו על ידי חסידים, והובאו כדי להבאיש את ריחם36.

ג. מקורות בכתבי החסידות, שמהם ניתן להבין השקפה מעין זו, דנים לרוב במתן הסבר לסיפורי התורה ואגדות חז"ל. אמנם אין ספק שבאים להאיר על פן רוחני חשוב, אך אין לראות בהם הוראה מעשית למעבר לחיים מעין אלו, ואם ניתן למצוא איזשהו היגד מעשי, הרי זה לרוב ביחס לצדיק ובוודאי שלא להמון העם.

יש ציונים ואזכרות של חכמים קדמונים שמדבריהם עולה, שבמקום טוהר הכוונה אין ערך למעשה, אפילו אם הוא שלילי. עיון במקורות אלו והשוואתם למקורות אחרים מציג בפנינו גישה שונה במקצת. נעיין בדברי ראשונים אלו ונבחן את דבריהם.

מקור מרכזי הוא ר' יצחק עראמה בעל 'עקידת יצחק'37:
ולזה הוא מה שאמרוהו חכמי האמת, בהישירם את התכלית העליון שבתכליות: "וכל מעשייך יהיו לשם שמים" (אבות ב) הנה ששמו אות נכבד ונפלא למראה עיני כל בעל דת - יישיר נגדו בכל מעשיהם. וכמו שאמר החכם: "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך" "שלי ג) ירצה שתשום אותו יתעלה לתכלית בכל מעשייך, ולא תחוש אם תטה אל הימין או אל השמאל או אם תכווין אל האמצעי, כי אותו אשר יכוון אליו לשמו יתברך הוא הנכון.
והוא אמרם ז"ל: "בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה" (ברכות סג,א) שהיציאה אל הקצוות עבירה היא בידו, רק38 אם תהיה הכוונה לשם שמים.
וכמו שאמרו: "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה" (נזיר כג,ב) וכו'.
ודקדקו זה מאומרו: "והוא יישר אורחותיך" יאמר שהכוונה הזאת תשים העקוב למישור, והפעולות המוחזקות בפחיתיות ישובו מעלות..39
...כי באשר יכוונו לשמים, אע"פ שישתמשו במידות הפחותות כהנה, שהם מפעולות היצר הרע, לא קנה בזה היצר התגברות או ממשלה כמנהגו בהשתמשו בהנה ע"י השלוח, אדרבא, ייכנע לפני בוראו..."
...לפי שזאת הכוונה תיישר המעשים כולם ואע"פ שיראו נוטים או סרים מני דרך..."
...שמשפט כל מעשה אשר יעשה האדם אותו ותוארו לא יוקח כי אם מהתכלית אשר אליו יכוון בו."

לכאורה נראה מפורש בדבריו, שאיכות המעשה נקבעת לפי תכליתו וכוונת האדם בו. רעיון דומה מוצאים אנו בקדמונים נוספים.

וזה לשון ר' יוסף אלבו בספר העיקרים43:
וכלל הדברים הוא, כי כל פעולה שיעשה העושה אותה לשם שמים זוכה בה לחיי העולם הבא, ואף אם הפועל ההוא יחשב בו שהוא רע. אמרו ז"ל בכל דרכיך דעהו - ואפילו לדבר עבירה ואמרו עוד גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה.

וכן נראה מדברי הרלב"ג במספר מקומות בפירושו לתורה:
התועלת העשרים וארבע הוא במידות, והוא שראוי שנשפוט בענייני הפעולות האנושיות לפי הכוונה בהם, לא לפי עניינם בעצמם. הלא תראה שבנות לוט מפני שהייתה כוונתם לטובה בזה הפעל המגונה נמצאו נעזרות בו מה' יתעלה, וזכו אל שיצאו מהן השתי אומות אשר מלאו הארץ בעת מתן תורה." התועלת האחד עשר הוא בדעות, והוא שהפעולות אשר יכוונו לתכלית הטוב - אף על פי שהם בעצמם מגונות גנות מה - הנה ימצא המשתדל בהם נעזר מה' יתעלה. ולזה תמצא שכבר נעזרה תמר בזה הפעל באופן שיושלם לה מבוקשה45.... ..
ואולם מה שנוכר במשנה תורה שכבר התאנף ה' על אהרן, הנה הסיבה בזה מפני שהיה סיבה מה' להחטיאם ואע"פ שהייתה כוונתו לטובה... ולפי שכוונתו הייתה לטובה נתן ה' שכרו ושמהו כוהן גדול.46

לפי מפרשים אלו נראה שהעיקר בכל מעשה הוא התכלית, דהיינו, כוונת האדם לשם שמים. דברים אלו עשויים להוביל באופן ישיר לגישה המבטלת לחלוטין את הצורך במצוות, שהרי כל מעשה, בין עבירה ובין מצווה, ייחשב חיובי אם כוונתו תהיה לשם שמים, ואם כן מדוע ניתנו מצוות? מובן שלא לכך נתכוונו אלו וכן לא בעלי מחשבה מאוחרים הנוקטים בגישה זו, ויש להבין שיטות אלו לעומקן.

המשך המאמר