לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מלזיה, פנאנג

אין יהודים, יש אנטישמיות

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך המדור "יהודי עולמי", מקור ראשון

תקציר: המדינה המוסלמית בלב המזרח הרחוק היא כיום ביתו של יהודי אחד, ומושא זיכרונות של כמה עשרות משפחות. עוד אחת מהפזורות שנבנו מסוחרי בגדד

מלזיה, פנאנג

בכל מסעותי בעולם אני חובש כיפה על ראשי. מעולם לא הורדתי את הכיפה במדינות פחות ידידותיות כלפי היהודים, וגם אינני נוהג לחבוש כובע בסגנון זה או אחר. כפי שעיניי וזקני הם חלק מפרצופי, כך גם הכיפה היא סמל ליהדותי, ומשכך היא איננה מוסתרת אלא שוכנת אחר כבוד על ראשי, ללא פחד וחשש. אולם, כאשר ביקרתי במלזיה - מדינה מוסלמית אשר לא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל - החלטתי לשנות ממנהגי "משום הספק".
 
מלזיה אינה נותנת אשרות כניסה לאזרחים ישראלים, אך כפי שעיניכם הרואות הצלחתי לבקר בה והביקור היה מעניין ומרתק. קהילה יהודית ואף בית כנסת התקיימו בעבר במלזיה, אולם כיום נעלמו ואינם. לא נותר לי אלא לספר על קהילה יהודית שהיתה ואיננה עוד, ועל זכרה של הקהילה אשר נותר ברחובות העיר ובעיקר בבית הקברות היהודי שבה. את עברה של הקהילה ניתן ללמוד מבני הקהילה אשר גלו ממנה לארצות אחרות. סיפורה של הקהילה היהודית בפנאנג שבמלזיה נותר עד היום חבוי בין הערות השוליים של ההיסטוריה המקומית, וידוע רק למעטים המכירים את עברה. דומני שיש בפרסום עניינה של קהילה זו חשיבות רבה.
 
מלזיה שבדרום מזרח אסיה - שחלקה האחד גובל בתאילנד וחלקה השני באינדונזיה - קיבלה עצמאות בשנת 1957 מהממלכה הבריטית, לאחר שבמשך מאות שנים היתה נתונה לתהפוכות שליטה, מהפורטוגלים וההולנדים במאה ה-16 ועד היפנים במלחמת עולם השנייה. למעשה רק בשנת 1965 היא התנתקה מסינגפור וקיבלה את עצמאותה המלאה. כיום הדת הרשמית של המדינה היא האסלאם, למרות שתושבי המדינה משתייכים לדתות רבות. האסלאם איננו פנים חדשות במלזיה: כבר במאה ה-14 הגיעו מוסלמים והפיצו את דתם בין יושבי הארץ. בעבר שמה של המדינה היה מלאיה, ורבים מן התושבים קוראים לעצמם עד היום מלאיים.
 
היהודים הראשונים
הנוכחות של יהודים ספרדים, בגדדים, בפנאנג, החלה בתחילת המאה ה-19, כשהנמל בג'ורג'טאון - שנשלט זה זמן קצר על ידי הבריטים - גדל ומשך משפחות סוחרים יהודים, כמו משפחת ששון ומאייר. היתה גם הגירה משמעותית של יהודים מהמחוז העות'מני של בגדד, כתוצאה מהרדיפות של מושל בגדד, דאוד פאשה, שממשלתו נמשכה מ-1817 עד 1831. מעשי האכזריות וחוסר הצדק שלו הביאו ליציאה המונית של יהודי בגדד מפרס לארצות המזרח, שם הם התבססו כסוחרים עשירים וחברים בכירים של הקהילה.
 
רוב היהודים המלזיים היו בגדדים, ומיעוטם אירופאים (אשכנזים) ואולי אף יהודים סינים, שברחו מקאיפנג בסין בזמן ההשתלטות הקומוניסטית על סין ב-1949. צריך לציין שהיתה גם נוכחות של יהודים ארמנים בפנאנג. הארמנים הראשונים הגיעו לפנאנג ב-1802 ממולדתם בהרי הקווקז, בין הים השחור לים הכספי. רוב הארמנים שהתיישבו בפנאנג היו נוצרים, אולם היתה גם קהילה ארמנית יהודית שהגיעה למקום.
 
כאשר יהודי בגדד חשו שיש אפשרויות למסחר עשיר בפנאנג, מספר משפחות יהודיות החליטו לחפש את עושרן באי, והקימו יוזמות מסחריות משמעותיות. אלה כללו את משפחות מרדכי, דוד, גרנד, מנשה, אקרייב, אפריים, ברוך, יעקב ופלינטרס. חלקן פתחו חנויות תבלינים, חלקן נהיו אילי נדל"ן, בעלי סוסי מרוץ, ספקי מוצרי מותרות, מוכרי פסנתרים ומכשירי רדיו וכן שענים, תכשיטנים וסוחרים באבנים יקרות. רובם היו מכובדים מאוד, עשירים ובעלי השפעה בקהילה המקומית, במיוחד בקהילה הבריטית הקולוניאליסטית.
 
ליהודים במלזיה שהיגרו מבגדד ומחלקים אחרים של המזרח התיכון היו קשרי משפחה ומסחר עם קרובים שכבר התיישבו בהודו, בורמה וסינגפור. כך הפכה פנאנג - או ג'ורג'טאון, כשמה של העיר המרכזית באי - לנמל טבעי, בזכות מיקומה במחצית הדרך בין הודו לבורמה וסינגפור. פנאנג היתה גם מרכז מסחר עשיר וחשוב מאוד במלאיה הבריטית באותו זמן, שנייה בחשיבותה וגודלה אולי רק לסינגפור.
 
למרות שמדובר על נוכחות יהודית במקום כבר מאמצע המאה התשע-עשרה, יחזקאל מנשה, שהגיע לפנאנג מבגדד בשנת 1895, טען שמשך 30 שנה הוא נותר היהודי שומר המצוות היחיד במדינה. הוא קם כל בוקר בין ארבע לחמש והתפלל תפילת שחרית, שמר על בית כשר והחזיק עופות משלו לצורך שחיטה.
 
משהתבססה קהילה משמעותית היה זה רק בפנאנג, אך ניתן היה למצוא יהודים בודדים גם בקואלה למפור, כיום בירת מלזיה, וגם באיפוה, סרמבן ומלאקה, בקצה הצפוני של חצי האי המלאי. הקהילה היהודית הגיעה לשיאה בשנות העשרים המוקדמות של המאה ה-20. ועדיין, במשך כל שנות קיומה של הקהילה, מעולם לא גרו במלזיה יותר מ-180 יהודים.
 
למרות מספר היהודים המצומצם, הקהילה היתה מלוכדת ומאורגנת היטב. ככל הנראה מעולם לא היה רב רשמי במלזיה, תפילות התקיימו בהנהגת החזן בחנות שהוסבה לבית הכנסת של פנאנג, ברחוב ג'לאן נגור מס' 18. היה גם שוחט אשר דאג לאספקה סדירה של אוכל כשר לציבור.
 
יהודי מלזיה במלחמת עולם השנייה
בזמן הכיבוש היפני של מלאיה חלק מהקהילה היהודית פונתה על ידי הצבא הבריטי לסינגפור מחשש לכליאה והתעללות על ידי היפנים. בזמן מלחמת העולם השנייה היהודים שנותרו בפנאנג הוכרחו ללבוש טלאי עם מגן דוד שעליו כתובה המלה 'יהודי' ביפנית. למרות זאת היהודים קיבלו יחס טוב מהיפנים, שאפשרו להם להמשיך בעבודתם כשענים, בין השאר כיוון שנזקקו לעזרתם על מנת לטפל בציוד המכני של הצבא. הכישורים של היהודים הפכו לחשובים במיוחד כאשר פנאנג הפכה לבסיס גרמני ב-1943. חיילים גרמנים ששוטטו בג'ורג'טאון נתקלו בחנות שעונים, וכאשר הבחינו שהבעלים והעובדים יהודים החלו להתנכל להם ולהרוס את החנות. חיילים יפנים מיהרו להגיע למקום ואסרו את החיילים הגרמנים. המפקד היפני נזף בחיילים הגרמנים בחומרה והזהיר אותם שלא יזיקו ליהודי פנאנג, כיוון שהם חשובים ומוגנים ע"י היפנים. לאחר מקרה זה הגרמנים כבר לא הציקו ליהודים. מלבד מקרה זה, היהודים קיבלו יחס די טוב ובדרך כלל הונחו לנפשם על ידי היפנים במלחמת העולם השנייה.
 
אחרוני היהודים וסגירת בית הכנסת
חלק הארי של יהודי מלזיה עזב את המדינה לפני שקיבלה את עצמאותה מהבריטים ב-1957. עד שנות השבעים היו פחות משפחות משאפשר למנות על יד אחת. אחרוני היהודים, משפחת אפרים, היגרו לאוסטרליה לפני שהאנטישמיות הפכה למשמעותית.
 
למרות שמלזיה נחשבת כיום למדינה בעלת גוון אנטישמי, הסיבה לעזיבתם של היהודים לא היתה הגישה של המוסלמים והממשלה כלפי היהודים, אלא ניסיון למצוא סיכויי פרנסה טובים יותר ולהתקרב לחברי קהילה ומשפחה אחרים שכבר היגרו למקומות אלו, וכן רצון לחיות במקומות שבהם יהיה קל יותר לקיים את מצוות הדת. רוב יהודי מלזיה היגרו מהמדינה עוד לפני שנושא האנטישמיות עלה על הפרק על ידי השלטונות.
 
עד 1969 נותרו רק 3 משפחות יהודיות בפנאנג. ב-1976 נסגר בית הכנסת, בעקבות מותו של אחד היהודים האחרונים שידע להנהיג את התפילה ובעקבות העלייה ברגשות האנטישמיים. כיום עדיין עומדים על תלם שני בתי כנסת במלזיה, האחד בפנאנג והשני בקואלה-לומפור. הבניינים המקוריים עדיין עומדים, אך השימוש בהם שונה. בניין בית הכנסת הישן בפנאנג, השמור יותר טוב מבין השניים, משמש כיום כמשכנה של חברה פרטית. בניין בית הכנסת הישן בקואלה-לומפור נמצא במצב הרבה פחות טוב, וכיום יש בו מסעדה ואכסניית תרמילאים. ה'מגן-דוד' שהיה במקור על גמלון בית הכנסת שונה לחותם שלמה המוסלמי.
 
כך נוצרה "הקהילה היהודית של פנאנג בפזורה". למרות שמשפחות רבות לא חיות במלזיה, מספר משמעותי של יהודים עם קשרי משפחה למלזיה עדיין מבקרים בפנאנג ובקואלה-למפור וכן שומרים על קשר קבוע עם חבריהם ובני המשפחות. בפנאנג עצמה חי בשלווה יהודי אחד, בשנות השמונים של חייו...
 
בגרסת 2008 של מדריך הנסיעות היהודי (Jewish Travel Guide) מלזיה לא מופיעה כיעד תיירותי ליהודים וכמקום עם נוכחות יהודית וקהילה יהודית. למרות שאין כיום קהילה יהודית במלזיה ישנה נוכחות יהודית מינימלית ומשתנה תכופות של יהודים ממדינות אחרות, בעיקר אנשי עסקים ודיפלומטים מערביים (אמריקאים ואירופאים) המתגוררים בבירה, קואלה למפור, אולם מדובר על בודדים ממש ללא כל התארגנות דתית או קהילתית.
 
בית הקברות היהודי
כאשר פוסעים ברחוב לג'לאן זיינאל אבידין נתקלים בשני שערי ברזל כבדים ועליהם המילים "בית קברות יהודי". בית הקברות, שנוסד ב-1805, הוא בית הקברות היהודי העתיק ביותר במדינה ולמעשה היחיד. התברר לי בביקורי שמלזים רבים, ובעצם רבים מתושבי פנאנג, לא יודעים על קיומו של בית קברות זה או על העובדה שפעם היתה קהילה יהודית בפנאנג.
 
כיום בית הקברות נמצא, כאמור, ברחוב לג'לאן זיינאל אבידין, על שם מחנך הודי-מוסלמי משנות השלושים שחי ברחוב זה. אולם עד לפני מספר שנים שמו של הרחוב היה "ג'לאן יאהודי", כלומר רחוב היהודים, שכן ברחוב זה גרה רוב האוכלוסייה היהודית בעיר. בשנות השמונים השם שונה וכך נמחה עוד סימן אחד ממורשת נוכחות היהודים במלזיה. לא הצלחתי להבין למה הרשויות המקומיות שינו את שמו של הרחוב ומה רע ברחוב יאהודי, או בעצם ג'לאן יהודי? האם יש בכך מעשה מכוון נגד זיכרונם של היהודים שגרו בעיר? לא-להים פתרונים.
 
ספרתי 106 קברים או מצבות בבית העלמין. הכיתוב על כחצי מהם קיים וקריא, חלקו בעברית וחלקו באנגלית. המצבה היהודית הישנה ביותר היא מה-9 ביולי 1835 והמצבה האחרונה משנת 1978. אולם למרות שזהו בית הקברות היהודי היחיד במדינה, היו במשך השנים יהודים שמסיבות שונות נקברו בבתי עלמין לא יהודיים כמו בית הקברות הפרוטסטנטי ובית הקברות הקתולי.
 
למצבות במקום יש צורה מאוד מקורית ומעניינת שלא נראית ברוב בתי הקברות היהודיים בעולם. רוב הקברים הם בצורת ארונות קבורה בעלי מכסה מקומר או גמלוני, מעין פירמידות. (משולש לגברים, מלבני לנשים). בית הקברות נקי ושמור היטב בהשוואה לרוב בתי הקברות האחרים בפנאנג. מעולם לא פגעו בבית הקברות ולא נגרם לו כל נזק, ומעולם הוא לא היווה מוקד לבעיות - אולי בגלל שאינו מוכר לרוב האוכלוסייה ואולי בגלל שחילול קברים הוא דבר בלתי מקובל במלזיה.
 
אנטישמיות מוצהרת
לא ארך זמן רב עד אשר מארחיי ידעו לומר היטב מאין באתי ולאן אני הולך. לאחר שמספר פעמים בעלי חנויות ודוכנים קיימו את הספורט הלאומי שלהם ושאלו אותי "פרום וור אר יו פרום?", ניסיתי מספר פעמים לשנות בדיבורי מפני דרכי שלום, פעם אחת השבתי מצרפת ופעם אחרת מספרד ופורטוגל. אולם ככל הנראה בני המקום חשו שבלשון המעטה אינני מדייק באינפורמציה האישית שאני מנדב להם והחלו להצטופף סביבי ולהציע הצעות. אחד אמר הוא גרמני, השני הציע איטלקי, והיו שהציעו שכור מחצבתי מארגנטינה, אולם בסופו של דבר קולם של הרוב גבר ונמנו וגמרו: הוא מישראל והוא יהודי!!
 
במצב זה לא נותר לי אלא לחשוף את זהותי ולהתחיל לקיים שיחת מרעים עם המוסלמים הסובבים אותי ולדון איתם על הא ועל דא.
 
מטבע הדברים הדיון נסב על מדינת ישראל, הפלשתינים והיהודים. כאשר שאלתי את בני שיחי האם יש יהודים במלזיה, הם השיבו שנדמה להם שאין, אבל אם יש יהודים הם בטח חיים בהסתר וללא פרסום דתם בגלוי, שכן אין זו גאווה גדולה להיות יהודי במלזיה, כדבריהם... לדעתם, לאחר עשורים של אינדוקטרינציה, שטיפת מוח ופרופגנדה אנטישמית על ידי הפוליטיקאים, אין סיכוי שיהודי במלזיה יחשוף את זהותו.
 
שאלתי השנייה היתה מה הם חושבים על היהודים כיום. לאור התשובות, נראה לי ש"הפרוטוקולים של זקני ציון" היו התשתית הרעיונית לכל דבר שאמרו בשיחה. "רוב המלזים חושבים שהיהודים הם אויביהם ויש להרוג אותם על המקום", אמר אחד. וחברו הוסיף: "למה אנחנו, מלאים מוסלמים, שונאים את היהודים כל כך? כי היהודים הם השולטים בכלכלת העולם, בבנקים וגורמים לנזק וחורבן לכל העולם".
 
הגישה האנטי יהודית הקיימת במלזיה נולדה עם תהליכי האסלאמיזציה הפוליטית בשנות השמונים של המאה העשרים, ולא היתה קיימת בעבר. רק בימים האחרונים כלל המטה ללוחמה בטרור במשרד ראש הממשלה את מלזיה בין המדינות שמסוכן לבקר בהן מחשש לפגיעות אנטישמיות. מכל מקום, אני יכול לבשר לקוראיי שלמרות תוכנה ואופיה של השיחה הקשה, יצאתי בשלום ושבתי כלעומת שבאתי לדרכי ולמדינת ישראל.
 
צלב קרס תמים
ואכן, המבקר במלזיה ומסתכל סביבו, עינו תצוד צלבי קרס לרוב. במדינה כה עוינת לישראל אפשר היה לחשוש שסמל זה מבטא גישה אנטישמית כלפי עם ישראל, אולם לא כך הדבר. ננצל במה זו כדי להסביר את מקורו של צלב הקרס הגרמני ואת הציניות הקיימת סביב סמל זה, שכן בארצות רבות במזרח לסמל זה יש משמעות חיובית וטובה.
 
אכן, מעניין שאחד הסמלים המשוקצים ומעוררי הצמרמורת הידועיםביותר בעולם הוא במקורו סמל להצלחה ולחיים טובים בהינדואיזם ובבודהיזם. שמו הנוסף של צלב הקרס הוא "סווסטיקה". פירושה של מילה זו בשפת הסנסקריט הוא: "זה טוב".
 
הצלב הוא גם הסימן של התנועה המעגלית, סמל הלידה מחדש. הוא מסמל גם את אלה שידעו על גלגול נשמות (סמסרה). התנועה של הסמל מלמדת על התנועה הבלתי פוסקת של היקום. דבר זה נכון גם לכדור הארץ, המסתובב בתנועה בלתי פוסקת, וכן לכל כוכבי הלכת והרקיעים. כמו כן, הסמל מהווה איזון בין ארבעת היסודות - אוויר, מים, אש, אדמה - וכך הוא שומר על יציבות הבריאה.
 
מטיילים בהודו יכולים עדין לראות אותו מעטר גגות של מקדשים ובתים, אולם באופן מפתיע הוא מופיע גם בתרבות היהודית. בחפירות ארכיאולוגיות הוא נמצא בפסיפס יהודי עתיק בעין גדי, ועיטור של צלב קרס בקונטקסט הסמלי החיובי שלו נמצא אף על אחד מעמודיו של בית המקדש מתקופת בית שני של הורדוס, ליד שער חולדה.
 
צלב הקרס הפך לטאבו עם עיצובו כסמל למפלגה הנאצית, ועם עלייתו של היטלר לשלטון גם כדגלה של גרמניה. עיצובו על ידי היטלר עצמו כסמל של כוח ברוטלי נבע מהשיוך של הסמל, בעיני הנאצים, לסימן ארי עתיק המבליט את הקשר, לכאורה, בין הגרמנים לנורדים עזי הנפש. בשנת 1920 המפלגה הנאצית אימצה את צלב הקרס כדגל המפלגה ומאז עליית המפלגה הנאצית לשלטון הסמל הפך לסמל לנאציזם ולגזענות. מאז תום מלחמת עולם השנייה נאסר בגרמניה ובעוד מדינות באירופה על פי חוק להשתמש בסמל זה המהווה פגיעה חמורה ברגישות הציבור. אולם לא כך הם פני הדברים במזרח.
 
תודתי נתונה למר  Raimy Che-Ross על עזרתו הרבה להכנת מאמר זה. מר ריימי צ'ארוס חוקר את עברה של יהדות מלזיה ועושה מאמצים רבים לשימור בית הקברות בפנאנג ובעיקר לשימור זכרה של הקהילה היהודית שהיתה במלזיה, וצאצאיה כיום ברחבי העולם. במסגרת עבודת דוקטורט באוניברסיטת סידני שבאוסטרליה מר ריימי חוקר בארכיונים ומקיים ראיונות היסטוריים ואישיים בעניין ההיסטוריה של הקהילה, למרות שאין כיום כמעט חומר על אודותיה. בעתיד עבודתו תפורסם כספר על הקהילה כדי לוודא שלא תישכח על ידי הדורות הבאים. קוראים אשר יכולים לתרום מידיעתם על הקהילה או לעזור להמשך שימור זכרה ובית הקברות שבה מוזמנים לפנות אלינו.
 
rabanim@ots.org.il