לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ברזיל, מנאוס (1)

הקדוש העלום של העולם החדש

מחבר: הרב אליהו בירנבוים

המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: בארץ הזהב, הקופים והתוכיים, על גדות נהר אימתני שלעתים רוחבו מגיע לעשרות קילומטר, רוחשים סיפורים יהודיים מפתיעים. אמזוניה, חלק ראשון

ברזיל, מנאוס (1)

שלושה סיפורים שונים ומשונים המשלבים בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, מלמדים על קורותיה של הקהילה היהודית במנאוס אשר באמזונס ופותחים לנו צוהר להיסטוריה יהודית אשר השאירה את אותותיה עד ימינו אנו. ואלו הם: גלגולו של ספר תורה בן למעלה מ-400 שנה מפורטוגל למרוקו וממרוקו לברזיל ולנהר האמזונס; סיפורן של "הנשים הפולניות", נשים יהודיות אשר הובאו מפולין לברזיל ולדרום אמריקה על מנת לעסוק בזנות (על כך בחלק ב' של המאמר); ולהבדיל - קברו של הרב הקדוש רבי שלום מויאל ז"ל, המהווה מקום עלייה לרגל לבני ברית ולאלו שאינם בני ברית. כל אחד מסיפורים אלו הוא בגדר אמת לאמיתה - וגם אם קוראיי ירימו גבה ויעלו ניצוץ של ספק, הרי שהמוציא מחברו עליו הראיה. יש בידי עדויות, מסמכים ותמונות המתעדים את כל אשר נכתב במאמר זה.

 

אגדת שלמה המלך

סיפור התיישבותם של היהודים בחבל האמזונס הוא מן המרתקים בסיפורי תפוצות ישראל, ולכן אף שכבר עסקתי בו בעבר יש עוד הרבה מה להרחיב בעניינו. הפעם אעשה זאת דרך סיפורה של הקהילה היהודית במנאוס אשר בפתח נהר האמזונס. קל להבין כיצד נתגלגלו יהודים לצפון אמריקה ומה חיפשו באוסטרליה או בהונג קונג; אולם מה הביא יהודים ליערות הגשם המשווניים, זמן לא רב אחרי שרגל אדם לבן דרכה בהם לראשונה? מדוע התגלגלו יהודים למקומות אקזוטיים ומרתקים אלו?

 

יהודים גרים באמזונס מזה 200 שנה. ראשוני היהודים הגיעו ליערות הגשם כבר בשנת 1810. המצבה היהודית הקדומה ביותר באזור היא של מרדכי הכהן מסיוון תר"ח, 1848. אולם יש המקדימים את הגעת היהודים לאזור זה של כדור הארץ לתקופת זמן קדומה לאין ערוך: ימיו של המלך שלמה...

 

פסוק אחד בספר מלכים הצית את דמיונם של מלומדים והעלה את הרעיון ששלמה המלך בחכמתו ידע לשלוח שליחים אל ארץ השפע הלא נודעת של הנהר הגדול בעולם. כך נכתב בפרק י' במלכים א': "כי אני [=אנייה] תרשיש למלך בים עם אני חירם אחת לשלש שנים תבוא, אני תרשיש נשאת זהב וכסף שנהבים וקופים ותוכיים". יש שלמדו מכאן כי שלמה המלך שלח אוניות - אחת לשלוש שנים - לנהר האמזונס. הן התעכבו שם כשנתיים ימים כדי לאסוף זהב ואבנים טובות, ויחד עמם גם קופים ותוכים – כל אלה דברים הנמצאים בייחוד בחלק זה של העולם. ורמז נוסף – לפחות בחלק חשוב ממהלכו, סמוך למנאוס ולאחר שנשפך אליו הנהר האדיר ריו נגרו, נקרא האמזונס "נהר סולימואס" (Solimoes), כשמו של שלמה בשפה הפורטוגזית.

 

נניח לאגדות הקדומות ונשוב אל ההיסטוריה המוכחת. במשך מאה השנים שבין 1810 ל-1910 הגיעו לאזור האמזונס כאלף משפחות יהודיות ממרוקו. חלקן התיישבו בערים הגדולות בלם ומנאוס (650 משפחות), אחרות התיישבו לאורך נהר האמזונס (250 משפחות) ומשפחות נוספות התיישבו בחלק הפרואני של האמזונס - איקיטוס וטארפוטו.

 

החוקר שמואל בן שימול כותב בספרו "ארץ האמזוניה" שבין השנים 1810-1850 היגרו לאזור בלם ומנאוס כ-300 משפחות בנוסף לרווקים רבים, ובין השנים 1851 ל-1910 הגיעו עוד 700 משפחות. בנוסף למשפחות, נסעו לעבוד באמזונס אלפי צעירים אשר עזבו את משפחתם החל מגיל 13 ועד גילאי העשרים לצורך פרנסת בני ביתם. בחורים אלו דאגו לשלוח סיוע כלכלי למשפחותיהם במרוקו. לעיתים הם חזרו לחיק המשפחה לאחר מספר שנים, ולעיתים נשארו לגור בערים או בכפרים מסביב לנהר לאורך ימים ושנים.

 

מגיהנום לגן עדן

בלם שבדלתת השפך של האמזונס לאוקיינוס האטלנטי היתה שער הכניסה של היהודים המהגרים ממרוקו לברזיל ולאמזונס. אולם כאן היתה רק תחילת המסע. משם כל אחד מצא את דרכו לאורך יובליו ונתיביו של הנהר הגדול עד לקביעת מקום מושבו. מאות המצבות היהודיות המפוזרות לאורך הנהר האדיר מספרות לנו שלבד משתי הקהילות הגדולות שהתבססו בערים בלם ומנאוס, נפרשו באותן שנים עשרות מאחזים יהודיים קטנים, אם של אדם בודד ואם של קבוצה קטנה.

 

היהודים המרוקאים, צאצאים ישירים של הקהילות שגורשו מספרד על ידי המלכים הקתוליים, הגיעו מתוך חיפוש של שקט ושלווה. מכלול של גורמים הביאו ככל הנראה להגירה זו. קשיי קיום ופרנסה במלאח בערי מרוקו; פיצוץ אוכלוסין בשכונות היהודיות; התפתחות מלאריה ועוד מחלות מידבקות; מאסר יהודים על ידי השלטונות, הריסת בתי כנסיות, רדיפות וסבל פיזי ונפשי. מתוך כל אלו, מובן הביטוי של מהגרים אלו כי עברו מן הגיהנום לגן העדן. זאת ועוד: כשנחתם הסכם סחר בין ברזיל לבריטניה (1810) ונפתחו הנמלים בברזיל, הסתיימו באופן פורמלי חוקי האינקוויזיציה בברזיל, והמדינה היתה בתהליכי התפתחות ופריחה.

 

לאמתו של דבר, ראשוני היהודים אשר הגיעו לאמזונס לא ציפו להתעשר, אלא רק לחיות את חייהם בשקט ובשלווה. הם הגיעו לברזיל עם מעט טובין אישיים והחלו לבנות עקב בצד אגודל את חייהם תוך התמודדות לא קלה עם תנאי הג'ונגל המקומי ועם השפה, אולם תמיד מתוך שמירה על מסורת ישראל סבא אשר למדו וקיבלו במשפחותיהם. בשנים הראשונות, עד תחילת העבודה בעצי הגומי, היהודים עבדו כמוכרים ניידים. בדרך כלל היו ממלאים סירה בסחורות, ושטים לאורך האמזונס כדי למכור את מרכולתם לבני המקום.

 

הם נכנסו ליערות, נאבקים בדעות הקדומות המקומיות, בקשיי השפה ובמחלות, בתקווה לראות את צאצאיהם מתקדמים לקראת חיים טובים יותר ועוברים לערים ברגע שיצברו הון.

 

בשלב ראשון, החיים היהודים לא התנהלו בקהילות מסודרות ובערים הגדולות. היהודים אשר הגיעו מחוסרי כל חיפשו מקום מרוחק ככל אשר יהיה כדי להביא פרנסה לביתם. כך נוצרו עשרות "מיני קהילות" של יהודים בודדים מסביב לנהר האמזונס. בין המקומות האלו ניתן לציין שמות כגון: גורופה, קמטה, מקפה, בוים, אבירוס, אובידוס, מונטה אלגרה, פארו, קוארי, מניקורה, ריאו ברנקו, ועוד מקומות רבים.

 

אולם, למרות המרחק הפיזי וחוסר הקשר לקהילה יהודית ולבית כנסת, היהודים לא הרגישו בדידות. משיחות עם צאצאים של המהגרים הראשונים אשר פגשתי במנאוס, למדתי שלמרות המרחקים הגיאוגרפיים האדירים – לעיתים היה צורך בשיט של ימים כדי להגיע אל מקום יישוב אחר - היהודים לא הרגישו בדידות. השמירה על המסורת ועל חגי ישראל, התחושה שהם חלק משבט יהודי הנמצא לאורך הנהר, נתנה להם תחושה של ביחד. ללמדנו שבדידות איננה מושג גיאוגרפי אלא פסיכולוגי ותודעתי.

 

פריחת תעשיית הגומי, שמקורו באגן האמזונס, ועליית מחירו בעולם שינתה את מעמדה של מנאוס מעיר ענייה על שפת הנהר לעיר משגשגת. עם תחילת המאה העשרים, ההכנסה לנפש בפארה ובאמזונס היתה הגבוהה ביותר לא רק בברזיל, אלא בחצי הכדור המערבי כולו!

 

העיר הפכה להיות המפותחת ביותר בברזיל בתקופה זו. היא זכתה להיות העיר הראשונה עם תאורה ציבורית ורכבת. נבנו בה בתי פאר ובניינים ציבוריים, כגון בית האופרה המקומי אשר נבנה בשנת 1896, כאשר כל חומרי הבניין הובאו מאירופה. כך נוצר מצב ייחודי: בלב יערות הגשם צמחה לה עיר שנראתה כשכפול של פריס האירופאית...

 

תמונות מהתקופה מעידות על השימוש היומיומי בבגדים אירופאים אופנתיים על ידי השכבות העליונות והבינוניות. צרפתית היתה השפה הזרה המועדפת, ופריס היוותה מדריך האופנה ומגדלור האינטלקט של האליטה. לא מפתיע שגל נוסף של יהודים ממרוקו הגיעו בתקופה זו כדי לחפש את עושרם בארץ הנהר.

 

עד שהגיע המשבר: עקב צניחה במחירי הגומי בעולם החל משבר כלכלי גדול בחלק זה של ברזיל בשנת 1920. בשלב זה עזבו יהודי האמזונס את נקודות היישוב הקטנות, נהרו לערים הגדולות בלם ומנאוס וחיזקו את הקהילות הקיימות.

 

המגורשים והספר

מנאוס, כיום בירת מדינת האמזונס, הגדולה שבמדינות ברזיל, שוכנת בלב הג'ונגל, על גדות היובל הגדול של האמזונס – נהר הריו נגרו ("הנהר השחור"). זוהי עיר מיוחדת: מזג האוויר טרופי, העיר מלאה בפירות ודגים ייחודיים לאזור, ובמקומות שונים מתנוססים פוחלצים של דגי נהר הטורפים בשר אדם. מקורו של השם מנאוס הוא באחד השבטים של ילידי המקום הנושאים שם זה שפירושו: "אם האלוהים".

 

בית הכנסת הראשון במנאוס, "בית יעקב", נוסד בשנת 1928. בית כנסת זה נקרא בפי העם בית הכנסת של "המגורשים", כיוון שהתפללו בו צאצאים של יהודים אשר גורשו מספרד ופורטוגל והגיעו למרוקו. הם דיברו לאדינו ונהגו כמנהגי ס"ט (ספרדים טהורים). בשנה זו נוסד גם בית הקברות היהודי הראשון, הנמצא עד היום לצידו של בית הקברות הנוצרי, כאשר מחיצה של למעלה מעשרה טפחים מפרידה ביניהם.

 

יותר מאוחר נוסד בית הכנסת "רבי מאיר", שבו התפללו "תושבים" - אותם יהודים שהיו במרוקו עוד לפני הגעת היהודים המגורשים מהאי האיברי. לפי דברי זקני הקהילה כיום, החלוקה לבתי כנסת היתה על פי הבדלים קטנים שהיו בנוסח התפילה בין יוצאי העיר טאטואן לעיר טנג'ר במרוקו. מעניין לבחון כיצד חלוקה היסטורית זו בין המגורשים לתושבים המשיכה להתגלגל ממרוקו לברזיל במשך עשרות שנים. בשנת 1962, מתפללי שני בתי הכנסת החליטו להתאחד והקימו בית כנסת חדש: "בית כנסת בית יעקב – רבי מאיר", וכך בא הקץ לפילוג ההיסטורי.

 

כיום גרות בקהילה במנאוס רק כמאתיים משפחות יהודיות. למרות גודלה הצנוע של הקהילה, החינוך היהודי מהווה גורם חשוב ומרכזי בחייה. פעמיים בשבוע כ-70 ילדים מתכנסים בבית הספר המשלים "יעקב אזולאי" ללימוד יהדות ועברית. תפילות מתקיימות כל שבת בבית הכנסת עם למעלה ממאה מתפללים, ובנוסח התפילה שומרים על המנגינות והמנהגים אשר היו נהוגים במרוקו הספרדית.

 

ספר התורה בן ארבע מאות השנה המונח בארון הקודש בבית הכנסת במנאוס מהווה עבור היהודים במקום לא רק אוצר היסטורי אלא גם אוצר רגשי: המסורת הקהילתית מספרת שמקורו של ספר התורה העתיק בפורטוגל, והוא ליווה את היהודים אשר החליטו לעזוב את המדינה עקב האינקוויזיציה והגבלות הדת אשר הוטלו על היהודים ועברו להתגורר במרוקו במאה ה-17.

 

ספר התורה עבר מפורטוגל למרוקו, וממרוקו המשיך את דרכו עם היהודים אשר חיפשו את דרכם החדשה בין נהרות האמזונס בברזיל, מבלי לשכוח את דתם ותרבותם היהודית. הספר שכן כבוד במשך שנים בקהילה יהודית קטנה על גדות האמזונס בשם Itacoatiara, ורק לאחר שהקהילה נעלמה כליל, באמצע המאה ה-20, הובא הספר לארון הקודש במנאוס.

 

כאשר ביקרתי בבית הכנסת של הקהילה, ביקשתי לראות את הספר במו עיניי ולהתרשם מהקלף ומצורת האותיות המעידים על מקורו וגילו של ספר התורה. לאחר בדיקה עם מומחים נאמנים בארץ, אכן ניתן לקבוע שספר התורה הנ"ל הוא בעל כתב ספרדי (לא צפון אפריקאי, אלא מספרד), ומועד כתיבתו בסוף המאה ה-16.

 

לאחרונה ביקש בית התפוצות מהקהילה לקבל את הספר למשמורת ולתצוגה בפני קהל המבקרים. לאחר דיונים בתוך הקהילה החליטו להותיר אותו טמון בארון הקודש ולא להעביר אותו. כאשר שאלתי על כך את נשיא הקהילה, מר חיים בן שימול (בנו של החוקר שמואל בן שימול), הוא השיב: "בבית התפוצות ספר זה יהיה עוד חפץ מרבים הנמצאים במוזיאון, אולם אצלנו ספר התורה הוא לב ליבה של הקהילה היהודית, הוא עדות להיסטוריה הארוכה והמפותלת אשר הביאה את היהודים לארץ האמזונס, ומהווה מקור להשראה ולגאווה ליהודים במנאוס".

 

קברו של הרב מויאל

במקרה, הגעתי לביקורי האחרון במנאוס בר"ח שבט, יום היארצייט של הרב מויאל ז"ל, הידוע כצדיק של מנאוס. ביקשתי לפקוד את קברו, וצעדתי בבית הקברות הנוצרי (!) שבו הוא טמון, בניסיון למצוא את המצבה. לא הייתי צריך להתאמץ הרבה: כאשר שאלתי את האנשים הפוקדים את בית הקברות האם במקרה הם יודעים היכן קברו של הרב מויאל, השיבו בסבר פנים יפות: "ודאי, קברו של הרב הקדוש שלנו, בעל המופתים", וסימנו לי את הדרך לציון.

 

הרב מויאל נפטר בשנת 1910, ככל הנראה מקדחת צהובה, ונקבר בבית הקברות העירוני כיוון שלא היה במקום בית קברות יהודי עד שנת 1928.

 

הפרטים על שליחותו ומותו של הרב שלום עמנואל מויאל באמזונס נותרו מעורפלים, אך עוד יותר גדולה התעלומה סביב פועלו לאחר מותו. קתולים מקומיים קראו לו "סנטו חודאו מילגררו דה מנאוס" (הקדוש היהודי עושה הנסים של מנאוס). לקברו עולים מבקרים נוצרים קבועים, המייחסים ניסים לנשמתו.

 

אף אחד אינו יכול להצביע בבטחה על הסיבה שבשלה עזב הרב מויאל את מרוקו לטובת האמזונס הברזילאי ב-1908. נראה שהסיפור ההגיוני ביותר הוא שנשלח על ידי רבה הראשי של מרוקו, הרב רפאל אנקאווה, כדי לנסות לקרב ליהדות את היהודים אשר גרו ביערות הגשם והחלו אט אט להתרחק ממורשת ישראל סבא ומהאמונה היהודית.

 

מויאל החל את המסע שלו באמזונס כמו כולם, בעיר בלם, ומצא את דרכו במעלה הנהר. עד 1910 הוא עבר את הדרך למנאוס, שאורכה קרוב ל-2,000 קילומטר. לאחר שהחל את פועלו בקהילה היהודית במנאוס הוא נפטר ממחלה.

 

בעלי אגדה יודעים לספר שאף אחד לא רצה להיות לצידו של הרב כשגסס, מלבד אישה בשם קוטה ישראל שטיפלה בו במסירות עד מותו.

 

לאחר מותו של הרב היא החלה לגלות כישרון בריפוי מחלות, כגון נקעים ובעיות ברכיים, סדקים ובעיות גב. "היא היתה אישה פשוטה והחלה לטפל באנשים כמו שפיזיותרפיסט היה מטפל היום", אומר יצחק דהן, רופא וחזן בקהילה היהודית במנאוס. כשנשאלה איך עשתה זאת, קוטה ישראל היתה אומרת שהיא בורכה על ידי הרב מויאל.

 

מקום קבורתו של הרב בנוי כציון של קדוש, עם גדר קטנה מסביב ורשת ברזל המכסה את הקבר בצורת קשת. מסביב לקבר ובתוכו ניתן להבחין בעשרות רבות של לוחיות וידיים תותבות או רגליים שהועברו לקבר כאות תודה. במסורת הנוצרית הדרך להודות לבעלי המופתים היא באמצעות לוחות שבהם מציינים את התאריך של הנס והמופת כאות תודה.

 

למרות שהרב מויאל נשלח בשליחותו הראשונית לקהל המאמינים היהודים, הוא הפך לאחר מותו לקדוש ובעל מופתים בעיקר עבור הנוצרים בעיר. בני הקהילה היהודית נוהגים לפקוד את קברו בערב ראש השנה, אולם הנוכרים במקום עושים זאת בכל ימות השנה. דמותו של הרב מויאל הפכה לדמות חשובה כל כך בקרב המקומיים, עד שכאשר לפני מספר שנים ביקש ראש עיריית שדרות לשעבר אלי מויאל, בן משפחתו, להעביר את עצמותיו לקבורה מחודשת בארץ ישראל, בני הקהילה נאלצו לסרב מחשש שבני המקום ילינו על כך שהיהודים נוטלים את אחד מקדושיהם.

 

שמירת הגחלת

"לא קל להיות יהודי" היא קביעה המתייחסת למצבו של היהודי בכל מקום בעולם, אולם נדמה שפתגם זה מתאים במיוחד לקהילות שהיו ואינן באזור האמזונס. יהודים גרו במרחק אלפי קילומטרים מיישוב יהודי, ללא רבנים, ללא חינוך, ללא כשרות, ללא מוהל, ללא קהילה יהודית – אך שמרו על זהותם וגאוותם היהודית. למרות הקשיים של החיים בתוך הג'ונגלים ובין הנהרות, המים הרבים לא הצליחו למחוק את הזהות היהודית ולכבות את הניצוץ של עם ישראל.

 

ההיסטוריה של יהודי האמזונס היא היסטוריה ארוכה של חלוצים אשר ביקשו להחליף את הקשיים שבמרוקו באופקים חדשים על שפת נהר האמזונס. היסטוריה זו מלווה בסבל רב, אבל גם בזיכרונות ובחוויות מיוחדות.

 

בהקדשה לספרו של שמואל בן שימול, "ארץ האמזוניה" נכתב: "לנכדיי, מתוך תקווה שהזיכרון והזהות היהודית ביחד עם המסורת היהודית ימשיכו להתקיים בארץ האמזוניה באלף השלישי". ככל הנראה, למרות התנאים הקשים, תפילה זו התקיימה והגשימה את עצמה בפתח האלף השלישי.

 

 rabanim@ots.org.il