לחץ כאן לתצוגת הדפסה

איטליה, רומא

פעימה יהודית בלב העולם הקתולי

מחבר: הרב אליהו בירנבוים

המדור "יהודי עולמי" בעתון "מקור ראשון"

תוכן המאמר:
יהדות רומא מציינת כמעט אלפיים שנה של היסטוריה רציפה וזהות ייחודית. את הבוקר פותח הרב הראשי בבית החולים, כרופא רדיולוג

איטליה, רומא

 

לצעוד ברחובות רומא, ובפרט באזור הגטו היהודי, פירושו לחוש הדים של היסטוריה ארוכה, מרתקת ורצופה. ראשיתה בימי בית שני, ימי החשמונאים, ומאז ימי האימפריה הרומית – לאחר הפסקה לא ארוכה - הרציפות נשמרת.
 
אבל כמובן, רומא היא בראש ובראשונה בירת ההיסטוריה של הקיסרות הרומית ושל הכנסייה הקתולית. הנוכחות היהודית מקבלת גוון מיוחד לאור היותה של העיר מושבו של הוותיקן, מושבם של האפיפיורים מאות בשנים. האם וכיצד חרב האימפריה הרומית מחד וצלילי פעמוני הכנסיות מאידך השפיעו על חייהם ועל אופיים של היהודים בעיר? כיצד חיו וחיים יהודים בלב ליבו של המרכז העולמי של הנצרות?
 
אלפיים שנותיה של קהילה ייחודית זו הן מעין בבואה של כל ההיסטוריה של יהדות הגולה. האור והחושך אשר היו מנת חלקם של יהודי רומא בבירת הנצרות מסמלים בזעיר אנפין את התלאות שעבר העם היהודי בגלויותיו השונות. דרכה של קהילת רומא לשמור על קיומה הפיזי והרוחני אף בתנאים קשים תוך כדי תרומה והשפעה על תרבות המקום, מהווה דוגמא המלמדת את סוד קיומו של העם היהודי.
 
לא אשכנזים ולא ספרדים
הקהילה האיטלקית איננה קהילה אשכנזית או ספרדית כרובן של קהילות ישראל, אלא בעלת מסורת מפוארת ייחודית ועצמאית. במשך תקופה ארוכה פיתחו יהודי איטליה תרבות עצמאית אשר אין לה אח ורע בגלויות אחרות. יהודי איטליה היו לרוב מעורבים בדעת עם בני הסביבה האיטלקית, לא בלטו בלבוש שונה ודיברו את שפת המקום; השימוש בשפה העברית היה מוגבל לתפילה בלבד. אמנם גם כאן היתה 'שפה יהודית': "יודאיקו רומנסקו". סופרים רבים ברומא כתבו בניב איטלקי זה, אשר היה שגור בפי היהודים כמו הלאדינו בפי יהודי ספרד או האידיש בפי יהודי אשכנז.
 
עדות לדרכה הארוכה והמתמשכת של יהדות רומא היא "נוסח רומא" בתפילה. נוסח זה הוא העתיק ביותר מבין הנוסחים המוכרים כיום, והוא הנוסח המקובל בתפילות בבית הכנסת הגדול ברומא ובעוד בתי כנסיות בעיר. מקורו של נוסח זה בנוסחי תפילה קדומים בבבל וכן בנוסחאות ארץ ישראליות קדומות. מי שלא רק קרא בסידור אלא גם זכה לשמוע את נוסח התפילה, שם לבו לאופן ההגייה המיוחד של המילים ולמנגינות הנוסח האיטלקי, השונות מאלו המוכרות של האשכנזים והספרדים גם יחד.
 
ראשית התיישבות
זוהי העתיקה מבין הגלויות על אדמת אירופה. יהודים נמצאו ברומא כבר בימי יוליוס קיסר, ומאז נמשך רצף החיים היהודים בעיר במינונים שונים עד היום. גלויות אחרות, גם אם הן בעלות היסטוריה ארוכה, לא זכו לרציפות שכזו, ולכך יש ללא ספק השפעה מיוחדת גם על ההווה של הקהילה ואולי גם על עתידה.
 
היישוב הקבוע ברומא נוסד לא יאוחר מן המאה הראשונה לפני הספירה. כבר בתקופה זו היו יהודי העיר ציבור משמעותי, שמנה רבבות. לגבי המספר המדויק נחלקו החוקרים: יש המצמצמים לעשרים אלף, יש המפליגים למחצית המאה. רובם הגיעו לכאן מארץ ישראל, כשבויי מלחמה של פומפיוס וטיטוס, והפכו לאזרחים רק לאחר שהשתחררו משיעבודם. מלבדם הגיעו לעיר יהודים אשר נמשכו לבירת האימפריה לצורך מסחרם או אומנותם.
 
בשנת 4 לפנה"ס באה לרומא משלחת מארץ ישראל לבקש את ביטול השלטון של בית הורדוס. משלחת זו מנתה כ-8,000 איש. יש מתוכם שנשארו בעיר והתיישבו בה. בשנים האחרונות נתגלה בית כנסת מפואר ליד נמל רומא, שהוקם בסוף המאה הראשונה. ככל הידוע לנו, כבר בתקופה זו היו באיטליה כתריסר בתי כנסת פעילים.
 
בין רומא לירושלים
הקשרים בין יהודי רומא לאחיהם בארץ מולדתם היו מאוד הדוקים ואלו שמרו על אלו. יהודי רומא תרמו ביד נדיבה לקיומם הפיזי של אחיהם בארץ הקודש ובירושלים. לאחר חורבן הבית השני, המשיכו יהודי רומא לתמוך במוסד הנשיאות בארץ ישראל. יהודי ארץ ישראל החזיקו את יהודי רומא מבחינה רוחנית ודאגו שהמסורת לא תישכח מפיהם. על כך אנו למדים מתוך כך שרבי מתיא בן חרש, תלמידו של רבי ישמעאל, ישב דרך קבע ברומא ועמד בראש בית מדרש להוראת התורה והמסורה (סנהדרין ל"ב ע"ב). גם חכמים אחרים הקפידו לבקר מעת לעת בבירת האימפריה הרומית. הידוע והמפורסם מבין ביקורי חכמי ארץ ישראל ברומא הוא זה של רבן גמליאל הנשיא, ועמו חכמי יבנה, בשנת 95. במדרש דברים רבה מסופר: "מעשה שהיו רבותינו ברומי, רבי אלעזר, רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע ורבן גמליאל..." (סימן כ"ד), וכן בבראשית רבה: "מעשה ברבי אלעזר ורבי יהושע שהיו מפרשים בים הגדול. נכנסה ספינתם למים שאינם מהלכים... כיוון שעלו לרומי אמר להם אדריאנוס מימי אוקיינוס מה הן?" (פרשה י"ג).
 
גם פילון האלכסנדרוני הגיע לרומא בשנת 40 לספירה, יחד עם משלחת יהודים מאלכסנדריה. מטרת הביקור היתה לשכנע את הקיסר קליגולה לבטל צו שחייב את היהודים להציב את פסליו בכל בתי הכנסת. ביומנו ציין פילון כי בסיוריו בעיר מצא את הקהילה היהודית מרוכזת בגדה הימנית של הטיבר.
 
בתחילת דרכם נהנו יהודי רומא מזכויות מיוחדות וקיבלו את אישור השלטונות לקיום חיים דתיים בעיר. יוליוס קיסר שיחרר אותם מהשרות הצבאי והתיר להם להתאגד למטרות פולחן ואף להתדיין בענייני משפט בינם לבין עצמם.
 
השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית במאה הרביעית הביאה עמה הרעת תנאים ליהודים ברומא ומחוצה לה. לאחר שהנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה היה מעמד היהודים תלוי באפיפיורים, ואלו לא דאגו תמיד להיטיב עם היהודים, אם לנסח זאת בדרך דיפלומטית. לחץ הכנסייה גרם להפליית יהודים בתחום האזרחי, הכלכלי והדתי. נאסר עליהם להחזיק עבדים נוצרים, לשרת במשרות ציבוריות ולהקים בתי כנסת חדשים. במאה החמישית נוספו עוד גזרות על הגבלת תחום המגורים, על לבוש היהודים ועל מיסוי גבוה לבני הקהילות.
 
בצל הוותיקן
את היחס בין "הכס הקדוש" של הנצרות לבין היהודים המקומיים ניתן להגדיר כ"מורכב", ובו עליות ומורדות – מהם גם מורדות אכזריים וקשים. מצד אחד, יש בידינו עדויות על יהודים ששימשו בתפקידים שונים בחצר האפיפיור. עדות מרתקת אחת היא מן המאה הי"ב, כאשר בנימין מטודלה מתאר את קהילת רומי, ומזכיר יהודי בשם ר' יחיאל - שהיה נכדו של ר' נתן, המפרש התלמודי הנודע שכתב את ספר "הערוך" – המשמש את האפיפיור אלכסנדר השלישי:
 
 
רומה היא ראש מלכות אדום. ושם כמומאתיים יהודים מכובדיםואין פורעים מס לשום אדם. ומהם משרתי האפיפיוראלכסנדרוס הוא האגמון הממונה על אדום. ושם חכמים גדולים ובראשם ר' דניאל הרב ור' יחיאל, משרת האפיפיור, והוא בחור יפה, נבון וחכם. והוא יוצא ובא בבית האפיפיור והואפקיד ביתו ועל כל אשר לו.
החל מן המאה הי"ג הקפידו האפיפיורים לפרסם את ה"בולה", כתב ההגנה על היהודים אשר לא פטר אותם מהשפלה אבל שמר עליהם בתחומים מסוימים. בולה זו שימשה כמגן ליהודי אירופה בכלל וליהודי רומא בפרט, וכן אפשרה ליהודים שברחו מגרמניה, מספרד ומדרום איטליה במאות הי"ד עד הט"ז להיכנס לרומא ולגור בה.
 
האפיפיור פאולוס הרביעי, שנכנס לתפקידו באמצע המאה הט"ז, קבע חקיקה אנטי יהודית אשר נשמרה על ידי רוב האפיפיורים שבאו אחריו. הוא הטיל על היהודים חובות ואיסורים בתחומים שונים, ביניהם: איסור להחזיק בתים וקרקעות, חובה לחבוש כובעים צהובים לגברים ומטפחת ראש צהובה לנשים, איסור על העסקת משרתים נוצרים, הגבלת פעילותם הציבורית של יהודים וצמצום עבודתם כמלווים בריבית, איסור על קשרים חברתיים בין יהודים ונוצרים וחובה להאזנה לדרשות קתוליות בשבת.
 
מאה זו היתה קשה מאוד ליהודי רומא. הם נדרשו להשתתף בדרשות של מטיפים נוצרים, נזירים וכמרים אשר התקיימו לרוב בשבת בבתי הכנסת. מכיוון שהמטיפים לא הצליחו כל כך בקלות לשכנע את יהודי רומא להמיר את דתם ולעשות נפשות לדת הנוצרית, נעזרה הכנסייה בחטיפת נשים וילדים קטנים אשר נלקחו בכוח ממשפחתם והמירו את דתם בעל כורחם. מעשי האונס הדתי נמשכו עד שנת 1870.
 
אותו פאולוס גם הורה להקים גטו ליהודים ברומא, בשנת 1555. מקורו של המושגהמצער "גטו" הוא בשפה האיטלקית, GHETTO, והגטו הראשון הוקם בוונציה – אף היא באיטליה – בתחילת אותה מאה (1516). לאחר הקמת הגטו ברומא החלו להיבנות גטאות באירופה כפטריות אחר הגשם - בצרפת, בגרמניה ובמדינות נוספות. פיוס החמישי המשיך את דרכו של קודמו, עד שכמעט לא נותרו ערים באיטליה ללא גטאות. אנו חבים אפוא את המילה והמקום אשר הפכו לסמל העצוב של רדיפת היהודים בכל הדורות ל"כס הקדוש" ולעומד בראשו.
 
אולם בעוד ברחבי העולם הנוצרי האירופאי רווחה רדיפה כלפי היהודים בימי הביניים, וקהילות שלמות של יהודים גורשו ממדינות, ערים וכפרים באנגליה, צרפת וספרד, דווקא יהודי רומא היו שמורים מחרב הגירוש, בין השאר בגלל אמונתה של הכנסייה שקיומו וגורלו הנודד של העם היהודי הם ההוכחה לאמיתותה של הנצרות. כך פירשו הנוצרים את הפסוק בתהילים: "אל תהרגם פן ישכחו עמי" (תהילים נ"ט, י"ב).
 
אמנציפציה
רק בתקופת המהפכה הצרפתית יכלו יהודי רומא לנשום לרווחה מלחציה של הכנסייה, וכמובן - הדבר גרם לכך שהיהודים תמכו ברוחות המהפכה והפכו לחסידיה. בשנת 1798 נכבשה רומא על ידי הצרפתים והיהודים הקימו בכיכר המרכזית של הגטו היהודי את "עץ החופש" אשר סימל את השוואת מעמדם האזרחי לזה של שאר בני העיר.
 
אולם חופש זה לא ארך שנים רבות. רומא חזרה לחסות תחת שלטון איטליה והאפיפיורים בשנת 1814. היהודים שבו לחיות בגטו רומא עד שנת 1848, אז הורה פיאו התשיעי להרוס את שערי הגטו ואת חומותיו. רק בשנת 1870 בא קץ השלטון של האפיפיורים ברומא. היהודים יצאו לגמרי ממושבם בגטו ומעמדם הושווה לשאר בני העיר. הדבר גרם ליהודים רבים לשוב ולהתגורר ברומא. החל משנת 1870 עד 1930 גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר מ-4,000 איש ל-11,000 נפש, והיהודים שבו ליטול חלק בעשייה העסקית והתרבותית של העיר.
 
החומים באים
סוף עידן האפיפיורים לא הביא לסוף דרכה של האנטישמיות בקרב יהודי רומא. בשנת 1934 זו הופיעה בלבוש המפלגה הפאשיסטית, אשר הכריזה על היהודים כאויבי התנועה והאומה. למרות הזיקה העמוקה שהיתה קיימת בין היהודים לתרבות ולחברה האיטלקית, ואולי דווקא עקב כך, סבלו יהודי איטליה מידה של הדיקטטורה הפאשיסטית אשר הוציאה את היהודים מתפקידי ציבור ומבתי הספר. כך, למרות רצונם של יהודי איטליה להידמות לסביבתם ואף להיטמע בתרבות המקומית, הם שבו וקיבלו תזכורות על היותם יהודים.
 
ערב השואה התגוררו באיטליה כולה כ-43,000 יהודים, ומתוכם כתריסר אלפים ברומא עצמה. כ-7,000 יהודים איטלקים נשלחו למחנות השמדה, ומתוכם רק כ-800 ניצלו. רוב יהודי איטליה – כ-30,000 - הסתתרו במשך המלחמה במקומות שונים, בעיקר בבתים של שכנים, אצל אנשי כמורה ובמנזרים. כ-4,000 מיהודי רומא מצאו מקלט במוסדות הכנסייה. מיד אחרי המלחמה שוקמה הקהילה היהודית ברומא וכעשור אחרי המלחמה שוב מנתה הקהילה כ-12,000 יהודים.
 
שתי טרגדיות התרחשו בימי השואה ברומא, נוסף על עצם השמדתם של אלפיים מיהודיה. האחת, המפורסמת יותר, היתה סירובו של האפיפיור פיוס ה-12 לגנות את רצח היהודים בשואה. השנייה היתה אסון מבית: הרב הראשי של רומא, הרב ישראל צולי, התנצר זמן קצר לאחר השואה. הרב צולי מצא מקום מקלט במשך השואה בוותיקן. עם שחרור העיר ב-1945 הורחק הרב ממשרתו הרמה כיוון שהיו חשדות על כך שבמשך המלחמה הוא מסר רשימות של יהודים לצבא הנאצי. צולי בחר להתנצר. את תקפיד הרבנות קיבל אחריו הרב דוד פראטו ולאחריו שימש ברבנות ברומא במשך 50 שנה הרב אליה טוואף.
 
יהודי רומא כיום
יהודי רומא ואיטליה מתחלקים למספר קבוצות: היהודים האיטלקים המקוריים, "בני–רומא", צאצאי תושבי העיר היהודים עוד מתקופת הקיסרות הרומית; יהודים ממוצא ספרדי אשר הגיעו לאחר גירוש ספרד במאות הט"ז והי"ז; יהודים ספרדים אשר הגיעו במאה ה-20, בעיקר מלוב, איראן, מצרים ועיראק; ויהודים ממוצא אשכנזי שבאו לאיטליה עקב רדיפות באירופה בתקופות שונות.
 
למרות חלוקה סוציולוגית-היסטורית זו, קשה להגיד שההבדלים ניכרים ביהודי רומא. חלק גדול מהמהגרים לאיטליה "התבוללו" לתוך התרבות היהודית האיטלקית עד אשר אימצו את מנהגי המקום, החל מן הטעמים הגסטרונומיים המוכרים בעיר ועד למנגינות ולתפילות. אחרים ממשיכים לשמור על מנהגי מקום המוצא שלהם, אולם תוך השתלבות מלאה בחיי הקהילה והחברה. בכך שונה קהילת רומא מקהילת מילאנו למשל, שעל אף היותה השנייה בגודלה באיטליה, אין לה שורשים עמוקים והיא תוצר של 'קיבוץ גלויות' של יהודים אשר הגיעו מפרס, לוב, חלב ועוד.
 
גם כיום יש באיטליה – בניגוד לרוב מדינות אירופה – פיזור גיאוגרפי רחב של היהודים על פני המגף האיטלקי. ברומא מתגוררים כיום כ-15,000 יהודים, רובה של יהדות איטליה; במילאנו גרים כ-10,000 יהודים. שאר יהודי איטליה מתחלקים לקהילות בינונית של 500 עד 1,000 יהודים בטורינו, ונציה, פירנצה, ליוורנו וטרייסטה, ולקהילות קטנות שבהן יש בין 100 ל-200 יהודים, בערים כגון בולוניה, ג'נובה, נאפולי, פדובה ופיזה - קהילות שרובן נמצאות בתהליך של גסיסה. בקהילות "ננסיות" כגון סיציליה, פוליה, בארי או טראני בדרום איטליה יש מספר יהודים שלא מגיע לכדי מניין. בסך הכל מדובר על כ-30,000 יהודים היושבים ביותר משלושים ערים או עיירות שונות. יהודי איטליה חיים בים של התבוללות: לדברי המנהיגות המקומית, בקהילות הקטנות נישואי התערובת מגיעים ל-80 אחוז, בעוד שבגדולות ההתבוללות מצטמצמת לכ-50 אחוז מהנישאים.
 
ראוי לציין שמחקר שנעשה בתחילת המאה העשרים ואחת מלמד ש-62 אחוזים מתוך מדגם של יהודי איטליה אינם רואים פסול בנישואי תערובת.
 
בית מדרש לרבנים
בין מוסדות הפאר של יהדות רומא ניתן לציין מוסד עתיק יומין ומוסד חדש. המוסד בעל ההיסטוריה הארוכה הוא בית המדרש לרבנים אשר הוקם על ידי שמואל דוד לוצאטו, שד"ל, בפדובה בשנת 1829, ומאוחר יותר נדד לרומא. מראשית דרכו מכשיר בית המדרש ללא הפסקה דורות של רבנים כפי מנהג איטליה, מתוך שילוב של לימוד תורה והשכלה כללית. המוסד החדש הוא אוניברסיטה יהודית, "טורו קולג'", בראשותו של הרב ד"ר שלום בחבוט – מוסד ייחודי ברחבי אירופה, המתאים מאוד לשילוב הקלאסי שהיה נהוג ברומא בין יהדות לבין תרבות העמים.
 
הרב הראשי של רומא, הרב ד"ר די סיניי, ממשיך מסורת ארוכה באיטליה עוד מימי הביניים של רבנים שהיו גם רופאים. הרב די סיניי מתחיל את יומו כרופא וממשיך אחר הצהריים בתפקידו כרב ראשי ומרפא נפשות. מתוקף תפקידו הוא משמש כדמות הרוחנית המשרתת את יהודי הקהילה ברומא וגם מעין שר החוץ בכל הקשור לקשרים עם הוותיקן ועם השלטונות בענייני דת.
 
אחת הדמויות הפעילות למען חיזוקם של יהודי רומא והקהילות הקטנות היא הרב ראובן דלה רוקה, המנהל החינוכי של "איגוד הקהילות היהודיות האיטלקיות", ארגון גג של כל קהילות איטליה אשר מושבו ברומא, המתקיים על פי חוק המדינה ובתמיכה תקציבית של השלטונות. לפי החוק האיטלקי שראשיתו ב-1930, כל יהודי באיטליה חייב להשתייך ולהיות רשום באחת הקהילות היהודיות במדינה, וחלק מתשלומי המס שהוא מעביר למדינה עוברים ממנה אל הקהילה. זהו מודל נדיר למדי בעידן הנוכחי, בו על פי רוב ההשתייכות לקהילות בעולם המערבי היא וולונטרית וארגוני היהודים הם עניין חוץ ממלכתי.
 
אגב: יהודי רומא חבים לא מעט משרידותם הרוחנית לממשלה הפשיסטית, אשר חוקקה ב-1938 חוק להגנת ה"גזע האיטלקי" ואסרה על ילדים יהודים ואחרים ללמוד בבתי ספר יסודיים שבהם לומדים ילדים "אריים". הדבר נתן דחיפה לפיתוחה של מערכת חינוך יהודית אשר בה ילמדו הילדים היהודים אשר נפלטו מהרשת הממלכתית. בית הספר היהודי ברומא כולל את כל כיתות הלימוד מגן ילדים ועד סוף התיכון ומונה כ-1,000 תלמידים.
 
ברומא יש כיום יותר מעשרה בתי כנסת פעילים, כאשר הגדול והחשוב ביניהם הוא בית הכנסת הגדול של רומא אשר בו ממשיכים להתפלל כמובן בנוסח המקורי והעתיק של יהודי רומא. בנוסף לבתי כנסת יש בקהילת רומא את כל הנדרש כדי לחיות חיים יהודים ודתיים, בתי ספר יהודיים, בית אבות ובית חולים יהודי, מוסדות סעד, תנועות נוער ציוניות, כתבי עת יהודיים, בית דין רבני, ספרייה, מוזיאון המתאר את תולדות הקהילה ושיעורי תורה רבים.
 
שער טיטוס ומנהג המקום
הבא בשערי רומא איננו יכול לפסוח על מעבר על יד שער טיטוס, שסימל בעבר את הניצחון של האימפריה הרומית על העם היהודי במרד הגדול בשנת 70 לספירה. בתבליטים המופיעים בשער - אשר עומד על תילו כ-2,000 שנה - מופיעים שבויים מממלכת יהודה הנושאים על כתפיהם את כלי המקדש ונכנסים כמובסים לעיר הבירה רומא. לא מקרה הוא שקיים מנהג נפוץ אצל יהודי רומא שלא לעבור תחת שער טיטוס. יודעי דבר מספרים שיהודי רומא עברו תחת השער רק פעם אחת - ובכיוון ההפוך. מועד הצעידה תחת השער היה ביום הקמת מדינת ישראל בה' אייר תש"ח, וכיוון הצעידה היה דרומה, לכיוון ארץ ישראל.
 
אולם האם לא התהפכו היוצרות ומהאימפריה הרומית נשאר רק שער הניצחון העומד על תילו – בעוד עם ישראל ומדינתו חיים וקיימים? כך הרי שגור בפי יהודי רומא: "טיטוס שהחריב את בית המקדש והגלה את היהודים מארץ ישראל מה נשאר ממנו? אנדרטה, אנדרטה יפה...".
 
למרות ההיסטוריה הארוכה והלא פשוטה של יהודי רומא, הם גאים ביהדותם וברומיותם, ודרכם הייחודית תופסת מקום של כבוד בספר דברי הימים של עמנו. הגטו היהודי העתיק כבר איננו משמש מקום מגורים ליהודים, אלא מרכז לתיירות יהודית, עם מסעדות כשרות, בתי כנסת ובעיקר אווירה מיוחדת של ריחות העבר אשר השתמרו ברחובות הגטו, המהווים כיום סמל לעבר המפואר של הקהילה ברומא.
rabanim@ots.org.il