אנציקלופדיה יהודית דעת - לשון הרע על ציבור ;
חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

לשון הרע על ציבור

חוק מיוחד מתייחס ללשון הרע המכוון לציבור, והוא מגביל את האפשרויות לתבוע לדין את האומרה.

סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965שעניינו לשון הרע על ציבור, קובע:

"לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה, אלא על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".
בלשכת היועץ המשפטי לממשלה מתקבלות מעת לעת פניות מאת מי שמשתייכים לקהילות ולציבורים, בבקשה שהיועץ המשפטי לממשלה ישתמש בסמכותו ויגיש כתב אישום בגין לשון הרע על ציבור על פי סעיף זה. ה"ציבור" פושט צורה ולובש צורה: מורים שהוציאו לעז עליהם, חרדים, ערבים, מתנחלים, הומוסקסואלים, קיבוצניקים ועוד מגזרים בחברה הישראלית. כל אחד בא יומו "לעלות על המוקד", להיות נושא לדברי חרפות, גידופים ולשון הרע. המחוקק ראה צורך להפקיד את הסמכות להחליט בעניין זה בידי היועץ המשפטי לממשלה, כמי שמופקד על האינטרס הציבורי. לא כל מי שנמנה על הציבור המושמץ יבוא וייטול את שרביט הניצוח על ההליך המשפטי בשם הציבור. היועץ המשפטי לממשלה - רם במעלה, הרואה את תמונת הדברים בכללותה, הנקי מתחושת פגיעה סובייקטיבית העלולה לקלקל את השורה והאמון על שקילת האינטרס הציבורי בהעמדה לדין - הוא אשר יחליט אם יוגש כתב אישום, אם לאו.

הרקע החקיקתי
קודם שנדבר על הפעלת הסמכות, ראוי לדבר על נחיצותה. לא כל אומה ראתה לכלול בחוקיה איסור לשון הרע על ציבור. ניתן לבסס סברה, שבאיזון בין חופש הביטוי לשמירה על השם הטוב – שני עקרונות היסוד של חוק איסור לשון הרע – אם מדובר בציבור, להבדיל מן היחיד, לעולם תהא יד חופש הביטוי על העליונה. הפגיעה ביחיד אינה דומה לפגיעה בציבור, משום שהיחיד הוא מטבע הדברים "בודד במערכה" להגנה על שמו הטוב. הציבור חסין יותר בפני פגיעה. כל אחד מיחידי אותו ציבור עשוי למצוא פורקן ונחמה בקרב חבריו, אנשי קהילתו, על הפגיעה בו. בדרך כלל, הפגיעה בציבור אינה אישית; לציבור קל יותר להשיב מלחמה שערה ולהיאבק על שמו הטוב. ביחיד, פוטנציאל הפגיעה רב יותר, נזקו רב יותר, וכוחו לא תמיד עמו להגן על שמו הטוב. לפיכך פשוט וברור שיש צורך לאסור בחוק הוצאת לשון הרע על היחיד. אכן, הוצאת לשון הרע היא עוולה אזרחית ועברה פלילית, והחוק מעניק ליחיד שנפגע ממנה כלים משפטיים, סעדים ותרופות, כדי שייפרע ממי שפגע בו.

אשר לציבור, הסדר חוקי דומה אינו מובן מאליו. ובכל זאת, ראה המחוקק הישראלי לעשות מעשה חקיקתי גם לגבי איסור לשון הרע על ציבור. כזאת עשה בהתבסס גם על מקורות המשפט העברי. אלה דברי דב יוסף, שר המשפטים אז, כשהציג בפני הכנסת את חוק לשון הרע1 :
לא זו בלבד שהקורבן הראשון והראשי של לשון הרע על ציבור היה ועודנו לרוב העם היהודי שבגולה; עורכי-דין יהודיים וצירי פרלמנט יהודיים בתפוצות נלחמו במשך דורות על הגנה מעין זו המובטחת בהצעתנו עתה. אפשר לומר שכאן נוצרה מסורת יהודית חילונית, בעלת עמדה אחידה של משפטנים יהודיים בארצות שונות, היכולה לשמש מורה-דרך גם למדינת ישראל. ולא מסורת חילונית בלבד, שהרי כך קוראים אנו בספר "חפץ חיים": "כל שכן אם מבזה את כל העיר, בוודאי עוון פלילי הוא, כי איסור לשון הרע ... אפילו אם מספר על איש פרטי, וכל שכן על עיר שלמה בישראל (כלל י, סעיף יב)". על כן - כל ציבור שיהיה קרבן של השמצה, יהודי או נוצרי - אם בישראל הוא מותקף, יתן לו החוק אותה הגנה שאנו ואבותינו חיפשנו בגלות.
והחרה החזיק אחריו ח"כ חיים צדוק2 :
ציבורים יהודיים בארצות הגולה נאבקו ומוסיפים להיאבק על הכנסת סעיף כזה בחוקי המדינות שהם יושבים שם, כדי להגן על הציבור היהודי, כציבור, מפני השמצות ודיבות אנטישמיות, ויאה שאנו במדינתנו נעשה את אשר אנו תובעים מאחרים... הסעיף הזה... יתרום לריסון יצרי איבה בין-עדתיים ולחינוך ליחס של כבוד לזולת, לא רק לזולת - הפרט, אלא גם לזולת - הציבור.

אות מתה?
על רקע הדברים האלה, מפתיעה במקצת העובדה, שבארבעים שנות קיום החוק בספר החוקים, לא ראה היועץ המשפטי לממשלה להורות על הגשת כתב אישום בעברה של לשון הרע על ציבור, אף לא פעם אחת. ואין זאת שלא ניקרו בדרכו הזדמנויות לעשות כן. ניקרו גם ניקרו, אלא שהגישה השלטת בכיפה היא איפוק וריסון3 . כך לכאורה נאה וכך יאה. סוף סוף בחופש הביטוי עסקינן, על שלל מעלותיו לבירור האמת, למימוש עצמי, ולהבטחת ההליך הדמוקרטי. "מגרש המשחקים" להחלפת דעות, לביטוי שפתיים, גם בחריפות, בהתרסה ובזעם, הוא רחובה של עיר; לא בית המשפט. זהו הכלל.

אף על פי כן, מטרידה העובדה שלא נמצא היוצא מן הכלל, המקרה שלא על עצמו בלבד יצא ללמד, אלא על הכלל כולו. כלומר על חשיבותו העילאית של חופש הביטוי, אך גם על גבולותיו בעניין לשון הרע על ציבור: ללמדנו כי לא לעולם חוסן; להוציא מלבם של טועים ותוהים שמא לית דין ולית דיין כפשוטם של דברים; ושגם ציבור שהיה למשיסה, למרמס ולזעווה לעין כול, יוכל לתבוע את עלבונו בבית המשפט; אם גם במקרים נדירים ביותר. להימנעות מוחלטת מאכיפת נורמה פלילית לאורך זמן, נודעת השפעה שלילית מצטברת. "אות מתה" בספר החוקים היא פגם מוסרי ומשפטי ופגיעתה רעה.

אמות מידה להפעלת שיקול הדעת
קשה מאד להתוות מלכתחילה קו מבחין בין מקרים שראוי לנקוט בהם הליך פלילי על הוצאת לשון הרע על ציבור לבין מקרים שראוי להימנע בהם מלעשות כן, תוך השארת המלאכה ל"כוחות השוק". קל מעט יותר לדון במקרה מסוים, אם הוא נופל מצדו האחד של הקו או מצדו השני. ברי שברוב המכריע של המקרים, תהא ידו של חופש הביטוי על העליונה, אף כשעצמת הפגיעה קשה, כשאין ניתן להצדיקה אפילו בדוחק, ובהיעדר אפשרות ממשית לתיקונה מחוץ לכותלי בית המשפט. על פי רוב, לא יהיה "עניין לציבור" לנקוט הליך פלילי. אין די בוודאות מוחלטת לפגיעה ברגשות הציבור. שונה הדבר במקום שנשמעים ביטויי רשע, שנאה והסתה שאין בינם לבין הצידוקים לחופש הביטוי ולא כלום; כשנסיבות המקום והשעה מחייבות הקפדה מיוחדת; עת מלחמה ועת שלום. ייתכן שראוי שהשיקול אשר יכריע בסופו של דבר את הכף, יהא זה שהפגיעה מתפשטת והולכת, והיא פגיעה חברתית נרחבת, שאינה שקולה לפגיעה בסך כל יחידי הציבור הנפגע, אלא גדולה ממנה; כשרבים מבני מגזרים אחרים, שאינם משתייכים כלל לציבור שכוונה כלפיו לשון הרע, נפגעים וניזוקים במידה רבה.

מן המשפט העברי נוכל לקבל השראה וכיוון מחשבה. בשאלות ותשובות אחדות משתקפת מדיניות של הגנה על שמם הטוב של העוסקים בצורכי ציבור מפני מלעיזים, אם הפגיעה אינה רק בהם ובציבור שהם משתייכים אליו, אלא בכלל הציבור על כל שדרותיו. ר' אליהו בר' חיים4 (קושטא, המאה הט"ז) נשאל בעניין דינו של מי שחירף את גבאי הצדקה בפרהסיה, והשיב שגם אם הורגלו הגבאים להיות "שק חבטות", יש להחמיר עם המבזה, במיוחד אם ביזה את הגבאים בתחום עיסוקם:
כי עם היות כי חוק הגבאים לשמוע בקול מחרף ומגדף... ומכל מקום כל זה איננו שוה לפטור המחרף ככל מחרף את חברו. ואדרבה, יש להחמיר בו יותר, אחר היותו ממונה לרבים ועוסק במלאכת שמים, ושליחותייהו קעביד, וכל-שכן אם היה החֶרוף בדבר השייך בעסק הגבאות שנתמנה עליו.
בעניין אחר שדן בו בהעלבת עובד ציבור הוסיף הראנ"ח5 , שמי שמבזה עובד ציבור, לא תועיל לו מחילה של הנפגע, כי "מבזה שליח הקהל, חיב להענש מצד כבוד הקהל, שבזיון שליח הקהל הוי בזיון הקהל עצמו". ברוח דומה ניתן להבין את דברי הרמב"ם6 על החומרה היתרה שבביוש תלמידי-חכמים לעומת ביוש "סתם" אדם מן השורה, שלביוש תלמידי חכמים יש השלכה על כלל הציבור.

כיוצא בדברים הללו, השיב ר' שמואל די מדינה7 (טורקיה, המאה הט"ז), כשנשאל בעניין מי שביזו את העוסקים בגמילות חסדים:
אין ספק שהאיש או האנשים אשר דברו סרה על חברה קדושה ההולכים בדרכי ה' גדול עוונם מנשוא, וחייבים עונש גדול... כי גדול הכבוד אשר ראוי לחלוק לעוסקים במצווה, ובפרט במצווה כזאת – גמילות חסדים.
הצד השווה בכל אלה הוא חומרת הוצאת לשון הרע על ציבור, כשהפגיעה אינה מתמצית בציבור הנפגע במישרין, כלומר המגזר שהפגיעה כוונה אליו. החומרה היתרה היא בפגיעה הנגרמת למגזרים רבים או לציבור בכללו. זו לנו אמת-מידה אפשרית לנקיטת הליך פלילי בגין לשון הרע על ציבור.

נסיים בהמלצתו של ר' אליעזר פאפו8 להיזהר ולהישמר גם במקום שלכאורה מותר לומר לשון הרע:
וביותר יגדל הכאב על המדברים בגנות משפחה או בגנות בני העיר או בגנות שבט מישראל, כגון ספרדים על האשכנזים ואשכנזים על הספרדים. ומה גם שאין לכלול ולגנות כל המשפחה או כל העיר בשביל איזה אנשים מהם שנמצאו אשר לא טוב עשו. ואם גדול עונש לשון-הרע להמדבר על היחיד, על אחת כמה וכמה רעה כפולה ומכופלת למדבר על הרבים. ואפשר שיש צדדים להיתר על דרך שאמרו... שמצווה לפרסם את החנפים, ועל דרך שאמרו... שמותר לדבר לשון-הרע על בעלי מחלוקת. אמנם לפי חומר שבו וגודל עונשו עד שממנו ניקח שמכעיס הרבה לבוראו, יחרד האיש ויילפת ויברח מאה שערים של היתר כדי שלא ייכנס בפתח אחד של איסור.

הערות
1. ד"כ 37 (תשכ"ג) 2404.
2. ד"כ 37 (תשכ"ג) 2454.
3. ראה א' רובינשטיין, "'דבתם רעה' - על המאבק הנמשך לכבודו של הזולת ולשמו הטוב", פרשת השבוע, וישב, תשס"א, גיליון מס' 6.
4. שו"ת הראנ"ח, סימן צג.
5. שם, סימן קיא. לעניין מי ש"קילל כהן אחד ואבותיו קללות נמרצות בפני העם", ראה שו"ת הריב"ש, סימן צד.
6. הלכות חובל ומזיק, פרק ג, הלכה ה.
7. שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן ק. עם זאת, מעניין הפער בין ההלכה לבין המעשה, שהרי בהמשך דבריו, המהרשד"ם מפציר בנפגעים למחול ולסלוח: "אתם הגבירים ידעתם מעלת הענוה וגודל בקשת השלום, והנעלבים ואין עולבין, עליהם הכתוב אומר: 'כצאת השמש בגבורתו'. ולכן, בבעו [=בבקשה] מכם ובמטו [=ובבקשה] מכבוד מעלתכם, דעו נא וראו כי גדלו עווננו... ואנחנו נבזים ושפלין בין האומות, והסבה הגדולה שנאת חנם שיש בינינו. לכן אנו מחלין פני מעלתכם: שאו נא לפשע אחיכם, אע"פ שרעה גמלו אתכם, ואל נא תפשה צרעת המחלוקת". למקורות נוספים, ראה: נ' רקובר, "על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי", סיני נא (תשכ"ב), עמ' שכו-שמה; כ' פנטון, "לשון הרע על עצמים ועל הציבור", פרשת השבוע, שלח, תשס"ב, גיליון מס' 77.
8. פלא יועץ, ערך "לשון הרע".

עוד בנושא:
על חופש המידע וזכויות הפרט / יהודה איזנברג
על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי / נחום רקובר



מקור הערך: נועם סולברג, שופט בית משפט השלום בירושלים. מתוך: פרשת בשלח, תשס"ד, גיליון מס' 155. עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה, מדינת ישראל משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי; המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו, מכללת "שערי משפט".

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן




ערכים קרובים
לשון הרע
ישראל מאיר הכהן מראדין (ה"חפץ החיים")
חופש הביטוי וצנעת הפרט


נושאים קרובים באתר דעת
לשון הרע