לחץ כאן לתצוגת הדפסה

נפאל

כשהזמן עמד מלכת

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: בין הרי ההימלאיה נמצא אחד המקומות האחרונים המשמרים את אורחות החיים של אבותינו. הישראלים מחפשים גם שם את האלטרנטיבה הקוטבית לעולם המערבי, ומוצאים את בית חב"ד

מילות מפתח: נפאל, קהילות יהודיות, הימלאיה, יהודים, קטמנדו

נפאל

הכל מכירים את רכסי ההימלאיה, אך לא הכל מכירים את נפאל, המדינה שבה מתנשאים שמונה מעשר הפסגות הגבוהות בעולם. למרות שנפאל היא אחת המדינות הבודדות ללא קהילה יהודית, עתיקה או חדשה, יש בה תופעות יהודיות אחרות שכדאי לתת עליהן את הדעת.
 
מדינה ללא קהילה יהודית
מעולם לא הייתה קהילה יהודית בנפאל, לא בהיסטוריה הרחוקה ולא בהיסטוריה הקרובה. מעניין להבין ולנתח מה גרם ליהודים לבחור להתיישב במדינות מסוימות ומדוע פסחו על מדינות אחרות. במדינות הסובבות או שכנות לנפאל היו במשך השנים קהילות יהודיות המתקיימות עד היום: כך בסין, הודו, תאילנד, יפן, פיליפינים ואפילו אינדונזיה.
 
מדובר הן בקהילות עתיקות אשר מקורם מתקופת הבית או לאחר חורבן הבית ומתקופת גלות עשרת השבטים; והן בקהילות חדשות שמקורם בתחילת המאה ה-19, אז יצאו סוחרים יהודים מבגדד להודו והלאה למזרח. ככל הנראה, נפאל לא הייתה אטרקטיבית לסוחרים היהודים אשר היו זקוקים לקרקע פורייה לפתח את עסקיהם, לכח אדם אשר יהיה מסוגל לעבוד למענם ובעיקר לרוכשים פוטנציאלים בעלי ממון אשר לא נמצאו בנפאל.
 
נפאל אף לא היתה כחלק מ"דרך המשי" המפורסמת אשר הובילה סוחרים וסחורות למזרח הרחוק, ומעולם לא חוותה פריחה כלכלית.
 
מדינת נפאל כיום
בני השבטים החיים כיום בנפאל הם צאצאי מהגרים מהודו, מטיבט ומאסיה התיכונה, שהחלו ליישב את הארץ המבודדת עם התפתחות נתיבי המסחר בהימלאיה כמה מאות שנים לפני הספירה. כיום חיים בנפאל 28 מיליון תושבים והמשטר הוא מונרכיה חוקתית.
 
רוב תושבי המדינה הם הינדואים, ורק מיעוט קטן בודהיסטי; אך כצפוי ממיקומה בין הודו לסין, היא משמשת נקודת מפגש לשתי הדתות העיקריות של המזרח הרחוק: הינדואיזם ובודהיזם. שתי הדתות הללו התמזגו בנפאל לכדי תערובת נפאלית ייחודית. בנפאל קיים שילוב מעניין בין דת לתרבות. תרבותה של נפאל היא דתה ודתה היא תרבותה.
הדת הרשמית בנפאל היא הדת ההינדית, אבל למעשה יש בה תערובת של אמונה הינדית ובודהיסטית גם יחד עם שילוב של אלים טנטריים. נפאל היא המדינה היחידה בעולם המגדירה עצמה באופן רשמי כהינדואית. בנפאל חיות גם קבוצות קטנות של מוסלמים, נוצרים וסיקים.
 
סימנים יהודים
אולם למרות שלא הייתה קהילה יהודית מעולם בנפאל, יש מספר סימנים מעניינים הרומזים על קשר כל שהוא עם יהודים ויהדות, למרות שלא ניתן לפענח סימנים אלו בברור.
 
כידוע, בהודו ונפאל נהוגה עד היום החלוקה למעמדות - קאסטות. הקאסטה הראשונה היא ה"ברהמינים", מעמד הכוהנים, הממונים על הדת ועל הסדר החברתי והוא נהנה מזכויות רבות. הכת השנייה הם אנשי הצבא (קשאטריות), המעמד השלישי הם סוחרים ובעלי אחוזות (וישיות) והקאסטה הרביעית הם הפועלים ובעלי מלאכה (שודרות). הכת האחרונה היא הנמוכה ביותר, והם המנודים או הטמאים, זהו מעמד שאין לו כל מעמד.
 
קיימת תזה מאד מעניינית באשר למקורה של החלוקה לקאסטות בהודו ובנפאל, הקושרת את ראשוני התושבים עם ראשיתו של העם היהודי.
 
מנשה בן ישראל(1604 - 1657)  כותב בספרו נשמת חיים (ד', כ"א) שעל פי דברי הזוהר (א' קל'ג, ב), בני הפילגשים של אברהם נשלחו ל"ארץ קדם" והגיעו למזרח. על פי הזיהוי של מנשה בן ישראל ארץ קדם היא ארץ הודו, אשר ממנה הגיעו גם ראשוני התושבים גם לנפאל. כאשר בני הפילגשים נפרדו מאברהם אבינו לפני יציאתם לדרך, הוא נתן להם שמות אשר שמרו על מעמדם והתברכו בהם. בהגיעם למזרח לפני כ-3,700 שנה, הם הפכו להיות החזקים מבין התושבים ועשו נפלאות בזכות השמות אשר נתן להם אברהם.
 
האגדה מספרת שהם אלו אשר יצרו את המעמדות והקאסטות במזרח ומיקמו את עצמם במקום הכי גבוה ויצרו את החלוקה של מעמדות אחרים אשר יכלו לעבוד עבודות פשוטות למענם. מכאן מקור השם שהכת הגבוהה ביותר בין הקאסטות נקראים "ברהמנים" מלשון ברהמה, אברהם. ואכן יש עד היום אמונות ורעיונות עומק פילוסופים בין הברהמנים הדומים לאמונת אברהם אבינו.
 
לפי דברי הזוהר, אברהם נתן לבני הפילגשים "דרגות תחתונות בלתי מתוקנות של קדושה" (סטרי דרגין תתאין) על מנת שיתקנו אותם. אולם נדמה שלפי מסורות זו, בני הפילגשים של אברהם לא הצליחו לתקן את המעמדות הנמוכות אלא קידשו אותם והשאירו אותם במעמדם הנמוך.
 
בין המנהגים המיוחדים והמוזרים של העם הנפאלי ניתן לציין את חג "הולי" HOLY, מעין חג פורים. כל שנה ביום פורים עצמו - או לכל היותר יום לפני או יום אחרי - הנפאלים חוגגים את חג ההולי. בחג זה, הם לובשים מסכות, זורקים צבעי מים ברחוב ובפיהם יש סיפור מאד דומה לסיפור המן ומרדכי אבל עם שמות של אלילים מקומיים ואגדות עם. לא ברור מקורו של חג זה, שכן איננו חג דתי הינדואיסטי וכן הוא נופל כל שנה במועד חג פורים, אולם הדמיון מעורר סקרנות רבה להבנת הרקע המשותף. יש לציין שהעם הנפאלי מתנהל עד היום לפי לוח השנה המבוסס על הירח ולא על השמש.
 
ארץ התנ"ך האגדית
לנפאל יש אוצרות טבע ונוף מהיפים בעולם, אולם היא עדיין אחת הארצות העניות ונחשלות בעולם. כלכלה דלה, אבטלה גדולה, אנאלפביתיות רחבה, צמיחת דמוגרפית גבוהה וצפיפות אוכלוסין, אין מים זורמים בכל המדינה ועוד היד נטויה.
 
המטייל בין הערים והכפרים בנפאל והמהלך בין השבילים הצרים והכפרים הקטנים שהם עדיין צורת החיים המקובלת ביותר בנפאל, מרגיש את עצמו כמתהלך בארץ התנ"ך. תחושה של מפגש עם דבר מה ראשוני, טבעי, נקי וטהור מלווה את הצועד על אדמה זו.
 
המבקר בנפאל, חש כי הוא חוזר אחורה במכונת הזמן לא מאות אלא אלפי שנים. נדמה שהזמן עמד מלכת. אותות המערב והקדמה עדיין לא הגיעו אל חבל ארץ זה ואם הגיעו הם עדיין לא ניכרים על פני המדינה, לא בתרבות, לא בסגנון חיי האנשים ולא בציביליזציה הראשונית, הלא היא החקלאות – בו עוסקים עדיין למעלה מתשעים אחוז מהאוכלוסיה. הנפאלים מעבדים חלקות אדמה בעמקים ובטרסות של ערים הבנויות להפליא והיוצרות אווירה עתיקת יומין. רק 12 אחוזים מתגוררים בערים ורוב התושבים חיים בעמק קטמנדו, בעוד ששטחים נרחבים של המדינה אינם מיושבים כלל.
 
שיטות עיבוד האדמה העתיקות נשמרות בקפדנות רבה וניתן לראות כאן את כל התהליכים שהוגדרו במלאכות השבת על ידי חז"ל. הרוצה ללמוד ל"ט מלאכות שבת מכלי ראשון, ללא ספרי עזר או סרטים מצוירים המתארים את המלאכות אשר היו בעבר ואינם בנמצא כיום, יכול להרחיק לכת עד נפאל. בכל פינה ניתן לראות מלאכות, כגון טווית צמר, סריגה בשתי וערב וצביעה.
 
כל הצבעים, הצלילים והריחות בנפאל הם מתקופה אחרת, אשר בקלות נשאבים לתוכם ואחרי כמה ימים הופכים לחלק ממנה וכך מצליחים להתנתק מהעולם המערבי.
 
אחד הגורמים השומרים על נפאל כארץ תנכי"ת הוא שעד היום, אין תשתיות בנפאל: אין תשתית טלפון לבתים, אין אנטנות לפלאפונים (כמעט), אין כבלים בבתים ואין CNN בבתי תושבי המדינה. האינפורמציה והמסורות המועברת היא עדיין המסורת הפנימית העוברת מדור לדור ולא באמצעות מסכי הפלאזמה.
 
אלטרנטיבה למערב
תיירים רבים פוקדים את נפאל (כ300.000 בשנה), כל אחד בחיפוש אחרי ה"שנגרי – לה", גן העדן הפרטי שלו. מבין המטיילים כ-20,000 ישראלים מגיעים כל שנה לטיולים בנפאל ובדרך כלל נשארים בה לפרקי זמן ארוכים, כך נוצרת "קהילה ישראלית" והעברית הופכת להיות גם היא שפה מדוברת ברחובות קטמנדו, בכפרים הנפאלים ובהרי ההימלאיה.
 
מה מחפשים ישראלים במזרח?
 
יותר מאשר טיול גיאוגרפי, המגיעים למזרח מחפשים טיול רוחני, מעין טיול שורשים אל השורשים והנימים הפנימיים. הנוהרים למזרח, מבקשים להכיר ולהתחבר אל "עולם הפוך". עולם שמונע מתרבות וערכים השונים לחלוטין ואף הפוכים לתרבות המערבית עליה גדלנו ועל פיה אנו פועלים מבוקר עד ערב גם ללא הכר.
 
העולם המערבי הוא ריצה אחרי הזמן, במזרח הזמן הוא זמן ולא רצים אחריו, אלא חיים בתוכו. לשעון אין כמעט משמעות ואכן לא תמצאו שעונים בידיהם של רוב התושבים. המרוץ אחרי החומר גם הוא איננו ניכר במזרח כפי שהוא קיים בעולם המערבי. אנשים עובדים כדי לחיות, כדי לאכול ולפרנס את עצמם, אבל לא כדי לקדש את החומר ולאגור עוד ועוד. האדם המערבי, רגיל להסתיר את עצמו, לכסות את פניו האמיתיות במסכות רבות של בגדים, מותגים, מושגים וציניות, האדם במזרח חי באופן יותר טבעי. הוא מסתיר טפח בשעת הצורך ומגלה טפחיים כאשר נדרש.
 
העולם המערבי מקדש את המציאות, את הריאלי, את מבחן התוצאה, את ההישגיות, העולם המזרחי חי עדיין בחלומות, אגדות ופנטזיות, אשר הן מעבר לעולם המציאות ומחברות בין עולם הדמיון למציאות. גם לעולם הדמיון יש קיום בעולם המציאות על פי תורת המזרח.
 
בעולם המערבי המוות הוא סוף הדרך, דבר מה שיש לפחד ולחשוש ממנו, בעולם המזרחי ובתרבות ההינדית והבודהיסטית המוות הוא אלמוות, חלק אינטגראלי מהחיים. המוות איננו מהווה איום ואינו מפחיד. מחזה יום יומי הוא לראות בצידי הכביש בהודו ונפאל, שריפת גופות של אנשים שנפטרו. כאשר הבטתי פעמים רבות בבני המשפחה וידידים היושבים ליד הגופה הנשרפת ומקפידים על מעשה השריפה, לא ראיתי אבל או צער בעיניהם, שכן המוות הוא חלק ממכלול החיים. לא ההווה בלבד הוא החיים, אלא גם העתיד אשר בא כהמשכו של ההווה. לא מקרה הוא שאין קבורה בבתי קברות בהודו ונפאל, ללמדנו שבמוות לא נוצר מצב חדש של קבע באדמה או בכל מקום אחר, אלא יש זרימה והמשכיות ולכן זורקים את האפר של הנפטר לאחר שריפתו לנהר, כדי שימשיך בדרך הזרימה.
 
היחס של העולם המערבי לעולם שונה ביסודו מיחסו של המזרח לעולם. המערב ניגש לעולם מתוך גישה של כיבוש, של גאווה, של אדם המסוגל לתקן ולשנות את העולם וממילא כוחו עולה עליו עשרת מונים. אולם במזרח, ניגשים אל העולם בעוונה. לא רוצים לכבוש את העולם, אלא ליהנות ממנו, להתחבר אליו, חיים עם העולם בגובה העיניים ולא מתוך גישה סמכותית ויומרנית.
 
העולם המערבי, בהיותו גם עולם בורגני, מחייב אותנו להיות חלק מקולקטיב. לא פעם נדרש אדם לאבד את האינדיבידואליות שלו, את אמונותיו ודעתיו, כדי להתחבר לקולקטיב. אדם צריך ללבוש את מה שכולם לובשים, לאכול את מה שכולם אוכלים ולחשוב את אשר כולם חושבים כדי שיוכל להיות חלק. המזרח יודע לכבד את הפרט. אדם תופס את עצמו ואת זולתו כפרט, כיחיד ולמרות שיש במזרח מיליארדי בני אדם וההולך ברחובות מתרשם ואף נפחד מים האנשים הצועדים ברשות הרבים ללא הרף, היחיד שומר על עצמו כפרט וכך גם החברה רואה אותו.
 
במזרח אין מקום לאלימות, שהפכה דומיננטית כל כך בתרבות המערבית; לא אלימות פיזית, לא מילולית ולא מינית. אנשים לא מרימים את קולם בדיבורם. למרות העוני הרב הקיים בכפרים וברחובות, אלימות איננה מצויה כלל.
 
בעולם המערבי יש ערך לרטוריקה, לדיבור, לדרשה ואף לדמגוגיה, במזרח יש גם ערך לשתיקה, ללא דיבור, השתיקה המסוגלת לחבר את האדם לעצמו ואף לזולתו.
 
מסע משמעותי
המפגש עם עולם המזרח, עולם של ערכים שונים, של תורות ההינדואיזם ובודהיזם הוא ללא ספק חוויה מיוחדת ומטלטלת. כדי לחוות חוויה זו, לא מספיק להגיע להודו או נפאל לטיול תיירים של ימים ספורים, אלא יש צורך לשקוע ולהתיישב במקום, מעין התנחלות רוחנית, עד אשר אדם מתרפא מתחלואי העולם המערבי וערכי העולם המזרחי מתחילים לחלחל לתוכו כמים לנפש עייפה. רק אז, כאשר אדם ירגיש מחובר למזרח, ירגיש מחובר אל עצמו.
 
הטיולים במזרח, הם ללא ספק חוויה מעשירה ובעיקר מעין חוויה מתקנת לסגנון חיים שאנו חיים בתוכו אבל לא תמיד שלמים איתו. המסע להודו ולמזרח הוא לא מסע גיאוגראפי בלבד, אלא גם מסע ייחודי של חיפוש האני ומציאת קודים חדשים לחיים אשר צעירים רבים היו רוצים לאמץ.
 
לדעתי, הגישה הפטרנליסטית השואלת בהתרסה 'מה יש להם לחפש שם? הרי הכל נמצא כאן, לידינו בבית', איננה בהכרח נכונה. רק הנוסע למרחקים יוכל לחוש את השוני התהומי וההבדל העמוק בין התרבויות והערכים.
 
בית חב"ד וקהילת הישראלים
למרות שאין בנפאל קהילה יהודית, יש בה קהילה ישראלית. הישראלים הרבים המטיילים במדינה הופכים לקהילה חיה ותוססת, אשר רישומה ניכר בכל פינות העיר והמדינה.
 
מרכזה וביתה של הקהילה הישראלית בנפאל הוא בבית חב"ד בקטמנדו עיר הבירה של המדינה. בית חב"ד שוכן בלב רובע הטאמל, רובע התרמילאים בעיר, ומושך אליו ישראלים רבים. בית חב"ד המקומי הוא קטן בגודלו, אבל אלפי ישראלים מגיעים אליו במשך השנה. נדמה שקירותיו עשויים גומי ומתרחבים כאוהל כאשר באים עוד ועוד ישראלים יישר משדה התעופה לבית חב"ד. בביקורי בנפאל ובמשך השעות ששהייתי בבית חב"ד ראיתי את כל עם ישראל: יוצאי צבא, בני קיבוץ ומושב, בני העיר ובני הכפר, דתיים ושאינם דתיים, צעירים ומבוגרים, בנים ובנות. כולם נכנסים ביחד לבית חב"ד, אוכלים ארוחה ישראלית עם סלט קצוץ דק וחומוס או שניצל וצ'יפס, מעלעלים בספרים ובדפי מידע לגבי המסלולים המומלצים, ותוך כדי כך שומעים מוזיקה חסידית, חוטפים תפילת מנחה או מעריב, שומעים דבר תורה קצר, סיפור חסידי או שיעור תורה ומוזמנים להשתתף בקבלת שבת המסורתית למאות ישראלים הכוללת תפילה וסעודת שבת. הרב חזקי וחני ליפשיץ (העומדים בראש בית חב"ד המקומי) אינם מבדלים בין הישראלים, על כולם הם אומרים: "אלו הם בניי" ללא כל הבחנה, כולם מקבלים יחס חם ואישי ודאגה.
 
ככל הנראה זה לא מקרה שה"סדר" הגדול ביותר בעולם (בין 1,500 ל2,000 משתתפים)מתקיים מידי שנה דווקא בקטמנדו בירת נפאל. למרות שנפאל היא לא מדינה שיש בה את כל המוצרים הכשרים הנחוצים לסדר פסח ויש צורך במאמץ גדול להביא את כל הנדרש במכולות ובדרך לא דרך, ישראלים רבים המטיילים במזרח הרחוק, מתחילים כמה שבועות לפני פסח להתכנס למרכז הרוחני של ההינדואיזם ההופך למרכז רוחני יהודי במשך ימי החרות והגאולה בדמותו של בית חב"ד בקטמנדו.
 
אולם עיקר הפעילות של בית חב"ד נעשית יום יום ושעה שעה. בית חב"ד משמש כבית, מסעדה, מקום כינוס חברתי, קבלות שבת, סעודות שבת, סמינרים ושבתונים. כמעט כל שבוע נאלצים הרב ליפשיץ ואשתו להתערב באיזשהו עניין כדי לסייע לישראלים. אם בתאונות, במחלות, בבעיות בטיפוס הרים או כסף שנגנב או בכל מיני מרעין בישין. לא פעם הרב ליפשיץ ואשתו צריכים להתמודד עם מצבים רגישים של צעירים המחפשים את עצמם ומוצאים את עצמם במקומות מוזרים או ברמות גבוהות של אלכוהול וסמים. הורים מודאגים המחפשים את בניהם או בנותיהם על אדמת נפאל, פונים לבית חב"ד כמרכז למציאת אבדות וב"ה בדרך כלל מוצאים את האבדה.
 
אבא ואמא
הרב חזקי ואשתו חני הם לא שלוחים או שליחי חב"ד בלבד, הם משמשים כאבא ואמא לכל התרמילאים הישראלים הנמצאים בנפאל. כבר בדרכי לנפאל הרגשתי שאני עומד לפגוש אנשים עם נשמה גדולה ואחריות עצומה. בדלפק אל על בשדה התעופה בן גוריון, הדיילת שאלה אותי להיכן אני טס? השבתי לקטמנדו. בהיותי בעל זקן ולבוש בחליפה, הדיילת שאלה אותי אם אני חבדני"ק מבית חב"ד בקטמנדו. השבתי שלא, אבל שאני נוסע לבקר את השליח חב"ד ואת אשתו בנפאל. תשובה זו זיכתה אותי במקום ישיבה מועדף בטיסה....
 
rabanim@ots.org.il