לחץ כאן לתצוגת הדפסה

גרוזיה, טביליסי

יהדות אלפי השנים

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: ערכה הגדול של המשפחה הוא אולי הסוד המשמר את הקהילה היהודית בגרוזיה ומותיר אותה במשך כל הדורות ללא התבוללות. המקומיים רואים בהם אחים לכל דבר, ואפילו הנאצים והסובייטים לא אינו להם רע. יהדות הפלאים

גרוזיה, טביליסי

 

לעיתים קרובות אנו כותבים במדור זה על קהילות חדשות ומתחדשות, או על קהילות שיש להם עבר מפואר אבל עתיד מתפורר. הפעם נכתוב על קהילה יהודית עם עבר ועתיד. קהילה בת כמעט 3,000 שנה של היסטוריה רציפה - וללא התבוללות כלל וכלל.

 

גרוזיה (או כפי שמקובל כיום לומר – גיאורגיה, ג'ורג'יה, או ווריאציות אחרות) יושבת, יחד עם אחיותיה הקווקזיות, ארמניה ואזרבייג'אן, על קו התפר שבין אסיה לאירופה. גרוזיה הייתה לאורך ההיסטוריה צומת דרכים בין אסיה לאירופה, והקהילה היהודית שבה, היא יחודית באופיה ומנהגיה.

 

עוד מבית ראשון

יהדות גרוזיה היא אחת מעדות ישראל העתיקות ביותר בעולם. מסורות רבות מדברות על קדמותו ורציפותו של הישוב היהודי בגרוזיה. על-פי מקורות גרוזינים, התיישבו אבות אבותיהם של בני עדה זו בגרוזיה במאה השישית לפנה"ס, לאחר חורבן בית ראשון וגירוש היהודים מארץ ישראל על ידי נבוכדנאצר. יהודים נוספים הגיעו לגרוזיה לאחר חורבן בית שני. היהודים הראשונים שהגיעו היו ככל הנראה צאצאים של גולי בבל אשר הוגלו מארץ ישראל בשנת 586 לפני הספירה, לאחר חורבן בית ראשון. הטקסט הגרוזיני העתיק ביותר כולל את המשפט הבא: "אז כבש נבוכדנאצר המלך את ירושלים ויהודים שנמלטו ממנה באו אל כארתלי". כארתלי הוא שמו של חבל ארץ בליבה של גרוזיה.

 

כ-50 שנה לאחר גלות בבל כבש כורש מלך פרס את המרחב כולו, כשבבל והקווקז גם יחד תחת שלטונו. כורש אפשר ליהודים לצאת מבבל – לא רק לארץ ישראל, אלא גם לגרוזיה. לאחר חורבן בית שני, הוגלה עם ישראל מארצו על ידי האימפריה הרומית וחלק מהגולים הגיעו לגרוזיה והצטרפו לאחיהם אשר היו שם מתקופת בית ראשון.

 

הרקע ההיסטורי של יהודי גרוזיה מסביר את הקשר העמוק אשר היה קיים מאז ועד היום בין העדה הגרוזינית וארץ ישראל מחד, כמוקד לגעגועים וכמיהה רוחנית, ועם חכמי בבל ומאורח יותר בגדאד לצורך הוראה וההלכה.

 

חלקה של ההיסטוריה היהודית בגרוזיה לוט בערפל ואין עד כה מחקרים היסטוריים על ראשיתה ודרכה של הקהילה. אגדות, סיפורים ומסורות בעל פה, הן חלק אינטגראלי ואף נחוץ לצורך השלמת הפזל ההיסטורי של הקהילה.

 

מסורות בעל פה העוברות בקרב יהודי גרוזיה מדור לדור, מייחסות את מוצאם לעשרת השבטים צאצאי היהודים ממלכת יהודה שהוגלו על ידי נבוכדנאצר.

 

לטענה זו יש גם מעט סימוכין במחלוקת הקיימת בתלמוד (סנהדרין צ"ד, עמ' א') על מקומם של עשרת השבטים: "להיכן גלו? מר זוטרא אמר לאפריקי". יש המסבירים ש"אפריקי" המוזכרת בתלמוד כאן ובמקומות אחרים אינה 'רפקיה' שלנו, אלא 'אבריקי' – שם יווני ל'איבריה', היא מלכות גרוזיה הקדומה. גם ממצאים ארכיאולוגים תומכים בהימצאותם המוקדמת של יהודים בגרוזיה. ליד העיר מצחיתה, נמצאו מצבות מהמאה השלישית הכתובות בארמית ועברית.

 

כאשר שואלים את בני הקהילה היום, צעירים ומבוגרים כאחד על הרקע ההיסטורי הארוך בגרוזיה, הם משיבים: "זו לא אגדה, זו היסטוריה והיא אמת לאמיתה". הם חשים מאד גאים ובטוחים בהיסטוריה המיוחדת שלהם והיא מהווה עד היום חלק מהזהות היהודית החזקה של היהודים בגרוזיה.

 

גיור קווקזי

עם זאת, קיימת גם השערה אחרת באשר למקורם של יהודי גרוזיה. לפי השערה זו, יהודים אלה הם גרים: הם בני העם הגרוזיני-הג'ורג'י, אשר אימצו לעצמם את הדת היהודית, בדומה לכוזרים בימי הביניים ולסובוטניקים בעת החדשה (מה שמעלה מיד את השאלה, האם בהרי הקווקז יש סגולה מיוחדת המושכת ליהדות?). באופן פרדוקסלי, יש מעין תמיכה בטענה זו דווקא על ידי המסמכים של הצבא הנאצי, אשר התלבט כיצד להתייחס ליהודים אלה ודן אותם בסופו של דבר כבני העם המקומי – החלטה שהצילה אותם ממחנות ההשמדה. יצויין, שגם הגויים בגרוזיה התייחסו לאורך כל הדורות ליהודים בני המקום כאחיהם לכל דבר. עובדה זו עשויה לחזק את השערת הגיור, שהרי מדובר באחיהם, אך גם להחליש אותה: לא פעם כאשר קבוצה מקומית מתגיירת, הדבר אינו מתקבל בעין יפה.

 

יהודי גרוזיה מוזכרים גם בספרי מסעות של נוסעים בתקפות ימי הביניים. מרקו פולו, עבר שם בשנת 1272 ומציין "כי היהודים יושבים בטיפליס [=טביליסי] אבל מספרם אינו גדול". רבי בנימין מטודלה, הנוסע האגדי, מונה את יהודי גרוזיה ('ארץ גורון הנקראים גרגנין, היושבים על נהר גיחון, והם הגרגשי...') בין אלה אשר "ראש הגולה נותן להם רשות בכל הקהילות האלו לשום על כל קהל וקהל רב וחזן". הרי לנו עדות שבסוף המאה י"ב כבר היו יהודים אלה תחת השפעת המרכז היהודי בבבל. גם הראב"ד ב"סדר הקבלה" מונה את יהודי "ארץ הגרגשי שנקראת גרגשתאן" ברשימת הקהילות הנאמנות ליהדות הרבנית.

 

קהילה ללא התבוללות

מעטות הן הקהילות שתהליכי התבוללות ונישואי התערובת פסחו עליהם. בין הקהילות הבודדות האלו זוכה הקהילה בגרוזיה למקום כבוד, עד שנדמה שניתן להציג אותה כ"קהילה ללא התבוללות".

 

לאורך הדורות יהודי גרוזיה שמרו על יהדותם במסירות נפש רבה. גם בתקופה שגרוזיה הייתה תחת השלטון הסובייטי ובמקומות אחרים נאסר על היהודים לשמור מצוות ולקיים טכס ברית מילה, יהודי גרוזיה המשיכו בדרכם המסורתית ולא העלו על דעתם להפסיק למול את בניהם כפי שקרה ברוסיה ואוקראינה. אצל יהודי גרוזיה, ברית המילה היה בבחינת ייהרג ואל יעבור. אפשר שיהודים אלה היו מוכנים להמנע מלהביא ילדים לעולם – להפסיק למול לא היו מוכנים.

 

ואכן פלא הוא שיהודים בהרי הקווקאז ובערבות אסיה הצליחו להתקיים ולשמור על ייחודם. מהו סודה של הקהילה בגרוזיה? כיצד הם הצליחו לעמוד באתגרים אשר קהילות אחרות לא עמדו בהם?

 

נדמה שסודם של יהודי גרוזיה טמון בראש ובראשונה במקומה ותפקידה של המשפחה, ה"ג'אלאבי" בלשונם. אופייה של המשפחה היהודית הגרוזינית היא מסגרת מגובשת ומאוחדת. כל בני המשפחה מגדולם ועד קטנם קשורים בטבורם למסגרת המשפחתית. המשפחה קובעת את הנורמות וכללי ההתנהגות. יהודי גרוזיני לא יעלה על דעתו לא למול את בנו, גם בגלל שהמשפחה המורחבת לא תסכים שיהיה בתוכה ילד לא מהול, או להשלים חלילה עם נישואי תערובת. למעשה ליחיד לא היה מעמד חברתי מחוץ למסגרת משפחתו ולכן אדם לא היה עוזב את משפחתו, לא עקב סכסוכים ובוודאי לא על מנת להנשא לגויה. המחיר היה יקר מדי.

 

המשפחה שימשה בעבר ומשמשת עד היום גורם מרכזי בהעברת המסורת היהודית והמנהגים הגרוזינים מדור לדור. גם כאשר מוסדות הקהילה נחלשו מסיבות היסטוריות או פוליטיות, ובתי מדרש ובתי ספר נסגרו על ידי השלטון הקומוניסטי, המשפחה הפכה להיות הסוכנת לדת, למסורת ולרגש הלאומי ולגאווה היהודית של יהודי גרוזיה. עבור המתבונן מבחוץ, הרגיל להפריד בין 'דתיות' לפרמטרים אחרים, ניתן לומר שאיתנות המסורת היהודית נשענת יותר על מחויבות משפחתית מאשר על מחויבות דתית.

 

ואכן, שמירת המסורת היהודית בקרב יהודי גרוזיה חזקה מאוד עד היום. למרות שלא כולם דתיים או שומרי מצוות באופן מלא, הרי שאין חלוקה לדתיים וחילוניים וכולם כלולים בגדר מסורתיים. 80 אחוז מבני הקהילה שומרים כיום על כשרות, וההוכחה לכך הם 5 אטליזים כשרים הפתוחים בטביליסי ושוחט "נייד" העובר בין הכפרים השונים היכן שמתגוררים יהודים כדי לשחוט בשר כשר. מתוך הכרותי עם העולם היהודי, אינני בטוח שיש קהילה יהודית אחרת בעולם עם אחוזי צריכת כשרות כל כך גבוהים. יהודי גרוזיה נוהגים עד היום למלוח את הבשר דווקא בבית, הם לא מוכנים לקבל את הבשר לאחר מליחה ורואים בכך "מנהג המקום".

 

גם הנכוחות בתפילה מרשימה, ביחס לקהילות מסוג זה: הגעתי לבית כנסת ביום חול ומצאתי יותר מ-70 מתפללים בתפילת מנחה ומעריב. בשבתות באים לבית הכנסת מאות מתפללים.

 

למי הכתונת?

נשוב לרגע אל ההיסטוריה של יהדות גרוזיה. כאמור, האגדות רבות הן, אך ביניהן לא ניתן לפסוח על זו המקשרת בין יהודי גרוזיה לסיפור צליבתו של ישו. מסופר כי שליחים מירושלים פנו ליהודי גרוזיה וביקשו שיבחרו מתוכם חכמים שיבואו לירושלים ויקחו חלק במשפטו של ישו. שניים מנכבדי יהודי גרוזיה יצאו לירושלים והם היו נוכחים בעת הצליבה ולקחו עימם את כותנתו של ישו... בשובם לגרוזיה הם מסרו את הכותונת לכנסיה נוצרית בעיר סווטיצחובלי, בה היא מוצגת עד היום.

 

קיומן של אגדות נורציות קדומות משתלב עם ייחודה של גרוזיה בתולדות הנצרות. גרוזיה וארמניה היו המדינות הראשונות בעולם כולו שהפכו רשמית למדינות נוצריות. גרוזיה, שנקראה אז כרתילי או איבריה, התנצרה בשנת 337 לספירה. עד היום רוב עצום של תושבי גרויזה משתייך לכנסייה האורתודוכסית הגרוזינית.

 

מעניין לציין שכאשר שאלתי את זקני הקהילה על אגדה זו, הם סיפרו את האגדה "מעט" אחרת. לטענתם, כאשר היהודים הגיעו לגרוזיה הם לא באו בידיים ריקות אלא הביאו לגרוזיה את "מעילו של אליהו הנביא", היה בכך סמל לברכה הצפויה להם בגרוזיה. במאה הרביעית, כאשר הגרוזינים קיבלו על עצמם את הנצרות, וזנחו את הפגאניות, נתנו להם היהודים כאות הוקרה את כותנתו של אליהו הנביא. זוהי, על פי הגירסה היהודית, הכתונת המצויה בכנסיה בסווטיצחובלי.

 

אנטישמיות מיובאת

הדעה המקובלת הן בין היהודים כיום והן בין ההיסטוריונים היא שלא הייתה בגרוזיה שנאת יהודים. בין גרוזינים ליהודים שרדו תמיר יחסי רעות טובים. לא הייתה הסתה של הכנסייה או השלטון נגד יהודים, לא היו רדיפות ופרעות נגד יהודים ובמשך ההיסטוריה היהודים לא גורשו מהמדינה.

 

יהודי גרוזיה טוענים עד היום שהם חלק מהמדינה כבר 2600 שנה, וגם הגרוזינים לא רואים אותם כזרים אלא כגרוזינים לכל דבר. גם המעמד החוקי של יהודי גרוזיה היה זהה לזה של התושבים האחרים ומעולם לא חשו הפליה על רקע עדתי או דתי. אידיליה זו השתנתה עם סיפוחה של גרוזיה לקיסרות הרוסית בשנת 1801. רוח שנאת ישראל החלה לחלחל לגרוזיה על-ידי הפקידות הצארית והכנסייה הפרבוסלאבית, שניסתה לדחוק את רגלי הכנסייה המקומית. הרוח האנטישמית הביאה לגרוזיה תופעה שלא היתה מוכרת קודם לכן: עלילות דם.

 

שתי עלילות דם ידועות ומפורסמת בהיסטוריה של היהודי גרוזיה בתקופה זו, למרות שיתכן והיו עוד עלילות בכפרים שלא הגיעו לכדי פרסום. בעקבות עלילות הדם, היהודים פנו אל הקהילה היהודית בקושטא ואל משה מונטיפיורי לעזרה.

 

עלילת דם הראשונה התרחשה בסוראמי ביוני 1850. ילד קטן נעלם וגופתו נמצאה כעבור ארבעה ימים, והיהודים הואשמו ברציחתו. עלילת הדם השנייה ארעה בסאצ'חרה באפריל 1878. תשעה רוכלים יהודים נאשמו ברצח ילדה נוצרית ושימוש בדמה לאפיית המצות, והועמדו למשפט בבית הדין המחוזי בכותאיסי. על אף הרושם הקשה שהותירו אירועים אלה, הם נותרו מנותקים מההקשר הכללי: יחסי הידידות והשכנות הטובה בין גרוזינים נוצרים לגרוזינים יהודים המשיכו ונמשכים עד ימינו אלה.

 

הכיבוש הסובייטי החל בגרוזיה בשנת 1921. למרות כוחו של המשטר הסובייטי והאידיאולוגיה הקומוניסטית והניסיון לצמצם את השפעת הדת והמסורת, לא הצליחו להחריב את הקהילות היהודיות בגרוזיה ולא להרחיקם מיהדות ושמירת מסורת יהודית. החיים היהודיים נמשכו כמעט כסדרם ויהודי גרוזיה המשיכו להחזיק את בתי הכנסת שלהם פתוחים בכל ימות השבוע והשנה, לשמור שבת, לקיים ברית מילה בבניהם, לשחוט ולמכור בשר כשר ולהמשיך להתחתן בינם לבין עצמם ללא נישואי תערובת. זקני העדה ידעו לספר לי שלאורך התקופה הקומוניסטית לא חשה הקהילה בהרעה דרמטית במצבה. לדבריהם, גרוזיה הייתה פחות סובייטית וקומוניסטית מאשר רוסיה. בכל זאת לא הכל היה כסדרו: כך למשל, הבשר הכשר נמכר בלילה במקום ביום. השוחטים היו עושים את מלאכתם בלילה והיהודים היו באים לקנות את הבשר בשעה 5 לפנות בוקר, כדי לא למשוך את עינם ודיבתם של השלטונות.

 

בלי ישיבות ובלי ארגונים

אופייה של הקהילה הגרוזינית היה תמיד הקשר לבית הכנסת כמקום מרכזי, לקהילה כיסוד החיים היהודיים ולמשפחה כמסגרת המאחדת והמעבירה את המסורת. נכון שלא היו בגרוזיה ישיבות, כוללים, ארגוניים יהודיים פוליטים ובתי ספר מסודרים ואולי על ידי כך ניתן להסביר מדוע השלטון הסובייטי לא הצליח לפגוע בהם, כיוון שלא היה היכן לפגוע.

 

השייכות הקהילתית הייתה גורם חשוב אצל יהודי גרוזיה יותר מאשר לימוד התורה. התחושה של ערבות הדדית ומשפחתיות עמדה בלב הקהילה והיא זאת ששמרה עליהם בתקופה הקשה של השלטון הסובייטי ולמעשה שומרת עליהם עד היום.

 

מרכזיותו של בית הכנסת בחיי היהודים בגרוזיה הייתה כל כך גדולה עד שאחד מסופרי הקהילה (מתן אליהשווילי) קובע כי "היהודי חשב את בית הכנסת לביתו העיקרי" ולכן עשרות שנים של שלטון קומוניסטי לא פגעו במעמדו בחיי היהודים. אריה (לובה) אליאב אשר ביקר בגרוזיה בשנות השישים כותב:

 

"בימי שבת וחג מתמלאים בתי הכנס עד לאין הכיל, לא רק הגברים אלא גם ילדים מכל הגילים. עזרת הנשים מלאה נשים זקנות ואמהות צעירות ותינוקות בזרועותיהן והבית מלא המולה בריאה ונורמאלית של עדת מאמינים".

 

ארץ ישראל הייתה תמיד מושא לגעגועים ומקור השראה עבור יהודי גרוזיה. יהודי גרוזיה היו בין הראשונים להצטרף לתנועה הציונית ומאז 1989 החלו יהודי גרוזיה לעלות לארץ ישראל, למרות השלטון הקומוניסטי.

 

ההזדהות של יהודי גאורגיה עם מדינת ישראל הגיעה לשיאה לאחר מלחמת ששת הימים. בתחילה, השלטונות הסובייטים סירבו לבקשת היהודים לעלות לישראל. באוגוסט 1969, 18 משפחות יהודיות מגרוזיה שלחו מכתב לוועדה לזכויות האדם של האו"ם, בתביעה להגר לישראל. המכתב היה התביעה הפומבית הראשונה של יהודים סובייטים לעליה לישראל, והוא הפך ליריית הפתיחה של המערכה האינטנסיבית של ממשלת ישראל והעולם היהודי להתיר את עלייתם של יהודי ברית המועצות לישראל.

 

מכתב שני נשלח בנובמבר 1969 למזכיר הכללי של האו"ם, באמצעות גולדה מאיר, שהייתה אז ראש ממשלת ישראל. ביולי 1971, קבוצה של יהודים גרוזינים קיימו שביתת רעב בחזית בית הדואר במוסקבה. מאבקם הוביל לשינוי היסטורי בעמדת השלטונות הסובייטים, ובמהלך שנות ה-70 החלה עליה מסיבית לישראל. כ-30,000 יהודים עלו כך מגרוזיה לישראל.

 

תמונת מצב

כאשר שאלתי יהודים מקומיים על מספר בני הקהילה, נעניתי בזהירות רבה בתשובה המסורתית לפיה כשדוד המלך ניסה לספור את היהודים הוא הביא עליהם מגיפה. כשבדקתי בכל זאת, מתברר שיש בגרוזיה כיום כעשרת אלפים יהודים. רובם חיים בטביליסי הבירה, ואחרים בערים אחרות וכפרים קטנים. יש לזכור שבשנות ה-70 היו 100,000 יהודים בגרוזיה, רובם יהודים גרוזינים ומיעוטם אשכנזים אשר הגיעו לאחר הכיבוש הרוסי. כיום חיים יותר ממאה אלף יהודים שעלו מגרוזיה במדינת ישראל ועוד כחמישים אלף בערים אחרות בארצות הברית ואירופה.

 

בית הכנסת הגדול בטביליסי, בניין מפואר ויפה, שוכן כבוד באזור שהיה לב ליבה של השכונה היהודית בשנים עברו וכיום הוא אזור תיירותי ברובע העתיק של טביליסי. בית הכנסת נבנה בין השנים 1895 ל-1903. בית הכנסת מעוטר בציורים צבעוניים ובצבעי זהב. כיום זהו בית הכנסת המרכזי הפעיל בטביליסי (בית הכנסת האשכנזי נמצא בשיפוצים). בעבר היו בגרוזיה יותר מ-30 בתי כנסיות בנויים לתלפיות ופעילים, בודדים מהם עדיין נמצאים בכפרים מחוץ לעיר הבירה. עוד פועלים בטביליסי בית ספר "תפארת צבי" אשר הוקם בשנת 1991 לאחר נפילת הקומוניזם ולומדים בו כ-120 תלמידים וכן גן ובית ספר של חב"ד.

 

במשך השנים, לא הייתה בגרוזיה הגבלה על מקום מגוריהם של היהודים, מעולם לא היו שכונות סגורות ליהודים (גיטו), אולם היהודים בחרו להתגורר בשכונות עם חבריהם ומשפחתם ותמיד קרוב לבית הכנסת. חלק מהיהודים התגוררו בערים הגדולות: כותאסי, טביליסי, באתומי ופותי וחלק בכפרים או ערים קטנות: אוני, זורמי, אחלטזחה, רוסטבה, קוטסי, גורי. השתלבותם של היהודים בגרוזיה ניכרת גם בפוליטיקה המקומית: שר הביטחון הגרוזיני, דוד קזרשווילי, הוא יהודי. גם בעבר, עוד בימי עצמאותה של גרוזיה ב1921, היו בין חברי הפרלמנט שלושה יהודים, אחד מהם רב.

 

מנהגים ייחודיים

אופייה ומנהגיה של הקהילה הגרוזינית מתנדנדים בין מזרח למערב, בין מזרח לאשכנז. מחד הם קיבלו על עצמם מנהגים מזרחיים בהשפעת הקשר של הקהילה עם קהילת בגדאד, אולם מאידך בדורות האחרונים, החל מהמאה ה-19, אחדים מבני הקהילה נשלחו ללמוד בישיבות בליטא ובמזרח אירופה וקיבלו על עצמם מנהגים אשכנזיים. הם הביאו נוסח אשכנזי לקהילות בגרוזיה ונוצר בליל מעניין של פסיקה ספרדית עם מנהגים אשכנזיים. כמו כן, נוצרו מנהגים מוזרים שלא יודעים את מקורם, ביניהם המנהג האשכנזי שלא לאכול קיטניות בפסח. לצערנו, מנהגים ומסורות רבים שהיו ייחודיים לעדה הגרוזינית במשך מאות שנים והיו חלק מעולם ססגוני הולכים ונעלמים, הן אצל היהודים שנשארו בגרוזיה והן אצל אלו אשר עלו לארץ.

 

מעניין לציין שבקהילה זו אין למעשה כוהנים ולויים. גם כיום כמעט ואין כוהנים, אלא אחד או שניים אשר הגיעו מפרס ואיראן לפני כ-150 שנה. בעניין זה יש להם מנהג ייחודי לברך ברכת כוהנים כל שבת. לא כמנהג הקהילות בתפוצות שמברכים רק בשלושת הרגלים, ולא כמנהג קהילות סוריה וארץ ישראל אשר מברכים ברכת כוהנים יום יום. ליהודי גרוזיה יש עוד מנהגים ייחודיים רבים, שאין כאן המקום לפרטם. נציין בכל זאת, שעד היום, במאה ה-21 בעולם מודרני ופוסט מודרני, הדרך לנישואין בין בני זוג, צעירים כמבוגרים, עוברת דרך שידוך שנעשה על ידי ההורים. הבנות מתחתנות בגיל 16-18 והבחורים בגילאי 24-30, אבל תמיד ההורים הם אלו שיבחרו את בן או בת הזוג ואת המשפחה. מעניין לציין שמנהג זה איננו משתנה עם המודרנה, אלא ממשיך את המסורות המשפחתיות הקיימות.