לדף ראשי




קורח עורר מחלוקת במנהיגותם של משה ואהרון. בכוחו הצליח לסחוף 250 נשיאי עדה מבני ישראל. למרד, חוברים קבוצות ואינטרסים רבים ושונים, אך כולם מקבלים, לפחות בשלב הראשון, את מנהיגותו של קורח. המרד מדוכא בכוח, בהתערבות אלוקית, והמורדים מומתים בדרכים שונות: מהם נבלעים באדמה, מהם נשרפים, ומהם מתים במגפה.

העילה למחלוקת
טענתו המרכזית של קורח כלפי משה ואהרון הכהן הייתה:

"רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה" (במדבר טז,ג).

טענה זו מבקשת להקטין את הפער בין זכויות ההנהגה לבין זכויות הפרט, ולהעביר לפחות מקצת מסמכויות ההנהגה הפוליטית והדתית לידי הציבור, שבתוכו שוכן הא-ל, ככתוב "ושכנתי בתוכם" (שמות כה,ח).

פרשנות אחרת רואה במחלוקת קורח ועדתו מאבק בין סמכותו של השלטון, מחד, לבין תביעה לשיוויוניות מדומה מצד קבוצה מקופחת כביכול הטוענת שנעשה לה עוול, מאידך. תביעתו של קורח היא תביעה מניפולטיבית המנצלת לרעה את הערך של "כי כל העדה כולם קדושים" , ביטוי המקביל לתיאור יעודו של עם ישראל כפי שמופיע בספר שמות (יט,ו) "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

קורח מבקש לקדם את האינטרסים האישיים שלו באמצעות דרישה לשוויוניות מוחלטת לכל עם ישראל, הנעוצה בקדושתם השווה של כל בני העדה, ומשה אינו יכול לטעון למונופול על הקשר עם הקב"ה (הנבואה) ועל הזכות לפרש את התורה. נמצא, כי טענותיו של קורח מערערות על הדירוגיות שקבע ה' בין כהנים, לויים וישראלים, שכן אין רמות קדושה שונות לטענתו, וכל אחד יכול להיות מלך! המרמה שבשיטת קורח היא נסיונו לנכס את המקור העליון של הסמכות מבלי להיות כפוף לו באמת, ובסופו של דבר מירמה זו הורסת את החברה, במקום לבנותה ולקדמה.

ניתן להוסיף לפרשנות זו שקורח ערער למעשה על רעיון הבחירה וההפרדה. קורח טען כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד', ואנו מוצאים הד לטענתו לאורך הדורות כולם. לא ניתן לבטל את הטיעון הזה לחלוטין. לכאורה דווקא אנו, שמאמינים כי הבריאה כולה היא גילוי של הקב"ה והכל ממקור אחד בא, צריכים לכאורה להזדהות עם טענה זו. העיקרון כי כל האנושות כולה נבראה בצלם אלוקים, ושאדם הראשון הוא אבי כולנו מחייבת לכאורה להגיע למסקנה כי כולנו שווים וכולנו זהים, וכל תהליך הפרדה – בין ישראל לעמים, בין כהן לישראל, בין גברים לנשים – הוא תהליך שאינו ראוי.

הבעיה היא, שאמנם האמת שיש בזהות שיש בין בני אדם, והחובה הכללית לשמור על צלם אלוקים שבכל אדם ולהאמין כי בכל אחד מכל עם יש עולם מלא היא אמת נצחית, אולם אין היא כל האמת. שכן, במקביל לזהות ולשוויון שבין כל האנושות, ישנה הבחנה והפרדה. ריבונו של עולם קידש את עמו בישראל בקדושה מיוחדת, ציווה עליו מצוות מיוחדות הכרוכות בקדושה זו, גילה לו את סוד הזמנים המקודשים השונים זה מזה, ונתן לו ארץ קדושה מיוחדת. הקדושה היא הבחנה והבדלה. היא אומרת שיש מדרגות במציאות, שיש התנהגויות קדושות והתנהגויות לא קדושות, שיש מקומות בהם ריבונו של עולם מתגלה והופך אותם לקדושים ומקומות חול שהם תוצאה של הבריאה האלוקית אך אינם מקומות התגלות, ועוד עניינים רבים מעין אלה.

פרשנות נוספת רואה את המחלוקת כמחלוקת ערכית. האם קיים שוויון, והאם הוא ערך נעלה? קורח הוא ממצדדי השוויון: כולם קדושים. בהשלכה למישור הערכי, מוסיפים הפרשנים, המשמעות היא גם שאין ערכים נעלים יותר. פרשנים עכשוויים תולים בקורח פוסט מודרניזם ורלטיביזם: הטענה של קורח, ברובד העמוק יותר, היא שאין אפשרות להכריע בין נקודות מבט אנושיות שונות.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל) העמיק במשמעות זו ובנקודות הזהות שיש בטענות של קין, נצרות וקורח.חטאו של קין, שהופיע אח"כ בהשקפת העולם הנוצרית, הוא המחשבה כי כדי להגיע אל הקודש, אל קרבת ה', אין צורך בעבודה ובעמל לטיהור האדם מגסות החומר שהוא נתון בה. האדם נכנס, עם כל זוהמתו וחומריותו, ישר אל תוך הקודש. קרבנו של קין לא היה תוצאה של עבודה אישית לקרבה לה'. קין ציפה שהקורבן עצמו יפעל את פעולתו, ללא עבודה מצדו. כך גם הנצרות, ביטלה את המצוות המעשיות בחושבה שיכול האדם כמו שהוא, ללא הצירוף והזיכוך שפועלות עליו המצוות, לגשת אל הקודש. התוצאה היא, שהקודש מתחלל, והאדם אינו מתקדש. כדי להגיע אל הקדושה, אל קרבת ה', יש צורך בהכנה, בעמל ובתהליך משמעותי של זיכוך והיטהרות, שמביאים את האדם למעלתו העליונה.

טענתו של קרח ש"כל העדה כלם קדושים" אומרת בעצם שאין להבדיל בין אדם לאדם, אין סולם ערכים, שיש בו ערכים עליונים יותר ועליונים פחות, אין עדיפות לדבר אחד על פני חברו - וממילא אין לאן לשאוף ולהתקדם ואין צורך בעבודה כדי להגיע לדרגות עליונות. המחשבה כי הקדושה יכולה להופיע על כולם, בלא הבדל בתכונותיהם, במהותם ובעבודתם, בלא הבדל בין יהודי לגוי, בין כהן לישראל וכדומה, היא לעג לקדושה, הדורשת הכנה רבה כדי להגיע אליה. זהו עומקה של השקפת העולם של קין. הטענה כי אין צורך בעבודה ובזיכוך האדם כדי להגיע אל הקודש טוענת בעצם כי כולם שווים ואין אדם או עם המקודש מחברו ומשפיע את הקדושה אל שאר העולם.

תפיסה זו יש בה מן התפיסה הפוסט-מודרניסטית, הדוחה כל ניסיון ליצור סולם ערכים מוחלט, בו יש טוב ורע, קודש וחול, טמא וטהור. הכל טוב, הכל שווה, הכל בסדר ואין יכולת לקבוע ערכים המדריכים את האדם בעבודתו ובהתקדמותו בחיים.

קורח, בנו של יצהר, היה לוי, בן דודו של משה. יש מהמדרשים המסבירים שקרבה זו הביאה אותו לבקש בליבו תפקיד נכבד לעצמו, והאכזבה מלהשיג תפקיד לעצמו הביאה אותו להצהיר כי מאס בחלוקת התפקידים הקיימת:

"ויקח קרח על ידי מה נחלק על ידי אליצפן בן אחי אביו שנעשה נשיא על משפחתו ונשיא בית אב למשפחות הקהתי אליצפן בן עוזיאל אמר קרח ארבעה אחים היו אחי אבא ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל עמרם הבכור זכה אהרן בנו לגדולה ומשה למלכות מי ראוי ליטול את השניה לא השני שנאמר (שמות ו) ובני קהת עמרם ויצהר אני בנו של יצהר הייתי ראוי להיות נשיא על משפחות והוא עשה בנו של עוזיאל קטן של אחי אבא יהי גדול עלי הריני חולק עליו ומבטל כל מה שנעשה על ידו לכך ויקח קרח" (במדבר רבה (וילנא) יח).

המדרש שם בפיו של קורח תלונות על מקומם השולי של הלויים ביחס לכוהנים, תלונות על מצוות המעשרות (שעדיין לא נהגו על פיה כי היא נוהגת רק בארץ) ועל מתנות הכהונה מן הקורבנות:

"...מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל ואמרו משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול ובניו סגני כהונה תרומה לכהן מעשר לכהן כ"ד מתנות לכהן מיד ויקהלו על משה מיד ויאמרו אליהם" (במדבר רבה (וילנא) יח).

על פי מדרש אחר קורח היה הראשון מבין הלוויים שגולח בטקס הקדשתו לשרת במשכן. הוא רץ מגולח בכל המחנה וכשלא זיהו אותו הוא התלונן על ההשפלה שמסב לו משה בגילוח, ועל יפי בגדיו של אהרון:

"ויקהלו על משה ועל אהרן, ויקח קרח לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו כשאמר הקב"ה למשה (במדבר ח) קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם וגו' והעבירו תער על כל בשרם מיד עשה כן לקרח התחיל לחזור על ישראל לא היו מכירין אותו אמרו לו מי עשה לך כך אמר להם משה עשה בי ולא עוד אלא נטלני בידי ורגלי והיו מניפין אותי ואומר לי הרי אתה טהור והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד". (במדבר רבה (וילנא) יח ).

עוד מדרש דורש את סמיכות הפרשיות שבין פרשת קורח לפרשת הציצית, קורח התקין לעצמו טלית שכולה תכלת, ושאל את משה שאלות הלכתיות קנטרניות בדבר חיובה של טלית כזו בתוספת של פתיל תכלת, כמו הטליתות הרגילות:

"ויקח קרח מה כתיב למעלה מן הענין (במדבר טו) 'ועשו להם ציצית' קפץ קרח ואמר למשה טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? א"ל חייבת בציצית. א"ל קרח טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ארבע חוטין פוטרות אותה?! בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו חייב במזוזה. א"ל כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?! אמר לו דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן" (במדבר רבה (וילנא) יח).

תגובת משה לתלונה של קרח
משה אינו מגיב מיד, פיו נאלם דום. הוא שומע, מחריש, משתתק וצונח ארצה. "וישמע משה, ויפול על פניו". המנהיג המנוסה, בן השמונים פלוס, יודע שתגובה חפוזה אינה רצויה. הוא ממתין. לפי פירושו של הנצי"ב, לא היה זה גילוי של חוסר אונים אלא מהלך מחושב ומתוכנן היטב. משה רבנו נופל על פניו ומתפלל, ובתוך כך משיג 'רוח הקודש' וידע להשיב דבר. החיפזון מהשטן. רק לאחר שיקול דעת, מחשבה, מתינות, הוא בוחר להגיב, והפעם בתקיפות:

"וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהֹוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ.וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי (במדבר טז,ה-ז).

המבחן האמיתי, מלמדנו משה, אינו בעולם הדיבור אלא בעולם המעשה. לא בפטפוטי דמגוגיה זולים אלא בחומו המאיים של המטבח, בצל המחתות והאש. ומי שאינו יכול לעמוד בחום התנור – שלא ייכנס למטבח.

לא חיפזון, ריצה, התלהמות, אלא מתינות. הבלגה. שתיקה. שמיעה והאזנה קשובה. לפיכך מדגיש הכתוב: "וישמע משה". הרבה מנהיגים ניחנו ביכולת הדיבור, אבל חסרה להם סגולת השמיעה. רק לאחר שיקול הדעת, מחשבה ומתינות, רק אז מגיב משה.

טענתו של קורח אינה זוכה לתשובה מנומקת. אמנם האותות והנפלאות מוכיחים, שהקב"ה אכן בחר במשה ובאהרון, אך אין בכך מענה לטענה של קורח.

מספר גישות במדרשים לתשובה על טענתו של קורח:
לפי מספר מדרשים יש להבחין בין דברי קורח לבין מניעיו האמיתיים. מדרשים אלה מודים בצדקתה העקרונית של טענת קורח, אך מסתייגים מאישיותו של הטוען, וקובעים כי אין פיו ולבו שווים. יש מדרשים המתארים את קורח כתאב שלטון, שאינו מבקש להעביר זכויות לציבור הרחב אלא מבקש לשלוט בעם בעצמו ביד רמה, והוא משתמש ברטוריקה ליברלית וצדקנית כדי לכסות על כוונותיו האמתיות, כמו המדרש שהובא לעיל על קנאתו של קורח במינויו של אליצפן. יש מדרשים המתארים את קורח כחוטא וכרשע, בלי כל קשר למרד שהנהיג. הפגם אינו בטענה, אלא בטוען, ולכן הטיפול אינו בגוף הטענה אלא בגופו של קורח.

מדרש אחר תולה את הדברים בבחירתו של הקב"ה:

"המחלוקת הזו אינה כנגדנו אלא כנגד הקב"ה... כך אמר להם משה אלו אהרן אחי נטל לעצמו את הכהונה יפה עשיתם שנתרעמתם עליו עכשיו הקב"ה נתן לו שהגדולה והגבורה והמלכות שלו כל מי שעומד על אהרן לא על הקב"ה הוא עומד לכך כתיב ואהרן מה הוא כי תלינו עליו" (במדבר רבה (וילנא) יח).

גישתו של המדרש כופרת בליברליזם, וטוענת שאכן אין מקום להבעת ביקורת כנגד ההנהגה. המדרש מבחין בין שלטון בשר ודם, שעליו אולי יש מקום לערער ולדון - לבין הבחירה האלהית עליה אין להביע כל ביקורת. אהרון ומשה שולטים כנציגי הקב"ה עלי אדמות, ולפיכך אין הם חייבים הסברים לאיש. די להם להוכיח כי נבחרו, ובכך מסתלקת כל טענה.

גישה נוספת נמצאת בדברי ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, פר' קרח, א). לדעתו צדק קורח בטענותיו. אלא שטעותו היתה בכך שמידה זו בה כל העדה כולם קדושים ואין הבדלי מדריגות, תהיה לעתיד לבוא כשתתגלה מלכות ה', ותהיה הנהגה הקרויה בתורת הסוד "עיגולים". העיגול אין בו התחלה ואין בו סוף, ועל פני ההיקף כל הנקודות הן זהות. במצב זה שיהיה לעתיד לבוא אכן כל העדה כולם קדושים ואין הדרגתיות.

ולפי הפרשנות של הראי"ה קוק (שהובאה לעיל) תפיסתו של קורח איננה יכולה לעלות לדיון ולהתמודדות בטיעונים כאלה ואחרים. חסרונן של נקודות משען ערכיות הקובעות את התייחסותו של האדם לא מאפשר דיון. בליעה באדמה היא הפתרון היחיד לקרח ולעדתו.

מותו של קורח והשלכות המחלוקת
על מותם של קורח ועדתו נאמר:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְהֹוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי. אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהֹוָה שְׁלָחָנִי. וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהֹוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהֹוָה. וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁה וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל... וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהֹוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת"
(במדבר טז,כח-לה).

מן האמור עולה שמקטירי הקטורת וקורח בתוכם מתו מאש שיצאה מאת ה'. לעומתם דתן ואבירם ומשפחת קורח שהיתה שותפה במרד מתו בבליעה. המרד יצר הדים רבים. מיד לאחר מותם של המורדים פרצה מגפה.

הניצולים
מן האסון היו מספר ניצולים ביניהם בני קורח, כפי שנכתב בהמשך:

"וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר כו,יא).

בתהלים מובאים אחד עשר מזמורים המיוחסים ל"בני קורח" (מב, מד-מט, פד, פה, פז, פח ויש להוסיף גם את מזמור מג שהוא המשכו של מזמור מב) הם הלויים מצאצאי בני קורח, ומימי דוד והלאה היו בני קורח מהמשוררים (דברי הימים א ו,ז-כג דברי הימים ב כ,יט).

בתלמוד מסופר על אופן הצלתם של בני קורח:

"ובני קרח לא מתו, תנא, משום רבינו אמרו: מקום נתבצר להם בגיהנם, וישבו עליו ואמרו שירה. אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קאזלינא באורחא, אמר לי ההוא טייעא: תא ואחוי לך בלועי דקרח. אזיל חזא תרי בזעי דהוה קא נפק קיטרא מנייהו שקל גבבא דעמרא אמשייה מיא ואותביה בריש רומחיה ואחלפיה התם איחרך אמר לי אצית מה שמעת ושמעית דהוו קאמרי הכי משה ותורתו אמת והן בדאים אמר ליה כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם כבשר בתוך קלחת ואמרי הכי משה ותורתו אמת והן בדאים" (סנהדרין קי,ע"א-ב).

"בני קורח", עומדים בפרץ. על אף הפיתוי הראשוני, אין הם שותפים למעשה המרידה הקורחי. ומכאן מודעא רבה לכל אדם, שלא יאמר "פיתו אותי", "הובילו אותי באף". "המנהיג אשם". תורת האשם אינה תלויה רק במנהיג אלא לא פחות בעם ההולך אחריו, והאחריות האישית מוטלת על כתפי כל יחיד ויחיד.

כמו כן, און בן פלת, שמוזכר בפרשה בתור אחד משותפי המחלוקת, ניצל בזכות אשתו שיעצה לו לעזוב מחלוקת זו, מכיוון שהוא לא יקבל אף תפקיד מנהיגותי גם אם קורח ינצח:

"אמר רב און בן פלת אשתו הצילתו. אמרה לו מה איכפת לך אי משה רב אתה תלמיד אי קרח רב אתה תלמיד א"ל ומה אעשה כבר נמניתי עמהם ואיני יכול לפרוש. אמרה לו אני אצילך השקתו יין וישן לו על המטה וישבה לה על פתח חצרה וסתרה את שערה והיתה סורקת את ראשה. אמרה כתיב 'כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'' וכן היה שכיון שבא אחד מהם לשאול על און היה רואה את האשה פרועת ראש וחוזר לאחוריו בין כך ובין כך ניצל. ועליה אמר שלמה (משלי יד) חכמות נשים בנתה ביתה זו אשת און בן פלת. ואולת בידה תהרסנו. זו אשת קרח שהיסיתתו למרוד במשה" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת קרח דף קיד ע"ב).

מדרש רבה בהמשך לאגדות התלמודיות על בני קורח, מספר ששמואל הנביא היה מצאצאיו של קורח‏‏:

"...לפי שראה קרח שכל הכבוד הזה עומד ממנו וכן שמואל ששקול כנגד משה ואהרן דכתיב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו אמר אפשר שאנו אבודין ובא וחלק על משה, ראה ולא ראה יפה ולא היה יודע שבניו עושין תשובה ועומדים מהם" (ילקוט שמעוני דברי הימים א רמז תתרפ).

במסכת אבות נאמר על המחלוקת של קורח:

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות ה,יז).

כוונת המחלוקת לשם שמים היא חיובית - לשם תיקון המעוות או שיפור הטעון שיפור. לעומת זאת, המחלוקת שאינה לשם שמים, נובעת מתוך יצר התנצחות או מתוך קנאה ושנאה.

פרשת קורח בספר במדבר



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן