בית הכנסת היה עומד ברשות עצמו עם ארגון והנהלה וסדריו היו מופקדים בידי הגבאים השולטים שם בעצמם או באמצעות שמשיהם. הגבאים היו מתמנים בדרך המקובלת למינוי שאר מנהיגי העדה, ועתים היתה הגבאות בבית הכנסת משמשת נסיון לכושר השלטון, כשלב ראשון בסולם העליה של היחיד ורש קפיצה בדרך להנהגת הציבור והקהילה.

בית הכנסת שימש כמבצר העם, תרתי משמע, מבחינה רוחנית וגשמית גם יחד. לפני כשלוש מאות שנה היו בתי כנסיות בערי פולין וגליציה בנויים בצורת מבצרים עם חומות אבן וצריחי יריה, שכן בהתקרב אויב אל העיר היה צורך להשמיד את כל הנמצא מחוץ לחומה ואף בתי הכנסת של עץ נשרפו שלא ישמשו כמחסה לאויב, לכן בחרו היהודים לבנות את בתי הכנסת אבן, ואת הבניינים האלה חזקו בקירות הגנה ובמעקות חזקות על הגגות. אופן הבניה הזה הפך לאט לאט כחוק ולא יעבור. המלך זיגמונד השלישי הוציא פקודה מיוחדת עם מתן רשיון לבנות בית כנסת בלוצק, שעל היהודים לבנותו כמבצר לכל פרטיו. עליהם היה להקים על גג בית הכנסת מקומות מחסה ללוחמים, ולהקים על חשבונם הם תותחים על כל אביזריהם, שיוכלו משם להשיב מלחמה שערה, ואמנם בנין בית הכנסת קירות מגן חזקים עם אשנבים לירות מהם, ובקצוות שבלוצק נבנה כמבצר. בכל ארבעה הצדדים הוקמו מגדלים מיוחדים להעמדת תותחים גדולים. ופעמים רבות שימש מבצר זה להגנת העיר לוצק. בתקופה זו נבנו בתי כנסת מבוצרים בשריגרוד, בטרנופול, בברוד, והיפה שבכולם בזולקייב. באמת לא נבנה בית הכנסת עד שההגמון הראשי בלמברג אישר גם מצדו את הבניה, אבל הוא כבר התנה בפירוש שיש לבנותו בצורת מבצר ובהוראות נאמר "יש לבצר את בית הכנסת של היהודים, בכדי שיוכלו להתגונן במקרה של פלישת הטטרים, או במקרה של שריפה יוכלו להציל את רכושם וחפצי הפולחן שלהם".

כנוס ההמונים בבתי הכנסת נוצל בתקופות מסוימות, גם על ידי הצוררים, ובספרד קיבלו המסיתים הדומיניקנים רשות מאת השלטון הנכרי לבוא ולדרוש בבתי הכנסיות של היהודים. הללו ניצלו את זכותם זו להשמיע דרשות של דופי באזני המתפללים, ואילו ליהודים לא ניתן לענות להם על הבמה. בבית הכנסת עמד אפוא כומר דומיניקאני, הצלב על חזהו וספר תורה בידו ומטיף באזני היהודים דברי כפירה והללו היו חייבים שתיקה.

עניין מיוחד יש באותו סיפור שבו באה הרגשת פשוטי העם שנשארו באמונתם, ולא נתפסו להשכלה הכפרנית. בין היתר מסופר שזמן קצר לאחר פרעות קנ"א השמיע החכם בבית הכנסת דרשה פילוסופית על תארי ה', אולם בעל בית אחד התייצב ואמר "גזלו כל אשר לי בגזירות סיביליה, הכוני ופצעוני עד שהשימוני המכים מת לפי דעתם, וכל זה סבלתי על אמונת שמע
ישראל ה' אחד, ועתה באים ומשמיעים לנו דרשות כגון אלו", הוא קם ויצא בית הכנסת ורוב
הקהל עמו.

בדורות האחרונים הפך ביהכ"נ למרכז ציבורי מרכזי, ורבי אליעזר דוד מסאטמאר בעל "קרן לדוד" טוען בתשובתו (סימן מ"ט) "דבאמת בזמנינו מקילין הרבה בבתי מדרשות בכמה עניינים - - - וגם עושין שם אסיפות שקורין זיצונגען, וטעמא דמילתא דחושבין כל זאת לדבר מצוה". אמנם יש מקום להתיר לערוך סעודה שלישית בשבת בבתי מדרשות אך "מזה נשתרבב שהרבה מזלזלין בקדושת ביהמ"ד, שיושבין שם גם לעסוק בדברים בטלים ושיחות חולין או של משא ומתן - - - איש מקטרתו בידו, וכל זאת אין לו היתר כלל, ובדוחק יש ללמד זכות עליהם דלב ב"ד מתנה עליהם".

בשנים האחרונות לפני השואה הפך ביהכ"נ להיות המקום היחידי שהיהודים יכולים להתאסף בו בשנות הזעם של שלטון האצים ימ"ש. בזמן שהיהודים באשכנז ובארצות הסמוכות היו כבושים בידי הרשע והמטורף והמנוול ימ"ש וזכרו, וכולם היו נתונים למרמס תחת רגלי משרתיו הרוצחים והמטורפים, בין שאר הגזירות האיומות נאסר על יהודי אשכנז להתאסף במקומות פומביים, מחוץ לבתי כנסיות ותפילה.

בעל "שרידי אש" נשאל אפוא אם מותר להרצות הרצאות של חול בבתי כנסת, וכן אם מותר לערוך שם קונצרט. השואל הסביר לו:

"שכיום הוא שעת הדחק, מאחר שהעם שרוי בצער, לפי שנדחו משאר מקומות, והם סובלים מגידופים וחרופים, והויא מצוה לעודדם ולחזק את רוחם, וגם יש לחשוש שלא יגררו אחרי החפשים, שהם עושים בבית כנסת שלהם קונצרטים, והעם מתאווה לשמוע וליהנות מזמרה, ואף סופם להיות מושפעים מדעות וחפשיות שמפיצים החפשיים, ויבדלו ח"ו מחברת היראים".

בעל "שרידי אש" נענה לו ומוצא מקום להיתר.

"יש לדמות זה לאכילת עניים שמתירים גם בביהכ"נ שלנו - - - שהוא ג"כ צורך מצוה, ואף שעדיין יש מקום לפקפק ולומר דכל זאת הוא רק בכ"נ שבארצות המזרח או בביכ"נ דבדורות הקודמים, שנהגו להאכיל שם עניים, וממילא יש לומר דהוא ליה כאלו התנו עליהם תחלה, שיהא מותר להשתמש בו לצורך זה, משא"כ בבתי כנסיות שבאשכנז, שלא הורגלו בכך עד עכשיו ורק עכשיו מחמת הגזירה והמצוקה, שאין להשיג מקום אחר להתאסף שם, הוכרח לבחור בביהכ"נ בתור מקום אסיפה והשמעת הרצאות, ואם כן לא שייך לומר דהוי כאלו התנו על זה בתחילה, שהרי מצב זה נולד עכשיו, ובשעת בנינו לא עלה על לב איש, שמצב אחב"י יתהפך ח"ו כגלגל, ויגיעו למצב שאנו בו",

אולם בכל זאת הוא מוצא מקום להיתר, שכן

"יש בהרצאות משום התעוררות של תשובה, שע"י הרצאות בתולדות ישראל יכירו וידוע פרשת גדולת ישראל בדורות הקודמים, או פעולת גדולי ישראל בכל מקצועות החכמה והתעשיה שהביאו תועלת גדולה לעמים שבתוכם ישבו. ולא הועיל כל זאת ביום עברה וזעם וכו'"

והוא מסתמך על "המנהג שנהגו בארצות המזרח להקל בהשמעת הרצאות בביהכ"נ ובביהמ"ד, והעידו לי אנשים נאמנים שגם בתל אביב נוהגים לאסוף אסיפות ולהשמיע הרצאות" - - - "ואפילו אם רוצים להחמיר בזה, יש עצה שלפני ההרצאה יאמרו פרק תהילים או איזה דבר תורה, ואז מותר לכל הדעות".

לעומת זאת אינו רואה כל יסוד להתיר קונצרטים בבית הכנסת, והוא מביע דעתו "שיש לאסור לעשות קונצרטים של חול - - - ואם אין בידינו למחות נגד אלה שהולכים לקונצרטים, משום שהוא דבר שאינו נשמע בארץ אשכנז, עכ"פ אין לנו להתיר בביהכ"נ" והוא חוזר ומדגיש "לא מלאני לבי להתיר בביהכ"נ אפילו קונצרטים דתיים, ומי שכחו יפה יותר ממני - יבוא ויתיר". יחד עם זאת הוא מוסיף "ואפשר שאין הרבנים מחויבים לריב ולהתקוטט עם ראשי העדה בשביל זה, מאחר שיש מקום להקל בזה מצד הדין".

אף רבי יצחק ווייס, רבה של מנצ'סטר, מציין בספרו מנחת יצחק (סי' קצ"א)

"ואמת אגיד כי זה כמה אשר לבי הומה גם במדינתנו, אשר נפרץ עוון הרע הזה גם אצל בתי הכנסיות המכונים ארטהאדאקסים, לכונן מחולות כאלה בשביל מגביות שונות, ואין איש שם על לב והשי"ת יהי בעזרנו ויצאנו בכוח ב"ד יפה בעירנו ולגזור על הבתי כנסיות ושאר מוסדות לבטל המנהג הרע הזה מקרבם, ופרסמנו גודל האיסור שהוא ביהרג ואל יעבור ובעה"י כי הצלחנו הרבה בעירנו, כי מאז אשר יצא דבר האזהרה מלפנינו לא נסתה עוד בהכ"נ בעירנו לעבור ע"ז וגם הרבה יחידים בטלו והעבירה את השטן המרקד משמחתם".

לפרק זה יש להוסיף גם את פסק דינו של רבי משה פיינשטיין הפוסק בספקו "אגרות משה" (ק"ע) כנגד אלה "הרוצים להנהיג איזה סדר ושמחה בבנות, כשנעשו בנות מצוה" והוא פוסק

"הנה אין לעשות זה בבית הכנסת בשום אופן, אף לא בלילה, כי בית הכנסת אינו מקום לעשות דברי הרשות - - - והצערעמאניע של בת מצוה הוא ודאי רק דברי רשות והבל בעלמא, ואין שום מקום להתיר לעשות זה בבית הכנסת, וכל בזה שהמקור בא מהרעפארמער וקאנסערוואטיווער, ורק אם רוצה האב לעשות איזה שמחה בביתו רשאי, אבל אין זה שום עניין וסמך להחשיב זה דבר מצוה וסעודת מצוה, כי הוא רק כשמחה של יום הולדת בעלמא".

בית הכנסת במרכז נסיונות הרפורמה

במאמרנו על ביהכ"נ כמרכז לחיי הציבור, איננו יכולים להתעלם מאותה מערכה שהתנהלה בדבר צביונם של בתי הכנסת, כאשר פורצי הגדר, הם חלוצי תנועת הריפרומה, שלחו את ידם לחלל את הקודש, ואחד מניסיונותיהם הראשונים היה שינוי סדרי התפילה והכנסת עוגב בבית הכנסת.

ראש הלוחמים, שעמד בראש היהדות הנאמנה במערכה זו, הוא ה"חתם סופר" שטבע את הסיסמא "חדש אסור מן התורה" והוא שעמד כחומה בצורה נגד כל נסיון לשנות את צביונם של בתי הכנסת. באחת מתשובותיו הוא מוכיח שאסור להתקיו בביהכ"נ את ה"אורגל" (עוגב), אחד מסימני ההיכר של הריפורמה מאז ועד עתה, אפילו בביהכ"נ של נשים, ואפילו שאיש נוצרי עומד שם ומנגן, וכן אין להתיר ניגונו על ידי נכרי בשבת. במערכה זו עמדו שכם אחד חכמי אשכנז וספרד וכאשר הופנתה השאלה מעיר פאריז לאחד מגדולי התורה בקרב יהדות ספרד הוא רבי חיים פאלאגי רבה של איזמיר אם יכולים להביא מנגנים בביהכ"נ בתפילה הוא פוסק (בספור לב חיים ת"ב) לאסור בין בשבת בין בחול.

בשעה שהקיסר האוסטרי עמד לבקר בעיר, וראשי הקהילה שערכו לו קבלת פנים ותפילה לשלום המלכות בבית הכנסת, רצו להכניס עוגב וכן מקהלה מעורבת לכבודו, אולם ה"חתם סופר", ביטל את הצעותיהם ובתשובתו (חו"מ סימן ק"צ) הוא מציין:

"היות היהודים עתידים להכין הכנה דרבה בביהכ"נ בבוא הקיר"ה לגבולם, בשירי הלל והודות לה' ולהתפלל בשלום המלכות, ומיופי והידור השיר לבא האנשים על הנשים לענות במחולות ושירים בקול מיטב, שואלים הלכה אם נכון לעשות כן בביהכ"נ, והקול הולך מעזרת נשים לעזרת אנשים, אם אמנם מחויבים אנחנו לאחוז במצוה ניבה גדולה, מצות כבוד המלך, ואילו פינו מלא שירה וכו', לא יספיק להללו על רוב טובותיו, ומי זה אשר יקל בעיניו מצוה גדולה זאת, והחוק מחייב להוסיף אומץ בכל מיני הידור ויופי להרבות כבודו, אמנם זהו כבודו ורצונו, שלא נעשה דבר המתנגד לדתנו, כי בזה ידוע רוב חסדו וענותו, ואם נעשה היפך דתנו הוא חילול כבודו ח"ו".

לעומת עמדתם התקיפה של ה"חתם סופר" וממשיכי דרכו לאיסור, נמצאו כאלה שראו אפשרות לדון להיתר. מהר"ץ חיות מציין באחת מתשובותיו:

"ובענין אשר שאלני חכם אחד להחריץ משפטי על עניני בתי כנסיות, אשר נתיסדו זה ערך עשרים שנה בעיר מלוכה וויען, פראג פעסט, ובימינו גם בעיר לעמבערג",

הוא מפרט את השינויים המוצעים.

"עניין הדרשות בלשון אשכנז וגם לשיר במקהלות שקורין קאהר, ופקחו עין לעשות סדר נכון בעת התפילה, שיהיו הכל עומדים שמה באימה וביראה, במקום המיוחד לעבודה ולשפיכת לב לפני הבורא ומשגיחים שלא ינהגו קלות ראש ושיחה בטלה, יתברך, וגם להרחיק משם כל עניין אשר יכול לגרום ריב ומצה - - -הנה עניין הדרשות בלשון צח, ואנחנו פה מדברים בלהג לשון אין בינה, ומצד זה ראוי להצדיק פעולתם".

אולם אף הוא לא נמנה בין המתירים.