לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ספרד, ברצלונה

הסמטאות שספגו הרבה תורה

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: היהודים החיים כיום בבירתה של קטלוניה אינם צאצאי היהודים ההם, שמילאו את בתי המדרש שלה בימי תור הזהב והיו עדים לוויכוחו של הרמב"ן. ובכל זאת, משהו נותר באוויר

מילות מפתח: ספרד, ברצלונה, קהילות יהודיות

ספרד, ברצלונה

ספרד, היא "אספמיא" בלשון חז"ל ובפי סופרי ימי הביניים, היא אולי השם החשוב ביותר בתולדות גלות ישראל האחרונה, אך דווקא כאן היתה הארץ ריקה-לכאורה מיהודים במשך כמעט חמש מאות שנה.
 
מהלומת האינקוויזיציה והגירוש השאירו את אותותיהם וגרמו לריחוק פיזי ונפשי מהממלכה אשר היתה אחראית להמרת דתם של יהודים רבים ולגירושם של רבים אחרים. לא נודע אל נכון כמה יהודים גלו מספרד; אברבנאל כותב כי יצאו עמו מספרד שלוש מאות אלף איש, אחרים טוענים שגורשו שמונה מאות אלף, והמצמצמים אומרים שמספר המגורשים היה מאה ושמונים אלף או מאה אלף. יהיה אשר יהיה המספר המדויק, העובדה שאין אדם שיכול להתכחש לה היא שהחיים היהודיים בכל ספרד נמחקו למשך מאות ארוכות. הגירוש עצמו חתם פרק בתולדות ישראל, ומהווה עד היום אחד האירועים המשמעותיים ביותר בתולדותיו, אירוע שחותמו ניכר בדמוגרפיה ובגיאוגרפיה היהודית, בתהליכים הלכתיים, בספרות וכמובן בהיסטוריה של העת החדשה כולה. קשה לתאר עד כמה גם היום, בכל קהילה יהודית שאני מבקר בה בעולם, נותרו סממנים והשפעות רוחניות, חברתיות ותרבותיות מגולי גירוש ספרד לכל הפזורה היהודית. הגירוש והגולים שינו את פני העולם היהודי בעבר ובהווה.
 
מעניין לציין שאחד הצאצאים לגירוש ספרד ולחורבן הוא מבשר הציונות, אשר דאג לחידוש הזהות הלאומית והבית הלאומי של עם ישראל, בנימין זאב הרצל - נכדו של החזן (הספרדי) בקהילתו של רבי יהודה אלקלעי בסרייבו וצאצא ישיר של רבי יוסף טייטיצ'אק, מגדולי חכמי סלוניקי וממגורשי ספרד.
 
היהודים הספרדים
היהודים הספרדים בהגדרתם ההיסטורית והמצמצמת הם היהודים אשר מוצאם בחצי האי האיברי (ספרד ופורטוגל). לאחר גירוש ספרד, נפוצו יהודים אלו בכל העולם (אמסטרדם, לונדון, צרפת, איטליה, צפון אפריקה, ארצות הבלקן, האיים הקריביים, ברזיל) והמשיכו להיקרא "ספרדים", לשמור על המנהגים המיוחדים שהתפתחו בקהילות היהודיות בספרד ולדבר לאדינו. בעולם היהודי כיום ובמדינת ישראל הפך השם "ספרדים" לא להגדרה דתית, היסטורית או גאוגרפית, אלא להגדרה אתנית הכוללת את כל היהודים אשר גרו בארצות האסלאם, באסיה ובאפריקה, ולא רק את צאצאי המגורשים שחיו ביניהם. כך נוצר בלבול מסוים בין הספרדים 'המקוריים' לבין יוצאי ארצות ערב ועדות המזרח. בתחילתו של היישוב היהודי בארץ ישראל היתה חלוקה בין המושגים ובין קבוצות אתניות אלו, כפי שניתן ללמוד למשל מתוך אגרת של הרב הספרדי הראשי, הראשון לציון בן ציון מאיר חי עוזיאל, אשר פונה במכתב מיום כ"ח בחשון תש"ד (26.11.43) אל "חוג הפעילים" של "ארגון העובדים הספרדים ובני עדות המזרח", זה לצד זה ולא כחדא מחתא. ההכללה הקיימת בין המושגים מקורה בין השאר בכך שמגורשי ספרד התערבו בקהילות המקומיות ולא פעם הפכו לגורם הדומיננטי ביותר בתוכן.
 
בראשית המאה ה-20 החלו יהודים לשוב לספרד, כשהם שוכחים או מעדיפים לשכוח את חרם הקדמונים על התיישבות בארץ זו. הקהילה הראשונה אשר נוסדה בספרד לאחר הגירוש בשנת 1492 היתה הקהילה היהודית בברצלונה (CIB), שנוסדה בשלהי מלחמת העולם הראשונה – בשנת 1918. ברצלונה היא עיר הבירה של קטלוניה – אחת המדינות האוטונומיות המרכיבות את ספרד - ומרכזו של המחוז המיושב ביותר במדינה. היא גם העיר השנייה בגודלה בספרד כולה.
 
למעשה, רק בשנת 1968 הכריזה ממשלת ספרד על ביטול צו הגירוש בטקס בבית כנסת במדריד, הכרזה שאפשרה ליהודים לחזור ולגור בספרד באופן רשמי.
 
מימי רומא
ככל הנראה, ראשוני היהודים הגיעו לברצלונה עוד בתקופה הרומית. לאחר חורבן בית המקדש השני על ידי טיטוס בשנת 70 לספירה, עזבו יהודים רבים את ארץ ישראל וחלקם הגיעו לחבל קטלוניה אשר בספרד והתיישבו בעיר המחוז, ברצלונה.
 
על פי עדויות ארכיאולוגיות, קהילה יהודית נכבדה היתה קיימת בקטלוניה החל מתחילת הספירה הנוצרית. רק לפני שנים מועטות התגלה בעיר העתיקה של ברצלונה, באזור שהיה הקאל היהודי, בית כנסת עתיק מהמאה השלישית (!) לספירה. בית הכנסת שימש את היהודים עד תקופת הגירוש והיה נסתר במשך יותר מ-500 שנה, עד שנמצא ונקנה שוב על ידי הקהילה היהודית. למרות שזהו אולי בית הכנסת העתיק ביותר באירופה, הסינגוגה מאיור (בית הכנסת הגדול) נשכח וננטש עד המאה העשרים. לאורך השנים השתמשו במבנה לצרכים שונים, בין השאר לאחסנת סחורות ולכביסה.
 
במשך תקופה של כארבע מאות שנה היו ברצלונה וספרד כולה זירת צמיחתם של בתי מדרש בתחומי ההלכה, ההגות, המוסר, הפילוסופיה והקבלה, פרשנות המקרא ודקדוק עברי, פיוט ושירה. עד תחילת המאה ה-12 התקיים בספרד שלטון מוסלמי. שלטון זה היה בדרך כלל סובלני כלפי הקהילה היהודית הגדולה בספרד. בתקופה זו היה בחצי האי האיברי הריכוז הגדול ביותר של יהודים ביבשת אירופה. היהודים התפרסו בכל רובדי החברה הספרדית-נוצרית. הקהילות היהודיות בחצי האי זכו למעמד משפטי מוכר בחוקי הממלכות הנוצריות בקסטיליה, באראגון, בנווארה ובפורטוגל. הם נהנו מחופש דת ומאוטונומיה שיפוטית. תרבות היהודים שגשגה, מצבם הכלכלי היה טוב והם זכו לרכוש השכלה גבוהה. תקופה זו כונתה "תור הזהב של יהדות ספרד", ובמהלכה כתבו יהודי ספרד שירים, פואמות ומאמרים פילוסופיים ודתיים.
 
השינוי ביחס ליהודים החל לאחר ניצחונה הצבאי של הרקונקיסטה, הכיבוש החדש הנוצרי במאה ה-13, שביקשה לשים קץ לפלורליזם התרבותי בספרד - נוצרי, מוסלמי ויהודי - ולכונן בה חברה אחת, הומוגנית, תחת שלטון הצלב הנוצרי.
 
החל מהמאה הארבע עשרה מצבם של יהודי ברצלונה וספרד הורע באופן משמעותי. צווים אנטישמיים רבים יושמו על ידי המונרכיה והכנסייה הקתולית, ויהודים רבים המירו דתם לנצרות בעודם שומרים בסתר על יהדותם, על מנת להימנע מרדיפה. ב-Ash Wednesday (יום הצום הראשון שלפני פסחא) בשנת 1391 פרצו ברחבי הארץ פרעות שהובלו על ידי הכנסייה. הפרעות, שנזכרו בתולדות ישראל כגזרות קנ"א, הגיעו לברצלונה בתחילת אוגוסט, ואלפי יהודים נרצחו או הוכרחו להמיר את דתם. החיים היהודיים בברצלונה נגדעו כבר אז – מאה ואחת שנים לפני הגירוש הסופי של יהודי ספרד כולה.
 
מה שנותר היום בברצלונה הוא אך שריד של התרבות היהודית העשירה מימי תור הזהב בספרד. ברצלונה נותרה ריקה מנוכחות יהודית למשך למעלה מחמש מאות שנה, עד שיהודים ספרדים ואשכנזים הגיעו וחידשו בה את החיים היהודיים. כמובן, הקהילה היהודית בברצלונה איננה המשכה של הקהילה המפוארת שקודם הגירוש, שהצמיחה חכמים דגולים ויצרה אסכולות תורניות. ועדיין, חידוש הקהילות היהודיות בברצלונה וספרד הוא סמל ודוגמא למעגליות המופלאה של ההיסטוריה.
 
עולם התורה בברצלונה
דמויות רבות מעולמנו הרוחני והתורני נולדו ופעלו בברצלונה. רבי שלמה בן אדרת, הרשב"א, תלמיד רבינו יונה והרמב"ן, נולד בברצלונה שבספרד בשנת 1235, ונפטר בה בשנת 1310 לאחר שהיה רבה של הקהילה וראש ישיבה והשיב על שאלות הלכה אשר הופנו אליו מכל העולם היהודי - מספרד, מפורטוגל, מצרפת, מאשכנז, מתורכיה, מצפון אפריקה, מאיטליה ומארץ ישראל. על חכמי העיר נמנו גם הרמב"ן, הריטב"א (רבי יום טוב בן אברהם אשבילי), הר"ן (רבינו ניסים), הריב"ש (ר' יצחק בן ר' ששת( ורבי אהרון הלוי מברצלונה, שכנראה חיבר את 'ספר החינוך'.
 
העיר ברצלונה ידועה גם בגלל "ויכוח הרמב"ן" הנקרא גם "ויכוח ברצלונה", אשר התקיים ב-20 ביולי 1263. עד היום עומד על תילו ברובע העתיק של ברצלונה הבניין שבו הגן הרמב"ן על היהודים והיהדות. ויכוח ברצלונה הוא אחד משלושת הוויכוחים הגדולים שנערכו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הראשון היה ויכוח פריז ב-1240, השני ויכוח ברצלונה ב-1263, והשלישי ויכוח טרטוסה ב-1413.
 
מטרתם של ויכוחים אלו היתה להביא להתנצרותם של היהודים. הצעד הראשון לכך היה עריכת ויכוחים פומביים בין הרבנים לכמרים כדי להוכיח שהנצרות היא הדת האמיתית. לצורך כך, המלך והכמרים חייבו לא פעם את היהודים לשמוע בבתי הכנסת את הדרשות של הכמרים. ההשתתפות בוויכוחים אלו היתה כרוכה בסכנה ממשית, הן פיזית והן רוחנית. אם הרב הפסיד (כלומר, אם הוכח כביכול שהיהדות אינה נכונה), היו כופים על היהודים המרת דת המונית; כמובן, כאשר הרבנים ניצחו והוכיחו את שקריותה של הדת הנוצרית, התוצאה היתה לא פעם גזירות קשות נגד היהודים.
 
ויכוח ברצלונה נערך ביוזמת מלך אראגון, ג'יימס הראשון, ובו התווכח הרמב"ן עם הנזיר פאבלו קריסטיאני, יהודי שהמיר את דתו לנצרות. הפולמוס נמשך ארבעה ימים, שבהם המתינה הקהילה היהודית בברצלונה בדאגה לתגובת המלך. בסוף הפולמוס העניק המלך ג'יימס לרמב"ן סכום כסף גדול על רהיטותו, וציין בחגיגיות שמעולם לא שמע מישהו שטען בצורה כל כך מוצלחת עבור מטרה כל כך לא צודקת. למרות מילותיו הטובות של המלך וניצחונו של הרמב"ן, לאחר שהרמב"ן כתב את הדברים ב"ספר הוויכוח", הוא הואשם על ידי הכנסייה ב"חילול הקודש", ונאלץ לברוח מספרד (1267). הרמב"ן החליט לשים פעמיו לחורבותיה השוממות של ירושלים, ולחדש בה את החיים היהודיים.
 
רצף ואי רצף
למרות העדר רצף היסטורי וזיקה גיניאולוגית, יהודי ברצלונה של היום חיים בצילן של הדמויות הגדולות לעם היהודי אשר גרו בעיר, ופוסעים באותם רחובות וסמטאות אשר הלכו בהם הרשב"א, הר"ן והרמב"ן. כפי שאמר לי הרב של הקהילה בברצלונה, הרב רמי אביגדור (שטראוס-עמיאל):
 
"ליהודי מן השורה, ההיסטוריה היא היסטוריה בלבד, ואין לה השפעה משמעותית על זהותו, אולם למנהיגות הרוחנית והקהילתית יש קשר. לא קל להחליף את הר"ן או הרשב"א כמנהיג רוחני של היהודים בעיר".
 
באיגוד הקהילות היהודיות של ספרד מרגישים צורך לדאוג לשימור המורשת היהודית, הסימנים היהודיים והשכונות העתיקות של היהודים בספרד. הקהילות היהודיות חתמו על הסכם עם הממשל הספרדי שאין להן ולא יהיו להן כל דרישות כספיות לגבי הרכוש היהודי שנלקח מהיהודים בתקופת גירוש ספרד, אולם מאידך הם דורשים להיות מעורבים בחידוש ההיסטוריה היהודית בספרד. לדברי נשיא הקהילה של ברצלונה, ד"ר טובי בורדמן,
 
"הקהילה מרגישה מחויבות כלפי העבר של היהודים בברצלונה ובכל ספרד לא כממצאים ארכיאולוגיים בלבד, אלא כחלק מהיותנו קהילה חיה ונושמת אשר מחפשת את עברה ואת עתידה".
 
בימי מלחמת העולם הראשונה פעל מלך ספרד דאז, אלפונסו השמיני, להבאתם של יהודים מתורכיה, בולגריה וארצות הבלקן לספרד. כך החלו להגיע ראשוני היהודים לברצלונה ולערים אחרות בספרד. בשנת 1918 נוסדה כאמור הקהילה היהודית הראשונה בעיר, ובשנת 1928 נפתחו בית הקהילה ובית הכנסת הראשון. בשנות החמישים של המאה העשרים הגיעו יהודים ממרוקו לברצלונה, ואחרי השואה הגיעו אליה גם ניצולים ממזרח אירופה. כיום מונה הקהילה היהודית קרוב ל-10,000 איש.
 
בעשורים האחרונים החלו להגיע יהודים מארגנטינה לספרד מתוך רצון לשפר את מצבם הכלכלי. "היהודי הנודד" חי וקיים גם כיום, ויהודים עוברים ממדינה למדינה לפי הצורך, בחיפוש אחר רמת חיים טובה, ביטחון אישי ולעיתים חינוך יהודי וקהילה מתאימה למשפחה.
 
אולם לא תמיד הקהילות הקולטות יודעות כיצד לקרב את היהודים החדשים לשורותיהן. רוב היהודים בברצלונה כיום נמנים על המהגרים החדשים הללו, רבים מארגנטינה ומעטים מישראל, אולם לא מעטים מביניהם לא נמנים על הקהילה היהודית המקומית, אף לא בתפילת נעילה של יום הכיפורים. הגירתם של היהודים מארגנטינה והקושי לקלוט אותם בקהילת האם בברצלונה עקב הבדלים תרבותיים ודתיים גרמו להקמתה וצמיחתה של קהילה חדשה בעיר, השייכת לזרם הקונסרבטיבי ("עתיד").
 
הקהילה מתמודדת כיום עם רמת התבוללות גבוהה מאוד. דור הביניים והצעירים בקהילה משולבים בחברה הספרדית המקומית ומרגישים בבית. תופעה זו כרוכה גם בהיחלשות הזהות היהודית ובנסיגה מהאמונה היהודית וממסורת ישראל סבא. הקהילה בברצלונה עושה מאמצים מרובים לשמור ולחזק את הזהות היהודית של צעיריה. הקהילה מחזיקה בית ספר יהודי יומי שבו לומדים ילדי הקהילה, תלמוד תורה הפועל בימי ראשון ותנועת נוער לצעירים. בימים אלו הקהילה מסיימת את בנייתו של בית ספר חדש, מפואר ומרשים, המסמל את העמדת החינוך היהודי וההמשכיות היהודית בראש סדר העדיפות של הקהילה.
 
רוחות עבר
עד היום ניתן למצוא אנשים מקומיים הפונים לקהילה, טוענים שהם צאצאי אנוסים ומבקשים להשתתף בשיעורי תורה ובתפילות בבית הכנסת. אנשים אלו יודעים לספר על מנהגים יהודיים שונים אשר עברו מדור לדור במשפחתם ללא הסבר, עד שמישהו מהמשפחה גילה להם שהם צאצאי יהודים ושהמסורות המשפחתיות הן למעשה שרידי מנהגים יהודיים. הקהילה מנסה לבדוק כל מקרה לגופו, ובמידה שהאנשים כנים ברצונם, משלבים אותם בתפילה ובקהילה. לפני שנים אחדות זכיתי להכיר זוג אנוסים, נורית ויצחק, אשר לאחר שנים של חיפוש ומאמצים סיימו את שיבתם לעם ישראל על פי ההלכה, הצטרפו לקהילה היהודית בברצלונה והיום הם מהווים סמל ודוגמא לזהות יהודית ולחיים יהודיים ואף לוקחים חלק בהנהגת הקהילה.
 
גם היום לא קל להיות יהודי בברצלונה. למרות, ואולי דווקא בגלל, יחסה של ספרד ליהודים במשך ההיסטוריה, האנטישמיות לא הגיעה לקיצה בספרד, והיא נחשבת לאחת המדינות האנטישמיות ביותר באירופה. אמנם כיום, בהיותה חלק מהאיחוד האירופי, מקובל פחות להציג דעות אנטישמיות ברבים (אלא אם הן מחופשות לאנטי-ציונות), אך בתוך החברה הספרדית עדיין רווחות הטענות כי היהודים "שולטים בכלכלה העולמית", וכמובן אשמים בהריגתו של אותו האיש. למרות הכל, לקהילה היהודית יש יחסים מצוינים עם כל הגורמים הממשלתיים ולא מורגשת אנטישמיות ברחובות העיר.
 
היה חרם?
יהודים שבו לאדמת ספרד למרות הסברה הרווחת כי קיים "חרם הקדמונים" שלא לשוב לחצי האי האיברי (ספרד ופורטוגל) לאחר גירוש היהודים. הרב קוק כותב בקשר לחרם: "על דבר הדירה בספרד - לא מצאתי עדיין מפורש אם היה חרם או שבועה על זה ומן הסתם לא החמירו יותר מדירת מצרים שלא נאסרה כי אם לקבוע ולא לשם פרקמטיה ודעתו לחזור" (אגרות ראי"ה, ח"ב, ס' תרל"ב). גם בשו"ת "קול מבשר" העיר המחבר, הרב משולם ראטה (ח"ג סי"ג) כך:
 
"ומה שאומרים, שמגורשי ספרד גזרו חרם שלא לשוב לספרד, לא מצאתי זאת בשום ספר, ושמועה זו אין לה יסוד נאמן. אדרבא: בשו"ת מבי"ט ח"א, סי' שז, מוכח בהפך, וז"ל: 'כי אין שם יהודים באראגון זה שבעים שנה, ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי, כי הא-ל יתברך הוא מקבץ נדחי עמו ישראל לא"י בזמן קרוב'. עיין שם היטב ותבין".
 
כאשר שאלתי את הרב רמי אביגדור מדוע הוא נמצא בספרד למרות חרם הקדמונים שלא להתיישב בספרד, הוא השיב:
 
"אני לא הייתי מעז להיות היהודי הראשון אשר ישוב לספרד. אולם אם יש קהילה יהודית בספרד, צריך שיהיה לה רב. אם יש יהודים מרוחקים בספרד, צריך ללכת להביא אותם ולקרב אותם. אם אדם מאבד תכשיט בתוך הבוץ, הוא לא ילך לשם לחפש אותו?".
 
בביקורי האחרון בברצלונה פסעתי בכיכר המרכזית של ברצלונה העתיקה, לצידם של כנסיות עתיקות יומין ובתים מימי הביניים. בהיותי עטור זקן וחבוש כיפה, ניגשה אלי אישה ושאלה לתומה: "אבי, היכן נמצאת כנסיית היונה הקדושה?". למרות שאני רגיל שבמסעותיי בעולם מבלבלים ביני לבין כומר בגלל הכיפה, שאלתה של אישה זו גרמה לי לחשוב שלמרות שהיהודים חזרו לספרד ולברצלונה, עדיין הציבור הלא יהודי, או לפחות חלק ממנו, אינו מכיר בחזרתה של היהדות לעיר זו, ולבטח לא למעמד הרם שהיה ליהדות וליהודים בתקופת תור הזהב. ואולי היהודים בברצלונה עדיין נסתרים, והמעגל ההיסטורי עדיין לא נסגר?
 
rabanim@ots.org.il