לחץ כאן לתצוגת הדפסה

יוון,שלוניקי

לאדינו אחרי אושוויץ

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך המדור "יהודי עולמי", מקור ראשון

תקציר: הרשעים בסיפורה של קהילת שלוניקי אינם היוונים, אלא הגרמנים. בעיר שקלטה את מגורשי ספרד והיתה לאגדה, מתמודדת קהילה על הישרדות.

מילות מפתח: יון, יוון, קהילות יהודיות, שלוניקי, סלוניקי

יוון,שלוניקי

זכיתי השנה, להדליק נר שישי של חנוכה על אדמת יוון. מצד אחד מתנוסס המבנה העצום של האקרופוליס, המסמל את כוחה ויופיה של העיר היוונית העתיקה; מבנה אשר הפך ברבות הימים לאתר ארכאולוגי לתיירים בלבד ללא כל סמל של חיים. מצד שני, הקהילה היהודית הדליקה השנה את נרות החנוכה בכיכר מרכזית של אתונה, כיכר פסיכיקו, לאחר קבלת האישורים של השלטונות הממונים והעירייה. כאשר שאלתי את ראשי הרבנים וראשי הקהילה כיצד יהודי יוון מתמודדים עם האמירות "כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך"... או "יוונים נקבצו עליי... ופרצו חומות מגדלי וטימאו כל השמנים..." השיבו שנמצא פתרון פשוט לכך: כאשר הם מתרגמים את התפילה ליוונית, הם מתרגמים "מלכות סוריה" ולא מלכות יוון. המלכות הרשעה של יוון, הוחלפה במלכות אחרת... באמצעות ניסוח זה, שהינו 'תקין פוליטית' ואפילו לא פוגע באמת ההיסטורית, הם פותרים את בעיית "הנאמנות הכפולה" - למדינה היוונית וליהדות. גם בבית הספר היהודי מלמדים עד היום ש"מלכות הרשעה" היתה סוריה ולא יוון.
 
עיר ואם בישראל
הקהילה היהודית בשלוניקי הייתה ידועה כ"עיר ואם בישראל". בסוף ימי בית שני כבר הייתה קהילה יהודית בשלוניקי ולפי דעות מסוימות ישבו בה יהודים כבר מהמאה השנייה לפנה"ס. ליהודים היוונים אשר נמצאים ביוון מתקופת בית ראשון יש שם מיוחד: "הרומניוטים", ולהם מנהגים ומסורות ייחודיים. יהודים רבים הגיעו אליה מגרמניה (אשכנז, ב-1376), צרפת, איטליה ומיורקה (ב-1394). בעקבות צו הגירוש של יהודי ספרד בשנת 1492 הגיע גל נוסף וגדול של יהודים, כשתי רבבות, שנעשה מייד הכוח הגדול ביותר בקהילה. במאה הט"ז הגיעו אליה אנוסים מספרד ומפורטוגל שחזרו ליהדותם. בתקופה זו היו בעיר למעלה מ-40 בתי כנסיות, כשכל קבוצת מהגרים ייסדה קהילה נפרדת ושמרה בנאמנות על מנהגיה הייחודיים ועל זכר מוצאה.
 
על ההיסטוריה הארוכה של היהודים בשלוניקי, אפשר ללמוד גם מדבריו של בנימין מטולדה בכתבי מסעותיו אשר כתב בשנת 1160: "ומשם דרך שני ימים, העיר סליקוס (סלוניקי) והיא עיר גדולה מאד ובה כמו חמש מאות יהודים..." ולהבדיל גם מדבריו של פאולוס (הנוצרי) המעיד על כך שבישיבתו בעיר ניסה להעביר את היהודים על דתם: "ויהי אחרי עברם באמפפוליס ובפולוניא ויבאו אל תסלוניקי ושם בית כנסת ליהודים. ופאולוס נכנס אליהם כמשפטו ושלוש שבתות התווכח עמהם" (מעשי השליחים, י"ז, א). ככל הנראה המפגש אירע בבית כנסת "עץ החיים" שהיה בית הכנסת הראשון בשלוניקי.
 
האימפריה העות'ומנית, שהיתה השליטה בעיר במשך מאות שנים, פתחה את שעריה וקלטה את כל המהגרים והמגורשים ונתנה להם אפשרות לחופש דת ופולחן. בשנת 1912 ישבו בשלוניקי שמונים אלף יהודים, שהיוו את רוב אוכלוסיית העיר והטביעו את חותמם עליה. במשך מאות בשנים פיתחו היהודים את המסחר, התעשייה, הבנקאות והנמל של העיר. כך נוצרה האנומליה המפורסמת, בה שבת נמל שלוניקי הגדול בכל שבת, וכמוהו המסחר בעיר כולה.
 
במשך הדורות היתה שלוניקי למשכן לכמה מגדולי ישראל. ידוע שרבי יוסף קארו, מגורש מספרד, חי מספר שנים בשלוניקי, ודורות רבים אחר כך יצאו מן העיר שניים מן ה'ראשונים לציון': הרב יעקב מאיר היה רבה של שלוניקי בין השנים 1908 ל- 1920, והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל היה רבה של העיר אחריו. להבדיל, גם משיח השקר שבתאי צבי לא פסח על יהודי שלוניקי ובשנת 1655 הוא הגיע לעיר מאיזמיר שבטורקיה הסמוכה והכריז על עצמו כמשיח.
 
מהפכת הדפוס חיזקה שוב את מעמדה של שלוניקי בעולם היהודי: החל משנת 1510 הודפסו בבתי דפוס יהודיים שהוקמו בה יותר משלושת אלפים וחמש מאות ספרים שונים (המפורסם שבבתי הדפוס היה דפוס שונצינו). עם צמיחת העיתונות, במאות הי"ט והכ', יצאו לאור בשלוניקי יותר משלושים עיתונים וכתבי עת יהודיים, חלקם מודפסים בלאדינו ואחרים ביוונית, ששימשו במה לתסיסה תרבותית ולעשייה ציונית. יותר מחמשה עשר בתי ספר יהודיים היו בשלוניקי וגם בתי חולים וביקור חולים יהודיים. מתהילה זו נשארו כיום רק שרידים. בעוד הציונות הוציאה יהודים משלוניקי רק טיפין טיפין, באה השואה הנוראה והחריבה את קהילת שלוניקי. כיום חיים ביוון רק כ-5000 יהודים בסך הכל. רובם בבירה אתונה, כאלף בשלוניקי, חמש מאות בלריסה ועוד בודדים או עשרות מעטות בגולוש, יאננה, חלקידה, רודס וקרקידה.
 
ניצולי שואה ספרדים
הקהילה היהודית בשלוניקי היא כיום קהילה קטנה אשר עדיין חיה בטראומה כפולה ומכופלת. מצד אחד, מסורות הקהילה עדיין משמרות היטב את זכר גירוש ספרד מלפני יותר מחמש מאות שנה, כזיכרון קולקטיבי. מאידך, הזיכרון החי והצורב, המשפחתי אם לא האישי, הוא שואת יהודי אירופה, שלא פסחה על העיר. אחד המאפיינים הייחודיים של הקהילה היא היותה קהילה החיה במתח מסוים בין היותה קהילה "ספרדית" במובן המקורי, כלומר קהילה אשר הוגלתה מספרד ופורטוגל לבין היותה אחת הקהילות הספרדיות היחידות אשר חבריה נרצחו בשואה עד כדי שכמעט לא נשאר שריד ופליט ממנה.
 
באפריל 1941 הנאצים נכנסו לעיר, וזה היה סימן לבאות. בפברואר 1943 נגזרו גזירות אנטישמיות על ידי הנאצים והוקם גטו בעיר. החל מחודש מרץ החלו מסעות יהודי שלוניקי בקרונות-בהמות, בדרכם למחנות השמדה ולכבשנים באושוויץ ובירקנאו שבפולין הרחוקה. לפי רשימות הגרמנים, אורגנו 19 משלוחים משלוניקי למחנות אשר כללו 46,061 אנשים, נשים וטף מתוך 50,000 יהודים שגרו בשלוניקי בשנת 1940. הנורא ביותר התרחש: יותר מתשעים אחוזים מבני הקהילה נספו בשואה, טרגדיה העולה על זו של רוב הקהילות האשכנזיות.
 
בבית הקברות החדש של הקהילה יש אנדרטה לזכר השואה, בה מופיע הכיתוב הבא:
 
לזיכרון נצח. את המצבה הזו הקימו יהודי שלוניקי לזכר 50,000 מאחיהם מבני העיר הזאת. 96 אחוז מבני קהילתם, אנשים נשים וטף, אשר נעקרו מבתיהם בשנת תש"ג על ידי צבאות גרמניה אשר לוקחו למחנות המוות של הנאצים ונרצחו שם באכזריות. ארץ אל תכסי דמם...
 
כאשר מדברים עם בני הקהילה, יש תחושה שההיסטוריה הרחוקה של ספרד וההיסטוריה הקרובה של גרמניה, השאירו בה את אותותיה ומשמשים בה בערבוביה. הזהות של יהודי שלוניקי מורכבת "מ500 שנה ועוד 60 שנה". כפי שאמרה לי הגב' אריקה פרחיה זמור, מנהלת המוזיאון היהודי בעיר. ליהודי שלוניקי יש שורשים בשלוניקי ולא ביוון.
 
פלאי הלאדינו
אחת ההוכחות לשמירת המסורת הספרדית לאורך השנים היא ללא ספק השמירה על השפה הייחודית ליהודי ספרד, הלאדינו או בלשונם "חודאו אספניאול" – "ספרדית יהודית". באופן כמעט ניסי המשיכו יהודי שלוניקי לדבר בינם לבין עצמם ובתוך משפחותיהם לאדינו. חמש מאות שנה השתמרה השפה, על ניביה המיוחדים, והזכירה ליהודים בעיר מהיכן הם באו.
 
אין כמו שפה בכדי לשקף את התרבות ואת הלכי הרוח של המשתמשים בה. הלאדינו הייתה שפתם של הגולים מספרד ופורטוגל שנפוצו לאורך חופי הים התיכון. כאשר גורשו היהודים מחצי האי האיברי הם לקחו איתם את השפה שדיברו בה – הספרדית שדוברה ונכתבה בקרב יהודים ולא יהודים כאחד בספרד בתקופה ההיא. כמעין 'מאובן חי', משמרת הלאדינו עד היום את אוצר המילים והדקדוק של הספרדית מהמאה הט"ו.
 
בביקורי בשלוניקי, פגשתי יהודים רבים גברים ונשים כאחד אשר עדיין מדברים לאדינו בהנאה רבה. כאשר שאלתי אותם כיצד השתמרה השפה בסביבה לא טבעית לה במשך מאות שנים, השיבו שכל החיים היהודים בשלוניקי התנהלו בלאדינו ולא ביוונית. היהודים הספרדים המשיכו את תרבותם הספרדית על אדמת יוון. הקניות, האוכל, השוק, הקצב, הכול התנהל בלאדינו, לא היו ליהודים חברים לא יהודים, אלא רק יהודים דוברי לאדינו.
 
כיום נמצאת השפה בתהליך של שכחה. דור הביניים לא הצליח להעביר את השפה לדור הבנים. בני הארבעים והחמישים עדיין מסוגלים לדבר לאדינו, אולם הצעירים לא רואים בכך כל ערך ולא למדו לדבר לאדינו בתוך הבתים. השואה הייתה קו פרשת המים: עד השואה דיברו לאדינו בבתים ובקהילה, אולם לאחר השואה הפסיקו לדבר לאדינו. בשואה נרצחה רוב הקהילה, וכל המבוגרים והזקנים שנשאו עמם את הזיכרון והמסורת הספרדית. הניצולים המעטים העדיפו, ככל הנראה, לתת לדור הבא את האפשרות להשתלב ביוון, ולפיכך מיעטו לדבר ולהנחיל את מה שהיה עד אז שפת הגטו.
 
לאדינו בבלוק מס' 11
שילוב מרתק לדואליות המרכיבה את הזהות היהודית של דור הביניים בשלוניקי, מצאתי בדמותה של הגב' סילביה מולכו אשר נלקחה משלוניקי ב-19 במרץ 1943 ברכבת למחנה השמדה אושוויץ, ושהתה בו עד שחרור המחנה, ועד חזרתה לשלוניקי בשנת 1947.
 
גב' מולכו מתגוררת כיום בבית האבות הקהילתי בשלוניקי ביחד עם עוד 35 זקנים וזקנות יהודים. היא בת 86, והיתה אישה צעירה באותם ימים נוראים. שורשיה במשפחת מולכו בספרד אשר יצאו מספרד בתקופה הגירוש. עד היום היא מחזיקה במפתחות בית משפחתה בספרד, שכן במשך מאות שנים הם חלמו לשוב לביתם בספרד. גב' מולכו לא מדברת אידיש, היא מדברת לאדינו. היא דיברה לאדינו גם במחנה השמדה אושוויץ בבלוק מספר 11, שבו התגוררה עם בני קהילתה אשר הגיעו לאושוויץ דרך ספרד ופורטוגל עם עצירת ביניים של 500 שנה בשלוניקי.
 
שמות המשפחה של יהודי שלוניקי המופיעים על לוחות הזיכרון לשואה ולגבורה אינם השמות הפולנים המוכרים לנו, אלא שמות ספרדים שורשיים אשר היו ידועים בספרד עוד לפני הגירוש, ביניהם: ספורטה, נחמיאס, שלתיאל, כהן, אלגואה, פרדו שבתאי ומולכו.
 
גב' מולכו לא מבחינה בין הספרדים לגרמנים. מבחינתה אלו ואלו הם ה"אוייב". גירוש ספרד, הוא עבורה "זיכרון היסטורי" והשואה היא "זיכרון אישי". גב' מולכו, מדברת לאדינו, שרה שירים ורומנסות בלאדינו, אוכלת ביצים "חמינדוס" ו"בורקיטס" אבל נושאת בידה מספר שצלבו בה הנאצים במחנה ההשמדה. גב' מולכו, מהווה סמל לשילוב הנדיר של היסטוריה של גירוש והשמדה אשר חברו יחדיו ביהודי שלוניקי.
 
נשיא הקהילה היהודית, מר דוד שלתיאל, בן למשפחה של מגורשי ספרד אשר הגיעו לשלוניקי מפורטוגל לפני 500 ואשר כל בני משפחתו נספו בשואה, היטיב להסביר את המבנה הייחודי של הזהות של יהודי שלוניקי: לדבריו, "ספרד – זה חלק מהמסורת, שואה – זה חלק מהזהות. ספרד – זה אני והשואה היא בתוכנו, בחיינו".
 
נדמה שהשואה חיה ונושמת בכל פינה בקהילה היהודית. באופן מפתיע הנוכחות של השואה בקהילה יהודית ספרדית היא יותר חזקה ועמוקה מאשר השואה בקהילה אשכנזית. אולי בגלל אופי הקהילה, אולי בגלל האחוזים הרבים אשר יצאו למחנות ולא חזרו. בני הניצולים, דור השני לשואה, יודעים לספר שההורים לא שתקו, לא שמרו בליבם את קורות חייהם וסיפורי התופת, אלא הם הקפידו לספר לבנים. בכל מפגש משפחתי או קהילתי, השואה הפכה לנושא המרכזי עליו דיברו. כל עולמם של ניצולי השואה ובניה, סבב סביב השואה. על פי בקשת הקהילה היהודית, העירייה קבעה יום לאומי לזכר שואת יהודי שלוניקי ב-27 לינואר. כמו כן יש אנדרטה לזכר השואה בכיכר מרכזית בעיר, כיכר "החופש". הכיכר בה ב"שבת השחורה", 11 ביולי 1942, התעללו הנאצים ביהודים לפני שנלקחו למחנות ההשמדה.
 
קהילת שלוניקי כיום
שלוניקי כבר איננה עיר ואם בישראל, אלא מתמודדת עם קשיים המאפיינים קהילות קטנות. הקהילה כיום מבוססת על ניצולי מחנות ההשמדה וכן על מעט יהודים שהצליחו לברוח לערים או להסתתר בערים אחרות ביוון וחזרו לאחר המלחמה. הקהילה עדיין חיה מתוך נוסטלגיה לעברה המפואר, אולם דור הצעירים כבר "התייוון" ורואה את עצמו כחלק מהחברה היוונית. הצעירים אינם דוברים לאדינו, הם לא חיים בקהילה היהודית הסגורה, וחוץ מאכילת המאכלים המסורתיים הספרדים, לא רואים את עצמם כממשיכי דרכם של דור גולי ספרד.
 
כיום יש בקהילה שלושה בתי כנסת, בית הכנסת "יד לזיכרון" ובית כנסת הגדול "מונסטידליס" ובית כנסת קטן בבית האבות היהודי. הקהילה מחזיקה בית אבות אשר מתייחד בכך שהמקווה הקהילתי, נמצא בקומת הקרקע שלו. בקהילה משמשים שני רבנים, קיימת שחיטה מקומית ואטליז כשר, וגם פעולות תרבות לצעירים ומבוגרים כדי לשמור אותם סביב הקהילה.
 
תפילות מתקיימות מידי יום, ערב ובוקר בבית הכנסת, כאשר הקהילה דואגת שיהיה מניין על ידי תשלום שכר למספר אנשים לצורך השלמת שכר. בית הכנסת נמצא באזור השוק של שלוניקי. לפני השואה רוב רובו של השוק וחנויות אזור המרכז היו שייכים ליהודים. בית הכנסת שימש מעין שטיבלעך לבעלי בתים הרבים שעבדו בשוק. כיום, רוב מבני השוק ובתים ובניינים רבים בעיר חזרו לבעלות הקהילה היהודית, לאחר שהקהילה דרשה מהשלטונות להחזיר את הרכוש היהודי למשפחות או לקהילה היהודית. כך הפכה קהילת סלוניקי לאחת העשירות שבקהילות אירופה, "בזכות" אותו חלק מרכוש הנספים שהוחזר על ידי ממשלת יוון לידי הקהילה. קהילה עשירה – שעתידה מוטל בספק.
 
ממתי המעט שנותרו לאחר המלחמה, אוכלת ההתבוללות בכל פה. נשיא הקהילה, מר שלתיאל, הציע לפיכך פתרון יצרתי ומקורי להצלתה הדמוגרפית של הקהילה: הוא קבע, כי כל זוג צעיר שמתחתן ומוכן ללדת ילדים (דבר שאינו כל כך נפוץ כיום באירופה) יקבל 3,000 יורו בשנה עבור כל ילד, למשך שלוש שנים. חישוב פשוט מעלה כי זוג יהודי צעיר שיביא לעולם שלושה ילדים, ייהנה ממענק בסכום המרשים של 27,000 יורו... עד כה לא נרשמו מועמדים רבים לקבל את סל ה"ביטוח הקהילתי" שמציע נשיא הקהילה,אולם עדיין לא אבדה תקוותו ששלוניקי תשוב להיות עיר ואם בישראל.
 
בית הקברות היהודי הוא כיום בית קברות חדש, שכן בית הקברות העתיק של שלוניקי אשר היו בו יותר מ400,000 קברים, הוחרב על ידי הנאצים, ולאחר מכן שלטונות יוון בנו במקום זה את האוניברסיטה של שלוניקי. (מצבות בודדות מבית הקברות העתיק נמצאות בבית הקברות החדש של הקהילה, אחרות במוזיאון הקהילתי ואחרות עדיין מעטרות כבישים ובתי אבן באזור).