לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ברזיל, אמזוניה

על גדת הנהר הגדול

מחבר: הרב אליהו בירנבוים

מתוך המדור "יהודי עולמי" בעתון "מקור ראשון"

תוכן המאמר:
שפה ספרדית-מרוקנית עתיקה, החקייטו, שורדת בקהילה היהודית של בלם, עיר גדולה בפתחו של האמזונס. סיפור של מאתיים שנה

 ברזיל, אמזוניה

במאמר זה נתאר את העבר והווה של הקהילה היחידה בעולם, בה ממשיכים עדיין לדבר את שפת ה"חקטייה". אינני בטוח ששפה זו מוכרת לרוב הקוראים. אני לעצמי, לא נחשפתי לקיומה של שפה זו עד ביקורי האחרון בעיר בלם (ההיגוי המקומי של בית לחם) או בלם-דו-פארה אשר בצפון ברזיל בפתחו של נהר האמזונס, הנהר הארוך והרחב ביותר בעולם. העיר בלם שוכנת על גדות נהר האמזונס והיא העיר הגדולה והמרכזית של מדינת פארה בברזיל.

לקהילה היהודית בבלם שבארץ האמזונס יש היסטוריה עשירה של יותר מ-200 שנה. היא הקהילה העתיקה ביותר בברזיל בעת החדשה והקהילה היהודית המאורגנת הראשונה במדינה (למעט הקהילה קצרת הימים שהיתה במאה ה-17 ברסיפה, שהתפזרה לאחר שהפורטוגזים שבו וכבשו את האזור).

הקהילות היהודיות היחידות אשר נותרו כיום באזור האמזונס בברזיל הן הקהילות של בלם ומנאוס. הקהילה הראשונה היא הגדולה מבין שתיהן ומונה כ-400 משפחות, בעוד בקהילה במנאוס יש כ-180 משפחות יהודיות. אולם בעבר היו קהילות רבות אשר פרחו לצידי נהר האמזונס בכפרים שונים כגון: מאוה, יטאקואטיארה, אלנקר, אובידוס, סנטרם ועוד. השמות המופעים על גבם של מצבות בבתי קברות לאורך נהר האמזונס ובבית הקברות העתיק בבלם מלמדות על נוכחות של יהודים שהגיעו ממרוקו לברזיל החל מראשית המאה ה-19 באזור. שמות המשפחה אזולאי, אסייג, בנג'יו, בן זקן, בן שימול, בן דהן, בן הרוש, מדינה, סבא, צרויה, זגורי ורבים אחרים המופיעים על גבי המצבות הם זכר ליהדות פורחת שכיום הצטמצמה מאד ומנסה לשמור על הגחלת של דור המייסדים של הקהילה.

 

 

מצב היהודים במרוקו

סיפורם של היהודים המרוקאים של האמזונס החל בשנת 1492 בחצי האי האיברי. היהודים הספרדים, שנרדפו על רקע דתי על ידי האינקוויזיציה, אולצו להמיר את דתם ולהשאיר מאחוריהם מאות שנים של תרבות יהודית בספרד. מלך ספרד הוציא צו גירוש ב-31 במרץ 1492 וכעבור ארבע שנים עשה כך מלך פורטוגל. היהודים יצאו לגלות נוספת ונפוצו בכל רחבי תבל. רבים מיהודי ספרד ופורטוגל עברו להולנד, לונדון, מצרים, טורקיה, יוון, מדינות הבלקן, ורבים אחרים מצאו מפלט בצפון אפריקה, בעיקר במרוקו, שם חיו 12 דורות. בראשית הדרך, היו החיים במרוקו שלווים וטובים, ללא הרדיפות שמהן סבלו בחצי האי האיברי, אך כעבור זמן הם יצאו לגלות חדשה.

בשנת 1810, החלו ראשוני היהודים לעזוב את מרוקו בחיפוש אחר הארץ המובטחת החדשה; זו נמצאה בארץ האמזוניה בברזיל ובמיוחד בעיר בלם. אקלים כלכלי מדכא, שטף של הגירה ספרדית למרוקו שאיים על המשרות המעטות, הגירה של יהודים מדרום מרוקו שברחו מתנאי יובש ומחלות אל הערים הגדולות - אלו גרמו להגירה המונית באמצע המאה התשע עשרה של צעירים יהודים, בעיקר מהעיירות הצפוניות הצפופות, שיצאו לחפש את מזלם באגן האמזונס של דרום אמריקה.

הם יצאו בכוונה לנסוע לתקופה קצובה ולשלוח כסף חזרה למשפחותיהם הסובלות, וכנראה גם חלמו על הרפתקאות בעולם הגדול, ובמיוחד במקום כל כך יפה, מסתורי וטרופי כמו אגן האמזונס. הכספים נשלחו, אך החזרה התמהמהה לעיתים. הקהילה בבלם הוקמה על ידי יהודים אלה שבחרו להישאר בארץ החדשה.

צריך גם לציין שיהודי מרוקו, היו רגילים במעברים בתוך המדינה ומחוצה לה, בגלל חוסר היציבות של החיים במרוקו. היהודים היו רגילים לארוז ולעבור מעיירה לעיירה או אפילו לצאת מהמדינה לפי הצורך. לפעמים מטרת נדודים אלו היה להימנע ממגפות ומחלות (בעיקר חולירע) או לברוח מסולטאן או איזור מלחמה (כמו ההגירה של 1844 של שליש עד חצי מהאוכלוסייה היהודית של טנג'ר לקדיז וגיברלטר, מתוך ציפייה להתקפה צרפתית וכן המלחמה בין ספרד ומרוקו בשנת 1870) או בגלל נישואין בין משפחות בערים מרוחקות בתוך או מחוץ למרוקו.

במאה התשע עשרה (1862), ה"אליאנס איזראליטה אוניברסל" (ארגון כל ישראל חברים – כי"ח) הקים בתי ספר במרוקו, שעודדו לימודי מקצועות יצרניים ושפות לצעירים היהודים כפתרון לעוני המתפשט. אנשי אליאנס עודדו צעירים ומשפחות לחפש את עתידם בעולם החדש ורבים עזבו בעיקר לאן שראו שהסיכוי לעושר הוא הגדול ביותר: לריו דה ז'נירו, לקראקס, לאנגליה; אבל ראשוני המחפשים את מזלם בעולם החדש עזבו לבלם על פי האמזונס.

בתחילה הם הגיעו במסעות ארוכים של שלושה חודשים, על גבי ספינות איטיות. עם הגעת ספינות הקיטור לברזיל, אורך המסע הצטמצם לשלושה שבועות 'בלבד' ונפח ההגירה גדל פלאים. כעת גם מסעות חזרה למרוקו, עם העושר שהצטבר, הפכו להיות פרקטיים. עושרם של הבנים השבים היווה ניגוד בולט לעוני המשווע בבית, דבר שדרבן בנים נוספים לחפש את "אלדורדו" של האמזונס (זהב האמזונס) ואגב כך להשאיר מאחור אוכלוסיה בעלת דומיננטיות נשית מובהקת.

ראשית סיפורה של הקהילה בבלם
ראשני היהודים הגיעו אפוא לבלם בראשית המאה ה-19, בחיפוש אחר אופקים מסחריים חדשים. גל שני של הגירה החל בשנת 1850, בעת ה'בהלה לגומי', והגל השלישי היה בראשית המאה ה-20, לאחר שקיעת הסחר בעצי הגומי, מתוך רצון לברוח ממרוקו ולהצטרף למשפחות יהודיות שגרו במקום.

ההיסטוריון היהודי סמואל בן שימול אשר כתב וחקר את יהודי האמזונס, כותב בספרו "ארץ האמזוניה" שיותר מאלף משפחות הגיעו ממרוקו בין 1810 ל-1930. חלק מהמגרים הגיעו מלכתחילה בליווי משפחותיהם ואחרים הגיעו בגפם, לנסות את מזלם ולצרף אליהם מאוחר יותר - לאחר חודשים ולעתים שנים - את בני משפחתם. אחת ההוכחות המעניינות לגלגולם של יהודים מספרד למרוקו ומשם לארץ האמזוניה ובלם הוא ספר תורה עתיק בן יותר מ-400 שנה הנמצא בבית הכנסת של מנאוס. מקורו של הספר בפורטוגל, משם הגיע לטנג'ר אשר במרוקו ובמאה הי"ט - למנאוס שבברזיל.

 

הרוכלים הראשונים

היהודים אשר הגיעו מצפון מרוקו יצאו מארץ צחיחה ומדברית לאגן הניקוז הגדול ביותר בעולם, לאזור שנחשב לאחד היפים ביותר בעולם, שהיה אז בתקופה משגשגת של הפקת תרופות וחומרים נוספים מלב הארץ. ראשונים הגיעו צעירים אשר התפרנסו בעיקר ממסחר בתוך הג'ונגלים של האמזונס. הם עברו בסירות בנהר וקנו מילידי המקום עורות ופרוות של בעלי חיים, אגוזי המלך ועוד מתבואות הג'ונגל כדי למוכרם בעיר ובדרכם מכרו לבני המקום מאוצרות העיר - בדים, כלים ודברי מאכל.

אחרי באו המשפחות, שנכנסו ללב הארץ במימון של מעסיקים יהודים שחיו בבלם ומנאוס, והתיישבו בכמה ערי-שדה לאורך נהר האמזונס ויובליו. הם היו ה"רגטואס" (מוכרים נודדים) הראשונים ביערות האמזונס. במשך הזמן התפתחו קהילות יהודיות, בתי הכנסת היו בבתים פרטיים והוקמו בתי קברות יהודיים בכל רחבי יערות האמזונס. החיים היהודיים המתפתחים בלבו של אזור האמזונס השפיעו על התרבות והכלכלה ועל כל מי שבא איתם במגע.

במשך השנים, היהודים הצעירים והרווקים אשר נשארו לאורך נהר האמזונס אבדו את זהותם היהודים והתבוללו. ניתן למצוא עד היום צאצאים ביולוגים ליהודים אלו, אשר ילדו ילדים מבנות המקום וילדיהם הם בעלי פנים אינדיאניות, צבע עיניים ושער בהיר ושמות יהודיים כגון לוי, שמואל, יעקוב ודוד. על תופעה זו סיפרנו בהרחבה באחד מהמאמרים הראשונים בסדרה זו.

היהודים אשר בחרו לחיות בקהילה ולשמור על יהדותם וזהותם התקבצו כולם בעיר בלם כדי לתת חינוך יהודי לבניהם ולשמור על מסורת ישראל, כאשר לא אחת נדרשו האבות לנסוע לתקופות ארוכות לאורך הנהר כדי לשמור על מקור פרנסתם.

מ-1850, במהלך שנות השגשוג של תעשיית הגומי, החל גל נוסף של הגירה יהודית לאמזונס. יהודי מרוקו החלו לקבל מכתבים ובקשות מקרובי משפחותיהם שבהם הם כתבו על יתרונות הארץ ועל העושר שרבים יכולים להגיע אליו. הפעם, בניגוד לגל ההגירה הקודם, עברו משפחות שלמות לאזור.

תקופת "תור הזהב" של יהודי בלם, החלה בשנות ה-70 של המאה ה-19. זו הייתה תקופה חשובה בתולדות העיר בלם, תקופה שבה העיר עברה תהליך של בניה והתפתחות, בזכות הפריחה הכלכלית שהביאה תעשיית הגומי. זרים נמשכו לאפשרות להתעשר בתעשיית הגומי אבל הם נמשכו לעיר גם משום שהייתה עיר באמזונס, עיר שונה ובעלת איכויות של עולם טרופי. היהודים היוו חלק חשוב מהזרים שנמשכו לעיר, הם היוו מעין "מעמד" בפני עצמו ולבטח קבוצה אשר תרמה רבות לפתוח העיר. זו הייתה תקופה של שגשוג, עושר ותקוות חדשות.

אולם העושר המופלג לא האריך ימים. האנגלים פיתחו בדרום מזרח אסיה, בעיקר במלזיה, מטעים של עצי גומי אשר היו מטופלים היטב ומהם הנפיקו גומי בדרכים יותר משוכללות מאשר סביב האמזונס. בעקבות פיתוח מטעים אלו, צנחו בראשית המאה העשרים מחירי הגומי בכל העולם ותעשיית הגומי של האמזונס התרסקה. יהודי האמזונס עברו לשדות ירוקים יותר במקומות אחרים, בצפון או דרום אמריקה; אחרים שבו למרוקו, כשפרק ההרפתקנות מאחוריהם.

אחד מוותיקי הקהילה, מר חיים אלמשקני, סיפר באוזניי על הגעת אביו בגל האחרון של ההגירות לבלם בראשית המאה ה-20: "אבי, זכריה אלמשקני, נולד בעיר סאלא שבמרוקו ב-20 בינואר 1890. בגיל 18 הוא הגיל לברזיל עם יהודים נוספים, ב-1908. בתחילת דרכם הם היגעו לאכסניה של מהגרים. בבית זה עברו יהודים רבים והוא שימש גם כמקום תפילה".

בית הכנסת "שער השמים" היה הראשון שהוקם בבלם. הוא נחנך ב-1824. כעבור כמה שנים נוסד בית הכנסת "אשל אברהם". הקהילה היהודית הרשמית נוסדה ב-1830.

בראשית דרכם, בתי כנסיות אלו פעלו באופן סודי. היהודים נפגשו בבתים פרטיים וצייתו לצו האימפריאלי שלא אפשר למוסדות לתפקד כמקומות פולחן, אלא רק כבתי מגורים משפחתיים לא רשמיים. המצב הזה נמשך עד שנת 1889, בה אושר בברזיל חוק חופש הדת.

מדוע נבנו שני בתי כנסת בקהילה אחת? כמו בבדיחה הידועה, אכן היה צורך בשני בתי כנסיות, עקב הפילוג הפנימי שהיה בין המהגרים היהודים ממרוקו. במרוקו חיו יהודים אלפי שנים קודם שהגיעו היהודים שגירשה ספרד בימי האינקוויזיציה. היהודים החדשים אשר הגיעו למרוקו מספרד ופורטוגל, דיברו ספרדית נוסף על ערבית והיו שונים מהיהודים שמוצאם ממרוקו. היהודים מספרד קראו ליהודים המקומיים "פורסטרוס" (זרים) כי הם לא השתייכו למגורשי ספרד, וכשהם הגיעו לבלם ההבדל הזה עדיין ניכר, לכן הוקמו שני בתי כנסת. אחד פעל על פי המסורת הספרדית ודיברו בו ספרדית והאחר פעל על פי המסורת המרוקאית אשר הביאו עימם היהודים מארץ מוצאם.

 

מי שמע על שפת החקטייה?

היהודים בבלם, מדברים עד היום חקטייה, דיאלקט יהודי המשלב בין ספרדית, לאדינו, עברית וערבית מרוקאית. בכדי להבין את מקורה של שפה ייחודית זו, עלינו להבין את מסלול נידודם של יהודים מספרד ופורטוגל למרוקו ואת הצורך שלהם לשמר את הספרדית והלאדינו מצד אחד ולאמץ את הערבית מצד שני. ממרוקו, המשיכה החקטייה לנדוד לבלם בברזיל ביחד עם המהגרים.

החקטייה איננה שפה תקנית ומלאה. החקטייה היא "דיאלקט", מעין שפה לתקשורת פנימית לאנשים מ"שלנו". כאשר יהודים רצו לדבר בינם לבין עצמם מבלי שאנשי המקום יבינו את תוכן הדברים דיברו בשפת הסתרים, הלא היא החקטייה. השפה לא הייתה שימושית לכל דבר ועניין אלא רק לנושאים ותחומים מסוימים בהם היהודים רצו לתקשר ביניהם. אולי צריך לומר שיותר משפה חיה ויום יומית, החקטייה הייתה שפה חברתית להעברת מסרים, ניבים וביטויים, וכמובן חוש הומור, אירוניה וקללות... היהודים במרוקו למרות שדיברו בערבית בשפת היום יום, השתמשו בחקטייה למסחר.

החקטייה הולכת ונעלמת מהנוף של הקהילות היהודיות בעולם. כיום משתמשים בניב זה רק בארץ האמזוניה ובמספר מצומצם של ערים קטנות במרוקו, הסמוכות לחצי האי האיברי.

כשפות אחרות, גם החקטייה לא משמשת רק לתקשורת בין אישית, אלא מהווה מקור לגאווה והשתייכות. עבור היהודים מצפון מרוקו החקטייה מהווה מקור נוסף שקושר אותם לעברם במרוקו ואפילו לספרד שלפני הגירוש, במרחק של יותר מחמש מאות שנה. קשה לתאר עד כמה בני הקהילה בבלם גאים בדברם שפה זו ועד כמה הם שמחים בכך שהם מצליחים לשמר את השפה. ביושבי עם זקני העדה בבלם ראיתי את השמחה בעיניהם כל פעם שהזכירו ביטוי בחקטייה.

 

מרוקו זה כאן

בקהילה היהודית בבלם יש כיום כ-450 משפחות יהודיות. שני בתי הכנסת קיימים ופעילים בשבתות ובימי החול.

זהותם של היהודים בבלם היא לדעתי חידה מעניינת. מצד אחד ניתן לומר ללא כחל וסרק שהתרבות המרוקאית בבלם עדיין חיה ונושמת ומהווה חלק משמעותי של זהותם היהודית של מבוגרים וצעירים כאחד. המנהגים, המאכלים המנגינות המרוקאיות נשמרות בקפידה ומהוות מקור לגאווה קהילתית. אולם גם היותם בני האמזונס מקבל מקום: גם זהות זו תורמת מנהגים, תרבות ומאכלים ייחודיים שגם בה גאים בני הקהילה.

אפילו המאכלים המקובלים על העדה המרוקאית מימים ימימה כגון החמין (הדפינה) והקוסקוס מקבלים תיבול מקומי. בחמין לכבוד שבת, הם משתמשים בסוגי קטניות ותפוחי אדמה של הג'ונגל. גם בהכנת הקוסקוס הנקרא בפיהם "קוסקוסו" משתמשות הנשים לא בקמח רגיל, אלא בקמח שורש הגדל בג'ונגל בשם מנדיאוקה המשמש כמאכל המרכזי של האינדיאנים במקום.

אולם למרות הניסיונות העקשיים של היהודים לשמור על מסורתם ודתם, תופעת ההתבוללות לא פוסחת על בני הקהילה. בביקורי ישבתי ארוכות עם מנהיגי הקהילה ושמעתי את דאגתם העיקרית: "כיצד לשמור על עתידה של הקהילה"? הקהילה מבינה היטב שעליה לחדש את פניה ולא להישאר בהיסטוריה הייחודית שלה בלבד. לא שפת החקטייה ולא המאכלים המרוקאים הם הערובה להמשך קיומה של הקהילה.

למרות שאין בקהילה בית ספר יהודי כלל וכלל, לא בית ספר יומי ולא בית ספר משלים (בבית חב"ד המקומי יש רק גן ילדים יהודי), היהודים רואים צורך להשקיע בבני הדור הצעיר ולפני שנים רבות הוקמה תנועת נוער מקומית "קדימה" אשר לאחרונה אף הצטרפה לשורותיה של בני עקיבא העולמית והפכה ל"קדימה – בני עקיבא". בתנועה זו משתתפים כ-200 צעירים אשר כל שבת נפגשים ולומדים על זהותם היהודית והציונית.

 

יהודי או שניים?

אחת הדילמות הקיימות בבלם ובעולם היהודי בכלל, היא שאלת היחס למשפחות אשר אחד מבני הזוג איננו יהודי. בכדי להבין את הרקע הנפשי לזוגות כאלה חשוב לדעתי להבין את ההבדל הבסיסי בין התבוללות לנישואי תערובת. התבוללות היא איבוד הזהות העצמית ואימוץ תרבות או דת אחרת. נישואי תערובת הם נישואין שלא על פי ההלכה היהודית עם נשים או גברים שאינם יהודים ובדרך כלל גם אינם בעלי זהות יהודית.

בעולם המודרני ובעיקר בעולם הפוסט מודרני, אנו עדים לתופעה מעניינת ומפתיעה. יהודים המתחתנים בנישואי תערובת, לא מתבוללים. במילים אחרות, לא פעם כאשר יהודי מתחתן עם אישה שאינה יהודיה (או להיפך) הוא מחליט שלא לעזוב את יהדותו וזהותו. וכך נוצר מצב בבלם, כמו במקומות רבים אחרים, שבן למשפחה יהודית מתחתן עם בת זוג שאינה יהודית אבל ממשיך לבוא בכל יום שישי לקבלת שבת ולעיתים אף במשך כל ימות השבוע לבית הכנסת.

הקהילה בבלם מתלבטת בדבר יחסה ליהודים אלו. עד כמה לקבל אותם? האם לקרב אותם - ואת בנות זוגם וילדיהם? האם צירופם לקהילה יחליש או יחזק את הקהילה? או בשפתם של בני הקהילה: "האם לאבד יהודי אחד או להרוויח שניים"?

כמובן שבמידה ומשפחות אלו יצורפו לקהילה, יצטרכו בני הזוג הלא יהודיים לעבור בשלב מסוים גיור כהלכה. נשיאת הקהילה בבלם, הגברת יאנה פינטו, עורכת דין חשובה בעיר, אמרה לי בנושא זה: "אנו יכולים בקלות לעבור לתנועה הליברלית, אבל אנו רוצים להמשיך את דרך האבות שלנו, גם אם דרך זו היא הקשה יותר, אנו מאמינים בה".

אין ספק שהקהילה היהודית בבלם עומדת בפני אתגר חשוב וקשה. האתגר איננו כיצד להיות יהודי טוב בירושלים או בבני ברק אלא כיצד להמשיך להיות יהודים בג'ונגל של האמזונס. בטוחני שהרצון הכן ואמיתי של בני הקהילה ביחד עם סייעתא דשמיא בבחינת "לא אלמן ישראל" יביאו למציאת הדרך הטובה והיצירתית להמשך הקיום היהודי עוד 200 שנה ויותר על אדמת ברזיל והאמזונס.

rabanim@ots.org.il

תודתי נתונה למר דוד סלגדו (אלמליח) מאגודת "שבי ישראל" על עזרתו במידע חשוב להכנת מאמר זה. סלגדו, יליד אזור האמזונס, גר במשך שנים בבלם והכין סרט דוקומנטרי על יהודי האמזונס.