לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הודו, אנדרה פראדש

מגלגולי בני אפרים

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: קבוצה קטנה השומרת על זהות ייחודית ויהודית בדרום מזרח הודו היא כנראה שלוחה של נידחי ישראל אחרים – הפתאנים מהרי אפגניסטן. על אורח חיים פשוט ואמונה תמימה

מילות מפתח: הודו, קהילות יהודיות, אפגניסטן

הודו, אנדרה פראדש

המפגש עם נציגי "בני אפרים" בהודו היה מרגש מאוד. במיוחד כיוון ששבתנו ביחד בסמינר של אגודת "שבי ישראל" שהיה מיועד לבני מנשה. כך, לאחר אלפי שנים ודורות של ניתוק, בני יוסף, אפרים ומנשה חזרו ונפגשו בגופם ובנפשם. התפילות המשותפות והשירה שעלתה השמיימה היו עדות לקשר העמוק הקיים בין האחים עד ימינו אלה, ולכך שמתקיימת הבטחת הנביא "לבלתי ידח ממנו נידח".
 
ברשימה זו אתייחס לבני אפרים המצויים בדרום הודו, במדינת אנדרה פראדש. מדינה זו היא אחת הגדולות מתוך 27 המדינות בהודו, הרביעית בגודלה והחמישית במספר תושביה. רוב התושבים בה הם הינדים. קבוצות אחרות של צאצאי בני אפרים, האפרידים, חיות עד היום באפגניסטן ובפקיסטן. חלקן היגרו במשך מאות שנים אל מרכז הודו, ומתגוררות במחוז אוטר-פראדש (בסביבות לקנאהו – עיר הבירה של המחוז, ובערים קנפור, כאנוז', חיים-גאנג' ואטה). קבוצות אלה הן כיום בעלות אמונה מוסלמית, אבל לא נייחד את הדיבור עליהן בכתבה זו.
 
הקבוצה דוברת הטלוגו, הידועה כבני אפרים על פי המסורת הלא כתובה שלה עצמה, נבדלת ונפרדת מארבע הקבוצות האחרות של יהודי הודו שעקבנו אחריהן במאמרים קודמים (בני ישראל, יהודי קוצ'ין, הבגדאדים ובני מנשה).
 
ספרים ומאמרים רבים נכתבו על השבטים האבודים של הממלכה הצפונית אשר גלתה מארץ ישראל, אולם מעט מאוד ידוע ונכתב על הקבוצה הקטנה של בני אפרים. ההיסטוריה של קהילות בני אפרים של מדינת אנדרה פראדש, הידועה כ'תל-עין-גנים' (טל-נ-גנה) באזור טלוגו בדרום הודו, היא מעין היסטוריה עלומה, אך בעלת חיים. ננסה לשפוך מעט אור על פרשה עלומה זו.
 
חלק משמעותי מכתבה זו מתבסס על סדרת פגישות עם מר צדוק יעקובי ועל ספרו של מר שמואל יעקובי - אחיו של צדוק - "The Cultural Hermeneutics" (הודו, 2002). בספרו סוקר יעקובי את ההיסטוריה של בני אפרים ואת הקשר האפשרי בינם לבין שבט אפרים האבוד.
 
מהדיגה או יהודי
האחים יעקובי מספרים את ההיסטוריה של השבט כפי ששמעו מסבם, צדוק יעקובי:
"ההיסטוריה שלנו מתחילה שנים רבות אחורה. אנו יצאנו מארץ ישראל ב-722 לפני הספירה. הגענו לאשור, לבבל, לאיראן ולאפגניסטן, ומשם להודו דרך מחוזות ג'אמו וקשמיר אל אנדרה פראדש. משפחתנו גרה בגונטור כבר מאות שנים, עד אשר הגיעו לשם המיסיונרים. סבנו, צדוק יעקובי, היה אדם חכם וצדיק, והיה נשוי לבת דודתו, סבתנו דינה. הסבא הסביר לנו שהשם מהדיגה שבו מכנים את הכת שלנו הוא מלשון 'מגידים', כלומר מלמד".
 
בני אפרים מתגוררים באזור טלוגו באנדרה פראדש מזה דורות. הם איבדו כמעט את כל המנהגים היהודיים, אך לא את האמונה בהשתייכותם לעם שמקורו אינו בהודו. נראה שלמשך זמן מה הם קיימו מנהגים נוצריים, מבלי לשכוח את שורשיהם. הם תמיד מלו את הבכורים שלהם ואכלו בקר, מה שמהווה חילול הקודש בעבור ההינדים בהודו. למשך כמה דורות הם הופרדו מהרוב וחיו לצדם של ה'טמאים'. ופרט אחרון ומשמעותי, הם לא עובדים בשבת, למרות שרובם חקלאים עניים.
 
בני אפרים מהווים קבוצה קטנה של יהודים באוכלוסייה הכללית הנקראת לפעמים 'יהודי הטלוגו', על שם שפת הטלוגו, שפתם הרשמית של כל בני מחוז אנדרה פראדש. הם חיים במחוז הדרום מזרחי של אנדרה פראדש. שמירת היהדות המתועדת שלהם הינה זהה לזו של בני מנשה, והחלה יחסית לא מזמן.
 
אחד המאפיינים המפתיעים ומעניינים באשר לבני אפרים הוא שייכותם לכת המהדיגה, כת הטמאים או ה-untouchables (האסורים במגע), הלא היא כת הפועלים הנמוכה ביותר בין הקאסטות בהודו עד היום. לדברי צדוק, כל בני המהדיגה הם צאצאים של שבט אפרים אשר נדדו להודו. בני הכת מתפרנסים מבורסקאות (עיבוד עורות) ומחקלאות, שכן כך נגזר עליהם בשל שייכותם לכת המהדיגה.
 
בתעודות הזהות שלהם בהודו מופיעים בני אפרים עם סימן היכר כפול: JEWISH MADIGA, כת המהדיגה היהודית. ליעקובי היה ויכוח משמעותי עם הממשלה, שכן הוא הקפיד לבקש שבתעודות הזהות של ילדיו יהיה רשום שהם "יהודים". לאחר עשר שנים, כאשר הגיעו לגיל תיכון ונדרשו ללמוד מקצוע, מנהל בית הספר פנה אליו ואמר לו: אין אנו יודעים באיזו מגמה מקצועית לשלב את הקסטה של היהודים (שכן בהודו לכל קסטה יש המגמה המקצועית שלה) - ולכן הודיע לו המנהל שהוא מוחק את הקסטה "יהודים" לטובת קסטת המהדיגה המוכרת לו.
 
החזרה ליהדות
הסבא של צדוק, אשר צדוק נקרא על שמו, לימד תורה בקהילת בני אפרים עד שהגיעו אליה מיסיונרים בפטיסטים. תיאור זה דומה ביותר לאשר אירע לבני מנשה בצפון מזרח הודו, והדברים מתאימים מבחינה היסטורית וגיאוגרפית. בשנת 1980 הם החליטו לשוב ליהדותם ואל המסורת שהם צאצאי בני אפרים.
 
צדוק יעקובי מספר:
"למרות שאנו נולדנו יהודים, עזבנו לגמרי את הזהות היהודית וחיינו כמו הודים אחרים. לפני כ-200 שנה הגיעו אלינו מיסיונרים נוצרים והתנצרנו. היינו בנצרות אמריקאית בפטיסטית משך שנים רבות. אבל מאז 1981 חלקנו החלטנו בכנות להצטרף חזרה לקהילות יהודיות אחרות, והתחלנו לזכור את ההיסטוריה המקורית שלנו".
 
המשפחה התנצרה, על פי יעקובי, בזמן כלשהו בסוף המאה התשע-עשרה. אולם גם שמואל וגם צדוק יעקובי זוכרים שסבתם ואביהם סיפרו להם שלמרות שהם נקראו מדיגס, קסטת ה'טמאים' של טלוגו, ונהגו כנוצרים, הם בעצם יהודים. שניהם לא ידעו למה בדיוק הכוונה. האינפורמציה נותרה נסתרת עד אמצע שנות השמונים של המאה העשרים.
 
ראשון החוזרים ליהדות בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים היה שמואל יעקובי, שהיה עד אז בעצמו כומר נוצרי בפטיסטי. עם התפתחות הקריירה הרגיש חוסר שביעות רצון בעולם הנוצרי. חוסר השקט שלו התחבר במחשבתו ליהדות האבודה שעליה שמע מפי אביו וסבתו, ולפי תיאוריו החל להתעורר רוחנית. הוא החל ללמוד את ה"ברית הישנה" ברצינות גוברת. בתחילת שנות השמונים, כשהוא עדיין מטיף, טס לישראל ונתקל לראשונה בחייו ביהדות חיה. הוא חווה הזדהות אינטואיטיבית חזקה עם העם היהודי ועם הדת היהודית, ומרגע זה חזר להודו במגמה לעזוב את הנצרות ולחיות כיהודי.
 
שורשים אפגניים
בימים הראשונים שלאחר היציאה לגלות, לא נעלמו עשרת השבטים מתודעת אחיהם בני יהודה. בתנ"ך נבואות רבות על בני אפרים ועל שיבתם של עשרת השבטים. אולם מאוחר יותר, ההתרחקות הגיאוגרפית של בני יהודה ממחוזות עשרת השבטים והתבוללותם של עשרת השבטים בין נוצרים, הינדים ומוסלמים הביאו לכך שנשתכחו מהתודעה הלאומית של בני יהודה, ואין הם מוזכרים עוד כלל, לא בקינות ולא בתפילות.
 
על פי תעודות אשוריות, הגלה המלך האשורי מעבר הירדן ומחלקה הצפוני של ארץ ישראל כמאתיים אלף נפש, ומעיר הבירה שומרון הגלה למעלה מעשרים ושבעה אלף נפש. חופש הדת לא נשלל מהגולים והם הורשו להישאר בקבוצות גדולות בערים שאליהן גלו. מלך אשור פעל על פי העיקרון של "הפרד ומשול" כדי להבטיח את שלטונו הבלעדי על האזורים שכבש. גולי שומרון הובאו לחלח, לחבור, לנהר גוזן, להרא ולערי מדי על ידי שלמנאסר מלך אשור.
 
על שבטים אלה נמנים גם האפרידים והיוסוף-זאי (בני יוסף) היושבים עד ימינו אלה בהריה הגבוהים של אפגניסטן, בחבל קשמיר ובמחוזותיה המרכזיים של הודו (כולל העיר אליגרה שבאוטר-פארדש – שבה ניתן למצוא כיום משפחות מוסלמיות אשר שם משפחתן הינו "ישראל" או "ישראלי" מזה דורות רבים). נראה שמתוך שבטי האפרידים היגרה קבוצת המהדיגה והתיישבה במחוז גונטור שבאנדרה פראדש. מעמדם הקאסטי של האפרידים והיוסוף-זאי באפגניסטן ובהודו נחשב רם למדי, כך שלא ברור מתי ומדוע ירדה קבוצה זו מגדולתה והפכה שייכת לקאסטת ה"טמאים".
 
ניאנה יוגה
לאורך השנים שבהן מתגוררים בני אפרים בין עמי טלוגו הם השפיעו רבות על תרבות המקום, והחדירו אליה סממנים יהודיים. בין תחומי ההשפעה מציין שמואל יעקובי בספרו את הדוגמאות הבאות:
"הן קהילות בני אפרים והן קבוצות עמי הטלוגו השתמשו בלוח שנה ירחי, כולל חודש העיבור, שלא כמו הארים והאיסיים שהשתמשו בלוח שנה המבוסס על השמש. לוח השנה הירחי של קהילות בני אפרים ושל קבוצות הטלוגו מתחיל מחודש ניסן (צ'איטרה בשפת הטלוגו) ומסתיים בחודש אדר (פלגונאם בשפת הטלוגו). כיום אנשי הטלוגו חוגגים את חג פורים במקביל לקהילות בני אפרים בחודש אדר. עם הטלוגו מכנה את פורים "הוליקה אותסבם", ואת שריפת בן דמותו של המן המקובלת במסורתם "קמה דההאנאם".
 
לוחות השנה והחגים של קהילות בני אפרים ושל קבוצות עמי טלוגו הם לוחות השנה הקרובים ביותר זה לזה מבין כל לוחות השנה והחגים של קבוצות אתניות שונות בהודו. התאמה זו והמודעות לכל החגים היהודיים בקרב עמי הטלוגו מצביעים באופן בולט על קרבה בין שתי קבוצות עמים אלו בעבר הרחוק.
 
כמו כן, ניתן לקבוע בבטחה לדעת יעקובי שחכמי קהילות בני אפרים היו האבות המייסדים של הניאנה יוגה (הידע הרוחני והחכמה), ונמנו על מייסדי דתות הג'איניזם והבודהיזם אשר הופיעו על אדמת הודו סמוך למועד חורבן בית המקדש הראשון. לדעתו, חכמי קהילות בני אפרים הם גם המייסדים של הקונפוציאניזם הסיני ולמעשה הביאו עימם את בשורת המונותיאיזם אל אדמת הודו.
 
בנוסף להשפעה על לוח השנה והמועדים, ניכרת באזור אנדרה פראדש השפעה גם בתחום השפה. קהילות בני אפרים היו דוברות עברית וארמית כאשר הגיעו לאזור, ואבותיהם של קבוצות דוברי הטלוגו היו מקבוצות העמים האשורים אשר דיברו את שפת הטלוגו, שהייתה קרובה לאחד הניבים הארמיים של משפחת השפות השמיות.
 
יעקובי ערך מחקר פילולוגי המשווה בין העברית לטלוגו, והוא טוען בספרו שהעברית מהווה מקור לא מוכר של מילים רבות בשפת הטלוגו. למשל, המילה בוא בעברית משותפת גם לשפת הטלוגו,  אוכל הוא אקאלי, וישנן עוד דוגמאות רבות.
 
מנהגים יהודיים
בני אפרים טוענים ששמירת היהדות שלהם היא עוד מימים קדומים, ומתארים היסטוריה דומה לזו של בני מנשה במדינות מיזורם ומניפור בצפון מזרח הודו. אימוץ הנצרות התרחש כאמור עם הגעת מיסיונרים בפטיסטים במאה התשע עשרה, אולם לפני הגעתם נשמרו המנהגים היהודיים.
 
אחת המצוות אשר נשמרו בקפידה היא מצות שחיטה. גם כיום מקפידים בני אפרים על שחיטה ועל כיסוי הדם. כל חברי הקהילה יודעים לשחוט (לפי מנהגם) ואף שומרים למעשה השחיטה סכין המיוחדת רק לצורך זה. את הברכה על השחיטה ועל כיסוי הדם אומרות הנשים של השבט. מסורות השחיטה עברו בשבט מדור לדור.
 
מעניין שכיום לא רק בני אפרים מבקשים לקנות את הבשר שנשחט על ידם, אלא כל בני הסביבה הסבורים שהבשר שנשחט מבורך. לעיתים הם אף מזמינים אחד מבני אפרים שישחט עבורם את הבקר ליד ביתם. עד היום בני כת המהדיגה נקראים על ידי ההינדים לשחוט עבורם לקראת הפסטיבלים הגדולים שבהם הם מביאים קרבנות מן החי לאליליהם.
 
גם ברית המילה נשמרה אצל בני אפרים למרות שבשנים האחרונות היא מתבצעת על ידי רופא בהעדר מוהל מומחה.
 
מנהג אחר שיש בו סימן יהודי מובהק דווקא על אדמת הודו הוא סגנון הקבורה. אמנם בני כת המהדיגה מתפרנסים גם משריפת גופות ההינדים הנפטרים, אולם כאשר בן המהדיגה נפטר אין שורפים אותו אלא קוברים אותו באדמה, כמנהג היהודים.
 
למרות הקשיים הגדולים שבדבר, בני אפרים שמרו שבת במקומות מושבותיהם. הם האמינו שמי שיעבוד בשבת יהיה לו "יום שחור", ולכן סירבו לעשות כל מלאכה בשבת למרות שנדרשו מפאת מעמדם. יום השביעי נקרא בפיהם "סני".
 
אורח חיים, לא דת
לזקני קהילות בני אפרים יש מספר מסורות ותפיסות היסטוריות מעניינות לגבי דרך החיים הפשוטה שלהם בארץ הטלוגו. על בסיס דרך חיים אנושית טהורה זו, ייסדו קהילות בני אפרים שלושה עמודי תווך עיקריים בחייהם אמונה בא-להי ישראל, עם אחד ומשך חיים אחד. הם מעולם לא התייחסו לדרך החיים שלהם כ'דת' באופן הנוקשה של המושג.
 
הגרסה שלהם לצורת החיים הדתית הייתה ההלכה שאותה שמרו במשך כל הדורות, הידועה כ'קולאקאטו' בשפת הטלוגו. זוהי תרבות אנושית מקובלת שלמדו והעבירו מהאבות, החכמים וזקני הקהילה מזה דורות. הקולאקאטו התייחסה אל חיי היום שלהם והשפיעה עליהם כשהמשיכו לחיות עם הא-ל-הקיים-האחד שלהם, בכל מקום שבו הוצבו ובו חיו.
 
על כן, המושג של משך חיים אחד של עם אחד עם א-ל אחד קיים הפך להיות הבסיס העיקרי של צורת החיים שלהם. כל חברי קהילות בני אפרים חיים לפי סגנון חיים זה מבלי לראות בכך נושא דתי, תיאולוגי או פילוסופי.
 
באופן כללי, אין מסורות של ספרים כתובים בקרב בני אפרים. אבותיהם הקדמונים ידעו לספר שבעיר בשם נאדיאליה היה ספר תורה כתוב על קלף אך הוא אבד. כיום יש לבני אפרים תנ"ך רגיל והם נוהגים לתלוש את פרקי הברית החדשה ולהשאיר רק את הברית הישנה לפני השימוש בו.
 
מעניין שבין המסורות שעברו בעל פה בקהילת בני אפרים היה שיר וריקוד קבוצתי המסביר איך התעקש נבוכדנאצר שהיהודים ישתחוו לפסלו ואיך שלושה בנים צעירים סירבו בגבורה לדרישתו.
 
השימוש בפתגמים ומשמעותו
חברי עדת בני אפרים ובעיקר המבוגרים שבהם משתמשים בשימוש היום יומי בפתגמים. כמובן שפתגמים אלו מבטאים את העולם האמוני והערכי של בני אפרים.
 
למשל, לגבי אלילים העשויים מעץ ואבן זקני קהילות בני אפרים אומרים ש"עורו של עכברוש שחור אף פעם לא הופך לבן, אפילו לא על ידי שטיפה נמרצת, ואלוהים עשויים עץ לא יוכלו לעולם להוציא מילה, אפילו אם יכו את האליל".
 
ביחס לא-ל האחד, זקני קהילות בני אפרים אומרים: "בשמים יודעים בדיוק את הדרך למטה, והא-ל היחיד הקיים יודע בדיוק את האמת".
 
לגבי האנשים החכמים והמהירים זקני קהילת בני אפרים אומרים: "כשהאיל נתפס, אין זה בגלל שאין לו רגליים, אלא בגלל שהגיע הזמן שבו קבע הבורא שייתפס".
 
על התורה אומרים זקני קהילות בני אפרים שנכתבה על לבותיהם - "לאף מושל בן אנוש לא תהיה גישה לתורה, ואף מושל לא יוכל להשמיד את התורה מלבנו".
 
חברי קהילות בני אפרים משתמשים באלפי אמרות בשיחתם. הם ממשיכים להעביר את כל הפתגמים האלה לילדיהם ולילדי ילדיהם. יש להם אמרות המכסות כמעט כל תחום בחיים. על ידי העברת כל הפתגמים האלה לילדיהם, קהילות בני אפרים משמרות את ההיסטוריה ומעבירות את המסורות לדורות הבאים באופן אמין ונאמן.
 
קותורדיפולם
כמאה עשרים וחמש משפחות במחוזות קרישנה, גונטור ופראקסאם באנדרה פראדש מחשיבות עצמן כקהילות בני אפרים. רוב בני הקהילה גרים בכפר עם שם קשה לביטוי בשם קותא-רדי-פאלם – KOTHO-REDDY-PULEM. בכפר מתגוררים הינדים, נוצרים ומוסלמים לצד קבוצה קטנה של בני אפרים.
 
בית הכנסת "בני יעקב" נוסד בכפר לפני כ-20 שנה. בית הכנסת עצמו הוא מבנה לבנים, חדר גדול עם תקרה גבוהה ושולחן יחיד, שעליו עומד נר תמיד. זהו בניין הלבנים היחיד של הקהילה. בבית הכנסת מתקיימות תפילות בליל שבת ובשחרית של שבת.
 
עדתו של צדוק יעקובי ב'בני יעקב' מונה כמאתיים איש, וישנם עוד כמאה וחמישים מחוץ לקותא-רדי-פאלם המגיעים לשבת. אין להם ספר תורה, אך בשבת הם קוראים את הפרשה מחומש בעברית עם תרגום לאנגלית. הם אומרים את התפילות בעברית וקוראים בשפת טלוגו מתוך סידור עברי עם תעתיק פונטי לטלוגו.
 
משפחות אלו רואות את עצמן כקשורות לעם ישראל ולמדינת ישראל, כאשר המטרה המוצהרת היא לעזור לישראל בבעיותיה לא על ידי עלייה לארץ אלא על ידי ייסודה של 'מדינת ישראל נוספת' בארץ טלוגו העצמאית.
 
יעקובי ובני קהילתו מתקיימים בעיקר מעבודה חקלאית בשדות של אחרים. למרות היותם פועלים פשוטים, כל בני הקהילה יודעים קרוא וכתוב בעברית.
 
הקהילה מבדילה את עצמה משכניה הנוצרים, ההינדים והמוסלמים על ידי שמירת השבת והחגים היהודיים העיקריים ועל ידי שמירת הכשרות. שמירת השבת אינה פשוטה עבורם כלל ועיקר, שכן המעסיקים מאיימים כל הזמן לפטר את העובדים היהודים בגלל שאינם עובדים שבעה ימים בשבוע. יום המנוחה נשלל מרוב העובדים בחקלאות.
 
אכן, הבחירה להפוך ליהודים הבטיחה בתחילה החמרה של הסבל הגשמי שלהם. מעסיקים החליפו עובדים יהודים רבים בגלל השקפותיהם הדתיות. נראה שהסבל המתגבר של הקהילה בשנים הראשונות חיזק את אמונתם של חבריה והגדיל את הערך של היהדות בעיניהם.
 
הקהילה עומדת מול חוסר סובלנות דתית, במיוחד מצד אנשי הכמורה הנוצרים המקומיים, המשתמשים בקיום הקהילה היהודית לצורך חיזוק הסולידריות הנוצרית דרך אנטישמיות. החברים המלומדים יותר של הקהילה עוסקים בדיון השקפתי עם שכניהם, בעיקר על ההבדל בין התורה היהודית והדוקטרינה הנוצרית, שאותה זנחו בשנים עברו.
 
צדוק יעקובי שר
צדוק יעקובי הוא כיום מנהיגם הרוחני של בני אפרים באנדרה פראדש. שם משפחתו "יעקובי" מעורר פליאה שכן זהו שמו המקורי. אין מדובר בשם מעוברת או מחודש. כחלק מניסיונם לשמור על זהותם ואמונתם, שמרו בני אפרים על שמות משפחה עתיקים כגון כפתורי, דני, כדרי ומתניה. שמו ההינדי של צדוק הוא סאדו דאווה פראסד. משמעות המילה פראסד בשפת המקום היא מתנת הא-ל.
 
כאשר פגשתי את צדוק הוא לווה על ידי אשתו מרים, שלושת ילדיו הבוגרים וחברי קהילה אחרים. הוא לא ביקש דבר, מלבד האפשרות ללמוד יותר יהדות ולשפר את שליטתו בשפה העברית.
 
כאשר ביקשתי ממנו לשמוע את השירים העתיקים השגורים בפיהם, הוא פצח ברינה ביחד עם בני משפחתו בשירים בשפת הטלוגו עם מנגינות יפות ומרגשות, וכן בשירים בעברית עם מנגינות הלקוחות מתרבות המקום.
 
צדוק יודע לספר גם על מנורה בת 2,000 שנה אשר הייתה שייכת למשפחתו, וכעת מוצבת במוזיאון המקומי באנדרה פראדש.
 
הקאסטות
בני אפרים בדרום הודו ובני קהילתו של יעקובי משתייכים כולם כאמור לכת הטמאים, הלא היא הכת החמישית והנמוכה ביותר בין הקאסטות בהודו.
 
כידוע, החברה בהודו מושתתת על מערכת של קאסטות. מערכת זו יוצרת הבדל בין מעמדות שונים בחברה. הקאסטות מופרדות זו מזו וסגורות בתוך עצמן לפי קטגוריות המבדילות ביניהן. הקאסטה הראשונה (ברהמינים) היא מעמד הכוהנים הממונים על הדת ועל הסדר החברתי, שלהם זכויות רבות. בדרגה השנייה נמצאים אנשי הצבא (קשאטריות). המעמד השלישי מורכב מהסוחרים ובעלי האחוזות (וישיות), ולקאסטה הרביעית שייכים הפועלים ובעלי המלאכה (שודרות). המדרגה האחרונה היא הנמוכה ביותר, ולה שייכים המנודים או הטמאים. זהו מעמד ללא כל מעמד.
 
מעניין לציין שהשם המקורי המתאר בחברה ההודית את הבדלי המעמדות הוא "ג'אטי”. מונח זה תורגם על ידי הפורטוגלים כאשר כבשו את הודו כקאסטה - CASTA, מילה המתארת במקורה בלטינית ובספרדית שושלת או שלשלת יוחסין, גזע ומוצא. הביטוי מבדיל במקורו בין אנשים "עם דעת" לבין אנשים "ללא דעת", ויצר רשימה ארוכה של קבוצות טהורות ושאינן טהורות. מערכת הקאסטות מבוססת על ההנחה שזהות היחיד, מעמדו וייחוסו קשורים לקבוצה ולא למצבו האינדיבידואלי. מקורה של השקפה זו ככל הנראה בשבטי הארים במאה ה-15 לפנה"ס, בתקופה המקבילה ליציאת מצרים. מקורה של החלוקה הקאסטית לארבעה מעמדות ול"כת הטמאים" הוא באותו כיבוש של "הגזע הנחות", אשר אנשיו היוו למעשה את הבסיס לקיומה של הציביליזציה ההודית 1,500 שנה קודם לכן.
 
1,000 שנה מאוחר יותר, במאה השישית לפנה"ס – ינסה בודהה לבטל את שיטת הקאסטות, אולם ללא הצלחה יתרה; למרות מאמציו הקדומים, ולמרות המודרניזציה, המערכת ממשיכה להתקיים במובנים רבים עד היום.
 
קיימת תזה מאד מעניינית באשר למקורה של החלוקה לקאסטות בהודו ובנפאל, הקושרת את ראשוני התושבים עם ראשיתו של העם היהודי.
 
מנשה בן ישראל  (1604-1657)כותב בספרו נשמת חיים (ד', כ"א) שעל פי דברי הזוהר (א' קל"ג, ב), בני הפילגשים של אברהם נשלחו ל"ארץ קדם" והגיעו למזרח. על פי הזיהוי של מנשה בן ישראל ארץ קדם היא ארץ הודו, אשר ממנה הגיעו ראשוני התושבים לנפאל. כאשר בני הפילגשים נפרדו מאברהם אבינו לפני יציאתם לדרך, הוא נתן להם שמות אשר שמרו על מעמדם. בהגיעם למזרח לפני כ-3,700 שנה הפכו להיות החזקים מבין התושבים, ועשו נפלאות בזכות השמות שנתן להם אברהם.
 
האגדה מספרת שהם אלו שיצרו את המעמדות במזרח. הם מיקמו עצמם במקום הכי גבוה, ויצרו את החלוקה למעמדות אחרים אשר יכלו לעבוד עבודות פשוטות למענם. מכאן מקור השם "ברהמנים", מלשון ברהמה, אברהם. ואכן יש עד היום אמונות ורעיונות עומק פילוסופיים בין הברהמנים הדומים לאמונת אברהם אבינו.
 
לפי דברי הזוהר, אברהם נתן לבני הפילגשים דרגות תחתונות בלתי מתוקנות של קדושה כדי שיתקנו אותן (סטרי דרגין תתאין), וכך יעלו וישלימו את הדרגות התחתונות. אולם נדמה שלפי מסורת זו, בני הפילגשים של אברהם לא הצליחו לתקן את המעמדות הנמוכים אלא השאירו אותם במעמדם הנמוך.
 
הסרת הענן מעל בני מנשה
עצם הקיום של הקהילה היהודית של טלוגו היא מעין נס. בעוד הפרטים על מוצא הקהילה עדיין מעורפלים, חבריה איתנים בבחירתם להיות יהודים ולחיות על פי מסורת ישראל למרות הקשיים העומדים בפניהם. נדמה שחשיבותה של קהילת בני אפרים מתבטאת בכך שפיתחה תגובה יהודית למציאות שמולה ניצבה, באופן עצמאי ומתוך שיקול דעת עצמאי. הקהילה פיתחה מנהגים ומסורות שיש להם בסיס בדת היהודית ובכך חברי הקהילה קיבלו על עצמם, ולא רק ירשו מאבותיהם, את המחויבות היהודית שלהם.
 
בתלמוד הירושלמי מובא: "לשלוש גלויות גלו ישראל: אחד לפנים מנהר סמבטיון, ואחד לדפני של אנטיוכיה, ואחד שירד עליהם הענן וכיסה אותם" (סנהדרין פרק י, סוף הלכה ד). שמא בני אפרים באנדרה פראדש בהודו הם חלק משבטי ישראל אשר ירד עליהם הענן וכיסה אותם, וכעת עולה הענן והם מגלים את יהדותם ואת זיקתם לעם ישראל?
 
הענן בהחלט היה מעל קהילות בני אפרים של אזור טלוגו, שעליהם לא שמעו היהודים בזמנים המודרניים. עכשיו מגיע זמנם להתחיל את תהליך המסע הביתה, אל ארץ ישראל. הענן סר מעליהם.
  rabanim@ots.org.il
 
תודתי נתונה למר אייל בארי, איש חינוך ואנתרופולוג, על ששיתף אותי במחקריו על אודות קהילות הפתאנים במרכז הודו ועל סיועו בהכנת מאמר זה. בארי כותב דוקטורט על קהילות הפתאנים במרכז הודו: זהויות, מסורות, מנהגים, והזיקה אל עשרת השבטים.