חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

שלמה יצחקי, רש"י

רבי שלמה יצחקי, מפרש המקרא והתלמוד. פוסק ומחדש.

תולדת חייו וספריו / א"ד אייזנשטיין
תולדת חייו
פירושי רש"י
חבורים אחרים
אישיותו של רש"י / פרופ' אברהם גרוסמן
ענוותן, אמיץ ותקיף
האמת כערך
חידושיו של רש"י
1) העידוד ליצירה
2) הפתיחות הגדולה
3) יחסו אל המנהג
4) השקפת עולם
5) כתיבת פירוש שיטתי למקרא
6) פולמוס עם הנצרות
7) דקדוק

תולדת חייו וספריו / א"ד אייזנשטיין
תולדת חייו
שלמה יצחקי - רש"י - מפרש התורה והתלמוד. ומכונה "פרשנדתא (מפרש-הדת); נולד בעיר טרוייש (Troyes) בצרפת בשנת 1040, ומת ביום ה' כ"ט תמוז ד"א ס"ה (1105). רש"י נולד בשנה שמת רבינו גרשום מאור הגולה, אמו של רש"י הייתה אחות ר' שמשון מתלמידי רבנו גרשם מאור הגולה.
רש"י למד בישיבה של "חכמי לותיר" שיסד ר' גרשום מאור הגולה, ועמד בראשה אחריו ר' יעקב בר יקר, שהיה רבו המובהק של רש"י. רש"י קראו מורי הזקן (סוכה ל"ה:), ובכל מקום שהזכיר רבו סתם כוונתו לר"י בר יקר. לאחר פטירת ר' יעקב בר יקר בשנת 1064, למד אצל רבי יצחק בר יהודה, ואחר כך למד אצל ר' יצחק הלוי בווירמייזא (ביצה כ"ד: ). ואצל חכמי לותר האחרים.

בהיותו כבן עשרים עזב רש"י את ביתו ואת אשת נעוריו וגלה למקום תורה. עסק בתורה מתוך הדחק. סיפר על עצמו דברים אלה:
"בדברים אשר הגיתי לפני מלמדי, כי חסר לחם ועדי לבוש ורחיים על צוארי שמשתי לפניהם" (הפרדס לרש"י עמ' 49-34).

בהיותו כבן כ"ה הקים ישיבה בעיר מולדתו. שמו יצא לתהלה בין גדולי החכמים, ומכל ערי אשכנז וצרפת הריצו אליו גדולי הדור שאלות רבות בתלמוד. גם מוריו הרבו לשבחו ולפארו במכתביהם אליו.

ר' יצחק הלוי כתב לרש"י:
"אין הדור יתום שאתה שרוי בו וכמוך ירבו בישראל".

רש"י היה הרב והמורה בקהלת טרוייש והגליל. תלמידים רבים נהרו לבית מדרשו של רש"י בטרוייש, וכולם ראו בו ממלא מקום חכמי לותיר ששמשו בבית מדרשו של רגמ"ה.
"שפתותיו שמרו דעת ותורה נתבקשה ונתקדשה ונדרשה מפיו, תורת אמת הייתה בפיהו, בשלום ובמישור הלך, והעמיד לעולם רגל שלישי והגדיל תורה והאדיר" (הראב"ן סי' ק"ו דף ל"ו ע"א).

לרש"י היו שלש בנות (תמים דעים סי' קמ"ד),
הגדולה נישאה לרבנו מאיר בן שמואל מרוטברג,
והשניה לר' יהודה בר נתן,
והשלישית לרבינו אפרים,
נכדיו, בני רבי מאיר מרוטנברג הם רשב"ם [רבי שמואל בן מאיר], רבינו יעקב תם וריב"ם.
בין תלמידיו היו ר' שמעיה, ר' יצחק ב"ר אשר הלוי, ר' נתן המכירי ואחיו ר' מנחם המכירי, ור' שמחה מויטרי ור' שמעון.

פירושי רש"י
רש"י באר את המקרא והתלמוד. פירושי רש"י עלו על כל פירושי המפרשים שחיו לפניו.

בעל צדה לדרך אמר עליו בהקדמת ספרו כי:
"לפניו לא קם כמוהו מורה דרך ומאיר נתיבות ים התלמוד בפירושו בלשון צח וקצר, ואלמלא הוא נשתכח דרך התלמוד בבלי מישראל".
ר' בצלאל אשכנזי בתשובותיו (סי' כ"ח) כתב:
"אביהן ורבן של ישראל היה רש"י ז"ל, הוא המגלה לנו כל סתום, ובלעדיו היה הגמרא כספר החתום".
ר' משה דאנון כתב:
"כל פירושי צרפתה השלך לאשפתה, חוץ מפרשנדתא (רש"י) ובן פורתא" (הוא ר' יוסף טוב עלם נכד רש"י).

באורי רש"י לתלמוד נודעים בשם הכללי "פירוש הקונטרס". כתובים בשפה תלמודית ברורה וקלה, דבריו שקולים, ובדבר הזה אחד הוא ואין שני לו. מתת אלהים נתנה לרש"י להסביר את חידות התלמוד לכל איש ואיש כפי שכלו. (שה"ג בערכו).

בפירושו למקרא רואים אותו בוחר דרך דרש מבלי להישען על פירושי הראשונים. הוא הביא בפירושו דברי אגדה, אבל הדגיש שהדרש והפשט הם שני דברים. הוא אומר בפירושיו:
"הדרשה תדרוש והמקרא יתישב עפ"י פשוטו דבר דבור על אופניו",
או "רבותינו דרשו מה שדרשו".

בהקדמתו לשיר השירים אמר:
"אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, וסוף דבר אין לך מקרא יוצא מדי פשוטו ומשמעו",

שום מפרש לא זכה להתפשט ברבים כמו שזכה פירוש רש"י. פירש"י היה הספר העברי הראשון שהובא לדפוס.

בכל דור ודור קמו מבארים לפירושו. בהם: המזרחי לר' אליהו מזרחי, גור אריה מאת המהר"ל מפראג, שפתי חכמים לרבי שבתי משורר בס, לבוש האורה לר"מ יפה.

בפירש"י למס' מכות דף י"ט ע"ב, לאחר המילים "הא רחץ טהור דטָבַל ועלה אוכל במעשר" כתוב: רבנו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה, לא פירש יותר, ומכאן ואילך לשון תלמידו ר' יהודה ב"ר נתן [ריב"ן]. פירוש מסכת בבא בתרא נשלם ע"י נכדו הרשב"ם.

ר' יעקב עמדין כתב בהקדמת ספרו לחם שמים:
עוד זאת אדרש לבית ישראל ואודיע נאמנה, כי הפירוש המצוי על מסכת אבות אשר יחסו הסופרים והמדפיסים לרש"י, כדי להיתלות באילן גדול ברצותם להיחנק, איננו לרש"י האמיתי הצח הרך והמפונק, אלא לאחד ננס שדימה עצמו לענק. אולם אין זה חידוש, שכבר היה לעולמים, ואירע בזה עוד שלוש פעמים בפירושים המיוחסים לרש"י ואינם: כי פירוש גמרת נדרים המכונה ג"כ לרש"י איננו לו כמפורסם, וכמוהו פירוש דה"י מיוחס לרש"י בשיבוש, וככה פירוש מדרש רבה הידוע בשם זה אינו של רש"י.

חבורים אחרים
מלבד פירושיו כתב רש"י שו"ת וסליחות, וסידר דינים ומנהגים לכל השנה כעין "מחזור".

ספרים המיוחסים לרש"י:
ספר האורה
איסור והיתר
סידור רש"י
תשובות רש"י
ספר הפרדס
רשימת ספריו בספרייה הלאומית:

אישיותו של רש"י / פרופ' אברהם גרוסמן
ענוותן, אמיץ ותקיף
אין שום דמות בעם היהודי שנכתבו עליה כל כך הרבה מחקרים ודברי תורה כמו רש"י. לדעת כמה חוקרים, ובהם א"א אורבך, רש"י הוא אף האיש הנערץ ביותר על בני העם היהודי מאז תקופת המקרא.

לפני מספר שנים כתב דב רפל ז"ל:

מספר החיבורים המוקדשים לרש"י מגיע לאלפים, ואולם אין ביניהם אפילו אחד, המנסה להציג את תמונת עולמו של רש"י.

הדברים נכונים, לא רק לגבי השקפת עולמו, אלא במידה מסוימת גם להכרת דמותו. מקובל לתאר את רש"י כאיש ענוותן, שמרן וירא הוראה החושש לחדש דבר. כך, למשל, תיאר אותו אליעזר מאיר ליפשיץ במונוגרפיה שלו על רש"י (עמ' כט):
תמיד נרגיש שלא ידע רש"י כלל את גדולתו, כפרחים הללו אשר יעטפו את האדמה בשלל צבעיהם שלא מדעת. הוא פזר את אוצרות רוחו והשקה מתורתו לרבים, כנהר זה הנותן מימיו לכל, בלי לדעת שאי אפשר לעולם בלעדיהם. בכל גדולתו, מיראי הוראה היה כל ימיו.

כמו כן טען ליפשיץ, שם, שכלל אין לחפש השקפת עולם ביצירתו של רש"י:
בכלל אין לבקש לסדר מתוך ליקוטי דבריו של רש"י הסתכלות-בעולם (=השקפת עולם) שלמה. בודאי שלא שאף כלל לארוג מסכת רעיונות שכל נימיה מתאימים. השקפתו על העולם, היא השקפת האגדה התלמודית הנוחה, ולא כיוון לחדש בעולמו הרוחני (שם, עמ' לח).

שתי הקביעות הללו – שרש"י מיראי הוראה היה וכי לא היתה לו השקפת עולם מגובשת – נתקבלו גם על דעתם של חוקרים מובהקים והן חוזרות במחקרים שנכתבו לאחרונה. לדעתי, הן רחוקות מן האמת כרחוק מזרח ממערב.

מה הביא את ליפשיץ ורבים אחרים להניח, שרש"י מיראי הוראה היה ולא בא לחדש דבר בעולמו הרוחני? הגורם העיקרי לכך הוא סגנון כתיבתו והתבטלותו בפני אחרים, כגון: "מי אנכי חדל אישים ושפל להכניס ראשי אצל הר גבוה ותלול (תשובות רש"י, סימן עב). במקום אחר תיאר את עצמו כצמח "רפוש ודלוח... ופריי נד וטעמו טפל... ומה ימצאך מקור אכזב ונחל יבש" (חופש מטמונים, א). כשביקשוהו להתיר חרם שהטיל רבנו גרשום מאור הגולה, סירב בתוקף וכתב: "מי אני ליטול לי שם [ב]מקומות אחרים, הנה אני הדל ומנייני הצעיר, שידי יתומי יתומים" (תחצו"ל, כב), וכאלה נוספים. ואולם, אלו ביטויי ענווה אמיתיים, שלא הרתיעו את רש"י ממאבק עז ומעשייה חלוצית.

אמנם, רש"י היה ענוותן מופלג (והלך בזאת בעקבות רבו המובהק, ר' יעקב בן יקר), אך יחד עם זאת היה איש אמיץ ותקיף, שהעמיד את האמת בראש מעייניו. בשל כך נכון היה לחדש דברים, להתווכח בעוז עם רבותיו וחבריו. חדשן גדול היה, ובמידה מסוימת גם מהפכן, ואין כל אפשרות שבעולם לתארו כשמרן.

האמת כערך
למעשה, העיד רש"י על עצמו שהוא ראה לא רק את הענווה אלא גם את האמת כערך חשוב ביותר. בפירושו למשלי לא, כז: "צופיה הליכות ביתה" הוא כתב: "היא בביתה נותנת לב על צורכי בני ביתה, איך ינהגו באמת וצניעות". מכל תכונות האופי ("הליכות") בחר דווקא בשתי התכונות הללו. ומכאן נכון היה להילחם בעוז ובתקיפות למען רדיפת האמת.

אביא שתי עדויות מובהקות המעידות על בטחונו הגדול בכוחו ועל אומץ לבו.
הראשונה היא מפירושו לחולין נב, ע"א. הוא חלק על פסק הלכה של ספר הלכות גדולות, שנחשב כמייצג את תורתם של גאוני בבל ואשר היתה לו השפעה עצומה ביהדות אשכנז:

"כתוב בהלכות גדולות: כל היכא דבעי בדיקה, כגון נפילה ושבורה ודרוסה דמיתכשרי בבדיקה, הני מילי בדורות קמאי בהוו בקיאי למיבדק, אבל אנן לא בקיאין ולא סמכינן אנפשין".

והוסיף רש"י: "ולי נראה דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לסמוך עליו… אבל הוא יזהר יפה" (רש"י, חולין נב, ע"א).

הדוגמה השנייה היא מפסק של רש"י בעניין הייבום. על-פי דין התורה והתלמוד, רשאי הגבר לסרב לייבם, אך האישה מוגדרת כ"מורדת" ומאבדת בהדרגה את דמי כתובתה. רש"י בפירושו למסכת יבמות (לט, ע"ב) תיאר למעשה את הייבום כמעשה וולונטרי. כשם שהמייבם יכול לחלוץ ולפטור עצמו מייבום, כך יכולה גם האישה לפטור עצמה. בתלמוד, שם, מובאים דבריו של רב ששת, שאם האישה "נפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה". רש"י הרחיב זאת עד מאוד, וכתב ששחין הוא דוגמה לכל אמתלא שתתן האישה לדבריה, והיא זוכה בגט ובדמי כתובתה. אין לכך אחיזה במקורות, ורבים חלקו על רש"י בחריפות. וכבר כתב שם הרלב"ח: "לא מצאתי לו (=לרש"י) חבר. כנראה שהרב ז"ל כאב הבנות הפך בזכותן בכל, ואולי מזה הצד הוסיף כפיה לחליצה, שלא כדברי שאר הפוסקים" (שו"ת, סימן לו). הנימוק האמיתי הוא צורכי השעה. חרם רגמ"ה גרם לסחיטת נשים הזקוקות לחליצה. רש"י בא להגן עליהן. כמה רחוקות הפסיקות הללו – ואחרות הדומות להן – מיראת הוראה.

אין להתפלא אפוא, שרש"י לא היסס להתפלמס בחריפות רבה עם רבותיו שבגרמניה, כשהוא היה משוכנע שהצדק עמו. מדובר בפולמוס עם ר' יצחק בן יהודה ראש ישיבת מגנצא ור' יצחק הלוי ראש ישיבת וורמייזא. הוויכוח נסב על דין הכשרת הריאה במקרה ספציפי. באותו פולמוס כתב רש"י:
לא חזרתי ולא אחזור בי, ולא נתישבו לי דברי רבותי, ולא השיבו על דברי, כי אם מן השפה ולחוץ. ועדיין אני מוסרם לצנועים... ואמנם אני נתלה באילן גדול רבי' יעקב בר' יקר, ואף כי לא שמעתי מפיו דבר זה, מכל מקום לבי וסברתי והבנתי מפיו יצאו... וסיים ר' שמעיה: בא וראה תוקף האריה.

דימוי רש"י לאריה תקיף בא לומר שבדרך כלל הוא רובץ על מקומו, אך לעיתים הוא מתפרץ בכל כוחו.

חידושיו של רש"י

להלן אמנה שבעה תחומים בהם ניתן לראות את רש"י כחדשן ומהפכן. ארבעת הראשונים חשובים במיוחד, ושני הראשונים קשורים באופי של בית מדרשו:

אופי בית המדרש (=דרכי חינוך). בית המדרש של רש"י שונה מכל בית מדרש אחר הידוע לנו במרכזי היהדות באותה עת, ואפילו מזה של רבינו גרשום מאור הגולה, וזאת משתי בחינות: הפתיחות הגדולה והעידוד ליצירה.

1) העידוד ליצירה
המרכיב החשוב ביותר בחדשנות של רש"י הוא עידוד התלמידים ליצור. בבית מדרשו של רש"י היתה פריחה חסרת תקדים, הן בריבוי החכמים שעסקו בכתיבה; הן בכמות הגדולה של יצירתם הספרותית; והן ברבגוניותה של היצירה. כדי לסבר את האוזן, אזכיר מקצת היצירות של תלמידי רש"י. על כמה מהן הם העידו במפורש שהוא סייע להם במלאכתם:

פירושים למקרא – ר' יוסף קרא, ר' שמעיה ורשב"ם.
פירושים לתלמוד וכתיבת תוספות – ר' שמעיה, ר' מאיר בן שמואל, ר' יעקב בר' שמשון, ר' יהודה בן נתן, ר' שמואל בר' מאיר (רשב"ם).
פירושים לפיוטים – ר' יוסף קרא, ר' שמעיה, ר' יעקב בר' שמשון ור' עזריאל בר' נתן.
תשובות – ר' שמעיה, ר' עזריאל בר' נתן ור' יעקב בר' שמשון.
מונוגרפיות הלכתיות – ר' שמעיה, ר' יעקב בר' שמשון, ר' יהודה בר' אברהם, ר' שמחה מוויטרי ור' שמשון בן מנחם, עליו נאמר (בכת"י קיימברידג' 791) שכתב את סדר פסח מפי רש"י.
מחזורים (הכוללים נוסח תפילה והלכות) – ר' שמעיה, ר' יעקב בר' שמשון, ר' שמואל בר' פריגורוס ור' שמחה מוויטרי.
פירושים למדרש – ר' יוסף קרא, ר' שמעיה, ר' עזריאל בר' נתן.
דקדוק – רשב"ם (ספר "דייקות").
היסטוריה של חכמי התלמוד – ר' יעקב בר' שמשון.
אסטרונומיה ואסטרולוגיה – ר' יעקב בר' שמשון. לא היה לכך אח ורע בשום מרכז יהודי אחר.

קשה להניח שבלא עידודו המפורש של רש"י היתה היצירה הפרשנית זוכה לפריחה כה גדולה ולעיסוק כה אינטנסיבי, כבר במאה ה-11 ובראשית המאה ה-12. התלמידים של רש"י אף מזכירים אותו כמי שנשא ונתן עמהם בעת כתיבת חיבוריהם. אמנם גם בישיבות אשכנז – ובעיקר בזו של וורמייזא – יש ניצנים לדרך זו, אך אי אפשר להשוותן עם מה שנעשה בבית מדרשו של רש"י. מי שהחל במהפכה החינוכית הכפולה הזאת היה רגמ"ה בגרמניה שני דורות לפני רש"י; ואולם רק בישיבתו של רש"י הגיעה מהפכה זו לכלל מימוש מלא. היצירה הספרותית במגנצא במחצית השנייה של המאה ה-11 התרכזה כמעט כולה בכתיבת קונטרסי פירושים לתלמוד ולא בתחומים חדשים. הם העתיקו את הקונטרס שהיה בישיבה והוסיפו עליו מתורת רבותיהם ומעיונם שלהם. אך אין להשוות את מספרם לתלמידיו הפעילים והיוצרים בבית מדרשו של רש"י. את תפקידו בישיבתו ראה "המורה הגדול", רש"י, לא רק ביצירתו שלו, אלא גם בהכשרת התלמידים ללכת בעקבותיו.

2) הפתיחות הגדולה
רש"י פתח את כל הדלתות והחלונות של בית מדרשו לכל המרכזים היהודיים. הוא נכון היה לקבל מסורות ומורשות פרשניות מחכמי גרמניה, ספרד, ביזנטיום, פרובאנס, איטליה, וכמובן בבל וארץ-ישראל. לא היה איש לפניו שעשה כן. שהרי מאבק עז על בכורה התנהל בין המרכזים היהודיים השונים באותה עת, ולא בנקל נכונים היו לתאר עצמם ככפופים לאחרים. אף מצינו מתיחות רבה על רקע זה בין חכמי אשכנז ובין חכמי ספרד בנוסח ברכת האירוסין (שבלי הלקט, ב, עמ' 148; אסף, תרביץ, ח).

רש"י – בשל הענווה הבסיסית הגדולה שהיתה בו ובשל רדיפת האמת – לא ראה בכך כל בעיה, וקהילות צרפת הצפונית לא טענו לבכורה בזמנם. על כל פנים אין לכך מקורות. האמת קודמת לכל, ואותה שם רש"י בראש מעייניו.

פן אחר של הפתיחות הוא חופש פולמוס, ביקורתיות וחתירה לאמת. יש בכך השלמה לנושא הקודם. רש"י חינך את תלמידיו לחתור לאמת בכל מחיר, מבלי להסס לחלוק על רבותיהם. ואכן, אנו מוצאים אותם חולקים ביצירתם על רש"י אף בלשון תקיפה (כגון: רשב"ם). (חכמי צרפת, עמ' 585).

פן נוסף של הפתיחות הוא הקירבה הגדולה בין רש"י לתלמידיו, היעדר כל דיסטנס, כמה שונה חבורת הלומדים בבית מדרשו של רש"י ממה שהיה מקובל בבבל ובספרד. האווירה המיוחדת בקרב חבורת הלומדים שישבה לפני רש"י, כפי שהיא עולה ממקורות שונים ומגוונים ולאחרונה מכתב-יד לייפציג 1, יש בה כדי להעיד על הדרך שבה עיצב רש"י את בית מדרשו. בחבורה זו שררו יחסי קירבה גדולים בין המורה לתלמידיו ובין התלמידים לבין עצמם. הם נשאו ונתנו בחופשיות מוחלטת, חונכו לביקורתיות ולשימוש במקורות רבים ומגוונים, ובעיקר: ליצור בתחומים רבים וחדשים.

אין להתפלא שיצירת התלמידים נושאת אופי אישי כל-כך, ובה הם מרבים להזכיר את רש"י. האופי האישי, הבולט כל כך בספרות דבי רש"י, איננו מצוי ב"מעשה המכירי" שחובר באותה עת בגרמניה, דבר המסייע להנחה שהקשר האישי של התלמידים עם רבם היה הדוק יותר אצל רש"י. כך נשתמרו לנו פרטי פרטים על מעשיו והנהגותיו בתחומים רבים של החיים. "רבי" או "רבינו" בסתם הוא העומד במרכזם של החיבורים שכתבו תלמידיו של רש"י.

מה דחף את רש"י לעודד את תלמידיו ולעורר את כוחותיהם הנפשיים והאינטלקטואליים ליצירה כה אינטנסיבית, בפתיחות ובביקורתיות כה גדולות? ארבעה גורמים עיקריים לכך:

(א) הענווה הטבעית שלו ואהבת האדם שכה אפיינוהו, תרמו לכך תרומה מכרעת. את דרכם השונה של גאוני בבל – שנמנעו בתקיפות מלעודד את תלמידיהם ליצירה – יש, ככל הנראה, לתלות בחשש מתלמידים שיורו את דבריהם ויפרסמום מבלי שהם ראויים לכך, וגם מרצון לשמור על מעמדם הבכיר כנושאי המורשה היהודית המפוארת מימי התלמוד. וכבר הארכתי בזאת במקום אחר.

לדעתי, מבלי משים קשר רש"י עצמו את יחסיו הקרובים עם תלמידיו ועידודם ליצירה עם ענוותנותו הגדולה. במסכת סנהדרין (מא, ע"א) מסופר שרב כהנא ורב ספרא פגשו ברמי בר חמא ושוחחו עמו על הלכות חקירת עדים. רמי בר חמא שבחם על דבריהם ואמר להם: "אי הכי אמריתו בה, טובא אמריתו בה", דהיינו: דברים טובים ומשובחים אמרתם בנושא זה. אף הם השיבו לו בדברי שבח ותודה: "אמרי ליה: מטיבותיה דמר אמרינן בה טובא". ופירש שם רש"י: "מחמת שאתה טוב וענו ומודה לנו, אנו אומרים בה הרבה". רש"י הוסיף מלה שאיננה כתובה במקור: "ענו", וזאת על פי עולמו שלו. תלמיד-חכם המדבר בנחת ובחיבה עם שומעיו, הוא המעודדם להרבות בדברי חכמה.

(ב) תחושת השליחות שפיעמה בקרבו, ובעיקר על רקע המציאות הדתית והחברתית בקהילות צרפת. קהילות אלה היו בהתהוותן, רבו בהן סכסוכים חברתיים וכלכליים קשים, כפי שעולה מתשובות רש"י וחכמי אשכנז שקדמוהו. מעטים מאד היו תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה בקהילות אלה, והוא חש צורך עז לדאוג להפצת תורה ברבים. מכאן החלטתו לכתוב את הפירוש לתלמוד ואת הפירוש למקרא ולעודד את תלמידיו ליצור. כל מי שמתעלם מתחושת השליחות שהניעה את רש"י מאבד פן חשוב בהכרת אישיותו.

לדעתי, ראה רש"י את תקופתו כתקופה בה דברי תורה מכונסים בחוגים מצומצמים מדי של תלמידי חכמים, ולכן נהג כעצת הלל לפזר תורה לתלמידים ראויים, יוצרים ומחדשים, בתקווה שהם יפיצו את התורה בחוגים רחבים, וכך יגדילו תורה ויאדירו. פירושיו המקיפים לתלמוד ולמקרא עוררו גם הם לימוד פורה ביותר.

(ג) תחושתו של רש"י שיש צורך דחוף לחזק ברכיים רפות מול התעמולה הנוצרית. כוחה של הכנסייה גבר והלך בהדרגה באותה עת. עוד לפני מסע הצלב (בשנת 1096) רבו בחברה היהודית אנשים שהמירו את דתם לנצרות.

(ד) המציאות התרבותית באירופה הנוצרית בימיו של רש"י. כוונתי לרנסאנס של המאה ה-12 שהחל באמצע המאה ה-11. מורים דגולים באירופה הנוצרית ריכזו סביבם קבוצות תלמידים קטנות ועודדו אותם להתפלמס בחופשיות ובביקורתיות.

על חלקו הגדול של רש"י בעיצוב האופי החדש של בתי המדרש בצרפת ובגרמניה עמדו כבר תלמידיו של רש"י עצמו, שכינו אותו "המורה הגדול". בכת"י פרמא דה-רוסי 175 (=פירוש רש"י לתורה) נאמר:

ארון הקודש, קודש הקודשים, המורה הגדול, רבנו שלמה זכר צדיק לברכה, נלקח מאתנו ביום כ"ט בתמוז ד"א תתס"ה ליצירה.

אין תואר מתאים יותר לדרכו של רש"י בהוראה ובחינוך מאשר "המורה הגדול".

3) יחסו אל המנהג
חכמי גרמניה וצרפת נתנו למנהג מקום חשוב בפסיקתם, ורש"י לא יצא מכלל זה. ואולם, מידת כפיפותו למנהג היתה קטנה בהרבה מזו של חכמי גרמניה בזמנו. על אף הכבוד הגדול והחיבה הגדולה שרחש רש"י למנהגים קדומים, הוא לא היסס לשנותם כאשר הם לא הלמו את העולה מהתלמוד הבבלי. אסתפק בדוגמה אחת בלבד:

תלמידו, ר' שמואל בן פריגרוס, העיד כיצד מחק במו-ידיו את נוסח הברכה מהמחזור שהיה בעירו טרוייש לאחר שובו אליה מגרמניה, והציע נוסח אחר:

סדר התרומה והפרשת החלה מן העיסה היה כתו' במחזורים… והגיה רבינו שלמה את כל אלה ומחק בידיו וכתב כן: הוראה זו שקר היא… וכבר היו נוהגין בטרייש בשנים קדמוניות להפריש שתי חלות בערב פסח והיו מברכין על האחת להפריש חלה ועל השנייה להפריש תרומה, וביטלה רבינו שלמה זצ"ל, מפני שהיתה ברכה לבטלה (כת"י וטיקן 318).

4) השקפת עולם
ביצירתו הספרותית של רש"י טמונה מערכת מגובשת של אידיאות, השקפות עולם, המשולבות ומפוזרות בפירושים למקרא ולתלמוד. אף שאין הרצאתו מגובשת ושוטפת, הוא עקבי ושיטתי, והדבר מאפשר תיאור עולמו האידיאי באופן משכנע. בשל פיזורם בפירושים במקומות שונים, הם נסתרו בדרך כלל מעיני הבריות וכמעט שלא התייחסו אליו עד עתה.

לא מצינו אף חכם יהודי אחר באירופה לפני רש"י, שניתן לייחס לו משנה אידיאית מגובשת. עסקתי בהרחבה בשני נושאים חשובים מעולמו הרעיוני: ארץ-ישראל במשנתו של רש"י (שלם, כרך ז, תשס"ב); האישה במשנתו של רש"י (ציון, שנה ע, תשס"ה), ובהם הראיתי גם את המתודה בה ניתן לגלות את השקפת עולמו.

5) כתיבת פירוש שיטתי למקרא
לראשונה על אדמת אירופה הנוצרית (בארצות האסלאם קדמוֹ רב סעדיה גאון). בפירושו של רש"י יש שילוב של פשט ודרש בהיקף נרחב, והוא כולל ארבעה מרכיבים: פרשנות, עולם של אידיאות, מגמות חינוכיות ופולמוס עם הסביבה הנוצרית. (ר' מנחם בן חלבו תופעה חלקית בלבד). אין להחיל את הדברים גם על פירושו לתלמוד, כי קונטרסי פירושים לתלמוד נכתבו בגרמניה כבר החל בימיו של רגמ"ה.

שני המניעים העיקריים לכתיבת הפירוש למקרא היו הצורך לאפשר הפצת תורה ברבים גם בתחום לימוד המקרא, שרש"י החשיבו מאד; הצורך לחזק ברכיים רפות נגד התעמולה הנוצרית שעשתה שימוש נרחב בכתובי המקרא לצורך תעמולתה על משיחיותו של ישו ועל היותה ישראל האמיתי (verus Israel). ולא בכדי תופס הפולמוס עם הנצרות מקום כה נרחב בפירושיו של רש"י למקרא, ובמיוחד לספרי תהלים ושיר השירים.

6) פולמוס עם הנצרות
בפירושי רש"י למקרא טמון פולמוס קשה עם הנצרות. הוא החכם היהודי הראשון באירופה שיצירתו הושפעה רבות מהפולמוס הזה. בשנים האחרונות נכתבו על כך מספר מאמרים חשובים. רבים מדברי הפולמוס הללו הם סמויים וקשה לגלותם במהדורות הנדפסות של פירושי רש"י, בשל מעשי הצנזורה הנוצרית, ורק בכתבי יד ניתן לגלותם.

7) דקדוק
שיטה דקדוקית מקורית, כפי שהוכיח לאחרונה ד"ר חנוך גמליאל בדיסרטציה שלו: "תפיסות תחביריות בפירוש רש"י לתורה", ירושלים תשס"ג.

בדרך אגב אעיר על חידוש מילים עבריות בידי רש"י. הוא חידש כאלף מילים בלשון העברית. מקצתן חידש לחלוטין ולמקצתן הלביש הוראה חדשה. וכבר עמד על כך יצחק אבינרי בספרו היכל רש"י.

ייתכן שכבר ר' אליעזר בן נתן (ראב"ן), שפעל בגרמניה דור אחד אחרי רש"י, עמד על החדשנות של רש"י. הוא תיאר את פעולתו הספרותית במילים הבאות: "דברי הגאון (=רש"י) נכוחים וישרים ליודעי מדע, ושפתותיו שמרו דעת, ותורה נתבקשה ונתחדשה ונדרשה מפיו. תורת אמת היתה בפיהו, בשלום ובמישור הלך, והעמיד לעולם רגל שלישי, הגדיל תורה והאדיר" (ראב"ן, סימן קז).

חידושיו הנזכרים של רש"י השאירו חותם עמוק על לימוד התורה באירופה בכלל, ובצרפת בפרט. אין לתאר את התפתחות תנועת בעלי התוספות בצרפת, בגרמניה ובאנגליה, בלא פעולתו של רש"י. הוא עיצב את לימוד התורה בעולם היהודי לדורות.

במסכת עירובין (יג, ע"ב) נאמר: "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדמין דברי ב"ש לדבריהן". ייתכן שהענווה היתרה של רש"י ורדיפת האמת הם שהקנו לו את הבכורה לדורות.

רשימת ספריו בספרייה הלאומית:

מקור הערך: אוצר ישראל, א"ד איזנשטיין, פרופ' אברהם גרוסמן, רש"י – מהפכן או שמרן? מקור ראשון, כט תמוז תשס"ה 5.8.05


הערות לערך:
שם המעיר: סלומון אברהם
הערה: באורי רש"י לתלמוד נודעים בשם הכללי "פירוש הקונטרס". כתובים בשפה תלמודית ברורה וקלה, דבריו שקולים, ובדבר הזה אחד הוא ואין שני לו. מתת אלהים נתנה לרש"י להסביר את חידות התלמוד לכל איש ואיש כפי שכלו. (שה"ג בערכו).
קטע זה אשר כתבתם, אינו נכון לעניות דעתי, פירוש רש"י אינו נקרא 'פירוש הקונטרס' אלא שפירושו בזמנו ובזמן בעלי התוספות הבאים אחריו נכתבו בקונטרסים. ולמיטב הבנתי בזמנם עקב אי ריבוי הספרים לא ניתנו שמות לחיבורים, כפי שהינכם רואים את ה'תוספות' ו'הלכות גדולות' וכמותם הרבה, שהינם שמות כללים שתמיד כתבו לאחר שמצטטים בשמם את יחוס שם המחבר


שם המעיר: חיים צונץ
הערה: ישנו חיבור בשם "תולדות רש"י" - מאת ד"ר יום טוב ליפמאן צונץ העוסק בתולדותיו של רש"י.
ראוי לציין בהקשר ערך זה לטעמי.


שם המעיר: אברהם פינקלשטיין
הערה: כידוע דודו של רש''י אחי אמו היה שמו ר' שמעון (הזקן) ולא ר' שמשון
מקור ההערה: רש''י (שבת פ''ה ע''ב)


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
שמואל בן מאיר


נושאים קרובים באתר דעת
רש"י


ספרים בטקסט מלא
אוצר לעזי רש"י - תנ"ך
אוצר לעזי רש"י - תלמוד
ספר השירות והבלדות
סדור רש"י
תשובות רש"י