בפרק לו מסופר על מגילה שהכתיב ירמיהו לברוך בן נריה מזכירו. ירמיהו צווה על ברוך לקרוא את המגילה באזני העם ביום צום שנקבע בחודש כסליו. בפרק לא נאמר על מה נקבע הצום, אבל ממקורות חיצוניים אנו יודעים כי באותו זמן כבש נבוכדנצר את אשקלון והחריבה, והעם שהיה בפאניקה גמורה התאסף בירושלים ליום צום ותפילה. ברוך קורא את המגילה, והדבר מגיע במהירות אל השרים המבקשים לשמוע את המגילה ישירות מפי ברוך. ברוך חוזר וקורא את המגילה בפניהם, והם, מבוהלים, מוסרים את הדברים למלך יהויקים. ושוב חוזרת פרשת קריאת המגילה. ירמיהו וברוך מסתתרים, ואיש יהודי קורא את המגילה בפני המלך. תאור האירוע פסטורלי ממש: "והמלך יושב בית החורף בחודש התשיעי, ואת האח לפניו מבוערת". ובאווירה חמימה ואינטימית זו שומע יהויקים את דבר המגילה. "ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה, יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש אשר אל האח, עד תום כל המגילה אשר על האח". המלך פותר על בעיית המגילה בדרך שמלכים מסוימים פותרים בעיות: הוא מתעלם מן הדברים, ושורף אותם באש.

מה היו הדברים המסתוריים הללו, שהטילו מורא כל גדול בלב האם, ואשר עוררו את חמת המלך עד כדי כך שהוא עצמו יתלוש את המגילה דף אחר דף, וישרוף באש?

לפי מסורת חז"ל, ירמיהו כתב את ספרו ואת מגילת איכה. המגילה שנקראה ביום צום זה, הייתה מגילת איכה. העם מתאסף מלא חרדה בגלל הניצחונות של נבוכדנצר מלך בבל, וירמיהו קורא באוזניו את מגילת החורבן. העם נבהל, השרים נבהלים, ורק המלך מנותק מן המצאות. הוא קורע את המגילה.

המדרש מפרט את המעמד, ומוסיף לו נופך. האמנם הייתה האווירה כל כך רגועה כפי שהיא נראית בקריאת הפרק? המדרש מוסר רשימת דברים שהעושה אותם מרחיק את הישועה. אחד מהם: השומע ליצרו בשעת כעסו. ומיהו האיש המדגים התנהגות זו? יהויקים מלך יהודה. וכך אומר המדרש:

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד רמז
והשומע ליצרו בשעת כעסו מנין, מיהויקים מלך יהודה שקרא ברוך בן נריה הסופר את המגילה לפניו ושרפה יהויקים, שנאמר ויהי כקרוא אליקים שלש דלתות וארבע יקרענה בתער הסופר, מהו שלש וארבע? אותם הפסוקים הראשונים ממגילת איכה, כשהגיע לפסוק החמישי, שהוא "היו צריה לראש", מיד לקח יהויקים אותה ושרפה באש, שנאמר "ויקרענה בתער הסופר והשלך על האח". הא למדת שכל השומע ליצרו בשעת כעסו מרחיק את הישועה.

מדרש אחר מבחין בסימן אזהרה נוסף בפרק זה. הפרק מתחיל בפסוק "ויהי בשנה החמשית ליהויקים". לחז"ל פרשנות קבועה לפתיחה "ויהי". פתיחה זו היא סימן רע. כמו "ויהי בימי אחשוורוש", ועוד. והמדרש מנתח את פרקנו בדרך זו:

אסתר רבה (וילנא) -פתיחתא
ויהי בימי יהויקים בן יאשיהו, מה צרה הייתה שם? (ירמיה ד') ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו וגו', למלך ששלח כתבים ממדינה למדינה, ובכל מדינה ומדינה שהיו מגיעים כתביו של מלך, היו מחבקים ומנשקים אותם, עומדים על רגליהם, ופורעים ראשיהם, וקורין אותם ביראה באימה ברתת ובזיעה. וכיון שהגיעו למדינתו של מלך, קראום וקרעום ושרפום. הה"ד (ירמיהו ל"ו) ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה. וגו'. כתלתא או כארבעה פסוקים, וכיון שהגיעו לפסוק החמישי "היו צריה לראש" מיד יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש אשר אל האח וגו',

נקרא את הפסוקים ששמע המלך יהויקים, וננסה לראות מה עורר את זעמו, ועם מה יכול היה להשלים. כך מתחילה מגילת איכה:

(א) אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה
רַבָּתִי בַגּויִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינות הָיְתָה לָמַס:
(ב) בָּכו תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ
אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אהֲבֶיהָ
כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאיְבִים:
(ג) גָּלְתָה יְהוּדָה מֵענִי וּמֵרב עֲבדָה
הִיא יָשְׁבָה בַגּויִם לא מָצְאָה מָנוחַ
כָּל רדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים:
(ד) דַּרְכֵי צִיּון אֲבֵלות מִבְּלִי בָּאֵי מועֵד
כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁומֵמִין כּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים
בְּתוּלתֶיהָ נּוּגות וְהִיא מַר לָהּ:
(ה) הָיוּ צָרֶיהָ לְראשׁ איְבֶיהָ שָׁלוּ
כִּי ה' הוגָהּ עַל רב פְּשָׁעֶיהָ...

ירמיהו מתאר עם וארץ בהתפוררותם. המוראל נמוך, המסים גבוהים, בכי וחוסר בטחון בכל מקום. אנשים בוגדים איש ברעהו. יורדים מן הארץ בגלל עוני וקשיי חיים. אין בטחון בדרכים, ונמנעים מללכת בהם, הכוהנים נאנחים על המקדש ששמם. והמלך שומע כל זאת באווירה האינטימית של לשכתו המחוממת, ואינו מזדעזע. לא הדרכים האבלות, לא הירידה לגלות, לא השערים השוממים והכוהנים הנאנחים. גם לא הבתולות הנוגות. אבל כאשר שומע המלך כי "היו צריה לראש" - כי השלטון יעבור ממנו לצריה, זאת אין הוא יכול לשאת עוד. והוא - שורף את המגילה, מסתיר פניו מראות את המציאות המקיפה אותו.

ומסיים המדרש: וכיון שראו הכל כך, התחילו צווחין: ווי, ויהי בימי יהויקים.