לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הודו, קוצ'ין (3)

ניחוח הודי בארץ ישראל

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: מנהגי יהודי קוצ'ין מעידים על עוצמתה של הקהילה, ומכילים גם מרכיבים מן התרבות ההינדית הסובבת. היהודים, שעלו כאיש אחד לישראל, הותירו שם בעיקר זיכרונות. חלק שלישי ואחרון

הודו, קוצ'ין (3)

כאשר הגעתי לקוצ'ין, שמתי פעמיי אל "רחוב היהודים" בעיר העתיקה. רחוב זה מרכז חלק גדול מההיסטוריה של הקהילה היהודית במקום ומהנותר ממנה עד היום. בתחילת הרחוב תלוי שלט באנגלית ובשפת המקום: "רחוב היהודים". ברחוב הארוך שורה של בתים קטנים עם גגות רעפים ועם חלונות בסגנון הולנדי; בהחלט לא הסגנון הטיפוסי על אדמת הודו.

 
הצעדה ברחוב היהודים הייתה עבורי חוויה מיוחדת. הולכים ברחוב ומתחברים להיסטוריה. מתוך הקשבה שקטה, אפשר עדיין לשמוע באוויר את קולם של יהודי קוצ'ין, זקנים וצעירים כאחד, לומדים ומתפללים; את קולות המריבות בין השחורים ללבנים; את הריחות המיוחדות של המאכלים הטיפוסיים לעדה ואת קולות השמחה כאשר בני הקהילה ליוו את הכלות לאורך הרחוב עד בית הכנסת לצורך הטבילה.
 
כיום בני הקהילה הלבנים הם מעטים ובודדים וגרים לאורך רחוב אחד; שאר הרחובות שהיו פעם ביתם של יהודים רבים מיושבים על ידי נוצרים, מוסלמים והינדים שקנו בהדרגה את הבתים היהודיים, כשבני קהילת הפארדסי עלו לארץ או נדדו לארצות ולזהויות אחרות.
 
עיני נמשכה לעבודת המתכת המורכבת שכיסתה את החלונות של הקומות העליונות של הבתים הראשונים. בבית אחד הסורגים הכילו את סימן המגן דוד. בבית השני היה סימן הסנסקריט העתיק של הסווסטיקה, שהייתה סמל השפע ההינדי משך אלפי שנים לפני שנוצל וחולל על ידי הנאצים. בבית השלישי היה סמל הסהר של האסלאם בצבעי ירוק ולבן. מגן דוד, סווסטיקה הודית וסהר אסלמי, כולם חיים היום בצוותא בסינגוג-ליין, משעול בית הכנסת - שמו האחר של הרחוב היהודי.
 
בית כנסת פארדסי
בסופו של הרחוב עומד אחר כבוד בית הכנסת הפארדסי. הוא אינו הראשון שנבנה בקראלה; ישנם בתי כנסת עם יסודות עתיקים הרבה יותר. הוא גם אינו היפה ביותר. אך הוא בהחלט המפורסם ביותר וכיום הוא בית הכנסת הפעיל העתיק ביותר בהודו.
 
זהו בית הכנסת היחיד של היהודים הקוצ'ינים שעדיין מקיים תפילות, גם אם לעיתים רחוקות, וללא ספק יש לו קסם הכובש כל מי שמבקר בו. זהו בית הכנסת שיותר מכל בית כנסת אחר שם את יהודי קראלה על המפה, לא רק בהודו אלא בעולם כולו. תערובת של מוזיאון ומקום עלייה לרגל. גויים באים ולומדים את ההיסטוריה המיוחדת של הקהילה, יהודים באים כדי להוקיר את אחת מקהילות התפוצה העתיקות ביותר.
 
וכך העיר רבי יעקב ספיר על מבנה בית הכנסת הפארדסי בקוצ'ין:
 
"אך ראה זה חדש ראיתי פה, מה שלא ראיתי זולת הנה: כשנכנסים בפתח בית הכנסת פנימה (שהיא בכותל דרום, שהם מתפללים לרוח צפון כנגד ירושלם וארון הקודש בכותל צפוני) בימין הפתח עולים במעלות לתא אחד הבנוי על עמודים תחתיו בבית הכנסת וכותל צפוני מהתא פתוח לתוך הבית הכנסת (כמו עזרת נשים) ושם בימה גדולה לקריאת התורה וכסאות לשבת, נעשה בטוב טעם ודעת.
 
ומנהגם שבשני וחמישי קוראים בתורה על הבימה שבאמצע הבית הכנסת ששם עומד החזן להשמיע תפלתו בכל יום, ובשבת ויו"ט קוראים בתורה על הבימה הגדולה אשר בהתא הזה ושמה יעלו הקרואים, ומשם ישמעו כל העם".
 
ואכן, כאשר ביקרתי בבית הכנסת ראיתי את המקום. בכותל האחורי של בית הכנסת יש מעין עזרת נשים בגובה של כ-4 מטר, ולשם עולה שליח הציבור ובעל הקורא בימי יום טוב ושבת. למעשה, בעל הקורא היה קרוב יותר לעזרת הנשים מאשר לעזרת הגברים.
 
גרם מדרגות עץ הוביל מרצפת בית הכנסת למקום התפילה הגבוה. הכניסה למקום הייתה סגורה בחבל שעליו שלט "הכניסה אסורה". מילות הקסם שאמרתי לשומר - "אני רב ובאתי מירושלים" - פתחו בפני את האפשרות לעלות לבמה העתיקה. לא זו בלבד שמצאתי מקום תפילה נאה עם אקוסטיקה טובה - אלא מצאתי "מטמון" אשר מאוד ריגש אותי והוא לדעתי בעל משמעות רבה, היסטורית ורוחנית.
 
על שולחן קריאת התורה היו תפילות שונות במסגרות עתיקות כפי שמקובל בבתי כנסת ספרדיים רבים. מי שבירך, תפילת אשכבה, ברכת הגומל וכדומה, אולם תפילה אחת שלא ראיתי מימי משכה את עיניי - והלא היא בפניכם בנוסח המקורי:
 
"רבון העולמים באנו היום לחלות פניך בעד אחינו האומללים והמדכאים היושבים ברוסיא ובארצות משמעתה. חיל ורעדה אחזונו לשמע מעמדם וגורלם האיום והמסוכן. חזר ונעור קול שופכים בוז ושמצה על שם ישראל, ופרצה רוח שטנה עם עלילות רשע ואשמות נשא בכנפיה. אחינו אלה מרי נפש כאילמים לא יפתחו פיהם שומעים חרפתם ואין לאל ידם מענה. אלי מי יפנו בעת צוקה אם לא אליך לבדך ועל מי ישענו במבוכתם אם לא עליך.
 
אבינו שבשמים קדוש ישראל וגואלו זכור כי בניך הם, שרידי עם אשר נשארו במתי מעט אחרי חרבן קהילות קדושות שהיו לתפארת. אסירי תקוה המה, כסופי אור הגאולה תאבי ישעך אנא אב הרחמים שומע אנקת אסיר הקשיבה נא ללחשם ושמע תפילתם בקראם אליך דמיה. הוציאם ממאסרם וימצא להם רוח והצלחה גאלה ופדות כדרור במהרה בימינו ובא לציון גואל וכן יהי רצון ונאמר אמן".
 
עד כמה סמלי ומשמעותי הדבר שבעם ישראל, קהילה אחת דואגת לחברתה, תפוצה אחת מתפללת על אחותה, יהודים בקוצ'ין ערבים ומתפללים לעתידם של אחיהם ברוסיה ו"ארצות משמעתה", וכך נוצר חיבור עמוק בין קהילות ישראל. כיום הקהילה בקוצ'ין עומדת בפני סיום דרכה והקהילה ברוסיה עלתה בחלקה לארץ ובחלקה מחדשת חיים יהודיים ברוסיה, אולם בקוצ'ין ממשיכים בשבתות שבהן יש מניין לומר תפילה מיוחדת זו אשר לא מצאנו כנוסחתה בקהילות אחרות ולהתפלל למען היהודים ברוסיא.
 
ללבנים בלבד
בית הכנסת הוקם בשנת 1568 על ידי היהודים הלבנים, הוא נהרס בשנת 1662 ונבנה מחדש בשנת 1664 ושוב הוחרב בשנת 1761. בית הכנסת העתיק טיפוסי לסגנון יהודי קוצ'ין: מלבני, עם גרם מדרגות צר מימין לכניסה המוביל ליציע עליון שם ישבו בעבר הנשים ברעלה מאחורי מחיצות רשת. עשרת החלונות של בית הכנסת הפארדסי ייצגו את עשרת הדיברות, שני העמודים משני צדי הארון נבנו בהשראת בית המקדש ועיטורים התלויים על קירות בית הכנסת בצבעי המשכן משרים אווירה מיוחדת במקום. כל פרט, עד הפרח החרוט האחרון, מהווים תזכורת לירושלים בחורבנה.
 
שמונה בתי כנסת היו בקוצ'ין, שבעה מהם ליהודים השחורים. השמיני, הפארדסי, היה מבצר ל'טוהר' הלבן. כל יהודי שחור שגר קרוב אליו עמד בפני מאבק קשה לקבלת היתר כניסה. כמעט ארבעה דורות נאסרה הכניסה על השחורים, וכמובן נאסרה זכותם לקיים במקום טקסים ולקרוא בתורה. מעשים אלו - כמו נישואין למשפחות יהודיות 'לבנות' - נחשבו לפגיעה בטוהר קהילת הפארדסי. משך דורות, כשעל היהודים השחורים של מטנצ'ארי נאסרה הישיבה על ספסלי בית הכנסת הפארדסי, הם הועברו לישיבה על רצפת חדר הכניסה. ממיקום נמוך זה הם יכלו לשמוע את התפילות של הקהילה הלבנה.
 
במאה ה-18 כבר היו שמונה בתי כנסת בחמישה יישובים שונים - ערים וכפרים - באזור קראלה: שלושה בקוצ'ין, שניים בארנאקולאם ושלושה מפוזרים בפארור, בצ'נמאנגאלאם ובמאלה. הקהילה הקטנה, שמנתה כ-2,000 נפש במאה הי"ט, הייתה פזורה בארבעה יישובים אלה ובעוד אחד - מטנצ'ארי.
 
כיום נותרו רק 11 יהודים לבנים סביב בית הכנסת הפארדסי והם לא מצליחים לקיים מניין אף לא בשבת. לעיתים באים תיירים יהודים מרחבי העולם ומבקשים מהם להישאר להשלים מניין, ואזי זו שבת של שמחה וששון.
 
ביקרתי בקוצ'ין ביום שישי בשעות הצהריים; היהודים אשר פגשתי היו בטוחים שאשאר לשבות עמם את השבת, והתעצבו מאוד כששמעו שלא כך הדבר. גברת שרה כהן, אחת מוותיקות הקהילה אשר משפחתה הגיעה לקוצ'ין אחרי גירוש ספרד, ביקשה ממני להישאר עמם ולהשלים מניין. "מזמן לא הוצאנו את ספר התורה בשבת כדי להתבשם מברכתו. אנא הישאר עמנו וכך נוכל לזכות במצווה זו שלא כל שבת באה לפתחנו", אמרה.
 
חתונה קוצ'ינית
בקוצ'ין נולדו מנהגים רבים המלווים את הקהילה לאורך ההיסטוריה ויוצרים פסיפס של צבעים ומנהגים. יהודי קוצ'ין אימצו מנהגים הינדיים רבים, ובכך עשו כמנהג יהודים בכל מקום: שמירה על זהות ייחודית, תוך כדי התאמה יצירתית לסביבה החברתית, בין אם בבגדד, בקאיפנג, בברלין או במיאמי. כמה מההשאלות שלהם כללו את חלוקתם לארבע תתי-קסטות, הסרת נעליים בבית הכנסת ומנהגים שונים. כמובן שמנהגים לא נשאלו מהסביבה באופן אוטומטי, אלא תוך בירור והתאמה להלכה ולרוח היהדות. שילוב המנהגים היהודים והמקומיים יצר את המנהגים האקזוטיים של יהדות קוצ'ין, המבוססים על שילוב ואיזון בין זהות הודית ויהודית.
 
לפי יהודי קוצ'ין, אדם חייב לראות שלושה טקסים על מנת להבין את עולמם של היהודים: שמחת תורה, פסח (במיוחד 'מסא-דיי' - יום המצה) ונישואין.
 
מבין הטקסים הקוצ'יניים, אין מיוחד ועשיר כמו החתונה. משתמשים בהם בסמלי המלוכה ומדגישים את הייחוס הכפול של הקהילה מקראנגאנור וירושלים. לפני דור, עדיין חגגו כל חתונה במשך 15 יום. לפי העדויות, אורחים כה רבים היו מוזמנים, עד שבכל יום היו נשחטות ארבעים פרות כדי להאכיל את כולם - וכמובן, אבי החתן היה נושא בעלויות הכבדות.
 
הנישואין נעשים בשידוך הן על פי המסורת היהודית והן על פי המסורת ההודית. לאחר שמשפחת הכלה מקבלת את ההצעה ממשפחת החתן, כל זקני הקהילה והקרובים, ובעצם כל שכונת היהודים, קוראים לזוג הצעיר. זקן הקהילה שואל את החתן אם הזיווג מתאים לרצונו, והוא עונה: "רצון הורי הוא רצוני". לאחר מכן, ממתקים וקפה מוגשים תוך כדי שירת שירי חתונה, והנשים אופות עוגיות שומשום כסמל לפוריות.
 
יום לפני החתונה, הכלה מבקרת את בית הכנסת בפעם האחרונה כבתולה. כשהיא יוצאת מדלתותיו כולם מסביבה זורקים מטבעות למזל. בשלב זה היא מנשקת את ברכי כל זקני הקהילה. ישנו מנהג תימני שהחתן מנשק את ברכי אמו – מעשה סמלי של בקשת סליחה – ממש לפני טקס הנישואין; גרסה להבעת כבוד זה מתקיימת בקוצ'ין. הנשיקות נעשות באופן סמלי. כלומר, הכלה נוגעת בברכיים בידה ואז מרימה את ידה לפיה. בבית הכנסת, הכלה ניגשת לספר התורה שנפתח בעשרת הדיברות ובעיניים מכוסות מנשקת אותו שבע פעמים. הטבילה במקווה נעשתה בבוקרו של יום החתונה.
 
הקידושין של הקוצ'ינים שונים מהנהוג בכל שאר העולם היהודי. לא רב או חזן אומרים את שבע ברכות הקידושין, אלא החתן עצמו. לאחר הברכות, החתן מניח את טבעת הנישואין בגביע הקידוש, ויחד עם הקהילה מדקלם במנגינה שינגלית את הנוסח הבא:
 
חתן: ברשותכם
קהילה: ברשות שמים
חתן: ברשות רבותינו
קהילה: ברשות שמים
חתן: הודו לה' כי טוב
קהילה: כי לעולם חסדו
חתן: שירבו שמחות בישראל
קהילה: כהיום הזה בירושלים, ששים ושמחים וטובי לב בבנין בית המקדש ואליהו הנביא משיח בן דוד בחיינו.
 
בלט בהעדרו בחתונות בקוצ'ין המנהג של שבירת הכוס. במקום זה מורחים אפר על מצחם של הכלה והחתן כסימן לאבל על החורבן.
 
אולם מנהגים נפלאים אלו של יהדות קוצ'ין הם בעיקר נחלת העבר. החתונה האחרונה שהתקיימה בקהילה הייתה רק בשנת 1987, ומאז לא נערכות חתונות מחוסר חתנים וכלות בקהילה.
 
עד לפני מספר שנים זקני הקהילה עדיין קיוו להציל את דורות העתיד על ידי הפעלת לחץ על אחרוני הצעירים והצעירות היהודיים ביניהם להתחתן, בהשתמשם בטיעונים מוסריים: 'הינשאו והביאו לעולם ילדים, או שסופן של אלפי שנות היסטוריה יהודית יהיה על ראשכם', אמרו הם לצעירים. הניסיון נכשל וגורל היהודים הלבנים נגזר.
 
מנהגי שמחת תורה בעדה הקוצ'ינית כללו שלושה מרכיבים שונים - הצגת ספרי התורה על ארון ארעי, הוספת הקפות מחוץ לבנין בית הכנסת בשעות אחר הצהריים ופירוק טקסי של ארון הקודש. יש אומרים שמנהגים אלו קיבלו את השראתם גם ממנהגים הינדיים דומים.
 
בערב חג הפסח, כל הקהילה השתתפה בהכנת המצות. כל הגברים והנשים היו באים עם חיטה שמורה שהכינו, ויוצרים שרשרת של אנשים שכל אחד בה אחראי על הכנת חלק אחר מהמצה, מטחינת החיטה ולישת הבצק ועד ההכנסה לתנור. כך היו מכינים מצות לכל הקהילה, בעיקר לשם מצות המצווה בליל הסדר; במשך השבוע של פסח נהגו בעיקר לאכול אורז.
 
שמחת כהן
מנהג כמעט לא ידוע, שאולי נהוג רק בהודו, הוא מנהג 'שמחת כהן'. כזכור, בימי הבית הכוהנים עסקו ביום כיפור בפעילות אינטנסיבית של הקרבת קרבנות. בסדר העבודה הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים, וחוזר לבסוף לעם כדי לברכם.
 
על פי יעקב כהן, 'שמחת כהן' הייתה סעודת חגיגה של הכוהנים שנחגגה לאחר הפעילות הפיזית והרוחנית הקשה שעברו ביום כיפור. מר הלגואה, חזן בית הכנסת, הוסיף שחגיגות שמחת כהן צוינו במהדורות של מחזור יום כיפור מליוורנו, איטליה. הכוהנים בקוצ'ין היו עורכים סעודה לבני הקהילה למחרת יום כיפור, כדי לשמר את זכר העבודה של הכוהנים במקדש.
 
טקס ייחודי נוסף בקהילה בקוצ'ין הוא הכתרת החזן הידוע בשמו בשפת המלאיאלם: פטנקראן. פטן משמעותו אישור וקראן מציין הופעה. במילים אחרות, הפטנקראן מאשר למישהו להופיע כחזן, על פי המסורת הקוצ'ינית. כדי להיות כשיר לפטנקראן יש צורך בלימוד ממושך. יש ללמוד לקרוא את כל פרשיות התורה וההפטרה, את מנגינות השינגלי ואת כל תפילת השבת, החגים והמועדים. יש להכיר היטב את כל פרטי המנהגים הקוצ'יניים. ההסמכה עצמה נעשית בזמן תפילת שבת בבוקר, כשכל התפילה וקריאת התורה מבוצעות על ידי המועמד. ברכות מיוחדות ותפילת קדיש ייחודית נאמרות במנגינת שינגלי ובדרך כלל עורכים סעודה לכבוד החזן החדש.
 
עלייה לארץ
בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים היו כאלפיים יהודים בקוצ'ין. לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948, ועצמאות הודו באותה שנה עצמה, החלה עלייה משמעותית מקוצ'ין למדינת ישראל, ותוך כמה עשרות שנים נותרו פחות מ-50 יהודים בקראלה. מלבד הרצון לשוב לארץ אבותינו, עליית הקוצ'ינים נבעה גם מסיבות חברתיות, דתיות וכלכליות - כדרכן של הגירות יהודים בכללן.
 
ההצלחה של המודרניזציה והחילון בהודו איימה על הישרדות הקהילה. הצעירים החלו להימשך אחר הזרם המרכזי ההודי והקהילה חשה בקושי הולך וגובר לשמור על דרכי החיים הישנים ועל המסורות העתיקות. מי שרצה להישאר יהודי הרגיש צורך לעזוב למדינה היהודית, שבה המסגרת הפוליטית מאפשרת שמירה על היהדות גם בלי שימור המסורת.
 
רוב היהודים שעלו בשנות ה-50 היו מקרב השחורים והמשוחררים. בניגוד לחוויותיהם בהודו, בישראל התקבלו כל היהודים מקוצ'ין ללא דעות קדומות וללא כל ספקות לגבי מעמדם וייחוסם. רובם התיישבו בצוותא במושבים ובשכונות של עדתם. רבים מהם השתקעו במושבים (בחמישה מהם מהווים עולי קוצ'ין רוב האוכלוסייה עד היום): נבטים (בנגב), מסילת ציון, תרום, תעוז ואביעזר (במטה יהודה שליד ירושלים) וכפר יובל שבגבול הצפון. ריכוזים נוספים של יהודים מקוצ'ין מצויים בישובים עירוניים שונים: ראשון לציון, אשדוד, באר-שבע, ירושלים, רכסים וקריית ביאליק. מרבית היהודים הפארדסים מקוצ'ין המשיכו להתגורר בהודו עוד כשני עשורים.
 
שירים קוצ'יניים רבים שיקפו את געגועי היהודים להביא לקיצם דורות של גלות על ידי שיבה לציון. שירים אלו נאמרו בדרך כלל באירועים קהילתיים מיוחדים, כגון חתונות או חגים, אך לפעמים גם באופן מאולתר כשהסיבה הייתה אך ורק אהבה אמיתית לארץ המובטחת. אחד השירים המוכרים בפי הקהילה מתאר את הערגה לציון:
 
"רוצים אנו לשוב למקום משכנו של המלך דוד / שם חיינו לפני זמן רב / אנו בגלות משך דורות / אנו בטוחים שנשוב לציון בדור הזה / הארץ תהיה כשושן / ירושלים כגן העדן, זהב וחלב / תן לנו רשות וכוח לשוב לשם".
 
אנשים בקהילה אמרו לי שהרצון לעלות היה בעיקר בגלל המשפט: "לשנה הבאה בירושלים". אנשים השתוקקו לקיים משפט זה ולכן החליטו לעזוב את חופי מאלאבאר לטובת ארץ ישראל. אולם לרצון לעלות לארץ הקודש ולקיים את החלום הציוניהיה גם מחיר: הקהילה היהודית קמה כאיש אחד ובעצם לא נשאר כמעט שריד ופליט בקוצ'ין. או כפי שאחד מזקני הקהילה ציין בפניי בצער: 'הולדת מדינת ישראל סימנה את סופה של הקהילה הזו'.
 
סוף עצוב וטוב
על הכותל הדרומי בבית הכנסת הפארדסי בקוצ'ין יש מגדל גבוה אשר בו שעון המשקיף על כל העיר. מתחת לשעון מתנוסס הפסוק: "ימינו כצל עובר כלינו שנינו כמו הגה". אולי זו נבואה שהתגשמה בקהילה היהודית בקוצ'ין?
 
"אנחנו לא קהילה גוססת. הבדיחה היא שאנחנו כבר מתים", ציין מר סלם בפניי, בביתו ברח' בתי הכנסת. "תראה איך התיירים בוהים בנו, כחיות בכלוב, כמו השרידים החיים שהפכנו להיות. קנו את הכרטיס שלכם בשני רופי, בואו וצפו בהצגת היהודים, כל עוד היא מוצגת עדיין. זהו סופנו אחרי אלפיים שנה. בקרוב סינגוג ליין לא תהיה יותר בית ליהודים הלבנים".
 
כיום יש פחות מ-50 יהודים בקוצ'ין ובית כנסת אחד הפעיל במידת האפשר. שאר בתי הכנסת הידרדרו למצב של הזנחה והתפוררות לאבק, ואלו שהתמזל מזלם הופכים למוזיאונים. מבין 19 המשפחות שנותרו בקוצ'ין 8 משפחות הן 'לבנות', ומונות 11 נפשות בסך הכול, ועוד 11 משפחות של יהודים 'שחורים' המונות 38 נפשות. היהודים השחורים והלבנים הנותרים בקוצ'ין משלימים עם כך שהם שותפים במערכה האחרונה של הקהילה.
 
מר יצחק יהושע, בן 87, הוא נשיא הקהילה מאז 1982. באתי לבקרו בביתו ולשמוע ממנו על עברה של הקהילה וגם על עתידה המוטל בספק. כאשר שוחחנו על עברה של הקהילה, עיניו של מר יהושע ברקו משמחה. הוא סיפר על החיים היהודיים התוססים אשר גם הוא זכה לראות כילד וכמבוגר בקהילה. הוא הקפיד להסביר לי שבמשך 2,000 שנות קיום הקהילה, לא היה לה רב רשמי. אנשים למדו בעצמם או מחכמים ושליחים שבאו לבקר ולימדו אחרים. לכל היותר היו מורים בבית הספר היסודי שהיו מאוד חשובים, אך לא רבנים ופוסקים. בכך יש דמיון רב לקהילת יהודי תימן, שלמרות שהיו בה תלמידי חכמים לא כיהן בה מורה הוראה בתפקיד רשמי.
 
אולם כאשר התחלתי לדבר עמו על עתידה של הקהילה, עיניו היו עצובות וכבויות. הוא אמר לי: "עתיד הקהילה תלוי בידי הקב"ה", ולא הוסיף עוד. כאשר ביקשתי להיפרד ממנו ומאשתו, ביקש "ברכת רב" לרפואה שלמה לשניהם. שאלתי אותו מדוע יש צורך בכך, הרי בקוצ'ין לא היו רבנים ולא היו רגילים לברכות של רבנים, והוא השיב: "אם לא יעזור גם לא יזיק...".
 
לא במקרה העם היהודי נקרא לעיתים: 'עם עולם'. האופי היהודי כ'עם עולם' מקבל משמעות מיוחדת כשמסתכלים על יהודי קוצ'ין וחוף מאלאבאר, הקהילה היהודית המרוחקת ביותר מלב היישוב היהודי, שהצליחה להתקיים במשך מאות שנים, כנראה יותר מאלפיים שנה, לא רק מבחינה פיזית, אלא כקהילה יהודית. במשך הדורות הם הוכיחו את מיומנותם לשרוד למרות השינויים ההפכפכים בסדרים הפוליטיים של האזור, משושלת המלוכה הקוצ'ינית ועד הכוחות הפולשים בעידן הקולוניות הפורטוגזיות, ההולנדיות והבריטיות.
 
בתוך פסיפס ההיסטוריות של היבשת, סיפור הקהילה בקוצ'ין איננו סיפור שעליו פוסחים בקלות. יהודים שהביסו את קשי ההיסטוריה, ברחו מארץ ישראל לאחר חורבן בית שני ומאוחר יותר נמלטו מאימי האינקוויזיציה באירופה כדי לבנות חיים חדשים בהודו - וכאשר החיים היהודים היו נראים בטוחים ושלווים, הגיעה התפוררותה של הקהילה, שממנה לא תוכל לשוב לקום. חידושה של מדינת ישראל והפילוג בין השחורים ללבנים פגעו בעתידה של הקהילה מבחינה דמוגרפית.
 
יש להניח שההיסטוריה המיוחדת של הקהילה בקוצ'ין, ביחד עם מנהגיה ותפילותיה, יהפכו לדגם של קהילת עם עולם בעם היהודי וזכרה לא ייסוף מזרעו. פרק נוסף בהיסטוריה של העם היהודי עומד להיסגר, אך לזה, לעומת רבים אחרים, יש סוף טוב – השיבה לציון והאיחוד עם חלקים אחרים מהעם היהודי בתוך מדינה יהודית ולא רק בממלכה העצמאית בחוף מאלאבאר.