הקדמה.
"סזונים" ראשונים



ראשית ההגנה והאצ"ל

עם סיום מלחמת העולם הראשונה, החלו הדיונים המדיניים בדבר עתיד ארץ-ישראל והאזור כולו. בעוד נמשכים הדיונים, נקטו הערבים פעולות טרור ומהומות, כדי לחבל בהגשמתה של הצהרת בלפור. בחול המועד פסח תר"פ (אפריל 1920) ערכו הערבים לראשונה פרעות בירושלים. התקפת הערבים לא באה במפתיע, והיהודים נערכו לה בעוד מועד. בירושלים כיהן אותה עת "ועד הצירים", שנתמנה על ידי ההסתדרות הציונית כדי לנהל את ענייני היהודים בארץ-ישראל (מאוחר יותר הוחלף "ועד הצירים" ב"ועד הלאומי", שייצג את יהודי ארץ-ישראל) "ועד הצירים" הטיל על זאב ז'בוטינסקי ( שהסיר לא מכבר את מדי הצבא הבריטי) לארגן את היהודים להגנה עצמית. בחסות "ועד הצירים" הקים ז'בוטינסקי בירושלים את ארגון ההגנה, אשר הצליח להדוף את התקפת הערבים.
בפרעות תר"פ נהרגו בירושלים שישה יהודים וכמאתיים נפצעו. אין ספק, כי לולא ההתארגנות המוקדמת, היה מספר הקרבנות גדול הרבה יותר.
לאחר הפרעות, ערכו הבריטים מעצרים נרחבים בקרב הערבים וגם על היהודים לא פסחו. בין העצורים היה גם ז'בוטינסקי, שנאסר יחד עם 19 מחבריו ונאשם בהחזקת נשק באופן בלתי חוקי. ז'בוטינסקי נידון ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך וגירוש מן הארץ לאחר ריצוי העונש.
עם בואו של הנציב העליון הראשון, הלורד הרברט סמואל, לירושלים, הוא הכריז על חנינה כללית לכל מי שהיה מעורב בפרעות, ערבים ויהודים כאחד. התקפות הערבים הגבירו את תודעת ההגנה העצמית, ובוועידת היסוד של הסתדרות העובדים הכללית, שהתקיימה בחיפה בדצמבר 1920 הוחלט, בין השאר, להקים ארגון הגנה ארצי "להבטחת תוכנה הלאומי והסוציאלי של הגנה עממית בארץ" (מתוך כנס היסוד של ההגנה). ארגון ההגנה היה נתון למרוּת ההסתדרות הכללית וכפוף למוסדותיה.
בשנת 1921 שוב פרעו הערבים ביהודים, אולם לאחר מכן באו על הארץ שבע שנים שקטות. היתה זו תקופה של בנייה והתפתחות, בה הוכפל היישוב היהודי בארץ-ישראל. השקט גרם לשאננות, וחלק מן המנהיגים החלו לפקפק בצורך של ארגון הגנה ארצי, שתבע תקציבים לא מעטים. ואז באו פרעות תרפ"ט שהפכו את הקערה על פיה. במשך שבוע של פרעות, נהרגו ברחבי הארץ 133 יהודים ונפצעו 230.
פרעות תרפ"ט (1929) באו על היישוב היהודי בארץ בהפתעה גמורה; 1 ארגון ההגנה לא חזה אותם מראש ולכן גם לא היה מוכן להם. רוב רובם של המנהיגים נעדרו אותה עת מן הארץ (הם השתתפו בקונגרס הציוני ה-ט"ז שנערך בציריך), והיישוב היהודי נשאר בשעתו הקשה ללא הנהגה.
בעקבות הפרעות, ניתכה ביקורת קשה על ארגון ההגנה והתעוררו מחדש הוויכוחים הקשורים לדרכה ולהנהגתה. גברה הדרישה להעביר את ההגנה ממרות הסתדרות העובדים הכללית לידי הוועד הלאומי, שייצג את היישוב כולו. זאת ועוד, מנהיגי המפלגות הסוציאליסטיות, שהיו מאוגדות בהסתדרות, היו אנטי מיליטריסטים. הצבאיות סימלה בעיניהם את הארגונים הפשיסטיים שצמחו באירופה באותה תקופה. הם גם חששו שהפיכתה של ההגנה לארגון צבאי מסודר ומאורגן, ייתן בידי ראשיו כוח רב, שבעזרתו הם עלולים להשתלט על היישוב היהודי. ואמנם בחוקת ארגון ההגנה נאמר כי המטרה היא: "הגנה על היישוב והתכוננות למיליציה עממית". לעומת הגישה האנטי מיליטריסטית הזאת, היו מפקדים רבים בהגנה שביקשו לתת לארגון צביון צבאי. הם טענו, כי בלי סדר ומשמעת לא תוכל ההגנה למלא את תפקידה.
שתי הבעיות, עניין המרות הלאומית והצבאיות, גרמו לתסיסה רבה בקרב חברי ההגנה והיו בייסוד הפילוג בארגון, שהתרחש בשנת 1931, היה קשור בתהומי והביא לייסודו של האצ"ל.



ייסד האצ"ל

אברהם תהומי עלה ארצה מרוסיה, שם היה קשור עם חבריו בארגון ההגנה העצמית באודיסה. תהומי היה חבר הסתדרות נאמן ולאחר פרעות תרפ"ט נתמנה למפקד ההגנה בירושלים. תהומי היה אקטיביסט ודרש לתת לארגון ההגנה צביון צבאי. הוא הנהיג בירושלים סדר ומשמעת צבאיים והואשם על-ידי ראשי ההסתדרות ב"מיליטריזם" ובהנהגת "שיטות פאשיסטיות". הוא גם נחשד בקשרים עם המפלגה הרוויזיוניסטית ובכוונות להשתלט על ארגון ההגנה. בנוסף לבעיית הצבאיות, גברה, כאמור, הדרישה להעביר את ארגון ההגנה ממרות ההסתדרות הכללית למרותו של הוועד הלאומי. אברהם תהומי זכה ליוקרה רבה בקרב בפקדי ההגנה בירושלים ולכן לא היה קל לראשי ההסתדרות הכללית להחליפו.
באביב 1931 נטל תהומי חופשה ממפקדת ההגנה, כדי לנסוע לארצות-הברית לביקור משפחתי. בהגיעו לפיראוס (יוון), שהייתה תחנתו הראשונה, ביטל הקונסול האמריקאי את האשרה שהייתה בידיו (משלחת רפואית שעלתה על סיפון האנייה, הבחינה בידו שהייתה פצועה כתוצאה מתאונת דרכים, ופסלה אותו מסיבות בריאות).
תהומי חזר לירושלים וביקש לחזור לתפקידו כמפקד המחוז, אולם הוא נתקל בסירוב בטענה שבשעת העדרו נתמנה מפקד חדש (אברהם איכר). הסירוב להחזיר את תהומי לתפקידו גרם לתסיסה גדולה בקרב מפקדי המחוז. רוב המפקדים שמרו לו אמונים, וכאשר עמדה הנהגת ההגנה בסירובה למנות את תהומי מחדש כמפקד מחוז ירושלים, פרשו יחד אתו והקימו, באפריל 1931, ארגון מחתרת חדש.
הארגון החדש אימץ לעצמו את השם "ארגון צבאי לאומי" (אצ"ל), אולם מטעמי חשאיות לא הרבו חבריו להשתמש בשם זה. השם הנפוץ יותר היה "ארגון ב'" או "ההגנה הלאומית". הארגון החדש היה נתון במצוקה כלכלית קשה ולא היה די כסף אף לפעולות שוטפות. נוסף לזאת, הטילו מוסדות ההסתדרות הכללית חרם על חברי הארגון, שעבדו בבניין ובכביש, ולא איפשרו להם לקבל עבודה (באותם ימים הייתה לשכת העבודה חלק בלתי נפרד מן ההסתדרות הכללית).
כחודש לאחר הפילוג, החליטו ראשי ההגנה לקבל עליהם את מרות המוסדות הלאומיים (הוועד הלאומי וההסתדרות הציונית). הוקמה לראשונה מפקדה עליונה משותפת, כאשר מחצית מחבריה באה מהסתדרות העובדים הכללית, והמחצית השנית באה מן החוגים האזרחיים; על כן נקראה "מפקדה פריטטית" (שוויונית). למרות המפקדה השוויונית, רוב רובם של המפקדים הבכירים בהגנה היו חברי ההסתדרות הכללית והשתייכו למפלגות הפועלים. שיתוף החוגים האזרחיים בהנהגת ההגנה, לא החזיר את תהומי לשורות ההגנה והפילוג היה לעובדה.

לאחר שפרש, ניסה תהומי לגייס תמיכה ציבורית ליוזמתו החדשה, וכעבור זמן-מה הצליח להקים ועד ציבורי שהיה אמור לפעול כוועד פוליטי עליון לאצ"ל. גוף זה היה מורכב מנציגי הציונים הכלליים, ו"המזרחי" וכלל, כמובן, את אנשי המפלגה הרוויזיוניסטית בראשותו של זאב ז'בוטינסקי. הצטרפותו של ז'בוטינסקי הגבירה וזִרזה את הצטרפותם של חברי בית"ר לאצ"ל וגרמה להרחבה רבה של השורות.
לאחר ייסודו של האצ"ל, הסכימה ההסתדרות לשתף גם את החוגים האזרחיים בהנהלת ההגנה. הוועד המרכזי של הארגון הוחלף בגוף חדש - מפקדה ארצית, ששלושה מחבריה היו נציגי ההסתדרות ושלושת האחרים ייצגו את החוגים האזרחיים. מפקדה זו, שנקרה "פריטטית" (שוויונית), סרה למרות הוועד הלאומי, אולם ההסתדרות הוסיפה להשפיע בצורה מכרעת על דרכו ופעולתו של ארגון ההגנה.
ב-1936 שבו הערבים ופתחו במתקפה נרחבת על היישוב היהודי בארץ-ישראל (לאחר שעשו זאת קודם לכן בשנים 1920-1921 וכן בקיץ 1929). הפרעות נמשכו בהפוגות לאורך שלוש שנים, והפילו חללים רבים בקרב היהודים - כ-500 איש ואישה, מתוך יישוב שמנה חצי מיליון נפש בלבד. בתקופה הראשונה נקטה ההגנה מדיניות של הבלגה, שעיקרה התגוננות בפני המתקיפים, מבלי ליזום התקפות על האויב. הוויכוח סביב מדיניות זו העמיק את ההבדלים בין ההגנה והאצ"ל, שטען כי ההבלגה היא הרת-אסון, וכי ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר. בהתאם לכך יצאו יחידות אצ"ל לפעולות יזומות נגד הערבים במקומות שונים בארץ. בסתיו 1937 הגיעו התקפות הערבים לשיאים חדשים ובאצ"ל הוחלט לבצע פעולת ראווה נגד הערבים. ב-14 בנובמבר יצאו אפוא חוליות האצ"ל ופגעו בערבים שנמצאו בירושלים החדשה והעתיקה. יום זה נתקדש באצ"ל כיום שבירת ההבלגה וסימל את המעבר מהגנה להתקפה.
פעולות האצ"ל עוררו גינויים חריפים של מנהיגי היישוב המאורגן וכן של ראשי ההגנה, שדיברו על "מעשי נקמה ממדרגה ירודה ביותר". דוברי הסוכנות היהודית הכריזו על ביטחונם "שכל החוגים המאורגנים והאחראיים של הישוב יתקוממו נגד פעולות נפסדות ופסולות ויעקרו בכל האמצעים העומדים ברשותם את הנגע המסוכן שנתגלה בתוכנו - כי בנפשנו הדבר". אליהו גולומב, קברניטה של ההגנה, אף הגיע למסקנה כי יש צורך ב"פעולות ברזל נגד הטרור [של האצ"ל]".2 אנשי האצ"ל, מצִדם, לא טענו כי פעולותיהם בערבים פוגעות באשמים בלבד. פגיעה בלעדית כזאת נראתה להם כמשימה בלתי אפשרית. האצ"ל לא התכוון אלא להפגין בפעולות אלה את האמת הפשוטה: על טרור יש להשיב בטרור. המטרה היתה להרתיע את הערבים ולא להענישם, והערבים אכן הוכו בהלם - לראשונה נוכחו לדעת כי רצח יהודים עלול להמיט אסון על הערבים עצמם.
הגינויים הרשמיים לא בלמו את האהדה הרבה לפעולות האצ"ל בקרב היישוב היהודי, שמאס בחוסר המעש של ארגון ההגנה. "ביישוב השתרר דיכאון" נכתב בספר תולדות ההגנה: 3

לאחר שנאסרו מעשי-תגובה ושום דבר אחר לא בא במקומו, ירדה על היישוב רוח של אדישות ורפיון-ידיים ... ההתמרמרות תקפה חלקים רבים ביישוב לא על הממשלה בלבד, אלא גם על המוסדות היישוביים והציוניים ועל ההגנה הכללית ... עד המאורעות - כתב אחד מחברי ההגנה בתל-אביב - היה היישוב סומך עלינו ובטוח שיש כוח עברי עצמאי, שביכולתו לדכא כל ניסיון של התנפלות עלינו. והנה כעת איבדנו את האימון של היישוב בנו, והיהודי הפשוט, זה היהודי הגר על הגבול, שהוא דווקא זקוק לנו, מזלזל בנו ....

בנוסף לכך גברה ההכרה כי הערבים וגם הבריטים רואים את ההבלגה כאקט של חולשה, כאישור לדעה הקדומה כי היהודים הם גזע שאינו מסוגל להילחם. עקב הלחץ של אנשי השורה בארגון ההגנה, נאלצה המפקדה להרשות פעולות תגמול נגד ריכוזי ערבים, שלא היו שונים במהותם ממעשי התגובה של האצ"ל. במרס 1937, למשל, זרקו אנשי ההגנה פצצות לתוך בית קפה ערבי בירושלים. דוברי ההגנה מיהרו להודיע כי בבית קפה זה "היה השבאב הערבי מתאסף להתייעץ על דרכיו ולהתהלל במעשי 'גבורתו' כלפי היהודים". כך היה אמור להיווצר הרושם כאילו הנפגעים נשאו באשמתם והיו קשורים בצורה זו או אחרת לפעולות נגד היהודים. לאחר אותו מקרה אמר שאול מאירוב (אביגור) בישיבה של מרכז מפא"י כי: 4

מחוסר ברירה אנו נדחפים למעשי-תגובה ואני מחייב את המעשים האלה. יש לעשות אותם יותר טוב משנעשו ... עדיין מוקדם להסיק מסקנות על תוצאות השיטה הזאת, אך אני רוצה קודם כל שהערבים יתחילו לפחד, שיתחילו לשמור על יישוביהם ...
גולומב הוסיף וטען כי: 5
אילו יכולנו להעניש עונש קיבוצי כפר פושע, היה בזה משום מעשה המגלה כוח וגם מגדל כוח בתוכנו ....

עוד נאמר באותה ישיבה כי "יש מסיבות שבהן תגובה היא לא רק מותרת אלא גם חובה". כעבור זמן-מה אף נכתב בעיתון ההגנה בתל-אביב:
...יש לנקוט בשיטת ההגנה מתוך התאמצות להרבות חללים באויב. הסיסמה שלנו צריכה להיות: הפוגע בנו לא יינקה ואל נתחסד ונחשוש פן תפגע הפצצה בערבי שלא השתתף בהתנפלות, כי כזאת תאכל חרב ...

עכשיו החלו יחידות ההגנה לצאת לפעולות עונשין שבהן נהרגו גם חפים מפשע, כולל נשים וילדים. חסידי מדיניות ההבלגה טענו כי אין הבדל בין מעשי האצ"ל לבין אלו של ההגנה. "כל מעשה תגובה, אפילו במקרה שידוע מקור ההתנקשות בנו, כרוך בפגיעה בנשים וילדים, ולא נוכל לשאת זאת מבחינה מוסרית, מלבד מה שתאבד כל אפשרות להבחין בין מעשים המכוונים להעניש קני-מרצחים לבין מעשי-תגובה סתם", טען משה שרתוק (שרת). אלא שהוא ודומיו נותרו, כמדומה, במיעוט. השאלה המוסרית, כך הסתבר, לא הטרידה יתר על המידה את מנהיגי היישוב. שאלת המרות הלאומית והשלטון על היישוב היהודי בארץ-ישראל נראתה להם חשובה בהרבה. ראשי הסוכנות היהודית לא היו מוכנים להשלים עם קיומו של ארגון הפועל באופן עצמאי ואינו סר למרותם.
שאלת המרות התעוררה גם בכל הנוגע לעלייה הבלתי-לגאלית שהצ"ח, בית"ר והאצ"ל ארגנו בשנות השלושים. הממשלה הבריטית הקציבה באותם ימים מספר מוגבל של רשיונות עלייה לארץ-ישראל (סרטיפיקטים), והפקידה את חלוקתם בידי הסוכנות היהודית. ראשי הסוכנות נקטו מדיניות של עלייה סלקטיבית והעדיפו את אנשי-שלומם בוגרי "קיבוצי ההכשרה" וחברי המפלגות הסוציאליסטיות, על פני חברי בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית. אלה האחרונים נאלצו אפוא לחפש דרכים אחרות לכניסה לארץ. האילוץ השתלב בתפיסה אידיאולוגית שלמה. זאב ז'בוטינסקי טען לעת ההיא כי עליית היטלר לשלטון הטילה את יהדות אירופה לסכנה קיומית ולכן יש להגביר את יציאת היהודים מהיבשת ולהעלותם לארץ-ישראל. הוא קרא לאבקואציה של יהדות אירופה, ודרש לפתוח בעלייה בלתי לגאלית, בשל ההגבלות הבריטיות על מספר הסרטיפיקטים. הסוכנות היהודית התנגדה בתוקף לפעילות זו ודרשה להפסיקה, בשם המרות הלאומית. רק לראשי הסוכנות היהודית, נאמר, שמורה הסמכות להחליט אם ומתי יש לקיים עלייה בלתי לגאלית. העובדה שהשאלה המרכזית היתה הצלת יהדות אירופה ולא ויכוח פוליטי בין מפלגות, נדחקה לשוליים. בסופו של דבר הודו מנהיגים אלה בטעותם והצטרפו אף הם לארגון עלייה בלתי לגאלית שנודעה בשם "עלייה ב' ": 6
"לא הבינונו", כתב ברל כצנלסון בשנת 1939, "את עניין העלייה. טובי המנהיגים לא חשו בדחיפות הדבר, בכוחו המכריע. מגמת העלייה אנוסה היתה תמיד להילחם לזכותה גם בפנים ההסתדרות הציונית".

גם בן-גוריון התנגד במשך תקופה ארוכה לעלייה הבלתי לגאלית, כפי שאנו מוצאים בספר תולדות ההגנה: 7
בימים ההם הודה דוד בן-גוריון, כי שנים על שנים התנגד לעלייה הבלתי לגאלית, מחשש פן תזיק לעלייה הרשמית, שבה ראה לא רק עניין חשוב לעצמו, אלא גם אקט פוליטי בעל ערך... אבל עם הודעת הממשלה על ביטול זכות היהודים לעלות לביתם הלאומי... הפכה דווקא ההעפלה ה"בלתי לגאלית" להפגנה אדירה ביותר על זכותם זו של היהודים ולנשק מדיני תכליתי חד, שהדו נשמע בכל קצווי-תבל".

אבל בין הזמנים הוצא "המוסד לעלייה ב' " של ההגנה מתחום הפעילות הרגיל של ארגון ההגנה והועמד בשנות השלושים תחת מרותה של ההסתדרות. מטבע הדברים הובאו בסוד העניין רק נציגי ההסתדרות במפקדה הארצית, תוך הפרה ברורה של ההסכם הפריטטי והמתח בין שני הצדדים במפקדה הלך וגבר.
כך או כך, מעבר לכל הדברים האלה, ניצבה העובדה שהאצ"ל היה בן-חסותה של המפלגה הרוויזיוניסטית, יריבתם ושנואת נפשם של מנהיגי המפלגות הסוציאליסטיות.
מייסדו ומנהיגו של האגף הרוויזיוניסטי בציונות היה זאב ז'בוטינסקי, מי שנשא את דגלה של "הציונות ההרצלאית", ותבע, ברוחה, למקד את המאמץ הלאומי ביצירת התנאים המדיניים שיביאו להגשמת הציונות, לאו דווקא בהתיישבות על בסיס מעמדי-סלקטיבי. מגישתו זו התחייבה דרישתו הנמרצת לקבוע באופן ברור, כי המטרה המדינית של הציונות היא הקמתה לאלתר של מדינה יהודית עצמאית בארץ-ישראל, משני עברי הירדן.
הקשר הבלתי-אמצעי בין ז'בוטינסקי והנהגת היישוב נוצר באפריל 1920, עם ההיערכות לקראת הפרעות של הערבים ביהודי ירושלים. כאמור, נעצר ז'בוטינסקי בידי הבריטים ונידון ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך. לאחר שחרורו פרש מחברותו בהנהלה הציונית ויצא בקריאה נחרצת לרביזיה מקיפה בציונות. מכאן גם שמה של המפלגה החדשה שהקים.
זאב ז'בוטינסקי ייסד את המפלגה הרביזיוניסטית ב-1925, שנתיים לאחר שהקים את תנועת הנוער בית"ר - ברית יוסף טרומפלדור - בריגה שבלטביה.
היחסים בין המפלגות הסוציאליסטיות לבין הרוויזיוניסטים היו מתוחים מאוד, לא רק מפני שמפלגות אלו תמכו בממסד הציוני שז'בוטינסקי חלק עליו, ולימים אף השתלטו על ממסד זה. לכך נוספו גם יריבות אידיאולוגית.
מנהיגי הזרם הסוציאליסטי בציונות טענו, כי פתרון הבעיה המדינית של העם היהודי צריך להיעשות בשילוב עם פתרון חברתי: 8

"הציונות" אמרו מנהיגים אלה, "היא העברת המוני יהודים, תלושים, עקורים, פרזיטים, לעבודה פורה ... את העם כולו, בלי יוצא מן הכלל ... אנו רוצים להפוך לעובדים בארץ. זוהי תמצית תנועתנו. אין אנו בונים בארץ-ישראל רק כלים לאומיים, אלא בונים את האדם, החברה ... אנו מתקנים את עצמנו ואין זה אמצעי אלא מטרה עליונה".

בהתאם לכך, קרא דוד בן-גוריון, מנהיגה המובהק של תנועת הפועלים הציונית, לשים את הדגש בהטלת מרותה של הסתדרות העובדים העברים בארץ-ישראל על חבריה ועל היישוב. בנאום בנובמבר 1922, אמר בעניין זה, בין השאר: 9
עד עכשיו חשבנו שהצינור שדרכו תתגשם הציונות היא ההסתדרות הציונית. ולפי זה כיוונו את כל פעולתנו. רעיון זה התבדה. לי הדבר ברור בהחלט. עלינו למצוא כלי אחר. הכלי היחיד שיכול לעשות זאת - זוהי הסתדרות הפועלים בארץ ... ההסתדרות הציונית היא עכשיו רק מחיצה מיותרת ומפרעת בין העם ובין מגשימי הציונות [קרי, ההסתדרות].

בנאום אחר, ב-1924, אמר בן-גוריון: 10
הציונות הקודמת מתה ... היא גם לא תשוב לתחייה ... ועלינו לראות אם בכוחנו להעמיד ציונות חדשה ... תנועה ציונית סוציאליסטית שתבוא לרשת את מקומה של הציונות הבעל-ביתית". עוד אמר: "הגיעה העת ליצור את ההסתדרות הציונית הסוציאליסטית הגדולה אשר תתרכז סביב [מפלגת] אחדות העבודה וההסתדרות.

ז'בוטינסקי שלל את השלטת הגוון הסוציאליסטי על ההתיישבות בארץ-ישראל ותמך ביצירת חברה הטרוגנית, שיש בה מקום גם ליוזמה החופשית. שינוי אופיו של היהודי הגלותי, הוסיף וטען, מצריך הכנסת סדר ומשמעת ושמירה על ה"הדר", לאו דווקא הפיכתו של כל יהודי לעובד אדמה. גישה זו היתה לנגד עיניו גם כאשר לחם, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, למען הקמתם של גדודים עבריים במסגרת הצבא הבריטי, כדי שיישתתפו בכיבוש הארץ מידי הטורקים.
כמנהיג בית"ר, הקפיד ז'בוטינסקי על הצורה החיצונית של הלבוש וההתנהגות, ובכך כמו סיפק דלק למפלגות הסוציאליסטיות, שהציגוהו כמיליטריסט ופאשיסט, "אויב הפועלים", רחמנא ליצלן. הצגה זו עמדה בניגוד גמור לעובדות; ז'בוטינסקי היה ליברל מובהק, ובשום אופן לא היה "אויב הפועלים". היפוכו של דבר, ביוזמתו ובהנחייתו הוטל על כל בית"רי שעלה ארצה לשרת שנתיים ימים ב"פלוגות בית"ר", שהיו פזורות במושבות השונות וחבריהן עסקו בעבודות-כפיים והיו פועלים לכל דבר.
בקונגרס הציוני ה-17, שהתכנס בבאזל בשנת 1931, נדחתה דרישתו של ז'בוטינסקי להגדיר את מטרת הציונות כהקמת מדינת היהודים וכתוצאה מכך החריפו היחסים בינו לבין ההנהגה הציונית. כעבור ארבע שנים, כאשר הוועד הפועל הציוני החליט על "סעיף המשמעת", שאסר "פעולות פוליטיות עצמאיות" של המפלגות הציוניות, פרש ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית וייסד את "ההסתדרות הציונית החדשה" (הצ"ח). הפופולריות הרבה שלו בקרב יהודי אירופה וכן בקהילות היהודיות בארצות-הברית ובדרום-אפריקה, מצאה ביטוי בהיענות ליוזמתו. לקראת כינוס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה (בשנת 1935), התפקדו בה כ-700,000 חברים (לעומת כמיליון איש שרכשו את השקל לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ב-1939).
עם הקמת הצ"ח, פרשו חברי התנועה הרוויזיוניסטית בארץ מן ההסתדרות הכללית וייסדו את "הסתדרות העובדים הלאומית". הם ייסדו גם קופת חולים חדשה והיריבות בין שני המחנות הלכה וגברה.
ב-1933, שנתיים לפני פרישת המפלגה הרוויזיוניסטית מההסתדרות הציונית, נרצח על שפת ימה של תל-אביב חיים ארלוזורוב, ממנהיגי התנועה הציונית ומפא"י. מייד אחר-כך העלילו ראשי תנועת הפועלים על הרוויזיוניסטים כאילו שלושה מחבריהם היו שותפים לרצח. עלילה זו גרמה למשבר חמור בין המפלגות היריבות, אשר נמשך שנים רבות.
מנהיגי המפלגות הסוציאליסטיות בארץ ראו באצ"ל את הזרוע הצבאית של הרוויזיוניסטים, כפי שההגנה היתה מהרבה בחינות, הזרוע הצבאית של ההסתדרות. אבל התייחסות זו לא היתה מדויקת ביותר.
תנועת הנוער בית"ר שימשה פרוזדור להצטרפות לאצ"ל. המפלגה הרוויזיוניסטית תמכה באצ"ל ובשנות השלושים אף היתה לה מידה של השפעה על דרכו המדינית. יתר-על-כן, זאב ז'בוטינסקי שימש בעת ובעונה אחת מפקד עליון של האצ"ל, מנהיג המפלגה הרוויזיוניסטית וראש בית"ר, וכך ניטשטשו הגבולות בין ארגונים אלה בעיני הציבור.

הערות:


1. בדבר פרטים, ראה ספרו של המחבר "לידתה של מחתרת".
2. ניב, מערכות האצ"ל, ב', עמוד 27.
3. סת"ה, ב', עמוד 838.
4. שם, ב', 844 - 845.
5. שם, שם.
6. עם חזיון ההגנה, עמוד 138.
7. סת"ה, ג', עמוד 78.
8. שבתאי טבת, קנאת דוד, ג', עמוד 12-17.
9. שם, שם.
10. שם, שם.