לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בני מנשה (3)

מסע בזמן: קרבנות מעבר לסמבטיון

מחבר: הרב אליהו בירנבוים

מתוך המדור: "יהודי עולמי" בעתון "מקור ראשון"

תוכן המאמר:
בידי בני מנשה יש מסורות אותנטיות על הקרבת קרבנות שנמשכה עד למאה העשרים. הדמיון לחוקי התורה לא מותיר מקום לספק

בני מנשה (3)

זו לא הפעם הראשונה שאני נוסע להודו וגם לא הכתבה הראשונה על אחינו בני מנשה. פעמים רבות נסעתי למיזורם ולמניפור, המדינות שבצפון מזרח הודו, סמוך למיאנמר (בורמה) ובנגלדש, במסגרת הפעילות של אגודת "שבי ישראל" למען בני מנשה. אולם בביקור האחרון, לפני כחודש ימים, זכיתי לפגוש לא רק את בני מנשה, אלא את צאצאיהם של הכהנים אשר שימשו בקודש את השבט בהיותם בגלות עשרת השבטים. פגשתי בנים ונכדים לכהנים של השבט אשר הקריבו קרבנות ואף את הבן של הכהן אשר היה אחרון המקריבים בקרב השבט, עד הגעתם של המיסיונרים הנוצרים.

כיוון שכבר כתבתי על תולדות בני מנשה ואף על קורותיהם כיום, אקדיש את המאמר רק לתיאור העדויות שקיבלתי מבני הכהנים על אופן הקרבת הקרבנות ועל תפקידם בקרב העדה. נדמה לי שיש בכך עדות היסטורית חשובה ותיאור מרתק של שמירת מצוות התורה על ידי בני השבט. כמו כן, ניווכח לדעת שהקרבת הקרבנות לא פסקה בשבטי ישראל עם חורבן הבית, אלא נמשכה במשך אלפי שנים על ידי כוהני שבט מנשה אשר שמרו לאורך גלותם את המסורות אשר ראו עיניהם בזמן הבית. הקרבנות נפסקו במקדש ובארץ ישראל, אבל הם נמשכו דווקא בגלות, והפכו לביטוי ולתפילה לקשר עם ציון וירושלים במשך אלפי שנים.

 

בני מנשה

בכל זאת מעט רקע: סיפורם של בני מנשה מתחיל בשנת 722 לפנה"ס, כ-160 שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון, כאשר נכבשה ממלכת ישראל על ידי ממלכת אשור ועשרת השבטים הוגלו לרחבי האימפריה האשורית, לאזור חלח, גוזן וחבור המזוהים באפגניסטן של ימינו. "בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה, וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר, נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי... וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים ב, יז, ו').

בני שבט מנשה נדדו פעם אחר פעם מזרחה לכיוון הינדו-כוש, טיבט וסין לאורך "דרך המשי". בהיותם בסין, במהלך המאה השלישית, נהגו בהם באכזריות יתרה והקיסר הסיני כפה עליהם עבדות ושלל את חירותם הרוחנית. לפי המסורת הקיימת אצל בני מנשה, כאשר הם גורשו מהאזור אבד או נגזל "הספר הקדוש" – ככל הנראה ספר התורה האחרון שהיה מצוי בידם. בעקבות הרדיפות בסין, נמלטו בני מנשה לאזור הררי בשולי ההימלאיה, שם השתדלו לשמור על יהדותם ותרבותם ביערות של צפון-מזרח הודו. יש לזכור שבתקופה שבה בני מנשה התיישבו באזורים אלו היו אלה אזורים פראיים, מרוחקים ומבודדים, ובדיוק בשל כך הם נבחרו על ידי בני מנשה כדי שיוכלו לשמור בהם על אמונתם. בני מנשה חיו על פי מסורת יהודית לאורך ימים ושנים, מחורבן הבית עד לפני כ-150 שנה, אז הופיעו מיסיונרים נוצרים והמירו את דתם, תוך שימוש ברמייה, לדת הנוצרית. מאוחר יותר, באמצע המאה העשרים, חלק מבני מנשה החלו לשוב ליהדותם ולשמירת מצוות עקב חזון של אחד מבני הקהילה אשר ביקש להשיב את "בני מנסיה" לצור מחצבתם ולאמונה בא-ל אחד.

לבני מנשה יש מסורת שבטית שהם צאצאי שבט מנשה. הם העבירו מדור לדור את המסורת שהם "בני מנסיה" אשר גלו מארצם, אבל ישובו לארץ אבותם. גם לתושבים אחרים הגרים במדינות מיזורם ומניפור בצפון מזרח הודו, בני שבט הלו-שאי והקוקי, יש מסורות המוכרות לכולם שהם צאצאי בני ישראל, למרות שכיום חלקם בעלי דת אחרת. כיום חיים במדינות אלה כ-7,000 מבני מנשה סביב כ-40 קהילות ובתי כנסת. הם שומרים מצוות ומתפללים על פי המסורת המקובלת בכל העולם היהודי, וחולמים לשוב לעם ישראל ולארץ ישראל ממנה הוגלו.

 

מסע אל עבר הכהנים

את שבת ראש חודש אייר עשיתי באייזול, עיר הבירה של מדינת מיזורם, במרכז החינוכי של "שבי ישראל". השבת היתה מלווה בתפילות, שיעורי תורה, סעודות, עונג שבת ושמחה מרובה.

במוצאי שבת התחלתי את המפגשים האישיים עם בני הכהנים. האדם הראשון אשר פגשתי היה זאדוהא צ'נגראנג (ZADUHA CHENGHRANG). הוא סיפר שהוא נכד לכהן מבני מנשה והוא ראה בעצמו את סבו מקריב קרבנות ולעיתים גם עזר לו במלאכה. זדוהא סיפר שהוא היה בן 12 כאשר הקריב קרבנות עם סבו; כעת הוא בן 85. כלומר, סבו הקריב קרבנות עד שנת 1932. למרות שהפעילות הנוצרית המיסיונרית החלה במיזורם ומניפור עוד בסוף המאה הי"ט, רק לאחר עשרות שנים הגיעו המיסיונרים לכפרים המרוחקים בדרום. לכן, חלק מבני מנשה (ובכללם סבו של זאדוהא) המשיכו לחיות כיהודים ולהקריב קרבנות עד שנים מאוחרות יחסית.

צ'נגראנג סיפר שהוא אהב לעזור לסבו הכהן בעבודת הקרבנות. ראשית הוא הסביר שסבו לא הקריב קרבנות בכל מקום ותחת כל עץ רענן, אלא רק במקום שהיה מיועד ומקודש לצורך כך. סבו הכין מקום על גבעה מחוץ לכפר, ושם סימן את גבול המקום ובנה בתוכו מזבח. הכניסה למקום זה היתה אסורה לזרים ומותרת רק לכהן. היחיד שהקריב את הקרבן בכל שלביו היה הכהן. סדר הפעולות בהקרבה היה כך: הכהן קיבל את העוף או את הבהמה ושחט אותם במקום קבוע, מחוץ לגבול הסובב את המזבח. לסבו של זאדוהא וכן לשאר הכהנים היתה סכין מיוחדת לצורך השחיטה, אשר נעשתה כמובן בצוואר הבהמה. לאחר השחיטה הפשיטו את עור הבהמה ולאחר מכן הכהן לקח את הבשר בכלי אחד ואת הדם בכלי שני כדי להעלותם על המזבח. המזבח היה בעל ארבע קרנות והיה גבוה מעל פני הקרקע.

הכהן ליווה את עבודתו בשירים ובתפילות אשר אמר בעל פה, ולעיתים מתוך הכתב. כאשר שאלתי את זאדוהא האם נשאר בידו ספר כלשהו של סבו הכהן, הוא סיפר לי בצער רב שלפני שנים רבות ביתם עלה באש ובין הרכוש שנשרף היה גם ספר תפילות של סבו.

לאחר ששמעתי את התיאור המדויק והמפורט של זאדוהא בן ה-85 על עבודת הכהן, חשבתי שמן הראוי לא רק לשמוע אלא גם לראות את עבודת הקרבנות. ביקשתי ממנו לשחזר את המעשים שעשה סבו, צעד אחר צעד. לצורך זה העמדנו ארבעה כיסאות במרכז האולם אשר שימשו כפינות מקום המזבח וזאדוהא החל לשחוט, למלוק, לשפוך את הדם ולשחזר את כל הפעולות שסבו עשה בזמן ההקרבה. היו אלו רגעים בלתי נשכחים, שבהם זאדוהא נזכר ב"גרסא דינקותא" שלו ואנו למדנו כיצד מקריבים קרבנות. אולם גם לאחר הצגת-תכלית זו, ביקשתי מזאדוהא בקשה מיוחדת: האם יוכל לבנות עבורי דגם של המזבח? הוא לא נבהל כלל וכלל, והבטיח לשוב ביום שני בבוקר, לפני נסיעתנו ליעד הבא, עם דגם המזבח. אמר ועשה: ביום שני פסע בצעדים מהירים לעבר מרכז "שבי ישראל" שבו התפללנו תפילת שחרית, כאשר בידיו לוח קרטון המסמן את מקום המזבח ועליו מזבח עשוי מעץ עם כלים לדם ולבשר ועם עצים המונחים על המזבח. זאדוהא גם הסביר לי שוב על פי הדגם כיצד התבצעה עבודת הכהן.

 

המסע לסי אל הוק

בבוקרו של יום ראשון יצאנו לדרך ארוכה לעבר הכפר סי אל הוק, הנמצא במיזורם. נודע לי שגם בכפר זה יש בן של אחד מכוהני בני מנשה ויצאנו לדרך כדי להכירו. הנסיעה לכפר נמשכת יותר משמונה שעות בנסיעה בג'יפ, לא בגלל המרחק הרב אלא בגלל הכבישים המפותלים והמשובשים על צלעות ההרים. המונסונים, גשמי הזעם היורדים ללא הרף בתקופה זו של השנה, גורמים למפולות הרים ומקשים על הניידות ממקום למקום.

סי אל הוק הוא כפר קטן אשר במרכזו עומד בית כנסת וסביבו נפרס נוף אשר כמוהו קשה לראות בעולם. עשרות משפחות של בני מנשה מתגוררות בו בבתי עץ ובמבוק ועל בתיהן יש שלטים במיזו ובעברית "אני בן מנשה", "אנחנו אוהב ארץ ישראל". בכפר סי אל הוק פגשתי את צ'ונגבואנגה אריאל צ'ונגתו (CHONGBUANGA ARIEL CHONGTHU), אשר חזר על חלק מהעדויות הקודמות והוסיף עוד מזיכרונותיו להשלמת הפאזל המופלא של הקרבת הקרבנות בקרב שבט מנשה הגולה.

צ'ונגבואנגה סיפר שאביו הכהן תמיד אמר לו ש"אנו בני מנשה, מתפללים ומקריבים קרבנות לא-ל אחד, הנמצא למעלה ולמטה, הוא הא-ל של אבותינו". כאשר האב הקריב את הקרבן, הוא אמר את שמו, את שם אביו ואת שם סבו - עד האבא הגדול, מנשה. כך, תוך כדי תיאור אילן היוחסין של כל כהן בתוך השבט, בני העדה הדגישו את העובדה שהם חלק משרשרת ארוכה של בני מנשה. גם התפילות והפיוטים שנאמרו תוך כדי ההקרבה לא היו חדשים או מחודשים, אלא עברו בין הכהנים מדור לדור.

בדרך חזרה מסי אל הוק לעיר הבירה אייזול, היתה לי הפתעה מיוחדת המלמדת על היאחזותו של שבט מנשה בחבל ארץ זה. לפי שהדרך ממעטת כוחו של אדם, בדרכנו חזרה עצרנו מספר פעמים לחלץ את עצמותינו ולאסוף כוחות להמשך המסע המפרך. כאשר חלפנו על פני כפר בשם קולקול ראיתי על פתחי הבתים סימן אדום אשר משך את תשומת ליבי. ביקשתי לעצור ושאלתי את אחד העוברים ושבים על אם הדרך האם ידוע לו אם יש במקום משפחות מבני מנשה. תשובתו של הולך הדרכים היתה מפתיעה וחד משמעית: "אתה מתכוון לבני מנשה מעשרת השבטים? השבטים האבודים? הם כאן, מעבר לפינה..."

ואכן, האיש הצביע על בית קרוב אשר לטענתו היושבים בו הם מבני ישראל. כאשר התקרבתי לבית, השתוממתי לראות סימנים אדומים על המשקוף. שאלתי את בני הבית על משמעות סמלים אלו. הם השיבו בבירור: הצבע האדום על המשקוף מסמל את הצבע האדום שבני ישראל שמו על משקופי בתיהם לפני יציאת מצרים. גם הם נוהגים לעשות כך כדי לשמור על בתיהם בהיותם צאצאי שבט מנשה.

 

מי היו הכהנים?

מתוך תיאור בני הכהנים שפגשתי וכן מתוך מסמכים ועדויות נוספות של בני מנשה עולה התמונה הבאה בקשר למעמדם של הכהנים ואופיים של הקרבנות. בכל כפר היה כהן; בכפרים גדולים יותר היו שני כהנים או יותר בהתאם לגודלם. העדה ייחסה לכהנים מעין נבואה או כוח עליון. לכהנים היה מלבוש מיוחד הכולל, שמלה, מעיל וכובע (מצנפת). לכהנים היותר חשובים היה גם אפוד על החזה אשר לבשו באירועים דתיים. כל הכלים ובגדי הכהונה נשרפו בהוראת המיסיונרים הנוצרים. למרות שבין הכהנים לא היה מושג של כהן גדול, היו שני סוגי כהנים - כהן פשוט "תלאפווי"(Thlahpawi) וכהן בכיר, "סדאות" (Sadawt)

הכהנים התפרנסו מהשוק והחזה של הקרבנות שהם הקריבו. האנשים שהגישו את הקרבן השאירו להם מחלקי הקרבן בהתאם לסוגו - ועל כך יש מסורות מדויקות ומפורטות בקרב השבט. גם מעשר מתבואת הארץ נמסר לכהנים לצורך פרנסתם.

הנוהג בקרב הכהנים היה שעליהם להתחתן עם נשים בתולות בלבד. כמו כן, הם נהגו לקחת בידם מטה כסמל למעמדם ותפקידם. כפי שהכהונה עברה בעם ישראל מדור לדור, כך גם בקרב עם המיזו, בשבט ה"לו שאי" היה מקובל שהכהנים משתייכים רק לכת מסוימת (כת ההאונר והסיילו). על ידי בני הכהנים נאמר לי שהאבא או הסבא אף היה שואל את הבן אם הוא רוצה להמשיך את שושלת הכהונה ולקבל על עצמו את התפקיד. אם הוא לא היה מעוניין, התפקיד לא עבר בירושה. כמו כן, הם העבירו בעל פה את כל מנהגי הכהונה ותפקידיה. 



 

מזבח ומילת האוזן

המזבח נבנה בדרך כלל על הר או גבעה, במקום גבוה, ולעולם לא בעמק או בערוץ נחל. המזבח נבנה מחוץ לכפר, ולכל כפר היה מזבח משלו. צורת המזבח ומבנהו חזרו על עצמם בכל מקום. המזבח היה תמיד מרובע, ונבנה עם ארבע קרנות. בכל אחת מהקרנות הועמדה קרן של חיה. המזבח היה בנוי מעצי במבוק, כאשר מסביב למזבח בלטו רצועות במבוק או מסגרת של עצים (הציווי על המזבח במשכן: "ועָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים, חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב, רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ. וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו; שמות כ"ז, א-ב).

מעל המזבח בנו בדרך כלל אוהל או גג מקש כדי לשמור עליו וכן שמו עלים או עצים כדי לשמור על צל ועל ריח טוב.

הקרבנות הוקרבו במקרים שונים: לרפואתם של חולים, למען הצלחה בציד או בקציר, ליולדת, לבן הנולד, וכן במקרים של אסונות טבע. היו קרבנות מיוחדים גם לחגים ולמועדים כגון קרבן פסח. הקרבנות היו מבעלי חיים שונים, ביניהם עיזים וציפורים. במקרים מיוחדים היו גם קרבנות דגנים, הקרויים במסורת שלנו מנחות. את דמם של חלק מהקרבנות היו מזים על ארבע קרנות המזבח. יש קרבנות שהיו אוכלים את בשרם במשך הלילה מבלי להשאיר ממנו עד בוקר, ואחרים אשר היו נשרפים כליל, הכל לפי סוג הקרבן.

השלב הראשון של ההקרבה היה שטיפת ידי הכהן. הכהן נהג לעשות חור באדמה כקערה, ולעיתים השתמשו בקערת עץ או חרס. הוא הניח עלים צעירים של בננת בר בתוך הקערה, לאחר מכן מילא את הקערה במים והניח בתוכה שלושה דגים קטנים או אבנים קטנות שנלקחו מהמעיין. על הכהן היה לשטוף את ידיו רק במים אלו ("וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה, וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם. וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם; שמות ל', יז-יח).

החיות והציפורים אשר נבחרו להקרבה נבדקו על ידי הכהן והיו צריכות להיות ללא כל מום ופגיעה פנימית או חיצונית. חתך קטן בקצה האוזן של הקרבן הפך אותו לבלתי כשיר להקרבה.

לאחר השחיטה אשר נעשתה מחוץ למזבח היו פושטים את העורות של בעלי החיים שהוקרבו. איברים מבעלי החיים שנזבחו, כמו הלב, הכבד והלשון, הונחו על המזבח והכהן התיז עליהם את הדם. הכהנים היו מתיזים את הדם על המזבח וכן מניחים אותו על המזבח בתוך כלי, אולם לעולם לא אוכלים את דם הקרבנות, ובכלל לא אוכלים דם ("כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשׁוֹתֵיכֶם; ויקרא י"ז, יא). לאחר סיום ההקטרה, חל איסור חמור על הבאת שאריות הקרבן לבית.

קרבן נפוץ ומקובל היה קורבן להצלחת הציד. קרבן אחר היה ה"ארטה לואי לם". קרבן זה הוקרב כאשר ילד נולד כשהוא מהול. הכהן היה אומר: "ילד זה הביא סימן מהאבות הקדמונים של מילה של ימים עברו". לאחר מכן חגגו בהקרבת תרנגול לבן ושתו יין שתסס. במקרה שהילד נולד כשאינו מהול, הקריבו קרבן ביום השביעי להולדת הילד. במעמד זה שחטו תרנגול ופרגית והתינוק הועבר בסלסלה של ענבי בר שלוש פעמים על ידי הכהן. למחרת, היום השמיני, נהגו יום חג ושתו 'זו' (בירה) עם חברים וקרובים למשך כל היום. רק אחר יום זה האב יכול לשוב לעבודתו. מנהג נוסף ביום השמיני היה שהכהן ניקב חור בשתי אוזניו של התינוק, ונתן לו את ברכתו ואת השם שילווה אותו במשך חייו. טקס זה נקרא בפי העדה "מילת האוזן", ללמדנו שהוא בא להחליף את מצוות המילה אשר הפסיקה להתקיים בשלב מסוים בהיסטוריה.

 

כהנים וקבורה

לכהנים היה תפקיד גם במקרים של פטירה. הכהן לא היה מכין את הקבר לנפטר אולם לפני כריית הקבר הכהן היה מחלק את החלקות לקברים ומקדש אותם. כך היה אומר: "אלה אשר מתחת לארץ, פנו דרך, כי מנשה, בעל הקרקע, עתיד לבוא". כשעמדו לקבור את המת, הכהן היה קורא בשמו של האדם שעומדים לקבור ובשם סבו שעל שמו נקרא.

במקרה של מחלה, הכהן נקרא לברך את החולה ולהביא קרבן עבור רפואתו. בזמן הקרבת בעל החיים הכהן היה מדקלם את מילות התפילה הבאות: "הא-ל הכל יכול, הנמצא בכל מקום, היודע כל, אבינו שבשמים, קבל ברצון וענה לזאת". מיד לאחר שסיים לדקלם הכהן היה שוחט גדי או תרנגול ומורח את דמו על אוזנו, גבו ורגליו של החולה, תוך אמירת פסוקים ותפילות. אם כל המשפחה היתה חולה, הכהן היה מורח את הדם על פתח הבית ולא על גוף החולה ("וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית; ויקרא י"ד, יד). בעל החיים שבו השתמשו לקרבן היה משתנה לפי החולה ומחלתו.

כאשר היה נגע צרעת באדם, הכהן היה מטהר את האדם על ידי כך שהוציא אותו אל מחוץ למחנה. לאחר חזרתו הוא ליווה את האדם לטבילה ולהקרבת קרבן ("נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן"; ויקרא י"ג, ט). הכהן היה מטפל גם בכוויות ("אוֹ בָשָׂר, כִּי-יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת אֵשׁ, וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה, וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן; ויקרא י"ג, כד).



 

קרבן פסח ושעיר לעזאזל

אחד הקרבנות המעוררים פליאה, שלהם דמיון רב לקרבנות על פי התורה, הוא קרבן פסח. זקני העדה יודעים לספר על הקרבת הקרבנות בכלל ועל קרבן פסח בפרט. קרבן הפסח נקרא בפיהם "הלנקל". הם הקפידו בקרבן זה שלא לשבור את עצמותיו. לאחר אכילת הקרבן הם נהגו ללקט בזהירות רבה את העצמות של קרבן הפסח לתוך תיבות עץ או במבוק וכל הקהילה היתה יוצאת יחד לקבור את העצמות ("לֹא תוֹצִיא מִן-הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה, וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ"; שמות י"ב, מו).

קרבן אחר שיש בו דמיון רב לקרבנות המופיעים בתורה הוא הקרבת שעיר לעזאזל. השעיר לעזאזל שימש בעיקר עבור מחלות חמורות. השעיר לעזאזל היה בדרך כלל עוף או עז, והכהן התוודה על כל חולשותיו של החולה. אחר כך לקחו את השעיר לעזאזל החוצה מתוך הכפר ושילחו אותו בחיים ליער או לשדה, כשהוא נושא עליו את מחלותיו של החולה ("וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושילח ביד איש עיתי המדברה; ויקרא ט"ז, כא).

 

תפילותיהם של הכהנים

תפילות רבות היו שגורות בפיהם של הכהנים, תפילות אשר עברו מדור לדור וביטאו בעיקר את האמונה בה' אחד, א-להי אבותם מנשה. התפילות המיוחדות אשר נמסרו מאב לבן ליוו את הקרבנות השונים ואת האירועים המיוחדים בחייהם של בני השבט. כמעט לא היו אירועים בחיי הפרט או הכלל שלא היו מלווים בתפילותיהם של הכהנים. הם התפללו כדי שלמשפחה יהיו ילדים רבים וביקשו שיזכו לחיים ארוכים, לניצחון במלחמות, להצלחה בציד ובחקלאות וכן להינצל ממחלות מסוכנות.

אחת התפילות המסורתיות אשר נאמרה בעת הקרבת הקרבנות היתה כך: "פתיאן (השם, במיזו), אנו, בני מנסיה, מציעים לך דם של בעל חיים, א-להי אבותינו, א-להי אמותינו, ענה לזבחנו". הם נהגו לשיר ולהזכיר את האב מנשה לפני כל קרבן ומנחה.

הכהנים היו מבטאים את שם ה' רק בעת תפילה, קרבן או שבועה, וכך מסרו הכהנים לבניהם: "בני אל תישא את שם האל לשווא. אני כהן אמת של מנשה אך אני הוגה את שם האל רק בבוא העת. שם האל הוא י-ה אך אל תישא אותו לשוא".

הכהנים היו דואגים גם לשלומם של בני השבט, וכאשר אלו היו יוצאים לדרך ועוברים מכפר לכפר הכהנים היו אומרים מעין "תפילת הדרך": "הנה בני מנסיא יוצאים לדרך, הסתלקו הרוחות הרעות". כאשר בני מנשה עמדו להתיישב במקום חדש הכהנים היו אומרים: "נופלים מהשמים מעל, זורמים דרך הנהרות לימים, לא ניתן לעשות דברים רעים לבני מנשה, כי ה' בשמים מעל אסר". גם לפני זריעת חלקת שדה חדשה, הכהן היה מסמן את ארבע פינות השדה ומברך את הקרקע: "אבינו שבשמים, אנו בני מנשה עדיין קיימים ובאים לעבד חלקה זו, אנא ברך אותה וסלק מעל דרכנו כל המזיקין וברך את יבולנו". לכהנים היו שירים ותפילות רבות וביניהם: "ענני ענני הוי יה, ענני ענני השוכן בהר המוריה, ענני ענני השוכן בים סוף הידוע, ענני ענני השוכן בהר סיני, ענני ענני השוכן בהר ציון, אני הכהן הלוי ענני יה ענני".

 

לא מהסביבה

קשה להבין נוהג זה של הקרבת קורבנות בחבל ארץ רחוק זה, ללא מסקנה ברורה שמדובר על שבטי ישראל אשר לאחר גלותם המשיכו את המסורת אשר ראו עיניהם במקדש בהקרבת הקרבנות. יש לדעת שהקרבת קרבנות לא היתה דבר שבשגרה באזורי מיזורם ומניפור. ההינדים במקום או הנוצרים והמוסלמים אינם רגילים בכך ואף אינם מכירים קרבנות מה הם. רק שבטי המיזו, כלומר השבטים הטוענים להיותם צאצאים לשבטי ישראל, נהגו להקריב קרבנות.

כידוע, עם ישראל התרחק מעשית ונפשית מעולם הקרבנות. אלה לא תופסים מקום מרכזי בעבודת ה' של כל יהודי. נדמה ששמירת מצווה זו בקפידה על ידי כוהני בני מנשה כחלק משמעותי בחייהם הדתיים מהווה סימן וסמל לקשר של בני מנשה לעם ישראל, ולצורך לקיים את מצוות ו"שבו בנים" ואת השבת העבודה.



rabanim@ots.org.il

תמונות: אליהו בירנבוים