זכויות האישה בכתובה כשהבעל פשט את הרגל לפני פקיעת הנישואין

לשאלת מועד גיבוש חוב הכתובה*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים, ‏כ"ה באייר תש"ע
9.5.10

בבית המשפט המחוזי בתל אביב נדון תיק פשיטת רגל. לאחר שהוכרז פושט רגל, התגרש הבעל מאשתו, וזו תובעת את כתובתה. טענתה היא שחוב הכתובה שבעלה חב לה התגבש בזמן הנישואין, ולכן הוא נכלל במסת הנשייה ודינו להיות משולם מתוך קופת פשיטת הרגל. כנגדה טוענים הנושים האחרים כי חוב הכתובה מתגבש רק עם פקיעת הנישואין, ולכן דינו שאינו משתלם מקופת פשיטת הרגל. נתבקשתי לחוות את דעתי בשאלה זו, לאור עקרונות המשפט העברי

א. גביית הכתובה במועד פקיעת הנישואין

אחת המטרות של הכתובה היא להבטיח לאישה מקור מחיה לאחר סיום נישואיה (בין שיסתיימו הנישואין כתוצאה ממות הבעל ובין שיסתיימו כתוצאה מגירושין). משום כך, העמידו חכמים את סכום הכתובה על מאתיים זוז, שבתקופתם הספיקו לדמי מחיה לשנה[1]. מטרה נוספת, המפורשת בתלמוד, היא להגן על האישה מפני גירושין שרירותיים ופזיזים, "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה"[2]. כדי להבטיח את קיום מטרות אלו, תקנו חכמים שעבוד על כל נכסי הבעל משעת הנישואין, שיבטיח את תשלום הכתובה בבוא העת. התהליך ההיסטורי שהביא לתקנה זו מתואר בתלמוד[3] בזו הלשון.

בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים [נשים לא רצו להינשא, כי חוב הכתובה לא היה מובטח, ונשים חששו שהבעל או היורשים יבריחו נכסים כדי להתחמק מן התשלום].

התקינו שיהיו מניחין אותה [את הבטוחה לתשלום הכתובה] בבית אביה [כפיקדון השמור בבית אבי הכלה]. ועדיין כשהוא כועס עליה, אומר לה לכי אצל כתובתיך.

התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה [היינו, בבית הבעל, כך שיהיה לבעל מה להפסיד אם יגרש את אשתו], עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב, עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים. ועדיין כשכועס עליה, אומר לה טלי כתובתיך וצאי.

עד שבא שמעון בן שטח ותיקן, שיהא כותב לה "כל נכסי אחראין לכתובתה".

אכן, אין מקור מפורש שמציין שהכתובה נגבית כאשר הנישואין באו לסיומם, אך דין זה אינהרנטי לתקנת הכתובה, כפי שעולה בבירור מן המקור שצוטט לעיל, וכפי שעולה מכל המקורות העוסקים בענייני כתובה.

העובדה שהאישה זוכה במימוש כתובתה רק לאחר פקיעת הנישואין אמנם אינה מפורשת בנוסח הכתובה, אך במשנה ניתן למצוא רמז לכך שעניין זה כן הוזכר בנוסחים הקדומים של הכתובות. לאחר שקבעה המשנה[4] שאישה שהעידה שמת בעלה נאמנת ומותרת להינשא, נדונה השאלה אם היא גם זכאית על פי עדותה זו לגבות את כתובתה, ועל כך ענו בית שמאי בחיוב, ונימוקם עמם:

מספר כתובתה נלמוד, שהוא כותב לה "שאם תנשאי לאחר[5] תטלי מה שכתוב ליכי".

כלומר, מאחר שמפורש בנוסח שטר הכתובה[6] שהאישה תהיה זכאית לכתובתה מרגע שיותר לה להינשא, הרי שאם התירו לה להינשא על פי עדות עצמה, בהכרח זכאית היא גם לגבות את כתובתה.

אמנם לימים נשמט נוסח מפורש זה מן הכתובה (כדרך שנשמטו תנאים נוספים), אולם, גם תנאים שלא נכתבו בשטר הכתובה נחשבים כחיובים סטטוטוריים שהטילו חז"ל על הבעל בתקנת הכתובה, "מפני שהוא תנאי בית דין"[7].

ב. מועד גיבוש החוב

על פי הגיונה של תקנת שמעון בן שטח שקבע שעבוד על נכסי הבעל להבטחת תשלום הכתובה כדי שאישה לא תחשוש מהברחת נכסים (או מפשיטת רגלו של בעלה), ברור שהשעבוד חל ממועד הנישואין, ומכאן לכאורה שהחוב נתגבש באותו מועד, ורק פירעון הכתובה הוא שנדחה למועד פקיעת הנישואין. וכפי שעולה מדברי הרמב"ם[8]:

ועוד תקנו חכמים שיהיו כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובה, אפילו כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים - הכל תחת שיעבוד הכתובה, וכל שימכור אחר הנישואין מנכסיו, אף על פי שממכרו קיים ויש לו [=רשאי הוא] למכור כל נכסיו אם ירצה, יש לה לטרוף אותן בכתובתה כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין.

"יש לה לטרוף" פירושו, שאם הבעל נותר בלא נכסים במועד תביעת הכתובה, זכאית האישה לחזור אל מי שקנה נכסים מהבעל במהלך הנישואין ולגבות את כתובתה מנכסים אלו, שכן קונים אלה נחשבים כמי שהיו מודעים לכך שנכסי הבעל משועבדים לתשלום כתובת אשתו.

וכך עולה גם מן הראיות הבאות:

·  המשנה במסכת כתובות[9] אומרת, שאדם שנשא יותר מאישה אחת ומת, המוקדמת להינשא היא בעלת חוב מוקדמת, וזכאית לקדימה בגביית הכתובה. לוּ חיוב הכתובה היה נוצר רק ברגע הפטירה, לא היה מקום להקדים את המוקדמת להינשא, שהרי חיוב כל הנשים היה חל בו זמנית.

·   כלל הוא בדיני חיובים במשפט העברי, שאין תוקף להתחייבות לעשות מעשה (וזהו הנקרא "קניין דברים")[10]. בכלל זה אין תוקף להתחייבות לתת סכום כסף בעתיד ("קניין אתן")[11], אלא רק להתחייבות בהווה. אם חיוב הכתובה חל רק בשעת סיום הנישואין, נמצא שהבעל מתחייב ב"קניין אתן", שכאמור אין לו תוקף. לעומת זאת, אם החיוב חל בשעת הנישואין, הרי זו התחייבות בהווה, ועל כן היא תקפה[12].

·  האישה יכולה למכור את כתובתה ב"טובת הנאה"[13], כלומר, הקונה משלם לה סכום מיידי, וכשתהיה זכאית לגבות את כתובתה, יגבה הקונה מהבעל (או מיורשיו) את הכתובה. האפשרות למכור את הכתובה מוכיחה כי החוב כבר קיים, שאילולי כן לא היה תוקף למכירה, שהרי כלל ידוע הוא במשפט העברי ש"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם"[14].

אמנם, כפי שציינת בשאלתך, יש בין האחרונים ראשי ישיבות שהעלו את הסברה שחוב הכתובה אינו מתגבש מיד עם הנישואין אלא עם פקיעתם. כך, הרב נפתלי טרופ[15] (פולין, המאות הי"ט-כ') כותב שבשעת הנישואין חלה רק חובה ערטילאית לשלם כתובה ("דין כתובה") אך אין חיוב הכתובה הממוני חל אלא עם תום הנישואין. כך מובא גם בשם ר' חיים הלוי סולובייצ'יק (ליטא, המאות הי"ט-כ'), שהגדיר את חיוב הכתובה בזמן הנישואין  כ"חוב של חוב"[16]. אולם, בלי להיכנס לדיון בגוף החידוש שלהם, יש להדגיש שוודאי גם לדבריהם השעבוד על נכסי הבעל חל (רטרואקטיבית?) מיום הנישואין[17], כפי שמוכח מעל לכל ספק מן המקורות שהובאו לעיל, וכלשונו של הרב טרופ: "בכתובה נמי אפשר דאף על פי שאין עכשיו חוב גמור אלא דין סתם, מכל מקום נשתעבדו נכסיו".

ג. סיכום ומסקנה

לסיכום, הדעה המקובלת היא שחיוב הכתובה חל ברגע הנישואין, וכך גם שעבוד כל נכסי הבעל. אולם גם לדעה המחודשת לפיה החיוב חל עם תום הנישואין, שעבוד הנכסים לגביית הכתובה חל רטרואקטיבית משעת הנישואין.

מסקנתי היא אפוא שוודאי יש לכלול את חוב הכתובה בתיק פשיטת הרגל כחלק ממסת הנשייה ולשלמו מקופת פשיטת הרגל.

הערות: