פינוי קברים לצורך ציבורי במקורות היהודיים*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים כ"ז בניסן, תש"ע
12 באפריל, 2010

חוות דעת זו, נכתבת בצלו של הדיון על הקמתו של חדר מיון ממוגן בבית החולים "ברזילי" באשקלון. בחפירות באתר שיועד להקמתו של חדר המיון הממוגן נמצאו קברים עתיקים ובהם עצמות אדם. זהותם הדתית של הנקברים שם אינה ידועה בוודאות, אבל דעת המומחים שאינם יהודים. הועלתה הצעה להעביר את העצמות לקבורה מכובדת באתר אחר, הצעה שקבלה את אישורם של הרבנים הראשיים לישראל ופוסקים רבים נוספים, אולם גורמים דתיים אחרים התנגדו לה, ולדעתם הצטרף סגן שר הבריאות. לנוכח התנגדותו של סגן שר הבריאות, קבלה הממשלה תחילה החלטה זמנית להעתיק את מיקומו של חדר המיון המיועד, אך החלטה זו הוקפאה ובישיבתה מיום 11.4.10 החליטה הממשלה להעביר לידי ראש הממשלה את הסמכות הבלעדית להחליט בנושא.

משמעותה של ההחלטה להעתיק את חדר המיון למקום חלופי היא דחיית הקמתו של חדר המיון לזמן ארוך, דבר המעמיד בסכנה אנשים לא מעטים בשל איום ירי הקסאמים על אשקלון, וכן עלות נוספת של 135 מליון שקל. על פי דעת המומחים הקמת חדר המיון בריחוק מקום מבית החולים יש גם בה כדי לסכן את חיי החולים והפצועים אשר עתידים להזדקק לשירותיו של חדר המיון.

שאלת פינוי הקברים מעוררת לא מעט שאלות הלכתיות, כמו גם שאלות של מדיניות, ויש לדון בה בכובד ראש ובזהירות רבה. אקדים ואומר כי מעיון במקורות ההלכה היהודית עולה[1], שבנסיבות העניין מותר לפנות את הקברים גם אם הם קברי יהודים, ואף חובה לעשות כן אם החלופות כרוכות בפיקוח נפש.

להלן סקירת המקורות.

א.  הקדמה: חיוב הקבורה במשפט העברי

הקבורה נחשבת בעם ישראל כזכותו של אדם שמת וכחובה על החיים[2], אם כי מקורה הנורמטיבי של החובה שנוי במחלוקת. בתורה נאמר:

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על עץ: לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא... (דברים כא, כב-כג).

פסוקים אלו נאמרו באדם שהתחייב מיתת בית דין והוצא להורג, והתורה אוסרת על הלנתו (מצוות לא תעשה) ומחייבת את קבורתו (מצוות עשה)[3]. התַנאים למדו מכאן גם למתים אחרים[4]:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מנין למלין את מתו שעובר עליו בלא תעשה? תלמוד לומר "כי קבור תקברנו" - מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה. איכא דאמרי [= יש אומרים], אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: רמז לקבורה מן התורה מניין? תלמוד לומר "כי קבור תקברנו" - מכאן רמז לקבורה מן התורה.

מאחר שהתלמוד נקט לשון "רמז לקבורה מן התורה", לא נתברר האם כוונתו שחיוב הקבורה מן התורה, או שמא אינו אלא מדברי חכמים אלא שמצאו לו רמז בתורה. לדעת הרמב"ם החובה היא מן התורה והיא מוטלת על קרובי הנפטר, ואילו על שאר העם מוטלת חובה מדברי חכמים בלבד ללוות את המת ולסייע בקבורה (למעט מת מצוה, דהיינו מת שאין מי שיטפל בקבורתו, שהחובה לקברו מוטלת על כולם מן התורה)[5]. ובפירוש רבנו חננאל[6] כתב שמצוות קבורה מדרבנן.

בטעמו של חיוב הקבורה מתלבט התלמוד[7] אם הוא משום בזיון החיים או משום כפרה למת. הנפקות בין שני הטעמים היא בנפטר שציווה שלא יקברוהו. אם הטעם הוא משום בזיון החיים, אין מקיימים את צוואתו, ואכן כך נפסק להלכה[8]. אולם יש מי שכתב שאין טעמים אלו אמורים אלא למי שסובר שחיוב קבורה מדברי חכמים, אך מי שסובר שהחיוב מן התורה רואה את החיוב כמוחלט ואין מקום לסייגו על פי טעם המצווה[9].

בפסיקת בית המשפט העליון מהעת האחרונה, ניתן למצוא התייחסויות לכבודו של המת, ובכללה הזכות לקבורה, כזכות חוקתית הנגזרת מכבוד האדם[10]. ככל זכות חוקתית אחרת, גם זכות זו אינה זכות מוחלטת, וניתן לפגוע בה בהתאם למבחני התכלית הראויה והמידתיות[11].

ב.   איסור פינוי קברים

נקודת המוצא של דיוננו היא שדרך כלל אין לפנות נפטר מקברו, וכפי שנפסק באופן חד משמעי בשולחן ערוך:

אין מפנין המת והעצמות, לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד, ואצ"ל [=ואין צריך לומר] ממכובד לבזוי[12].

הפוסקים העלו נימוקים אחדים לאיסור פינוי קברים: כבוד המת[13]; מניעת בלבול למת הנגרם מחמת יראת יום הדין[14]; מניעת ניוול המת[15]; ביטול מצוות קבורה[16] (אף שכוונת המפנים היא לחזור ולקבור את המת מיד); חזקת מקום (המת "זכה" במקום קבורתו)[17].

דעת רבים מהפוסקים שאיסור פינוי קברים הוא איסור מדברי חכמים[18], אך יש שסובר שהאיסור מן התורה, או לכל הפחות ספק[19].

ג.      היתר פינויו של "קבר המזיק את הרבים"

במקורות התנאיים נקבע שלאיסור העקרוני לפנות קברים, יש שני חריגים, האחד "קבר הנמצא" והשני "קבר המזיק את הרבים". וזו לשון הברייתא[20]:

נמצא אתה אומר שלש קברות הן: קבר הנמצא, קבר הידוע, קבר המזיק את הרבים.

- קבר הנמצא: מותר לפנותו, פינהו - מקומו טהור ומותר בהנאה;

- קבר הידוע: אסור לפנותו, פינהו - מקומו טמא ואסור בהנאה;

- קבר המזיק את הרבים: מותר לפנותו, פינהו - מקומו טהור, ואסור בהנאה.

"קבר הנמצא" הוא קבר שבעל המקרקעין לא ידע על קיומו. ההנחה היא שהמת נקבר שם שלא ברשות (שאם לא כן היה בעל המקרקעין יודע שהקבר נמצא ברשותו), ולכן לא חלים עליו דיני קבר ומותר לפנותו. לעומתו, "קבר הידוע" הוא קבר שבעל המקרקעין ידע על קיומו, וההנחה היא שהמת נקבר שם ברשות, ולפיכך חלים עליו דיני קבר ואסור לפנותו. אולם, כאשר הקבר "מזיק את הרבים" מותר לפנותו אפילו שהוא "קבר הידוע".

הרמב"ם[21] מביא את ההלכה בשינוי לשון וכותב "קבר שהוא מזיק את הרבים מפנין אותו". רבי יוסף קארו[22] מדייק מלשון פסקנית זו, השונה מסגנון הרמב"ם במקומות אחרים (שם הוא מנסח "מותר לפנותו"[23]), שלפי הרמב"ם פינוי הקבר בנסיבות כאלו הוא חובה ולא רק רשות.

בטעם להיתר הפינוי נאמרו כמה הסברים:

יש שכתבו שאין זה מכבוד המת לגרום נזק לרבים. יתירה מכך, אומד דעתם של המתים הוא שהם מעדיפים לסבול פגיעה בכבודם כדי למנוע נזק לרבים[24]. ויש שכתבו שהמת נענש על כך שהרבים נכשלים על ידו, ואם כך הפינוי נעשה לטובתו של המת ולכן הוא מותר[25].

נימוק אחר מסתמך על דיני המטרדים. כעיקרון, רשאי בעל מקרקעין להשתמש ברשותו שימוש סביר, אף אם הוא גורם בכך מטרד לשכנו[26] (כך לדוגמה מותר לו לנטוע עץ ברשותו אף שהעץ שולח שורשים הפוגעים בבור של שכנו[27]). אולם, אין זה אלא כאשר מדובר במטרד ליחיד. לעומת זאת, על היחיד להימנע מכל פעולה או מחדל שגורמים מטרד לציבור[28]. הוא הדין בקבר המזיק את הרבים: המת אמנם "משתמש" בקברו שימוש סביר (שימוש שהיה משמש לו טענת הגנה במטרד ליחיד), אך המטרד שהוא יוצר לציבור מצדיק את פינויו[29]. זכותו של המת איננה גדולה מזכותו של החי, ולכן במקום שזכותו של החי נסוגה מפני האינטרס הציבורי, כך יהיה גם לגבי "זכות" המת[30].

סוג אחר של הצדקה לפינוי קברים הוא כשהקרקע בה ניצב הקבר הופקעה על ידי השלטונות. מהר"ם שיק[31] כותב שבכגון זה נמצא האדם קבור בקבר שאינו שלו, ומכאן העילה לפנותו[32].

יש להטעים, כי ההיתר לפינוי "קבר המזיק את הרבים" קיים גם אם הקבר קדם לגורם הניזוק ממנו[33].

ד.     להגדרת "קבר המזיק את הרבים"

1. כללי

המקרה הפשוט של "קבר המזיק את הרבים" הוא כשהקבר נמצא במקום המשמש מעבר לרבים, וגורם להם טומאה[34]. אולם נראה שאין הכוונה שהקבר נמצא לרוחב הדרך, כך שאי אפשר לעבור בלי להיטמא, אלא אף אם הוא בצדי הדרך, בקרקע פרטית, דינו כ"קבר המזיק את הרבים", מכיון שהוא מעלה את סיכויי ההטמאות[35].

סוג אחר של נזק המצדיק פינוי קברים מצאנו בתוספתא[36]:

קבר שהקיפתו העיר בין מארבע רוחות בין משלש רוחות בין משתי רוחות זו כנגד זו יתר מחמשים אמה לכן [=לכאן] ומחמשים אמה לכאן אין מפנין אותו פחות מיכן [=מכאן] מפנין אותו.

אפשר שיש לקרוא הלכה זו בזיקה לסיום ההלכה שקודמת לה בתוספתא, ולפיה מרחיקים קברים מן העיר חמישים אמה[37], הלכה שעניינה מניעת מטרדי ריח[38]. על פי זה, לא ניתן להוכיח שמותר לפנות קבר אלא כאשר הוא יוצר מטרד קשה הגורם הפרעה של ממש לאיכות חייהם של הגרים בסביבות הקבר.

אולם פירוש זה אינו מוכרח, שכן מדברי הרמב"ם[39] נראה שיש לקרוא את ההלכה הזאת בזיקה להמשכהּ. אכן, מהמשך ההלכה נראה שסילוק הקבר אינו משום שהוא גורם מטרד של ריח, אלא משום שעצם הימצאותו בעיר המוקפת חומה פוגע בקדושתה (שיקול שעל פיו אין קוברים מתים בתוכה אלא בהסמכת בני העיר)[40]. וזה לשון המשך ההלכה בתוספתא:

כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא. ר' עקיבא אומר: אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין. אמרו לו: והלא קברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלם ולא נגע בהן אדם מעולם? אמר להן: משם ראיה? מחילה היתה שם והיתה מוציאה טומאה לנחל קדרון.

לפי הסבר זה, ניתן להסיק שה"נזק" שמצדיק פינוי קבר עשוי להיות מזערי, שהרי העילה לפינוי הקבר אינה אלא חזרתם של בני העיר מהסכמתם משכבר הימים לקבור את המת בתוך העיר.

בתשובת ר' דוד אופנהיים[41] (רבה של פראג וניקלשבורג, נולד בוורמייזא בשנת 1664, , נפטר בפראג בשנת 1736) נדון מקרה בו נחפרו חפירות לצורך שיפוץ בית כנסת, ובאתר נמצאו עצמות אדם[42]. המשיב מחשיב את ביטול תוכנית ההרחבה המקורית והעיכוב שייגרם כתוצאה מכך כנזק לרבים המצדיק את פינוי הקברים:

מכל הלין מילי בנידון דידן, שאין לך קבר המזיק גדול מזה אשר ביקש למנעם מלהסתפח בנחלת ה' ולגרשם מעל אדמת קודש מקדש מעט, פשיטא שמפנין.

רבי עקיבא איגר[43], בצטטו את התשובה בהסכמה, כותב שפינוי קברים מותר גם "לצורך לרבים".

דוגמאות נוספות של פוסקים שהתירו פינוי קברים הם פינוי לצורך הרחבת שכונת מגורים[44], ופינוי קברים לצורך שיפוץ תעלת ביוב כדי שזו לא תפגע בקברים אחרים[45].

נראה שהפוסק המרחיב ביותר את הגדרת "מזיק את הרבים" הוא הרב שאול ישראלי[46]. לדבריו, כשם שבדיני המטרדים, אפילו פגיעה בנוי העיר מוגדרת כ"נזק לרבים"[47], משום "תפארת לארץ ישראל"[48], כך כל פגיעה באינטרס הציבורי תיחשב כנזק לגבי כבוד המת ועל כן אפשר לפנותו[49].

2. נזק כלכלי

עד כה ראינו כי ניתן לפנות קבר כשהוא גורם נזק ישיר לרבים. ונשאלת השאלה, אם קיימת חלופה לפינוי הקבר אלא שהיא מטילה נטל כספי כבד על הציבור, האם מניעת ההוצאה הכספית מצדיקה גם היא את פינוי הקבר?

רבי ישראל איסרליין (גרמניה, המאה הט"ו)[50] דן בעניינו של שר (גוי) שהיה רועה את סוסיו בבית הקברות היהודי, ונשאלה השאלה, עד כמה צריכים היהודים להתאמץ בתשלום שוחד כדי שיימנע מכך. מסקנת הדברים היא שאם יש חשש סכנה או נטל כלכלי כבד על הקהילה, אין בני הקהילה חייבים להתאמץ למנוע ממנו את הפגיעה בבית הקברות. פסקו של בעל תרומת הדשן מיוסד על שני נימוקים: היהודים אינם עושים מעשה מבזה בעצמם; "וכן להוציא יציאות גדולות הוא נמי [=גם כן] דוחק לציבור והוי כהצלה לרפואה", והנאה מן הקבר לצורך רפואה מותרת[51].

תשובתו זו של תרומת הדשן שונה בשניים מדין פינויו של קבר המזיק את הרבים[52]: ראשית, פינוי קבר דורש מעשה "בידיים"; שנית, איסור השימוש בצמחיית בית הקברות הוא איסור קל מאיסור פינוי קבר[53].

לא נוכל אפוא להסיק מתשובה זו, שמותר ליזום פינוי קברים כדי למנוע הוצאה כספית. עם זאת, נראה שלפי הפוסקים שהוזכרו לעיל, המסתפקים בצורך ציבורי או בנזק קל כדי להצדיק פינוי קברים, נכון יהיה להחשיב נטל כלכלי כנזק המצדיק את פינוי הקברים. טענה זו מקבלת משנה תוקף כשמדובר בקופה ציבורית בעלת משאבים מוגבלים[54]; הוצאה כספית גדולה שתמנע את פינוי הקברים תגרום בהכרח לגירעון תקציבי בסעיפים אחרים, שחלקם נוגעים לחיי נפש, ופגיעה בהם היא בוודאי נזק לרבים.

ה.    קבר יחיד לעומת בית קברות

המקורות שנסקרו עד כה דנים בקבר בודד ומהם עלה שאם הקבר "מזיק את הרבים" מותר לפנותו, האם הוא הדין בפינוי בית קברות? שיקול לחומרה הוא, שבית הקברות הוא מקום קבורה קבוע, בעוד קבר בודד, סביר שהקבורה בו הייתה עראית[55]. שיקול נוסף הוא שבית הקברות הוקצה לצורך קבורה, מה שאין כן קבר בודד[56].

המשנה במסכת נזיר[57] קובעת:

המוצא מת בתחלה מושכב כדרכו, נוטלו ואת תבוסתו [כלומר, רשאי הוא לפנות את המת עם האדמה הסובבת אותו]. מצא שנים, נוטלן ואת תבוסתן. מצא שלשה - אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמנה, הרי זו שכונת קברות, בודק הימנו ולהלן עשרים אמה.

התוספות[58] מסבירים, שכל עוד נמצאו קבר אחד או שנים בלבד, אפשר להניח שאלו קברים בודדים והם בגדר "קבר הנמצא" ועל כן מותר לפנותם[59]. אולם משנמצאו שלושה קברים, יש להניח שמדובר בבית קברות שהמתים נקברו בו ברשות, ועל כן אסור לפנותו כדין "קבר הידוע". עם זאת, אין להוכיח מכאן שאין לפנות את בית הקברות אם הוא "מזיק את הרבים", שכן אפשר שהמשנה עוסקת בבית קברות שאינו מזיק את הרבים.

במסכת שבת[60] מסופר שרבי שמעון בר יוחאי טיהר את שווקי טבריה (כלומר, הוא פינה משום קברים). רש"י מציין[61] שהמדובר היה בקברים בודדים:

שלא היה בית הקברות גמור ולא ניתן לפנותו.

יש מי שהעלה שמדבריו מוכח לכאורה שחל איסור לפנות בית קברות, אף אם הוא מזיק את הרבים[62]. אולם מסקנה זו אינה מוכרחת כלל, וכפי שמעיר מחבר זה בעצמו, שכן ייתכן שרש"י מתכוון שלוּ היה זה בית קברות, לא ניתן היה מעשית לפנותו בשל קשיים טכניים. עוד אפשר להסביר שכוונת רש"י היא שבנסיבות העניין אין מדובר בנזק לרבים, שכן הכוהנים כבר התרגלו להיזהר, ולכן לוּ מדובר היה בבית קברות אסור היה לפנותו[63].

ואכן, בשו"ת הריב"ש[64] העיר שהרמב"ם לא הבחין בין פינוי קבר בודד לפינוי בית קברות. מסקנת הדברים היא אפוא, שאף בית קברות מותר לפנותו אם הוא מזיק את הרבים.

ו.    תוצאות הפינוי

בזמן שנמצא המת בקברו, חלות על הקבר שתי מערכות דינים:

א. דיני טומאה. נאמר בתורה: "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים" (במדבר יט, טז). טומאתו של הקבר חמורה כטומאת המת עצמו[65]. חכמים הרחיבו את היקף תחולתה של הטומאה, כך קבעו לדוגמה שארבע אמות סביבות המת מטמאות[66].

ב. איסור הנאה. קבר אסור בהנאה מן התורה. אולם, חשוב להטעים שדין זה אינו חל על קרקע הקבר ("קרקע עולם"), אלא על מה שמחובר באופן מלאכותי לקרקע - "קבר בבניין"[67]. הפוסקים דנים בסיווגם של פריטים שונים שבקבר, איזה מהם נחשב כקרקע ואיזה כתוספת שמעל הקרקע[68].

השאלה היא, האם דינים אלו חלים על הקבר גם לאחר פינויו.

כאשר פונה המת מקברו פקעה הטומאה מן התורה. אולם, לדעת רש"י, חכמים הטילו טומאה מדרבנן, כדי שלא יתפתה אדם לפנות את הקבר שלא כדין[69]. מכאן, שאם פוּנה הקבר כדין (כגון "קבר המזיק את הרבים") לא מצאו חכמים צורך לגזור טומאה על הקבר.

לא כן באיסור הנאה. כפי שראינו לעיל[70], הברייתא מבחינה בין "קבר הנמצא", שמאחר שנקבר בו המת שלא ברשות אינו אסור בהנאה[71], לבין "קבר הידוע", שמאחר שנקבר בו המת ברשות, אסור בהנאה ואין איסור זה פוקע אף אם פונה הקבר כדין.

הבדל זה בין דין טומאה לדין איסור הנאה נובע מכך שאיסור ההנאה הוא מן התורה, ואין סמכות בידי חכמים להפקיעו, ואילו הטומאה אינה חלה כאמור על קבר שפונה אלא מדרבנן.

לאור זאת מובנת ההלכה המובאת בנוסחת התלמוד הבבלי:

קבר המזיק את הרבים - מותר לפנותו, פינהו - מקומו טהור ואסור בהנאה[72].

לא כן דעת הרמב"ם בעניין טהרת המקום, שכן הוא פוסק[73]:

קבר שהוא מזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טמא ואסור בהנייה.

לכאורה הרמב"ם סותר את גרסת הגמרא, שהרי הוא פוסק שמקום הקבר טמא. לדעת רבי יוסף קארו[74], אכן בפני הרמב"ם עמדה גרסה שונה[75], אלא שלדעתו הרמב"ם מפרש בצורה שונה לחלוטין את המושגים "מקומו טמא" ו"אסור בהנאה": "מקומו טמא" פירושו, שחוששים להימצאותם של קברים נוספים ולכן המקום טמא עד שבדיקה יסודית תשלול זאת; "אסור בהנאה" פירושו, שאסור לנהוג קלות ראש במקום, וגם זאת עד שבדיקה תשלול קיומם של קברים נוספים בסביבה.

על פי פרשנות זו בדברי הרמב"ם, לא זו בלבד שהרמב"ם אינו מחמיר לעומת הגישה הקודמת, אלא הוא אף מקל, שכן משנבדק המקום ונמצא נקי מקברים, לא חל עליו איסור כלשהו (אפילו לא בקבר ידוע שפונה באיסור).

קיימות דעות לפיהן הדין שונה בבית קברות שפונה. בשלטי הגיבורים[76] כותב שמכיון שבית הקברות הוקצה לצורך מצוות קבורה, חלה עליו מעין קדושת בית כנסת, ולא ניתן להפקיעהּ. לפיכך, אף אם התברר שאין יותר קברים במקום, עדיין יחולו דינים הנובעים מאיסור קלות ראש. אולם, רבים מהפוסקים חולקים על דבריו; יש הסוברים שקדושה מעין זו של בית כנסת אינה קיימת אלא בעוד בית הקברות משמש לייעודו, ויש אף השוללים לחלוטין כל קדושה מבית קברות[77].

ז.     שאלת דתו של הנקבר

בנושא דידן קיים ספק בדבר זהותם הדתית של הנקברים באתר המיועד לחדר המיון. אין צריך לומר, שמדינת ישראל חייבת לנהוג בכבוד בכל הקברים, בלא קשר לדתם של הנקברים שם. אולם, אם דתו של הנפטר מתירה את פינוי קברו, מוסכם על כל הפוסקים שהפינוי מותר[78].

פוסקי ההלכה דנו בראיות המספיקות לצורך זיהוי דתו של הנקבר. אם רוב תושבי המקום בתקופה הרלבנטית לא היו יהודים, ברור שניתן להניח שגם הקבר אינו של יהודי[79]. ר' דוד אופנהיים[80] כותב שמכיון שאיסור פינוי קברים הוא מדרבנן בלבד, ניתן להקל בשאלת הזיהוי, ולסמוך גם על גוי מסיח לפי תומו או על צורת הקבורה. אולם, יש מי שדורש ראיה ברורה שאין הקברים של יהודים, ואינו מתיר להסתמך על השערות או ראיות נסיבתיות כמו צורת הקבורה[81].

כאמור לעיל, אין נפקות לדיון זה אלא בנוגע לקבר שאינו מזיק את הרבים, שכן "קבר המזיק את הרבים" מותר (או אף מצווה) לפנותו, אף כשהוא קברו של יהודי.

ח.     סיכום ומסקנות

בדברים שנסקרו לעיל לא התייחסתי לעובדה שאי-פינויים של הקברים עלול להעמיד חולים ופצועים בסכנת חיים. על פי דעת המומחים, הקמת חדר המיון במקום אחר אכן עלולה לגרום לסכנת נפשות, ודי בשיקול זה לחייב את פינוי הקברים, שכן כלל ידוע הוא במשפט העברי ש"אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש"[82], חוץ משלוש עבירות חמורות שאיסור פינוי קברים אינו נמנה עימהם.

אולם, מן המקובץ עולה שבנידון דידן, אף ללא השיקול של פיקוח נפש ניתן להתיר את פינוי הקברים. זהותם הדתית של הנקברים אינה ידועה, ולדעת מומחים סביר להניח שאין מדובר בקברי יהודים. וגם אם יוכח שהנקברים היו יהודים ניתן לפנות את הקברים, שכן העלות הגבוהה של בניית חדר המיון באתר חילופי תטיל נטל כלכלי כבד על קופת הציבור, ותפגע בהכרח באינטרסים ציבוריים חיוניים אחרים. באופן זה, דין הקברים כדין "קבר המזיק את הרבים", ומותר לפנותם. על המקום לא יחולו לא דיני טומאה ולא איסור הנאה, שכן לאחר פינוי הקברים תישאר במקום "קרקע עולם" שאינה נאסרת לכולי עלמא[83].