לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פולין (1)

אנוסים במאה העשרים

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: בפולין מתעוררת קהילה יהודית אחרי דורות של שכחה, השכחה ופחד

מילות מפתח: קהילות יהודיות, פולין

פולין (1)

בפולין יש והסימן ליהדות הוא פשוט: כאשר במשפחה לא מספרים, שותקים ומסתירים את המוצא ואת הדורות הקודמים. באחת השבתות שעשיתי בפולין בעיר הבירה ווארשה ניגשה אלי בחורה צעירה בשם אניה, הלומדת תקשורת באוניברסיטה המקומית ואמרה לי: 'אמא שלי מסרבת לספר לי מי אבא שלי, אז כנראה שאני יהודייה'. זוהי מציאות רווחת בפולין של תחילת המאה העשרים ואחת: מאות, ואולי אלפי אנשים, שאינם יודעים האם יש להם שורשים יהודיים או לא. חלק מהם מתעניינים ביהדות, אחרים ממשיכים בהדחקה.
 
התייר היהודי המגיע לפולין, אכן רואה בה בית קברות אחד גדול. הוא מסתכל בה בראיה היסטורית יהודית ואינו קשוב לתהליכים סוציולוגים ורוחניים חדשים הקיימים סביב הנושא היהודי. אבל פולין היהודית של היום אינה רק מוזיאונים, מחנות והריקנות הגדולה שהותירה אחריה השואה. פולין היהודית של היום אינה רק קומץ זקנים. יהדות פולין מתחילה להתעורר, בכל הגילאים. אביב היסטורי חדש החל לתת את אותותיו ביהדות פולין.
 
מה שהיה
בפולין חיו לפני השואה כשלושה וחצי מליון יהודים. ארץ רחבת ידיים זו, היתה מרכז יהודי אדיר משך מאות שנים, עד שנודעה בישראל גם בנוטריקון 'פה – לין', או 'פה- לן- י-ה'. כמעט כל יהודי פולין נהרגו בידי הצורר הנאצי ועוזריו; רק עשירית נותרה לפליטה.
 
בפולין שלאחר המלחמה אפשר היה לצאת. כך עשו רוב הנותרים: הגיעו למחנות עקורים בדרך להגירה או לעלייה. אולם חלק מיהודי פולין ששרדו את המחנות בחרו לחזור לבתיהם, לחפש את משפחותיהם ואת רכושם ולנסות להמשיך את העבר שנקטע. אלו, לצד יהודים שמסיבות שונות מצאו עצמם בפולין או בחלקים מגרמניה שסופחו לאחר המלחמה לפולין, הם הבסיס לאוכלוסיה היהודית בפולין. בקראקוב, בוורשה, בלודז', כמו גם בכפרים קטנים, ניסו יהודים אלה להתחיל מחדש את חייהם. אלא שהפעם מדובר היה, כמעט תמיד, בחיים ללא יהדות, ולעיתים קרובות גם ללא זהות יהודית.
 
בשנת 1948 נסגרים שערי פולין, כמו שערי כל מדינות מזרח אירופה, למשך שמונה שנים. בשנים אלה היהודים מתחילים לרדת למחתרת. מסוכן מדי להיות יהודי בפולין, עדיף לא להגיד לאף אחד שאני יהודי. עדיף לרדת למחתרת. אך גם אחרי שנפתחים השערים להגירה, ב-1956, ואפילו הרבה אחרי כן, לא טוב היה להיות יהודי: בשנת 1968 בחרה פולין, כמו רוב מדינות הגוש המזרחי, באופציה של אנטישמיות גלויה. רבים מהיהודים מפרשים זאת כסימן לבאות, ומתחדש גל הגירה שכמעט ומרוקן את פולין מיהודיה: עלייה לישראל, הגירה לארה"ב, לקנדה, לגרמניה, לדניה, לשבדיה ולמקומות נוספים; ההערכות מדברות על ארבע או חמש רבבות יהודים שעזבו את פולין בשנים אלו. אלו שלא עזבו, שוב יורדים למחתרת, משנים שמות משפחה, משנים שמות פרטיים, משנים כתובת מגורים. בודדים הם היהודים שנשארו בקהילות מאורגנות והמשיכו לקרוא לעצמם יהודים ולהגיע לבית הכנסת ולמשרדי הקהילות. כולם ירדו למחתרת. אפשר לסכם את הטרגדיה במשפט אחד, הכורך תקופות שונות וסכנות שונות: ביובל השנים שבין '39 ל'89 לא היה כדאי להיות יהודי בפולין.
 
כמה יהודים חיו בפולין במחתרת? אלפים רבים, כנראה רבבות. הם ילדו ילדים והמשיכו לחיות את חייהם תוך הסתרת יהדותם מהסביבה, ממשפחתם ולעיתים אפילו מעצמם. דור שלם גדל ללא ידיעה שהוא בעל שורשים יהודים. חלק יודעים שהם יהודים וחלק לא יודעים את מעמדם היהודי למרות שהם דור שלישי לסבתא יהודיה. עד היום בארכיון של משרדי הממשלה ניתן לברור ולדעת כמעט בוודאות מוחלטת, מיהו נצר למשפחה יהודית, שכן הרישום היה מאד ברור ומדויק והפריד בין יהודים לשאינם יהודים.
 
גדל דור שאינו יודע שיש לו שורש יהודי ומגלה את השורשים האלה בדרך כלל אחרי גיל 20, כשההורים ממשיכים להסתיר את זה מהם. חלקם בנים או נכדים לאימא וסבתא יהודיה וחלקם בנים ונכדים לסבא יהודי. סיפורים רבים מאפיינים את הדרך שבה צעירים ומשפחות מגלים את מקורם המשפחתי היהודי. לעיתים הסבא או סבתא, סיפרו לבנים ונכדים ממש על ערש דווי שהם יהודים, כפי שהיה רגיל בתקופת האנוסים בספרד. לעיתים סידור או זוג תפילין שנמצא בבוידם בבית מגלה את הנשכחות. פעמים ששם המשפחה המוזר או שפת האידיש אשר הייתה שגורה בפיהם של קרובי משפחה הייתה סימן ופתח לברור מעמדם של צעירים.  
 
פתח לתשובה
כך או כך, יש כיום "אנוסים חדשים" בפולין. אנוסים שנותקו ממסורת ישראל סבא וחיו במחתרת של פחד וכאב בהיותם יהודים. מה חובתנו כלפי אנוסים חדשים אלו??? האם מותר לנו "לקבור" את תחושתם ורצונם לשוב לעם ישראל ביחד עם אחינו שנקברו על אדמת פולין? אנוסים אלו הם אנוסים של 50 שנה לעומת אנוסים של 500 שנה בספרד. האם עלינו לחכות עוד 450 שנה כדי לגלותם??
 
אין ספק שיש קשיים גדולים בקשר למעמדם ההלכתי של צעירים ומשפחות המבקשות לשוב ליהדותם. חלק גדול מהנישואין לאחר המלחמה היו עם נישואיי תערובת שכן הטענה של הניצולים היתה: "אין יהודים בפולין". אחרים התבוללו כדי להינצל לאחר השואה מפחד הפולנים. אולם רבים מהם מבקשים ללמוד יהדות, להגיע לבית כנסת, להביע תמיכה בישראל ובעיקר להיות גאים בזהותם היהודית ולשוב להשתייך לעם היהודי.
 
בביקורי האחרון בפולין, הכרתי את אחד המשגיחים של הקהילה, אדם בעל חזות חרדית. את אשתו, הנראית גם היא כיהודיה חרדית, הכיר לפני שנים כשהשתתפו שניהם בהפגנה אנטישמית של "גלוחי ראש" ניאו נאציים. לאחר זמן הם גילו שהם עצמם יהודים, בנים למשפחות אשר הסתירו את מוצאם. רק לאחרונה זכו להכניס את בנם בבריתו של אברהם אבינו – על אדמת פולין, אבל מתוך זהות יהודית גלויה, וכיסוי ראש יהודי.
 
והנה עוד סיפור, הנראה כמעט דמיוני. פשמיסלב פיאקארסקי (Przemyslaw Piekarski) פולני בן ארבעים, ליברלי ודמוקרטי בהכרתו, התווכח עם דעותיה האנטישמיות של אמו. פיאקארסקי גדל אצל סבתו, ששפתה היתה גרמנית. הוריו היו שמרנים ואנטישמיים מובהקים. בעקבות לימודיו באוניברסיטה, אימץ השקפות ליברליות. אלו גם הביאו אותו להתנגשות עם אמו, שבכל הזדמנות דיברה נגד היהודים והיהדות. הוא אף הלך לבקר בבית הכנסת בעירו קראקוב, כדי לראות ולהכיר מי הם האנשים שאמו שונאת כל כך. הוא המשיך להתווכח עמה על גישתה הנוקשה כלפי היהודים. באחת ההזדמנויות, תוך כדי וויכוח עם אמו על יחסה ליהודים, שם כיפה על ראשו ואמר: "אמא, ונניח שאני הייתי יהודי, האם גם היית מתייחסת אלי כך?" תשובתה של האם חשפה את מה שלא העלה בדעתו קודם לכן: "אתה לא צריך יותר מדי להתאמץ," אמרה לו האם, "אתה כבר יהודי. סבתא שלך, שתמיד סיפרנו לך שהיא גרמניה, היא בעצם יהודיה". היום, פיאקארסקי מגיע כל ליל שבת לבית הכנסת, ועורך מילון דו לשוני, אידי-פולני העומד לצאת בקרוב לאור. למפרע התברר לו שהגרמנית שסבתא דיברה, לא היתה אלא אידיש...
 
הסיפור המוזר הזה, הוא למעשה סיפורה של המציאות היהודית של פולין בדורנו.
 
מדובר על אלפים ואולי רבבות של "יהודים נסתרים". יהודים שירדו למחתרת ושמרו על יהדותם וזהותם, יהודים שהם בנים לאימא וסבתא יהודיה ועד היום לא יודעים כל כך. יהודים שבתקופת המלחמה היו ילדים בני 4-5 ונמסרו לשמירה או אימוץ אצל משפחות פולניות, מנזרים, בתי יתומים. למרות שמספר החברים הרשומים בפועל בקהילות היהודיות הוא נמוך (1200 בווארשה, 300 בלודז', 190 בקראקוב, 220 ורוצלב, 150 בקטוביץ'...), אלפים רבים אחרים מתחילים היום את המסע בעקבות שורשיהם היהודיים.
 
לבלוב מאוחר
כאשר שאלתי את הרב הראשי של יהדות פולין, הרב מיכאל שודריך: האם הוא חושב שיש סיכוי שיהדות פולין תחזור לפרוח, הוא השיב לי: יהדות פולין כבר פורחת!
 
אין צורך במאמץ רב או בחיפושים קדחתניים להוכיח את חידוש היהדות במדינה. בוארשה יש כיום מנין 3 פעמים ביום, בלודז' מתקיימת תפילת שחרית כל יום בבית הכנסת, בקראקוב יש תפילות בכל שבת. שיעורי תורה בערים השונות הולכים ומתרבים, ושיעור דף יומי מתקיים כל יום בבית הכנסת בוארשה.
 
רבנים חדשים החלו לחזור ולמלא את כסאות הרבנות הריקים בערים השונות. הרב יצחק רפפורט, משמש כרבה של ורוצלב ((Breslau והאזור והרב בועז פ"ש כרבה של קראקוב. (רבנים אלו הם גם שליחי "שבי ישראל" לקירוב לבבות בפולין). יהודי פולני, הרב מתתיהו אבלט, הוסמך לרבנות בפעם הראשונה לאחר השואה ב"ישיבה אוניברסיטה" בניו יורק ולאחר חמש שנות לימוד חזר לשמש כרב ומנהל בית הספר בווארשה.
 
בבית הספר היהודי לומדים כיום כ-200 תלמידים, מגן ילדים ועד כיתה ט'. כמן כן, מתקיימים חוגים לנוער ומבוגרים במרכז התרבותי בוארשה ויותר ממאה צעירים באים ללמוד מדי שבוע באולפן עברית. בקראקוב מתקיימים מפגשים לסטודנטים וצעירים בארגון יהודי בשם "צ'ולנט".
 
פרסומים יהודיים יוצאים לאוויר העולם: לא מזמן סיימו לתרגם את החומש עם רש"י לפולנית; מדי חודש יוצא הירחון הקהילתי "מדרש" לכל קהילות פולין ומדי השבוע הרב של ורוצלב, מוציא לאור עלון "שבת בשבתו" בשפה הפולנית.
 
גם צריכת הכשרות גוברת והולכת בפולין ויש כיום שחיטה כשרה לכלל הקהילות ומוצרים כשרים שונים לטובת היהודים.
 
אבל אולי הסימן המשמעותי ביותר לפריחת היהדות בפולין הם הילדים.... מדי שבת יש כמה עשרות ילדים הבאים לבית הכנסת. אחד המשפטים שסימן יותר מכל את עומק החורבן היו דבריו של יואליס שטרוק, המפקד הנאצי שנלחם במרד גטו ווארשה אשר ב16 למאי 1943 אמר: "כבר אין יהודים בווארשה". כיום יש יהודים בווארשה, יש ילדים יהודים בבתי הכנסת בפולין... ונצח ישראל לא ישקר.