לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סרביה, בלגרד

פסיפס העבר משתקף בהווה

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: הקהילה היהודית בבלגרד היא קליידסקופ שמחבר את גירוש ספרד עם השואה, ומטשטש את ההבחנה שבין יידיש ללאדינו. השואה מחקה כמעט הכל, ומהר.

מילות מפתח: סרביה, בלגרד, זאגרב, סרייבו, קהילות יהודיות

סרביה, בלגרד

בית הכנסת האשכנזי "סוכת שלום", בית התפילה היחיד הקיים כיום בבלגרד, התמלא בליל שבת מתפללים. בית כנסת זה הוא בין היחידים ששרד בסרביה אחרי השואה, למרות שגורלו לא שפר עליו במהלכה. הוא שימש בתקופת מלחמת העולם בית בושת לחיילים גרמנים. אחד המתפללים, שהיה נער צעיר באותם ימים, ידע לספר שעזרת הגברים שימשה מסעדה לחיילים ועזרת הנשים לצרכים אחרים ר"ל.
 
נדמה לי שתפילת השבת המיוחדת שחוויתי בביקורי בקהילה היא דוגמא וסמל להיסטוריה המפוארת שלה ולנוסטלגיה שקיימת עד היום לעברה.
 
בבית הכנסת האשכנזי, שדיברו בו יידיש לפני המלחמה, מתפללים כיום בנוסח ספרדי והתפילות אפילו משובצות בלאדינו. אין מדובר בנוסח עדות המזרח אלא בנוסח ספרדי מקורי, של מגורשי ספרד וקסטיליה, אשר התיישבו אחר הגירוש בארצות הבלקן-בסרייבו, בבלגרד ובקרואטיה.
 
אחד מ"מנהגי המקום" משך את תשומת לבי. בליל שבת, כאשר הקהל הגיע בסוף "לכה דודי לקראת כלה" לפזמון "בואי בשלום עטרת בעלה" המשיכו המתפללים לפנות למזרח, לעבר ארון הקודש, ולא החזירו את פניהם לאחרו כמקובל. ביקרתי במאות קהילות יהודיות בתפוצות, הן אשכנזיות והן ספרדיות, אולם זו הפעם הראשונה שהתפללתי בבית כנסת בו הציבור לא הסתובב בסוף "לכה דודי" והייתי מלא פליאה על כך. בסוף התפילה שאלתי את רב הקהילה לפשר הדבר. הוא השיב לי תשובה נפלאה, המלמדת על גדולתם של יהודי התפוצות בכלל ושל הקהילה בבלגרד בפרט, ועל רצונם ומאמציהם לשמור על הגחלת היהודית.
 
לאחר חורבנה של הקהילה בבלגרד בשואה, ובמשך עשרות שנים היותה תחת השלטון הקומוניסטי, התקיימה תפילה בליל שבת אבל לא היה מניין בשבת בבוקר. לא הוציאו ספר תורה, לא פתחו את ארון הקודש ולא קראו בתורה. יהודי הקהילה הרגישו צורך לפתוח את ארון הקודש, להתברך מקדושתו ולראות את ספרי התורה, כדי לא לשכוח מה יש בתוך הארון. כיוון שלא פתחו את הארון בשחרית של שבת, מחוסר תפילה ומניין, החליטו לעשות מעשה ולפתוח אותו בקבלת שבת.
 
אולם כאשר הגיעו בתפילתם ל"בואי בשלום עטרת בעלה", לא יכלו להסתובב לכיוון הפתח, כדי לא להפנות את הגב לארון הקודש הפתוח, מפאת כבודו...מאז ועד היום, למרות שכבר מתקיימת תפילה כסדרה בכל שבת בבוקר, ואין פותחים את הארון בליל שבת, בני הקהילה לא מסתובבים אחורה כשמירה על מנהג המקום.
 
כיום יש תפילות בכל שבת בבית הכנסת, ערבית ושחרית, תפילה נפלאה עם ניגונים ספרדיים, עם חזן צעיר מקומי היודע לשיר את התפילות כפי ששרו אותן בספרד לפני הגירוש ובסרביה לפני השואה. חלק מהתפילות נאמרות בשפת הלאדינו (כגון בריך שמיה ואין כא-לוהינו), כפי שהיה נהוג בקהילות ספרד.
 
כיום, אשכנזים וספרדים מתפללים יחד בבית הכנסת. המעשה היחיד המבדיל ביניהם הוא שבסוף התפילה הספרדים אומרים "שבת שלום" והאשכנזים-"גיט שעבאס".
 
למרות זאת, ההבחנה בין הספרדים, דוברי הלאדינו, הוותיקים, לבין האשכנזים, המהגרים החדשים, דוברי הגרמנית או ההונגרית, הינו בעל משמעות עקרונית להבנת מצב יהדות סרביה ויוגוסלביה לשעבר בתקופה שבין המלחמות.
 
ההשתלטות הספרדית
היישוב היהודי במקדוניה ודלמטיה קיים מאז תקופת היוונים והרומאים, וקהילות יהודיות קטנות היו קיימות בסלובניה ובסרביה כבר בימי הביניים. אולם, הגל הגדול הראשון של ההגירה היהודית לארצות הבלקן הגיע כתוצאה מגירוש היהודים מספרד הנוצרית ב-1492. הסולטאן של האימפריה העות'מנית קיבל בברכה את פני מגורשי ספרד, והם הגיעו באלפיהם. בתחילה התיישבו רוב המגורשים בסלוניקי ובאיסטנבול (קונסטנטינופול) אך עד אמצע המאה השש עשרה, צאצאיהם התחילו להתפזר בערים המרוחקות יותר והקימו קהילות בערים כמו בלגרד בסרביה, סרייבו בבוסניה, וסקופליה (אוסקוב) וביטולי (מונסטיר) במקדוניה.
 
הספרדים הביאו את השפה והמנהגים מספרד. הם המשיכו לדבר לאדינו, דיאלקט שהתפתח מהקסטילית-ספרדית של המאה הארבע עשרה. בכל מקום שבו התיישבו, הקימו ארגונים קהילתיים נפרדים. הספרדים חשבו את עצמם נעלים מבחינה תרבותית על היהודים הביזנטיים המקומיים ועל האשכנזים מצפון אירופה ומזרחה. תוך זמן קצר, מהגרים אלה מספרד ומפורטוגל לקחו על עצמם את מנהיגות החיים היהודיים בבלקן ללא עוררין. עד סוף המאה התשע עשרה, הלאדינו היוותה השפה העיקרית של הקהילה הספרדית בבלגרד. כמעט כל הפרסומים של הקהילה הוצאו בשפה זו.
 
שמות המשפחה הספרדיים הנפוצים ביותר היו אלקלעי, אלמוזלינו, דמיו, קלדרון, קונפינו, מבורך, פיאדה, פינטו, רומנו, וכמובן לוי וכהן.
 
ומה עם האשכנזים? בלגרד היתה עד למחלמת העולם הראשונה חלק מהאימפריה ההבסבורגית, ויהודיה-חלק מהיהדות ההונגרית. אלו הצטרפו ברובם במהלך המאה הי"ט לתנועה הניאולוגית, סוג של רפורמה מתונה. ההבדל בין הקהילות הספרדיות אשר המשיכו בדרך המסורתית המוכרת להן מימים ימימה לבין האשכנזים אשר בחרו בדרך הליברלית גרם להבדל ולפער נוסף בין האשכנזים והספרדים. הספרדים היו גאים בהיסטוריה ובמנהגים שלהם, ואילו האשכנזים החשיבו עצמם יותר מתקדמים ונאורים.
 
חשוב לציין שלמרות ההבדלים, לאורך כ-300 שנות חיי היהודים בבלגרד חיו בה אשכנזים וספרדים בשיתוף בין הקהילות. עם כיבוש סרביה על-ידי האימפריה העות'מנית שגשגו היהודים והעיר בלגרד בפרט.
 
הקהילה התפתחה מאוד בסביבות מלחמת העולם הראשונה. עם קבלת האוטונומיה הדתית, הוקמו מוסדות חינוך ובתי כנסת לקהילות האשכנזיות והספרדית, ומספר היהודים במדינה עלה. ב-1930 התקיימו ביוגוסלביה של אותם ימים 114 קהילות יהודיות מאורגנות: 38 היו ספרדיות (כולן, מלבד שלוש, היו בסרביה, בוסניה, מקדוניה או דלמטיה), 70 קהילות אשכנזיות ניאולוגיות (רובן בקרואטיה ובוויבודינה) ו-6 קהילות אשכנזיות אורתודכסיות (כמעט כולן בוויבודינה). בשנת 1939 היו בבלגרד לבדה כ-12,000 יהודים, כ-10,000 מהם ספרדים והיתר אשכנזים.
 
במשך השנים, הפכה סרביה לביתם של רבנים חשובים. בתחילה לא היתה בלגרד עיר חשובה מבחינה דתית, והיא הושפעה מהמרכזים בסלוניקי ובאיסטנבול. בשנת 1617 לרבה הראשי של בלגרד השפיע על המרכז הרבני והתורני בעיר ופיתח אותו מאוד. בתקופה זו בלגרד הפכה להיות מרכז הלימוד היהודי השלישי בחשיבותו בבלקנים, אחרי איסטנבול וסלוניקי.
 
בין הדמויות הייחודיות והמוכרות אשר היו חלק מההיסטוריה של הקהילה היהודית בסרביה, ניתן לציין את אחד ממבשרי הציונות, הרב יהודה אלקלעי. הרב אלקלעי נולד בשנת תקנ"ח (1798) בקהילה הספרדית בסרייבו. לימים, נתקבל לשליח ציבור ומלמד תינוקות בקהילה הספרדית בזמלין, הסמוכה לבלגרד. לאחר שנים התמנה רב העדה, ושימש בתפקיד זה עד יום עלותו לארץ ישראל להשתקע בה, בשנת תרל"ד (1874). אחד מבתי הכנסיות שהיו בקהילתו של הרב אלקלעי קיים עד היום, אולם לצערנו הוא משמש מסעדה מקומית. כאשר ביקרתי במקום, היה לי קשה לראות את הגומחה המציינת את מקומו של ארון הקודש שהוסבה למקום להגשת משקאות חריפים. בית כנסת זה נבנה ב-1850.
 
יודנפריי
כאמור, לפני מלחמת העולם השנייה ישבו כשנים עשר אלף יהודים בבלגרד, ספרדים ואשכנזים. השואה לא הבחינה ביניהם. יהודי סרביה היו הראשונים שחוו את השפעתה המלאה של המדיניות הנאצית. ב-30 במאי 1941 שלטונות הצבא הנאצי בבלגרד הוציאו הגדרה של "מיהו יהודי", וחוקקו שורה של חוקים המורים על הוצאת יהודים מהשירות הציבורי ומהמקצועות החופשיים. כל רכוש יהודי נרשם, החלו עבודות כפייה, ונאסר על הציבור הסרבי להחביא יהודים. אז גם נצטוו היהודים לענוד מגן דוד צהוב.
 
ב-6 באפריל 1941 פלשה גרמניה, יחד עם בנות בריתה, איטליה, הונגריה ובולגריה לשטח יוגוסלביה. בזמן זה הצטרפו צעירים יהודים, בעיקר מ'השומר הצעיר' למחתרת, חיבלו במתקני אויב, הפיצו תעמולה ואספו כספים וציוד רפואי.
 
באוקטובר נורו כ-4,000 גברים יהודים בידי הצבא הגרמני. בדצמבר 1941 נעצרו כל הנשים והילדים היהודים בבלגרד ונלקחו למחנה הריכוז סמייסטה, ליד העיר. בתחילת מארס 1942 נשלחה משאית גז מברלין לבלגרד, ועד תחילת מאי כל הנשים והילדים במחנה נרצחו בגז.
 
באוגוסט 1942 הודיעה הממשלה הסרבית בגאווה שבלגרד היא העיר הראשונה בסדר החדש שהיא "יודנפריי"-נקייה מיהודים. רק כ-1,200 מיהודי בלגרד שרדו. רוב היהודים נרצחו בסרביה, ובאזור בלגרד הוקמו שלושה מחנות ריכוז ליהודים וצוענים. מידת ההשתתפות הסרבית ברצח העם היתה גדולה. מחנה הריכוז 'בניקה' הופעל בעיקר על-ידי סרבים, ומומן מהתקציב העירוני של בלגרד.
 
השמדת יהודי סרביה הוצגה על-ידי הגרמנים גם כחלק ממדיניות דיכוי המרד, והיהודים הוצגו כקומוניסטים או כתומכיהם. השמדת היהודים במסווה זה שירתה היטב את מטרת הגרמנים: הפתרון הסופי שימש גם להפחדת האוכלוסייה המקומית. כך ניתן אולי להבין מדוע נרצחו יהודי בלגרד בעיר או בסביבתה הקרובה, וגם מדוע בוצעה ההשמדה במהירות גדולה ובמועד יחסית מוקדם.
 
ראוי להזכיר את הפרטיזנים הסרבים בהנהגת טיטו, שנלחמו נגד הכיבוש הגרמני במה שמכונה "המרד הסרבי". אחד ממעוזי ההתנגדות הגדולים והידועים נגד גרמניה הנאצית באירופה כולה. יהודים רבים לחמו בשורותיהם נגד הגרמנים, והפרטיזנים הקומוניסטים נתנו להם מקלט.
 
לאחר השואה, אלו שנותרו בחיים פנו לעתיד חדש. חלק מיהודי סרביה עלו לארץ, והמעטים שנותרו במדינה החלו בבנייה מחדש של הקהילה. קהילות ספרדיות ואשכנזיות לשעבר התאחדו לקהילה אחת, עם כבוד הדדי וחיים בדו-קיום של מסורת והיסטוריה משותפת.
 
 
 
בין נוסטלגיה לחזון
ביוגוסלביה שאחרי המלחמה, שלוש הקהילות הגדולות והחשובות ביותר שוב נמצאות בבלגרד, בזאגרב ובסרייבו. כיום גרים בסרביה כ-2,000 יהודים, מתוכם 800 בעיר הבירה בלגרד ואחרים מפוזרים בין הקהילות דניש (ליד בלגרד), נובי סאד ועוד 7 קהילות קטנות באזור וויבדונה סביב נובי סאד: סומבור, זרייננין, סובוטיציה, קוקינדה, דנצ'בו, זמון, נויסד (בחלק מקהילות אלו יש עדיין בית כנסת). יש לזכור שעד שנת 1991, סרביה, קוסובו, מונטנגרו, מקדוניה, בוסניה, קרואטיה וסלובניה היו חלק מיוגוסלביה אשר בירתה בלגרד, אולם כיום כל אחת היא מדינה עצמאית.
 
בקהילה היהודית בבלגרד כיום, ההבדלים בין אשכנזים, ספרדים, ניאולוגים ואורתודוכסים אינם משמעותיים. חברות קהילה ניתנת לכל אדם ממוצא יהודי שאינו שייך לשום קהילה דתית אחרת, הטוען מרצונו החופשי שהוא מעוניין להיות חבר בקהילה. ההשתייכות לקהילה היא ע פי "חוק השבות". מי שזכאי חוק השבות, כלומר שאביו או סבו היו יהודיים והוא דור שלישי לקרוב משפחה יהודי, זכאי להשתייך לקהילה. גם בני זוג לא יהודים מתקבלים כחברים בקהילה על-פי מעמדו של בן הזוג היהודי. יש לציין שקביעת מעמד זה לצורך חברות בקהילה נהוגה בקהילות רבות במזרח אירופה ובעולם בכלל, גם בקהילות המוגדרות כאורתודוכסיות כמו סרביה. בעיני יהודי סרביה החיים היום, התקופה שבין המלחמות נחשבת כ'תור הזהב' של יהדות יוגוסלביה. במבט לאחור, הערכה זו, למרות שהיא נגועה בנוסטלגיה, אינה לגמרי מנותקת מן המציאות. קהילות ספרדיות ואשכנזיות, כל אחת עם הרקע וההשקפה שלה, פעלו זו לצד זו, אך עם רוח של שיתוף פעולה ביניהן. ארגונים יהודיים רבים, עם פעילויות רחבות היקף, פרחו הן ברמה המקומית והן ברמה הארצית.
 
הוכחה למציאות יהודית זו של "חבל על דאבדין ולא משתכחין" עלתה בי כאשר במוצאי שבת, בשעת לילה מאוחרת, פסעתי ברחובות בלגרד לצידו של הרב הראשי לסרביה, הרב יצחק אסיאל. צעדנו לאורך רחובות שבהם כל אבן וכל פינה הם זכר ואנדרטה ליהדות מפוארת. כאשר עברנו ליד "סינמה רקס" (קולנוע רקס), בניין מפואר המשמש כיום תיאטרון ובית קולנוע, הרב סיפר על כך שהבניין היה שייך בעבר לארגונים היהודיים "עונג שבת" ו"גמילות חסדים" (אגודות שעסקו בגמילות חסדים בקהילה היהודית). ואכן בשער הבניין מתנוסס עד היום פסוק גדול: "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני". הבניינים הסמוכים היו בתי ספר, ישיבות, אטליזים כשרים וחנויות של יהודים. כל אבן יודעת לספר את סיפורה.
 
הקהילה תחת הנהגתו של הרב אסיאל איינה חיה בעבר בלבד, ולא מתרפקת על נוסטלגיה. בשנים האחרונות חודש ושופץ בית הכנסת, נבנו מטבח כשר ואולם אירועים, ופורסמו עשרות ספרים וחוברות ביהדות בשפה הסרבית. ברה אסיאל משדר בכל יום תוכנית בת 2 דקות ביהדות בטלוויזיה המקומית (מעין 'פסוקו של יום'), מתקיימים שיעורים, שבתונים וסמינרים לצעירי הקהילה, מתקיימות תפילות בכל שבת ויש תוכנית לבנות בקרוב מקווה טהרה בבלגרד.
 
על פי אגדה עירונית, אם אדם כותב משאלה על פיסת נייר, מכניסה לתליון וזורק אותה על אדמת בית הקברות האשכנזי הישן בבלגרד, המשאלה תתקיים. אין ספק בליבי שבפתקים של חברי הקהילה בבלגרד ושל הרב הראשי לסרביה, הרב אסיאל, המשאלה אשר תופיע על הפתקים שיישלחו לבית הקברות היא אחת: "חדש ימינו כקדם".