לחץ כאן לתצוגת הדפסה

אתיופיה (3)

חיבוק הלכתי לאחים כהי העור

מחבר: הרב אליהו בירנבוים

מתוך המדור "יהודי עולמי" בעתון "מקור ראשון"

תוכן המאמר:
בלי תלות בממצאי חוקרים ומלומדים, פסיקתו של הרב עובדיה יוסף כי 'ביתא ישראל' יהודים הם הביאה למעורבות העמוקה של מדינת ישראל. וגם: הפלאשמורה והמחנה. כתבה שלישית ואחרונה

אתיופיה (3)

לאחר שהסברנו בשבועות הקודמים מעט על הרקע ההיסטורי של יהודי אתיופיה, ננסה להסביר בקצירת האומר את העמדה הרבנית בדבר מעמדם ההלכתי של יהודי אתיופיה. רובם ככולם של הפוסקים נמשכים אחרי פסק ההלכה הידוע והמפורסם של הרדב"ז, ראש רבני מצרים במאה ה-16 ואחד מגדולי הפוסקים בכל הדורות, הקובע בתשובותיו כי "היהודים הדרים בארץ כוש הם מזרע ישראל משבט דן בלי ספק שגלה קודם הבית השני".

 
דעותיהם של פוסקי דורנו בדבר יהדותם של בני קהילת ביתא ישראל נחלקות, כדרכן של מחלוקות הלכה, לשלושה ראשים. יש המחמירים, ובהם שני הפוסקים המנוחים הרב אליעזר וולדינברג (בעל "ציץ אליעזר") והרב משה פינשטיין, המעמידים בספק את מעמדם היהודי של בני חבש ומחייבים את בני העדה לעבור גיור בבואם בקהל ישראל; יש המקִלים, כגון הרב עובדיה יוסף, הסובר שאין ספק ביהדותם כלל וכלל ודינם כישראל לכל דבר ("אתה הראת לדעת שהיהודים הפלשים דינם כישראל לכל דבר ואינם צריכים טבילה להיכנס בקהל ה' ואין לנו לחוש כלל לשמא נתערבו בהם גויים שגדולה החזקה"); והעמדה השלישית היא דרכה של הרבנות הראשית לאורך השנים, המצריכה "גיור לחומרא" בשל הספקות השונים בדבר יהדותם וייחוסם של בני העדה ובשל החשש מהתערבות נוכרים בתוכם.
 
לעיתים החומרא היא גם קולא, שהרי אם מדובר ביהודים לכל דבר מתעוררים חששות אחרים, כאשר דיני הנישואין והגירושין שלהם אינם תואמים את המסורת ההלכתית. וכמו שכותב במפורש הרב אליעזר וולדינברג: "כל מה שנחוש עליהם שהמה יהודים הבעיה מחמירה מכמה פנים ביותר... ומאידך כל כמה שיתברר אצלנו ביותר שבכלל לא מבני ישראל המה תיפתח לפנינו הדרך ביותר שנוכל לקבלם על ידי גירות כדת וכדין". (ציץ אליעזר, חלק ד', ס' רי"ט).
 
פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בשנת 1973 סללה את הדרך להכרה בבני העדה כיהודים על פי חוק השבות במדינת ישראל ולעלייתם לארץ,לאחר שבמשך שנים ארוכות רק מעטים מבני העדה הגיעו ארצה. בין הפסקים והמכתבים הרבים אשר כתב הרב עובדיה יוסף בנידון הוא כותב:
 
לכן באתי למסקנה, כי הפלאשים הם צאצאי שבטי ישראל שהדרימו לכוש ואין כל ספק שהגאונים הנ"ל שקבעו שהם משבט דן חקרו ודרשו והגיעו למסקנה זו על פי עדויות וראיות מהימנות ביותר... וגם אני הצעיר בשבטי ישראל חקרתי ודרשתי היטב בענייניהם... והחלטתי לפי עניות דעתי שהפלשים הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה והתבוללות ולהחיש עלייתם ארצה ולחנכם ברוח תורתנו הקדושה ולשתפם בבנין ארצנו הקדושה ושבו בנים לגבולם.
 
אולם צריך לומר שלפסיקתו של הרב עובדיה יוסף קדמה פסיקתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי הראשון במדינת ישראל, אשר התייחס לסוגיית יהודי אתיופיה וקבע כדרכו יסודות ועקרונות בנושא זה אשר הפכו לבסיס לעמדת הרבנות ומדינת ישראל בנושא.
 
למרות שהרב הרצוג הסתפק בכתביו האם בני הפלאשים הם "מזרע ישראל או צאצאי גרים", הוא היה סבור שיש "לקרב את הפלאשים למקור ישראל" ולהעלותם לארץ.
 
הרב שלמה גורן, הרב הראשי לשעבר, דן בדבר מעמדם של יהודי חבש וכתב בחוות דעתו בשנת תשל"ד: "כדי למצוא פתרון הלכתי-יהודי לבעייתם של הפלאשים ולצאת מידי ספקות חמורים ביחס לזהותם אם רוצים להעלות אותם ארצה, יש לגייר אותם לחומרא כדת וכדין וע"י כך נוכל להתגבר על הקשיים ההלכתיים, אבל על פי ההלכה שנקבעה ע"י הראשונים הנ"ל חייבים אנו לדאוג להם לחיותם ולפרנסתם כמו ליהודים".
 
הרב שלמה משה עמאר, הרב הראשי והראשון לציון הנוכחי, ממשיך את דרכו של הרב עובדיה יוסף וסבור באופן ברור ששארית יהודי אתיופיה (ה"פלאשמורה") הם יהודים גמורים ויש לפעול למען שיבתם לעם ישראל ומדינת ישראל. במכתב לראש ממשלת ישראל בעבר (אייר תשס"ג) אריאל שרון הוא כתב: "כבר דרשתי וחקרתי ביהדותם זמן רב וכתבתי פסק דין ארוך ומנומק ובו העליתי שהם 'יהודים גמורים' וכן פסקתי שלאחר עלייתם ארצה יש לעשות להם גירות לחומרא כדי להסיר כל ספק".
 
כמו בבוכרה ובפולין
אגב בירור מעמדם של יהודי אתיופיה אני מבקש להעלות נקודה שלא תמיד רגילים לחשוב עליה. בשלל שאלות הלכתיות, ובהן שאלות של זהות ויהדות, שיטות ההסקה ההלכתיות אינן זהות לדרכי המחקר וההוכחות המדעיות. האמת ההלכתית הקובעת על פי מושגים הלכתיים מיהו יהודי אינה תואמת תמיד את האמת המדעית על מקורם של עמים, המבוססת על נתונים היסטוריים, סוציולוגיים, אנתרופולוגיים ולעיתים אפילו על קשרי דם וגזע. בהקשר זה העיר הרב עובדיה יוסף במכתב בשנת תשמ"ה: "ונוראות נפלאתי מה ראה על ככה לדחות דברי גאוני עולם שקובעים בוודאות שאין ספק שהם משבט דן, מפני דבריהם של חוקרים שמטילים ספק ביהדותם - דמי נדחה מפני מי? אתמהה". גם הרב אברהם שפירא זצ"ל כתב באותה שנה: "החלטות הרבנות הראשית אינן מסתמכות על מאמרים או מחקרים של חוקרים ואפילו תורניים או רבניים אלא על דברים של פסקי הלכה. פסקי הלכה למעשה של רבותינו פוסקי הלכות לישראל הם הם עמודי יסוד שעל פיהם אנו חיים ופוסקים הלכות למעשה לדורות ואילו כתבים אחרים הם בגדר השערות".
 
בנושא יהודי אתיופיה עם ישראל ומדינת ישראל קיבלו את עמדת ההלכה בנדון, למרות שהיסטוריונים ואנשי מדע שונים היו סבורים אחרת בקשר למקורה של העדה.
 
אחד הנושאים המעוררים פליאה ואף סימן שאלה ביחס לבני העדה האתיופית הוא צבע עורם הכהה. משום מה, קיים רושם מסוים, שאין לו ביסוס גנטי או הלכתי, שעל בני הדת היהודית להיות בעלי עור בהיר ולא היא. למעשה, הפלאשים היו דומים לבני סביבתם בדיוק כפי שמיעוטים יהודיים אחרים היו דומים לבני סביבתם בתימן, בבוכרה או בפולין.
 
ובאמת, הפסיקה ההלכתית אינה רואה בצבע העור או במראה הפנים סימן כלשהו באשר ליהדותו של אדם. כפי שכתב הרב עוזיאל בעניין אחר: "מעולם לא הרחיקו את מי שהוא מישראל מפני מראהו או צבע עורו שהוא דומה לגויים..". (קובץ בני ישראל, תשכ"ב, ע"מ כ"ה). הרב יעקב ספיר, בעל 'אבן ספיר', כותב על היהודים "הדומים בתוארם ותבניתם לבני הסביבה ובכללם היהודים מהודו ופלשים וכל בני תימן הלא מוחזקים המה ליהודים היותר מיוחסים בעולם ובכל זאת שחורים המה מעט" (חלק ב' ס"ח).
 
כמובן, גם כאשר הרדב"ז קבע שהעדה היא חלק מעם ישראל צבע עורם היה כהה. כבר במשנה במסכת נגעים (פרק ב' משנה א') מוזכר שצבע עורם של בני ישראל משתנה ממקום למקום והוא בעל גוונים שונים: "בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה, רבי ישמעאל אומר: בני ישראל הרי הן כאשכרוע (עץ בעל גוון חום) לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים".
 
מיהם הפלאשמורה
החל משנת 1993 החלו לעלות לארץ בני הפלאשמורה, צאצאי יהודים מ'ביתא ישראל' שהתנצרו באתיופיה במהלך המאה שעברה. בני הפלאשמורה הם יוצאי העדה, אשר במהלך 130 השנים האחרונות המירו את דתם בעקבות הקשיים הגדולים שעמדו בפני העדה באתיופיה. משמעו של השם פלאשמורה הוא "פלאשים מומרים", כלומר יהודים פלאשים שהמירו את דתם (בני העדה רואים בשם זה כינוי גנאי). ככל הנראה, לא נאנסו יהודים אלה ממש להמיר את דתם, אבל תנאי הקיום של יהודי אתיופיה היו קשים מאוד ונחשבו למעין אונס. בין הפלאשמורה קיימות מספר קבוצות: היו מעטים שהמירו את דתם בערים, כדי להתקבל לאוניברסיטאות ולהתערות בחברה; והיו בני הכפר, והם הרוב המוחלט, אשר המירו את דתם מתוך מצוקת הישרדות קשה בקרב הסביבה הנוצרית. בעבר היו מעטים יחסית שהמירו את דתם מתוך השפעה של מיסיונרים פרוטסטנטים אשר פעלו ביניהם.
 
אך קבלת הנצרות לא "הועילה". בני הפלאשמורה המשיכו לחיות בקהילות נפרדות ולא בתוך האוכלוסייה הנוצרית המקומית, שהמשיכה לראות בהם יהודים; מנגד, יהודי אתיופיה הרחיקו אותם ולא נתנו להם לשוב ולהשתלב בקהילותיהם. כך נוצר מעין מעמד ביניים, של מי שאינם שייכים לחברה הנוצרית הכללית ואינם מעורבים עמה, אך כבר אינם חלק מ'ביתא ישראל'.
 
השאלה ההלכתית אשר עמדה לדיון בפני גדולי ישראל היתה האם עקב המרת הדת הם נחשבים ליהודים מומרים או שמא נחשבים לגויים. את הדעות השונות בנידון זה קיבץ הרב מנחם ולדמן בחוברת "בני הפלאשמורה ושיבתם ליהדות לאור ההלכה".
 
הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו והרב שלמה עמאר פסקו שדינם של ביתא ישראל כיהודים ודין הפלאשמורה כדין יהודים מומרים שצריכים השבה ליהדות בדרך של גיור לחומרא, בכדי לאשר את יהדותם ולהשיבם לחיק עם ישראל.
 
כיום כל העולים לארץ מהפלאשמורה זקוקים לגיור לחומרא על פי החלטת הרבנות הראשית, והם עוברים גיור במהלך השנה הראשונה לעלייתם לארץ.
 
סוגיית הפלאשמורה אינה ייחודית ליהודי אתיופיה. יהודים מומרים ואנוסים היו בכל תפוצות ישראל, והפוסקים במשך הדורות קבעו שיש מצווה לקרב אותם ולקבל אל תוך הקהילות את אותם המומרים והאנוסים המבקשים לשוב לדת אבותם. ידועים דבריו של הרשב"ש בתשובתו בדבר האנוסים אשר ביקשו לשוב ליהדותם לאחר המרת דתם על ידי האינקוויזיציה: "ואין ליראו ולבהלו אבל למושכו חסד ומושבע ועומד מסיני הוא וענוש הוא עליהם וכשמקיימם נוטל עליהם שכר ככהן גדול... האנוסים אלו או זרעם אין דוחין אותם... אבל המקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה עליו נאמר אם תוציא יקר מזולל" (ש"ות רשב"ש, ס' פ"ט ושס"ח. ראה גם דבריו של מרן הבית-יוסף בבדק הבית, יו"ד שס"ח, וכן בפתחי תשובה שם, שאימצו את דבריו ולא חילקו בין אנוסים למומרים). הרי לנו ששיבתו של מומר לעם ישראל אינה נתפסת כתהליך של גיור רגיל, אלא כהשבת יהודי בתשובה וכחלק מהערבות הדדית בין יהודי לחברו.
 
הרב מנחם ולדמן חוזר ומדגיש לאורך כל שנות עלייתם של בני הפלאשמורה לארץ שהם "שארית יהודי אתיופיה", ושהתהליך שהם עוברים בארץ הוא לא גיור של גויים או אפילו גיור לחומרא אלא "שיבה ליהדות" כדרכם של מומרים.
 
הקומפאונד בגונדר
כאשר נסעתי לאתיופיה, לא יכולתי שלא לבקר במחנה הגדול המרכז את רוב בני הפלאשמורה הממתינים לעלייה לארץ. הביקור במחנה בגונדר הוא מחזה מיוחד. אלפי אנשים שעזבו את כפריהם מתרכזים סביב המחנה. מספרם מוערך ב-10,000 איש. חלקם נמצאים סביב המקום כ-10 שנים, ואחרים הגיעו בשנים האחרונות. כל משפחה דואגת למגוריה סביב המחנה, המשמש כמרכז חינוכי וארגוני. במקום מתקיימים כל יום שיעורי עברית ויהדות. כל משפחה מקבלת מנת אוכל יומית של עדשים ונשים מיניקות מקבלות במקום ארוחה חמה.
 
שיאה של הפעילות במרכז היא תפילת שחרית המתקיימת מדי יום בשעת בוקר מוקדמת. יותר מ-2,000 איש (!) מתקבצים והולכים לחלל הגדול במחנה, המשמש כבית כנסת. קשה שלא להתלהב מקולות התפילה באמהרית עם מעט מילים בעברית הבוקעת מגרונם של אלפי אנשים, מזקני השבט ועד הצעירים והילדים. אלו שזכו לקבל תפילין מארון התפילין בבית הכנסת או מבני משפחתם בארץ מעוטרים בטלית ותפילין, והנשים הבאות להתפלל לבושות בבגדי לבן מכף רגל ועד ראש.
 
בסיום התפילה, ביקש ממני מנהל המחנה לדבר בפני המתפללים ולברכם. לאחר הברכה, שאלתי את המתפללים למי מהם יש אב או אם בישראל. כמחצית מהיושבים הרימו את ידם. שוב חזרתי ושאלתי למי מהיושבים יש בנים או בנות בארץ. רוב המשתתפים הרימו את ידם. גם מצב זה, בו בני משפחה נפרדו זה מזה, מהווה גורם לרצונם לעלות לארץ.
 
ליד המרכז בגונדר פועל בית ספר יהודי לילדי הקהילה. בבית הספר לומדים הילדים עברית ויהדות. קירות בית הספר וספסליו אינם כה יפים וחדשים, אבל לאחר שישבתי בכיתות שונות התרשמתי מהנושאים הנלמדים ומהמוטיבציה של התלמידים ללמוד.
 
שיבתם של שבטי ישראל בכלל ושל בני ביתא ישראל בפרט מוסיפה גם מימד משמעותי לחיזוקו של עם ישראל ולקיום הבטחת הקב"ה לאברהם שעם ישראל יהיה "ככוכבי השמים לרוב וכחול על שפת הים". מתוך דברי חז"ל והרמב"ם אנו למדים שהמצב ה"נורמלי" של עם ישראל, המאפשר לו לחיות בארץ ישראל במלוא כוחו, הוא דוקא כאשר "כל יושביה (=של הארץ, כלומר כל עם ישראל) עליה" ושבטי ישראל במקומם: "משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות, שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה - בזמן שכל יושביה עליה". (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק י' הלכה ח; בבלי ערכין לב ב).
 
גלות עשרת השבטים של ימי הבית הראשון, בימיו של הושע בן אלה מלך ישראל ובתחילת מלכותו של חזקיהו המלך, השפיעה באופן מכריע על ההיסטוריה של עם ישראל ובעיקר על צמצומו של עם ישראל לשני שבטים בלבד, יהודה ובנימין. גלות זו שינתה באופן יסודי את עם ישראל, ואנו תקווה ששיבתם של שבטי ישראל וביתא ישראל בתוכם תשיב לעם ישראל את כוחו הרוחני והדמוגרפי.
 
יהי רצון שיתקיים בנו וביהודי אתיופיה: "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין הים ובין היבשה, המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה, בעגלא ובזמן קריב".
 
rabanim@ots.org.il