למקורות יצירתו של ש"י עגנון

מאיר בוסאק

מבוע כ"א תשמ"ח-מ"ט


התוכן

"הכנסת כלה"
"בדמי ימיה"
"תהלה"
יוון העתיקה
"האדונית והרוכל"
הארכיליסטים

"הכנסת כלה"
ספרו של עגנון "הכנסת כלה" זכה לחריש מחקרי-ספרותי מעמיק, שהעלה נקודות אפייניות רבות ביצירה זו מבחינת העיצוב הפלאסטי, ההומור, תיאור הדמויות על המגוחך והרציני שבהן, הבליט אגדות ומוטיבים ודרכי שילובם ביצירה וכו' וכו'. המבקרים יודעים, שהעלילה המרכזית ב"הכנסת כלה" בנויה על סיפור עממי, אך מהו הסיפור, מה מצוי בו ומה הוסיף עליו עגנון? מה דחה בו ומה שינה - ולמה עשה מה שעשה?

ברור, שבלי הכרת המקור לא תהיה הבנת סיפורו של עגנון שלימה. אולי אף ישפוך הסיפור המקורי אור חדש על היצירה ופירושים שונים, שהועלו לשם הסברתה, יתגלו כמופרכים ומיותרים. בין עשרות המאמרים, שקרא כותב הטורים האלה על "הכנסת כלה", לא מצא אף רמז, שיובילו לסיפור העממי גופו עד שנתגלגל לידו ספרון סיפורים חסידיים בשם "שיחות יקרים", שהן, לפי דברי מסדרן, -
"השיחות היקרים והסיפורים המובאים בספר הנוכחי סדרתים בעה"י רובם מפי השמועה ששמעתי מאאמו"ר מו"ה טובי' ליב בן אייזיק ז"ל ששמע מרבותיו... המסדר אלימלך זאב שטערן".

שנת הדפוס אינה מסומנת בספרון, אך היות שנזכר בו הרב של מונקץ ר' צבי שפירא בתוספת זצ"ל והרב הזה נפטר בשנת תרע"ד (1914), אפשר לקבוע, שהספרון לא הופיע לפני התאריך הזה. לא זכה הספרון לפופולריות רבה, אילו הכירוהו רבים מחוקרי עגנון, לא היו מעלים הרבה מפירושיהם ועל כן יובא כאן הסיפור -
"מעשה שסיפר ר' אברהם הגבאי של הרה"ק משינעוו ז"ל (הכוונה לר' יחזקאל שרגא הלברשטאם, שנפטר בשנת תרנ"ט (1899), ששמע מפיו הקדוש של רבו ז"ל: בימי הרה"ק בעל "אוהב ישראל" ז"ל (הכוונה לר' אברהם יהושע השל, הידוע כהרב מאפט, שנפטר בשנת תקפ"ה (1825)), היה בעיר אפטא איש אחד מחסידיו ושמו ר' איציקל קייעווער, ודרכו היה לישב יום ולילה בבית המדרש, ללמוד ולהתפלל ולעבוד את השי"ת כדרך חסידים ראשונים, וביתו ריקם באין לחם לאכול, ולו בת שהגיעה לפרקה, פרק בתולה נישאת. ויהי היום אמרה לו אשתו: בעלי, יקירי, עד עתה לא צערתיך והנחתיך בבית המדרש כל ימיך ועתה בא העת, עת דודים, להשיא את בתינו ואין לאל ידינו. על כן תראה לעשות מה, כי בדבר זה אין להמתין. ויען לה בעלה: הבה עצה וכדברך אעשה. ותאמר לו: הנה אתה מחסידי רבנו ואליו יקהת כל העולם ונושעים, ועתה גם אתה לפניו תבוא ובודאי תיוושע. ויעש כדבריה, ויבוא לפני הרה"ק ויציע בקשתו. ויאמר לו רבו: עשה את אשר אומר לך, ותשאל משכנך מלבושי כבוד קאפטאן וטילזיק וספאדיק יפה, ואני אתן לך מעות ותסע לבראד ותלך לאכסניה כבודה ושם תעשה שידוך. וכדבריו עשה. וילבש בגדי כבוד ויקח מהרב מעות להוצאות ויסע לבראד ותעמוד העגלה אצל אכסניה גדולה ויכנס בה. והנה המשרת לקראתו ויקח הטילזיק מעליו וישאלהו האם רוצה חדר לנוח מעט, ויאמר - מהיכי תיתי, ויוליכהו החדרה וישכב וינוח, ולעת האוכל הקיצו אותו וישאלוהו האם רוצה לאכול ארוחת צהרים ואמר - מהיכי תיתי, ויתנו לפניו לאכול ולשתות, ועל כל מה ששאלוהו אמר - מהיכי תיתי. וישאלהו בעל האכסניה על שמו, ויען - שמי ר' איציקל קייעווער. ובעיר קיוב, במדינת רוסיה, היה איש מפורסם ולו באנקטאהר וסוחר גדול בכל המדינה ושמו ר' איציק... וידמה בעל האכסניה שהוא זה הגביר המפורסם וישאלהו מה עסקו בכאן, ויאמר כי יש לו בת שהגיעה לפרקה ורוצה להשיאה. וישאלהו איזה עניין שידוך מבקש, ויאמר - בחור טוב כראוי לו. וידמה בעל האכסניה בנפשו - עתה בא העת להרויח. וילך אל רב העיר ויציע לפניו את העניין, באמרו אליו: הנה בא לביתי הגביר המפורסם ר' איציק מקייעוו ולו בת מושלמת בכל המעלות, כדרך השדכנים להפליג העניין, ורוצה לעשות שידוך, ולהרב בחור, עילוי גדול ויפה עינים, ועתה לדעתי קרוב הדבר ויוכל לבוא לידי גמר, ואין צריך שידוך יותר טוב. ויאמר לו: דבר קודם עמו אם ישר בעיניו להשתדך עמי. וכדבריו עשה. וילך ויבוא, ויתוועדו שניהם, ר' איציקל והרב, והבחור נשא חן בעיני ר' איציקל ויגמר השידוך, ויעשו תנאים למז"ט, והרב נתן מתנות להכלה ור' איציקל אמר שהוא ישלח מביתו מתנות להחתן. ולא עלה על דעת הרב שום דבר, כי ר' איציק מקייעוו היה מפורסם גדול ויפרדו איש מעל אחיו, ויבוא ר' איציקל לביתו, ויספר לאשתו כי עשה שידוך עם הרב מבראד, והבחור עילוי גדול ויפה עינים, ויהי בעיניה כשחוק באמרה: מה תדבר בעלי דברים כאלו, שהרב מבראד השתדך עמך? ויקח מצלחתו התנאים וגם המתנות הראה להכלה, ותאמר: נראה מה יהיה סוף הדבר. ותנח המתנות והתנאים בהארגז ואת המלבושים השאולים החזירה לבעליהם. והרב מבראד חכה לקבל המתנות להחתן ומכתב מזל טוב מהכלה כדרך הארץ - ואין קול ואין קשב. וימתין שבוע ושבועיים ואיננו. ובכל זאת לא עלה בדעתו שום דבר באמרו - בודאי הוא טרוד בעסקיו וע"י כך מתאחר מלכתוב. ויכתוב לו מכתב וכה ענינו:

מחותני הגביר המפורסם ר' יצחק באנקהאר בעיר קייעוו. פליאה נשגבה בעיני שהיות עבר זמן רב מעת שהתקשרתי עם מעלתו בשידוכים ובני היקר מחכה לקבל המתנות שהבטיח לו, ואף שאני דנו לכף זכות שבודאי אודות טרדת עסקיו לא יוכל לקחת לו פנאי אעפ"כ לכל זמן, ובמוקדם האפשר אבקש ממחותני היקר להחיות נפשנו במכתבו ואיזו שורות מהכלה והמתנות, ואנו דורשים בש' וכו' הק'...

והנה לר' יצחק הבאנקער מקייעוו לא היו לו בנים ולא בנות ל"ע ובעת קבל המכתב מהרב מבראד וידמה בנפשו, כי בודאי איזה ל' או שונא, אשר בקש לצערו, כתב זה המכתב, ולא שת לבו ולא השיב לו. ויהי כי עברו עוד ימים ולא קבל הרב מבראד תשובה, ויפול עליו לבו ויכתוב עוד דברים עזים מהראשונים, וגם לאלה לא שם ר' יצחק לבו להערב עליהם, כי לא חשב שיהיה ממש בהדברים. ויהי כי ארכו הימים ולא קבל הרב מבראד תשובה, ויתיעץ במיודעיו ובני ביתו מה לעשות, ויאמרו לו שאין לו עצה כי אם לנסוע לקייעוו ושם יתחקה על שורש הדבר. וכדבריהם עשה. ויסע ויבוא לקייעוו אל בית הגביר הנ"ל ויתבהל מאד בראותו כי אין זה ר' יצחק אשר השתדך עמו, ויספר לו מהקורות אותו. ויען לו ר' יצחק - הנה אמת שקבלתי ממעלתו שני מכתבים, אבל היות שאין לי בנים ל"ע, דמיתי - בודאי איש, אשר רוצה לצערני, כתב לי, וע"כ לא שמתי טעם להשיבו. ובכל זאת הנני משתתף בצערו ואיני יכול להשיאו עצה רק, היות שבעיר אפטא גר הרב הקדוש ר' י"ה (יהושע השל) והוא פועל ישועות, על כן אם ישמע לעצתי יסע מ"כ אליו ובעהי"ת יתן לו עצה. ובאין לו ברירה, עשה כדבריו, וישם לדרך פעמיו ויבוא אפטא, וילך לבית המדרש. וכראות אותו המחותן ר' איציקל ויכירהו, ויתן לו שלום עליכם מחותן, ויתבהל מאד כי לא הכירו, כי פניו פני עני. ויאמר לו המחותן כי אצלו יאכל סעודת צהרים, ולא היה יכול להשיבו מחמת עגמת נפש שהיה לו, שהמחותן שלו איש קרוע ובלוע והוא היה יכול לשדך את בנו לגבירים מופלגים שהשתדכו. ויכנס לבית הרה"ק ויספר לו, ויאמר לו הרב ז"ל: הנה, מה רוצה? הנערה היא בת ת"ח והגיעה שעתה, אינה יפת תואר, אבל באמת, בנות ישראל נאות הן ורק העניות מנוולתן ובעהי"ת כשתתעשר, ייראה יפיה. ועתה ילך ויתפלל ואחר התפלה ילך לסעודת צהרים להמחותן, והכל יהיה על מכונו. מה יכול עשות?

וילך להתפלל. והמחותן ר' איציקל ר' לביתו ויספר לאשתו כי בא לביתם אורח הגון, הרב מבראד, ויזמינהו לסעודת צהרים. והנערה אין ברגלה מנעלים והולכת יחפה ועל כתפה סינר גדול וזה מלבוש כבוד שלה. ובביתם תרנגול גדול, המוכן לסעודת שבת, ועתה, לכבוד האורח החשוב, שלחו הנערה לבית השוחט עם התרנגול לשחטו לסעודת צהרים. והנערה זריזה מאד, ויהי בדרך הליכה, נשמט התרנגול מידה וירץ מאד והנערה אחריו. וירץ עד מחוץ לעיר, בתוך היער ושם עמד, וינקר ברגליו עד כי חתר אוצר גדול מדינרי זהב, ויהי כי באתה הנערה אל מקום התרנגול, ותסר הסינר הגדול מעל כתפה ותמלאהו דינרים ותביאם לבית, ויעשו סעודה גדולה, ויגבילו זמן החתונה ותתקיים ברכת הרה"ק זיעוכי"א".

זהו הסיפור הפשוט, העממי, שאולי בו השתמש עגנון ליצירת אפוס, המציג תיאור מקיף של חיים והווי יהודי בעיירות גליציה במאה ה- 19 , אך תוך קריאת "הכנסת כלה" מתעוררת שאלה בקורא - האם התיאור הזה מתבסס על הריאלי או חורג לעבר הגרוטסקה ואולי למגוחך, לנלעג?

כבר בסיפור החסידי מובלטת הפסיביות של הגיבור הראשי -
ויהי היום אמרה לו אשתו... עד עתה... הנחתיך בבית המדרש כל ימיך... ויען לה: הבה עצה וכדבריך אעשה, ותאמר לו... ויעש כדבריה... ויאמר לו רבו: עשה את אשר אומר לך... וכדבריו עשה... ועל כל מה ששאלוהו אמר - ומהיכי תיתי..."

עגנון העמיק את הבטלנות הזאת. ר' יודל שלו, בשמעו את טענות אשתו "נאנח אנחה מרה וחזר אל הגמרא" ולא זז ר' יודל ממקומו רק אשתו הלכה אל הרבי. בסיפור החסידי יש לר' איציקל בת אחת, הלך עגנון וברכו בשלוש בנות. במקור, אם זהו המקור, שולח הרבי את חסידו ישר למטרה "לך ותשאל משכנך מלבושי כבוד קפטן וטילזיק וספאדיק יפה ואני אתן לך מעות ותסע לבראד ותלך לאכסניה כבודה ושם תעשה שידוך". אמנם, גם אצל עגנון שואל ר' יודל בגדים משכנו ומוסיף עליהם כרית מתחת לבגדים, כדי שייראה יהודי בעל כרס, מכובד, אבל עגנון אינו מקבל את הדרך הקצרה והישרה שבסיפור החסידי, כי נחוצים לו נדודיו של גבורו, המאפשרים תיאור עיירות יהודיות וכפרים, יהודים על מקצועותיהם ומעשיהם, הווי של פרנסים ושמשים, עשירים וקבצנים, רבנים ומומרים, עגלונים ורוכלים, פונדקאים ומלמדים וכו' וכו'.

מעניין במיוחד סיומו של הסיפור העגנוני, בו הועלו הפתרון הניסי, הדיאוס אכס מכינה - התרנגול, המוליך את בת ר' יודל לאוצר. על הפתרון הזה בנו חוקרים תלי תלים של דרשות. היו שמצאו כאן פתרון גאוני של עגנון, פתרון ברוח הפלאי-העגנוני לכל הסבך שהסתבך בו ר' יודיל. יש מתלבטים: למה התכוון עגנון בקבלו את הפתרון הזה? אך הקושי האמיתי היה מתגלה רק, אילו שינה המספר את המקור - לשם מה?

הרשימה הנ"ל על מקור העלילה של "הכנסת כלה" פורסמה ב"הפועל הצעיר" מיום ב' באב תשכ"ג (23.7.1963) - כשבע וחצי שנים לפני מותו של עגנון. אין לי ספק, שהוא קרא אותה, אך לא הגיב, לא הכחיש, שהסיפור החסידי הנ"ל שימש לו כמקור לסיפורו הגדול.

הפתרון הפלאי שב"הכנסת כלה" מעביר אותנו לאלמנט נוסף שביצירת עגנון - בצד סיפורי עגנון, שעלילתם מתפתחת לפי חוקי הטבע וההגיון, ישנם ביצירתו סיפורים, בהם מובלט הבלתי צפוי, האירציונלי, הניסי שבחיים. כך למשל ב"בלבב ימים" מתוארת קבוצת חסידים, העולה לארץ ישראל. בראשם עומד החסיד הנלהב חנניה. מטעמים שונים נפרד חנניה בדרך מבני קבוצתו ומגיע לבדו עד לחוף הים. הוא אינו יודע איך להמשיך בדרכו.
"כיון שראה חנניה צרתו צרה, זקף עיניו כלפי מעלה ואמר, רבונו של עולם, אין לי להשען אלא על רחמיך הרבים. נתן הקב"ה עצה בלבו שיפרוס מטפחתו על הים וישב עליה... מיד צפה המטפחת על פני הים, כשהיא נושאת אותו, עד שהגיע לארץ ישראל. ולא עוד אלא שהגיע קודם לחבריו, שהם נתעכבו בסטמבול והמתינו שם לספינה וכשנכנסו לספינה געש עליהם הים והיו בצרה גדולה ואילו הוא עבר בשלום את הים".
לפנינו שתי דרכים לארץ ישראל - הריאלית - בספינה - והניסית - על המטפחת הפלאית, הקשורה באמונה בעזרה מהשמים; ודוקא הניסית מקרבת יותר את היהודי לארץ.

דומה לכך בסיפור הגדול "תמול שלשום".
"כל ימיו של שמעון קומר - מספר המחבר - אינם אלא דאגה על ממון. שלושה דורות נתפרנסו מאוצרותיו של ר' יודיל חסיד זקנו (שלא היה סוחר מעשי כנינו שמעון, אלא הודות לבטחונו ואמונתו בניסים מצאה בתו אוצר במערה, כמסופר ב"הכנסת כלה" מ.ב.) ודור רביעי גימר את נכסיו ולא הניחו לשמעון קומר... אפילו שיירי שיריים, ועכשיו שהוא דחוק בממון לא נעשה לו נס ולא מצא מטמון בדרך שמצא זקנו. ר' יודל, שהיה שלם בבטחונו, שילם לו הקב"ה כמידת בטחונו, שמעון נכדו תלה ביטחונו בפרקמטיא ופרקמטיא פעמים פורעת לעושיה ופעמים מביאה פורענות על עושיה".

לנס זכה ר' יודל, כי האמין בנסים, ובצאתו לאסוף כסף, היה רווי אמונה בפלאי. כניגוד לו אפשר לראות את מנשה חיים, גבור הסיפור "והיה העקוב למישור". שניהם יצאו במטרה דומה לעיירות שבסביבה, אך בניגוד לר' יודל, שבהאמינו בנס עד הסוף, שמר על כבודו, נהפך מנשה חיים לקבצן לתיאבון, לזולל וסובא מהכסף, שאסף לצורך שיקומו הכלכלי ובסוף גם מכר לקבצן אחר את כתב ההמלצה, שקיבל מהצדיק. בכך כאילו מכר את זהותו למען בצע כסף, אותו בזבז לחיי שעה. לנס הוא לא זכה. הנס נעשה לאדם לפעמים באמצעות בעל חיים או חפץ ולפי המסורת - הרבה שלוחין למקום. שאול הלך בעקבות האתונות שאבדו - והגיע לכתר מלכות. מטהו של אהרן אשר פרח העיד על רצון השם לגבי מינויו של הכהן הגדול. האגדה מספרת על הזבוב, שנפל לכוסו של פרעה וגרם בכך למאסרו של שר המשקים. בבית הכלא נפגש השר עם יוסף ובעקבות פגישה זו התמנה יוסף לימים למשנה למלך. במדרש שמות רבה (ב) מסופר כיצד זכה משה להתמנות למנהיג העם. בהיותו רועה צאן יתרו במדבר, ברח ממנו גדי. רץ משה אחריו עד שמצאו שותה ממקוה-מים. אמר: אני לא הייתי יודע, שרץ היית מפני צמא, עייף אתה... הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה - יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך - חייך, אתה תרעה צאני ישראל...

בספרו "עיר ומלואה" מספר עגנון על הקמת בית תפלה בעירו ביטשאטש -
"יצאה כל העיר לבקש לה מקום לבנות בית לתפלה. הפריחה הרוח יריעה של ספר תורה משיירי ספרי התורה, שקרעו האויבים. ויש אומרים מן השמים נפלה. לא הספיקה להגביהה עד שהתחילה מתגלגלת והולכת עד שנחה במקום שנחה. וידעו שהוא המקום שנבחר לקדושת מקום קדוש".
על מקרים דומים מספרת גם המיתולוגיה היוונית, למשל - בחפשו את אחותו, נצטווה קדמוס, בן מלך צור, על ידי האורקולום ללכת בעקבותיה של פרה ולהיעצר באשר היא תעמוד, הוא מילא את ההוראה. במקום המיועד הוקמה העיר תבי. ב"אודיסיה" מסופר על בת המלך, שרצה אחרי כדור-מישחקה, אשר כוון על ידי האלילה וזאת כדי שתמצא את אודיסאום, גבור האפוס, תביאו לבית אביה, שיקרב את חזרתו של אודיסאוס לביתו.

מדוע בחר עגנון ב"הכנסת כלה" דוקא בתרנגול כמגלה האוצר?

ברור, גם הסיפור החסידי הנ"ל בחר בעוף זה. סגולות מיוחדות מיחס הפולקלור לתרנגול ואחת מהן - גם בסיפורי העמים - הגשת אוצר של זהב לאדם. המלה תרנגול נגזרה בעברית מהשם נרגל - אליל בבלי. ידעו זאת קדמוננו ועל הפסוק "ואנשי כות (הכוונה לאנשי כותה, שהביא סרגון, מלך אשור, לערי שומרת) עשו את נרגל" (מלכים ב, יז, ל) - ומאי ניהו? תרנגול" (סנהדרין ס"ג). פולחנו של נרגל הגיע גם ליוון ולרומי והתרנגול הופיע שם כסמל האור והפוריות. גם אצלנו נקבעה הברכה לכבוד מי שנתן לשכוי בינה להבדיל בין יום ובין לילה. במס' גיטין (נ"ז) מסופר, שלקראת חתן וכלה נוהגים היו להוציא תרנגול ותרנגולת, כלומר, פרו ורבו כתרנגולים - ובסיפורו של עגנון הרי מדובר בנישואי בתו של ר' יודל - ומסייע לכך התרנגול, המוליך אל האוצר.

הקדמונים ראו בתרנגול את נציגו של העולם המאגי, עולם הכישוף. במס' ברכות (ז) מסופר, שמין אחד היה מרגיז את ר' יהושע בן לוי. היות שקיימת היתה אמונה, כי בלילה, בשעה שכרבולתו של תרנגול מחווירה, כועס הקב"ה, לקח ר' יהושע תרנגול, העמידו בין כרעי המיטה והסתכל בו. אמר, כשתגיע אותה שעה ותחוויר כרבולתו, אקלל את המין, אך דווקא בשעה זו התנמנם ר' יהושע ואז אמר: משמע, אין דרך ארץ לעשות כך - ורחמיו על כל מעשיו...

וקיימת אמונה עממית, ששלטונם של השדים תקף רק בלילה ועד לשעת קריאת התרנגול . עם קריאתו והתגברות האור מסתלקים כוחות הטומאה. גם באגדות-עם אירופיות נמלטים בני אדם מזרועות השדים עם קריאת התרנגול . עד היום מושר שיר-עם הונגרי על קריאת התרנגול. את השיר הזה אימצו היהודים ולקריאת התרנגול העניקו קונוטציה של בשורת הגאולה הקרובה.

כל המוזכר למעלה משמש אולי רקע להופעת התרנגול ב"הכנסת כלה", אך היכן הקשר בין התרנגול למי שרוצה לשחוט אותו וזוכה באוצר זהב?

וכאן המעבר למקור נוסף למוטיבים שביצירת עגנון?
בכיכר המרכזית של העיר קרקוב עומד בית ארמון גדול. שם הבית קשישטופורי. לפי האגדה טמונים במרתפיו אוצרות זהב. פעם היה הבית הזה שייך למכשף, אלכימאי, ועל אוצרותיו שמר שד. יום אחד רצתה טבחיתו של המכשף לשחוט תרנגול לסעודה. נמלט התרנגול מידיה וברח למרתפי הבית. רצה הטבחית אחריו ותעתה במנהרות. ואז הופיע לפניה תרנגול מקרין, הודה לה שלא שחטה אותו, נתן לה חופן זהב והראה לה את דרך היציאה מהמבוך. כאן מסתיים הדמיון בין אגדת ארמון קשישטופורי שיש לה גם המשך, לאגדתו של עגנון. יתכן, שהפתרון הפלאי לעלילת סיפורו של עגנון בא מהאגדה החסידית, שנזכרה לעיל ואולי קיימת גם זיקה בינו לבין האגדה הקרקובית וביחוד, כשנביא בחשבון שהיא אינה אגדה קרקובית יחידה, אשר שובצה ביצירת עגנון.

"בדמי ימיה"
ידועה אהבתו של ש.י. עגנון לסיפורים עממיים יהודיים. בקבלו אורח, בן אחת העיירות, השתדל הסופר לדובבו כדי לדלות אותם ממנו. את אשר שמע היה לעתים מעבד ומשבץ ביצירותיו. הנה דוגמאות אחדות:

ב"בדמי ימיה" מספר עקביה מזל, שמוצאו ממשפחת מומרים, על אב-סבו, שהיה יהודי עשיר מאד. "הוא תמך בימינו תלמידי חכמים ויבן בתי מדרש לתורה. ובספרים, אשר נדפסו בימים ההם יתנוסס שמו לתהלה, כי נתן כסף וזהב לכבוד התורה ולומדיה", אבל כשנגזר "לנשל את היהודים מאחוזותיהם... וימר את דתו... ויבוא אל ביתו וימצא את אשתו מתפללת תפילת שחרית, ויאמר לה הנה המירותי את דתי, מהרי קחי את הילדים ולכו אל הכומר. ותתפלל האישה תפילת "עלינו" ותאמר, שלא עשנו כגויי הארצות ותירק שלוש פעמים, ותישק לסידור ותקם היא וכל בניה וימירו את דתם".

קשה להבין - גם אם כוונתו של עגנון היתה להבליט את חזרת עקביה מזל ליהדות (אליה שבה כבר אמו) - לשם מה בא תיאור אב המשפחה דוקא כאיש, התומך בלומדי תורה ובונה בתי מדרש ועם זאת - מוכן להתנצר לשם שמירה על רכושו? מדוע מוצגת אם המשפחה דוקא כאישה חרדית מאד (רק כאלו היו מתפללות תפילת שחרית של חול!), השומעת את הידיעה מפי בעלה, ממשיכה בתפילה, המבליטה את עליונות היהדות, ובסיימה אותה - הולכת עם הילדים להמיר את דתה...

מנין בא הסיפור הזה אל עגנון?
בקרקוב, עיר הולדתי, היתה משפחה עשירה ומכובדת מאד, שהוציאה מתוכה את סגן ראש העיר, מדינאים, פרופסורים ואנשי כלכלה מדינית - משפחת שארסקי. ידוע היה, שמוצאה ממומרים, שבהיותם יהודים נקראו בשם פיינטוך. בקרב יהודי קרקוב סופר:

יום אחד בבואו לביתו, סיפר מאיר פיינטוך, אבי המשפחה, שיש לו הזדמנות לקנות בית גדול במרכז העיר, לשם אפשר יהיה להעביר גם את חנותם, אך התנאי הוא - המשפחה חייבת להתנצר. אותה שעה עמדה אשתו של מאיר פיינטוך בתפילת שמונה עשרה של מנחה. כיאה לנשים חרדיות, לא רצתה המתפללת להוציא מלה מפיה, אך בתנועות ידיה נתנה סימנים, שיש לה משהו להגיד. לאחר שגמרה את תפילת שמונה עשרה, אמרה תפילת עלינו - שלא עשנו כגויי הארצות, ירקה שלוש פעמים והודיעה: רציתי לומר, שגם אני בעד התנצרות...

אבל הסיפור הזה בדוי. כפי שמוכח מהחומר, אותו מצא כותב השורות האלה בארכיון הקהילה היהודית בקרקוב. כוסו הוצאות הקהילה באותם הימים ממס הבשר, ששילמו היהודים בשעת מסירת עוף לשחיטה או בקניית בשר בקר. את המס הזה היתה הקהילה מחכירה. גם היהודים, שלא אכלו בשר כשר, חייבים היו לשלם מס לקהילה. איתם היה החוכר עורך הסכם על תשלום מסויים. משפחת פיינטוך התנצרה ביום 1846.3.1. בשנה זו הם לא שילמו לחוכר את מס הקהילה. החוכר הגיש תלונה לעיריה. בארכיון הקהילה נמצא מסמך פסק-דין העיריה, הקובע שעל משפחת פיינטוך לשלם את המס בעד שני החדשים הראשונים של שנת 1846.

אין להניח, שאישה, אשר במטבחה הבשר הוא טרף, תתפלל מנחה בסתם יום של חול. כנראה - את הסיפור בדו חוגי המשכילים, שרצו ללעוג לשומרי המצוות, המוכנים כביכול למכור את דתם תמורת טובת הנאה חומרית. הסיפור נפוץ בתקופה מאוחרת, כשהציבור היהודי בקרקוב לא היה כבר מודע לכך, שמשפחת פיינטוך לא היתה דתית כבר זמן רב לפני התנצרותה. עגנון שמע את הסיפור ובגלל הפיקנטיות שבו לא רצה לוותר ושיבצו ב"בדמי ימיה", אף שהסיפור עצמו אינו מוסיף כהוא-זה ליצירה.
והנה סיפור אחר שמקורו בעיר קרקוב -
הרבנים הגדולים של העיר טמונים בבית הקברות הישן, סמוך לכניסה. מדוע קברו של הרב ר' יום-טוב ליפמן הלר, מחבר "תוספות יום-טוב" מקומו מרוחק מהכניסה?

מספרים: בימיו של ר' יום-טוב חי בעיר איש עשיר מאד, שהיה ידוע כקמצן גדול. בשל קמצנותו היה הוא שנוא מאד על יהודי המקום, שטענו: רבנו, החי על משכורתו הדלה, מפזר הכל על עניי העיר ואילו הוא, העשיר, קמצן...

והנה נפטר העשיר. קברוהו סמוך לחומת בית הקברות, אך מאז חדל ר' יום- טוב לחלק את הסכומים הגדולים לעניים. כששאלוהו על כך, סיפר - כל הכספים שחילקתי היו של פלוני העשיר, שאסר עלי לספר מנין הם באים; עכשיו אני מבקש - בבוא יומי, קברו אותי לידו...

סיפור זה זכה לנוסחאות שונות. ב"ספר המעשיות" של מרדכי בן יחזקאל (כרך א, ע' 315) מסופר על גביר גדול, שחי בקרקוב (קראקא) וקראוהו ישראל גוי "כשם שהיו ידיו פתוחות לקבל רווחים מכל צד, כך היו קפוצות, כשהגיעה שעתן להוציא אף הוצאות קטנות..." כשמת הוחלט בהסכמת רב העיר לקברו סמוך לגדר. לימים התברר, שהאיש הזה פירנס בעילום-שם עניים רבים בעיר, ובמותו - נשבר מטה לחמם. ואז יצאו הרב וכל בני העיר אל קברו ושם מצאו קרש עץ ועליו רשום: "פה נטמן ישראל גוי". הם בקשו מחילה מהנפטר, הקימו מצבת אבן ועליה חקקו: "פה נטמן ישראל גוי קדוש".

נוסח דומה למסופר בין יהודי קרקוב מצוי בסיפורו של עגנון "מעשה הקשחן והנדבן" (בספר "לפנים מן החומה" ע' 250) -
"כל מי שנזדמן לו להיות בקראקא ונשתטח על קברי הצדיקים שבקראקא הוא תמיה, שהגאון בעל "מגיני שלמה", שהיה רב אב בית דין בקראקא, אינו קבור במעלה הקברים שבבית החיים שבקראקא, בין רבני קראקא וגאוניה, אלא היכן הוא קבור, למטה, אצל הגדר, בין קברי בני אדם, שאינם מניחים אחריהם אלא את עצמותיהם..." וכאן מספר עגנון מעשה בעשיר גדול, שחי בעיר קראקא "אלא שהיתה ידו קמוצה לכל דבר שבצדקה ומימיו לא נתן פרוטה לעני... כיון שמת, שאלו את הגאון "מגיני שלמה" כיצד לנהוג באותו קשחן..." אמר הגאון - קברוהו אצל הגדר..." בשכנותו של אותו קשחן דר אדם אחד, שהיתה ידו פתוחה לכל דבר שבצדקה וכל העניים שבקראקא מתפרנסים היו מידו. אירע שבאותו השבוע שמת הקמצן, פסק אותו הנדבן מלתת צדקה לעניים" ואז התברר, שכל מה שהנדבן פיזר לעניים, היה מכספו של מי שנחשב לקמצן. "הגיעו הדברים אצל בעל "מגיני שלמה". קרא לאנשי החבורה הקדושה ואמר להם - אחרי פטירתי קברוני אצל אותו צדיק, שביזה עצמו על מצוות מתן בסתר".

כאיש קרקוב, שחקר את תולדות יהודי עירו ובמטרה זו גם הסתובב בבתי הקברות העתיקים שבה, ברצוני לתקן עיוות, שעגנון נכשל בו. לא בר' יהושע בן יוסף בעל "מגיני שלמה" מדובר באגדה, אלא בהרב ר' יום-טוב ליפמן הלר בעל "תוספות יום-טוב" והראיה - ליד קברו של בעל "מגיני שלמה" טמונים דוקא רבנים, גאונים - מצד אחד - הרב של קרקוב ר' יצחק הלוי (נפטר תקנ"ט) בן ר' מרדכי וחתן ר' אריה ליב, הרב מאמשטרדם ומהצד השני - הרב של קרקוב ר' אריה ליב הגבוה (נפטר תל"א) ולידם הרב של קרקוב הרב ר' השל. לעומת זאת - הרב ר' יום-טוב ליפמן הלר, בעל "תוספות יום-טוב" אינו קבור עם רבני העיר אלא סמוך לקבריהם של בני משפחת קלהורה - אמנם משפחה מכובדת מאד של רופאים, רוקחים, שאחד מהם אף נשרף על קידוש השם, אך לא רבנים.

והנה עוד סיפור - וגם הוא קשור בקרקוב. ב"והיה העקוב למישור" מסופר על יהודי עני, שנדד בין עיירות גליציה והגיע יום אחד לעיר סטרי. שם קיבל מאת גבאי הצדקה פתק לסעוד בשבת אצל הרב ר' ענזיל. העני לא הכיר את הרב. ערב שבת נזדמנו שניהם לבית המרחץ. בשיחה ביניהם סיפר העני, שקיבל פתק לאכול "אצל איזה ענזיל שמנזיל. ודרך גנאי אמר כך. אמר לו ר' ענזיל: כל שמקדים ואוכל כל צרכו קודם שייכנס אצל אותו ענזיל, מובטח אני בו, שאינו יוצא משם רעב. שמע אותו העני, הלך ונזדרז והזמין לעצמו סעודה הגונה בממונו וקודם שנגמרה תפילת שחרית של שבת הלך ומלא את כרסו עד כדי גרונו". רק אחר כך הלך לביתו של ר' ענזיל - אותו לא יכול להכיר, כי בבגדי השבת ולא עירום כבמרחץ היה הרב. ישב העני לשולחן, וכשהוגשו המאכלים המשובחים, הביט, הביט האורח בצלחת, אך לא יכול לטעום מהם דבר...

אותו הסיפור שמעתי מפי סבי ר' זכריה ז"ל, שהיה מדורי דורות בן קרקוב. וכך סיפר סבי:
הייתי כבר אב למשפחה. בליל שבת אחד בא "אורח" לבית המדרש שלנו. בשעת התפילה הוא ניגש אלי ואמר: אברך, יש לי בקשה אליך... הגבאי אמר לי, שעלי ללכת לסעודת ליל שבת עם ר' ליפא בוסאק... יכול אתה לומר לי מה טיבו של אותו יהודי?... האמת - השם עצמו מוזר - ליפא... קליפא... אני חושש, שאין לצפות לגדולות משולחנו... הצבעתי על אבא - המשיך סבי - ואמרתי: יש לך חוש מצוין, אבל מזל אין לך... נפלת לבור ריק, שאין בו מים... ידוע בעיר, שאצל היהודי הזה אוכלים בסעודת ליל שבת רק מנה אחת - קצת דגים בציר... אני מייעץ לך - אם אינך רוצה לצאת רעב מהסעודה, כשתקבל את הדגים, תבקש עוד ועוד ציר ולתוכו תשים עוד ועוד חלה - ואז לכל הפחות תהיה שבע. הלך האיש עם אבא לסעודת ליל שבת ומלא בטנו בחלה. כמעט שרוקן את השולחן ממנה. והנה מגישים מרק-עוף עם סולת. האורח אכל עוד, אך כנראה הציקה לו בטנו. הוא נאנח, אכל, מחה את הזיעה מעל פניו ולא יכול עוד... לא יכול... והנה מגישים בשר אווז מטוגן, ריחני, ממולא שום. האיש מביט על צלחתו, נושם ונושף ולאכול אינו יכול... ואבא מזרזו: אכול ר' יהודי, אכול... אל תבייש את השולחן... אל תבייש את בעלת הבית... ואולי אתה מעיר, שבה לא אוכלים אווזים? מגישים תרגימא של תפוחי עץ ושזיפים והאורח אינו יכול לקחת דבר לפיו...

את הסיפור הזה שמעתי גם ממתפללי בית המדרש "מגלה עמוקות" בו התפלל גם אבא, גם סבא, גם אבי-סבא וגם חותנו וכל המספרים קשרו את המקרה הנ"ל בשם סבי. האנשים האלה לא קראו את סיפורי עגנון. אולי מישהו מאנשי קרקוב העביר את הסיפור הזה, בדומה לסיפורים הקודמים, לעגנון, והסופר קשר אותו באדם ידוע במחוזותיו, שהיה גם רב בפשמישל ובסטרי וגם איש עשיר.

מי האיש, שהעביר לעגנון את הסיפורים מהווי יהודי קרקוב? ידוע, שבשנת 1907 ישב עגנון זמן מסויים בעיר לבוב ושם היה לעוזרו של הסופר גרשם באדר בהוצאת הבמה "העת". גרשם באדר היה בן למשפחה ותיקה ומושרשת בקרקוב. אביו - ר' יצחק באדר היה מלמד בתלמוד תורה בעיר זו, אחד הציונים הראשונים בה, נואם מלהיב וסופר. את סיפוריו פירסם ב"התור" ו"המגיד החדש", ערך את הבטאון "מחזיקי הדת", הוציא ספרוני סיפורים עממיים ביידיש - וברוח הזמן - שנושאיהם קצת מתולדות היהודים, קצת סיפורי מתח והומור ואחד מהם נושא את השם "מסתרי קראקא". הבן גרשם באדר (1953-1868) יליד קרקוב, היה בצעירותו תלמידו של רב העיר ר' שמעון סופר. בן 14 יצא ברגל לברלין ללמוד שם בבית המדרש לרבנים. בשובו לקרקוב היה למורה פרטי בעיר ובסביבה. אחר שעבר לעיר לבוב, היה לעסקן ציוני פעיל מאד והשתתף בעתונות העברית, היידית, הגרמנית והפולנית. הוא הקים במות שונות בעברית וביידיש, הוציא מאספים ספרותיים וספרי לימוד, פירסם ספרי סיפורים, מאמרים ושירים ואף עיונים בתולדות היהודים, אך תמיד נשא בתוכו זכרונות הווי מחיי היהודים בעיר מוצאו קרקוב ועדות לכך - ספר זכרונותיו, שכתב בזקנתו ולו קרא בשם - "מקראקא עד קראקא".

אין ספק, שבמגעיו עם ש.י. עגנון בעבודתם המשותפת ב"העת", העביר גרשם באדר סיפורים מעירו לחברו-עוזרו, וזה עיבדם ולפעמים - בגלל מלאך השכחה - שינה בהם, כהחלפת בעל ה"תוספות יום-טוב" בבעל "מגיני שלמה" ולפעמים לא שלט בייצר הסרקזם וההלעגה שבו, במיוחד, כשסיפור פיקנטי היה בידו, וספרו - גם ללא צורך בו מבחינת העלילה והאמנות, בדומה לאותו סיפור על האישה, המתפללת לפני התנצרותה. לפעמים גם יחס סיפור, הקשור באדם אלמוני, לרב מפורסם.

ועוד ל"בדמי ימיה":
בניגוד לסיפורי עגנון כ"הכנסת כלה", "בלבב ימים", "והיה העקוב למישור", ועוד, הרקומים כשרשרת אפיזודות, המלוות את הגבור הראשי, כשכל אחת מהן מהווה שלמות אמנותית, אך השמטתה לא תורגש בכללות היצירה, בנוי הסיפור "בדמי ימיה" באמנות אדריכלית כטרגדיה קלאסית, שכל פרט הכרחי וחסרונו יפגום בה. ברם דוקא תחושת הפונקציונליות שבמרכיבי היצירה מעלה שאלות, שהתשובות עליהם עשויות להוסיף אור על דרך עיצוב החומר בסיפורי עגנון.

הנובלה "בדמי ימיה" בנויה כמחזה, בעל דמויות ראשיות וצדדיות, ועלילתה מתפתחת בקווים חזיתיים של הבימה, בקווים פנימיים ואחוריים שלה, אך כל האלמנטים קשורים אלה באלה ומבוססים הגיונית. נובלה לא גדולה ובה שרטוט של עיירה יהודית בגליציה - חנויות וחנוונים, בית התפילה וחובשי בית המדרש ומהם החולמים על השכלה, בית ספר לבנות וסמינר, מורים, מלמדים, שדכן, חזנים נודדים, חוכרי אדמות-הסביבה, תחנת הרכבת ובית חרושת קטן, והנה - ריכוז המבט על בית יהודי אחד והעלאת הטרגדיה שבתוכו. העלילה הראשית - האהבה של עקביה מזל ולאה שלא התממשה - צומחת, מתפתחת ומשולבת ברקע היסטורי- תרבותי של התקופה - ימי הזרם הדו-כיווני: חלק מהנוער היהודי נוהה מהעיירות שבאירופה המזרחית למערב ולתרבותו, אותה שעה חלק מהנוער היהודי שבאירופה המערבית חש צמאון להכיר ואולי גם לחזור אל התרבות המורשתית, שממנה יצאו אבותיו בימי ההשכלה. אין טעם להזכיר כאן מקרים מהתהליך הראשון, שהיה המוני, אך לשני ישמשו שלוש דוגמאות:

אהרן מרכוס (1916-1843) צעיר, בן למשפחה מתבוללת, עזב את עירו המבורג, בא לאירופה המזרחית, למד בישיבה, השתקע בחצרות האדמו"רים של רדומסק וטשורטקוב, חקר את עולם החסידות, פרסם ספרים בגרמנית על תורתה, כפי שהוציא ספרים על הפילוסופיה של הרטמן והקשר בינה לבין החסידות, הדפיס מחקרים על הלשון העברית והיה מראשוני הציונים בגליציה. בראשית המאה העשרים נישא שמו לפאר ולכבוד בין יהודי גליציה.

ד"ר נתן בירנבוים (1937-1864) יליד וינה, נטה בנעוריו להתבוללות, אך התרחק ממנה. בהעלותו את רעיון הלאומיות היהודית, הקים את אירגון הסטודנטים "קדימה" והוציא (1885) את הבטאון היהודי-לאומי "זלבסט- אמנציפציון". מכאן הוליכה אותו דרכו לתנועה הציונית וממנה, לאחר השתתפותו בקונגרס הציוני הראשון, אל היהדות הדתית במזרח אירופה, אותה ראה כתוססת חיים יהודיים. ברוח זו פרסם חיבורים רבים בגרמנית, עברית ויידיש, היה ליהודי דתי ודעותיו בתחום זה הביע בעיקר בחיבורו הגרמני "מחופשי לדתי".

בתחום הספרות העברית יוזכר כאן מרדכי גיאורגו לנגר (1894 1943-) יליד פראג, בן למשפחה מתבוללת, שעזב את עירו האירופית על חייה הקלים, היפים והגיע לחצר האדמו"ר מבלז. הוא שב לפראג, אך אחר זמן קצר חזר לבלז, שם ישב ולמד במשך שנים את תורת היהדות והחסידות, בהסתגלו גם מבחינה חיצונית לחסידים ולעיירה הקטנה - בלז. אחר שנים אחדות חזר לפראג והיה שם מורה לדת משה בבתי ספר ממלכתיים-טשכיים. כתב מחקרים וספרים בגרמנית וטשכית על נושאי תרבות היהודים ופרסם שירים בעברית.

זוהי גם דרכו של עקביה מזל ב"בדמי ימיה".

וכאן שאלה:
הן אביה של לאה חיבב מאד בתחילה את עקביה מזל, ובשעה מסויימת, שאפשר לראותה כשעת אירוסין של עקביה ולאה, היה אף מאושר, וכך רשם עקביה בזכרונותיו:

"ויהי כתלות לאה את המזרח, ותפול הטבעת אשר במזרח ולא יכלה עוד לתלות את המזרח על הקיר. ותקח את הטבעת ותשם אותה על אצבעי ובחוט השני, אשר למחלפות ראשה, קשרה את המזרח בקיר ותקרא: אשרי איש שלא ישכחך, ואני קראתי אחריה: ובן אדם יתאמץ בך, ופתאם נתאדמנו שנינו. אביה ואמה הביטו ופניהם נהרו מגיל..."

מדוע שינה אבי לאה את דעתו ואמר לעקביה, שאינו יכול לתת לו את בתו, בנמקו את הדבר - "בתי חולנית היא... לא נולדה לעמל, ויגיעת בשר - מות לה. ואם לא אמצא לה מנוח ומתה על פני... ומינץ עשיר הוא ובידו ניתן להחלימה, כי על כן נתתיה לו..."

את התירוץ הזה מקבל חלק מהפרשנים כדברי אמת, וכך למשל כותב אליהו רוזיק - התנצלותו של אבי לאה מאירה את הפרת האירוסין כעוול, שנעשה לעקביה מזל מתוך חישובים כלכליים" (מעלות, אפריל, 1970).

אך אפשר לשאול: הלא אבי לאה הכיר את מצבו הכלכלי של מזל מקודם, ובית משפחת לאה אינו נראה להיות בית עניים, להיפך! עקביה, שבא מעיר גדולה במערב, מוינה, ובלי ספק ראה שם בתי פאר, בהכירו את בית לאה, מתרשם - "והבית בית אנשים אמידים". ואם גם אביה של לאה לא היה באותו הזמן עשיר כמקודם, הן בלי ספק, מצבו הכלכלי איפשר לו לעזור בטיפול רפואי של הבת היחידה ובמיוחד, שבבוא עקביה לבית לאה, היו הוריה בגיל של כ40- שנה, ועתידם, גם הכלכלי, לפניהם.

גם אלי שביד הרגיש בכך, שלא הצד הכלכלי קבע בדחיית עקביה, וכתב: "הוא נדחה דוקא בשל היותו חוזר בתשובה, שמא משום שאותו ציבור יהודי, אליו ביקש לחזור, שוב אינו תמים באמונתו. יהדותו שלו (של אותו ציבור) היא יהדות של שגרה... עצם רצונו של עקביה לחזור בתשובה עושה אותו ליוצא דופן. הוא מכיר לבסוף, כי אין לו להיכן לחזור. כך, מכל מקום, יש להבין את העובדה, כי לאה אינה ניתנת לעקביה מזל" (שלוש אשמורות ע. 69).

לפי שביד, עקביה מזל הוא המרגיש "כי אין לו להיכן לחזור... כי הציבור הזה אינו תמים באמונתו" ולכן הוא מחליט להסתייג ממנו ולהתרחק מהחברה הזאת, אך הטכסט אומר משהו שונה. מינטשי גוטליב מספרת, שמאז בא עקביה לעיירה לפני 17 שנה, הוא לא עזבה, ועקביה מזל כותב בעצמו בזכרונותיו: "ואני בבואי מעיר הבירה - קרבוני... בשפתם קרבוני ולבם רחוק ממני" ועליו מסופר: "כזר התהלך ביניהם - קרבוהו, ובהיותו כאחד מהם - חלק לבם ממנו". זאת אומרת, שעקביה נדחה על ידי הפרטים ועל ידי הציבור ומסיבה זו נאלץ למצוא לו בית מגורים מחוץ לעיירה ולא שהוא מאס בחברה של "יהדות של שגרה".

ועוד שאלה: אם רצה עגנון להציג דמות של חוזר ליהדות השורשית, המסורתית, מדוע בחר דוקא בבן למשפחת מומרים? ואילו הדמות הזו היתה ממשפחת מתבוללים קיצוניים, שעוד שומרים על שייכות לחברה היהודית, האם סיטואציה כזאת לא היתה מספקת? אלא, מלבד הרצון להשתמש בסיפור על משפחת פיינטוך מקרקוב פעל כאן גם גורם נוסף. כנראה, לאחר "האירוסין" גילה עקביה את האמת על משפחתו, סיפר שאמו היא בת למשפחה של מומרים. אמנם, היא חזרה ליהדות, בכל זאת בני המשפחה נותרו מומרים. כאן הסיבה לכך, שהחברה היהודית בעיירה החלה להתרחק מעקביה מזל וגם אביה של לאה לא יכול להשלים עם כך, שבתו תינשא למישהו, שמשפחתו הם נוצרים. ומעניין - הוריה של לאה אינם נקראים בשם, כאילו אין בהם משהו אינדיבידואלי והם מייצגים את דעת הקהל היהודי. לאחר שקבעו את עתידם של לאה ומזל, הם נעלמים מהסיפור, אף שבשעת מות בתם יכלו להיות רק בני 55 שנים ובסיפור אין רמז למותם.

ועתה - מדוע קרא עגנון לגבור סיפורו בשם מזל, שאינו שכיח בין היהודים האשכנזים? בשנת 1891 פורסמה המונוגרפיה בגרמנית המוקדשת לדמותו של בנימין זאב מייזל (1867-1816). האיש נולד בבוהמיה. אביו התנצר בנעורי בנו, אך האם הרחיקה את בנה מהשפעת אביו. מייזל הצעיר למד לימודי יהדות, השתלם באוניברסיטאות של ברלין, המבורג וברסלאו, היה לרב ומטיף בשטטין ובסוף ימיו היה לרב ראשי בפשט. הוא כתב חיבור על נ.ה. ויזל, פרסם שירי דת ודרשות בגרמנית, תרגם לגרמנית את "בן המלך והנזיר" של אבן חסדאי, את "אבן בוחן" לקלונימוס בן קלונימוס, יסד וערך כתב עת גרמני בשם "הכרמל", אך בינו, שנטה לרפורמה מתונה, לבין האורתודוקסיה הקיצונית, קיים היה סכסוך ממושך. האין דמותו של ב.ז. מייזל - מוצאו מאב מומר, כשהאם שומרת על יהדותו של הבן, לימודי היהדות של מי שהוא בנו של מומר, פעילותו הספרותית, הדחי שבה הוא נתקל מצד היהדות האורתודוקסית, האין כל זה מזכיר את דמותו של עקביה מזל?

ואולי קרא עגנון את ספרו של קייזרלינג ובקריאת השם מזל לגבורו התכוון לרמוז לב.ז. מייזל, כאומר - אין דמות זו דמיונית בכלל...

ואף השם לאה לגבורת הסיפור - אולי גם זה בא במגמת ההרמזה לדמותה של לאה אחרת - אותה הנערה, בת עשירים מ"הדיבוק" (המחזה של אנסקי הודפס ב"התקופה" ספר 1 והסיפור "בדמי ימיה" בהתקופה ספר 17), שבדומה ללאה מהסיפור העגנוני, גם היא לא ניתנה לאהובה, בחור הישיבה, אלא לאיש עשיר, אך רוח האהוב השתכנה בה ובדומה לגבורת "בדמי ימיה" באומללותה ובנעוריה הוציאה את נשמתה.

המשך המאמר