לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שם המשמש רק לחתימה – היאך לכתבו בגט

מחבר: הרב שמואל אברהם חזן

דיין בבית הדין הרבני האזורי חיפה
תוכן המאמר:
א. מבוא
ב. דעת הט"ז שאין לכתוב 'דמתקרי' על שם חתימה
שם שחותם בו בטעות, שם שחותם בו בכוונה, שם שחותם בו שהוא שם עריסה
ג. דעת הפוסקים לכתוב שם חתימה כשם עיקר
ד. דעת הפוסקים שיש לכתוב שם חתימה ב'דמתקרי' כשם טפל
ה. הקשיים בכל אחת מהשיטות
סברת הט"ז, דין הקדים שם טפל לשם עיקר,
עיון מחודש – לאור הנ"ל – בדעת הסוברים שיש להקדים את שם החתימה, סיכום
ו. דעת הפוסקים להשמיט את שם חתימה ולרמזו בכתיבת 'דמתקרי' על השם העיקרי
ז. הכלל העולה


שם המשמש רק לחתימה – היאך לכתבו בגט

 א.  מבוא

בבירור השמות נמצא לא אחת שיש לאדם שני שמות: אחד – שבו הוא נקרא בפי כול ויש שהוא אף נקרא בו לעלות לתורה, והשני – 'שם חתימה' – שם שבו הוא משתמש בו כשהוא חותם במסמכים, ומלבד זה אינו משתמש בו כלל. דוגמה לדבר: אדם שיש לו שני שמות מלידה 'ראובן שמעון', אך בפי כול – ואולי אף כשנקרא לעלות לתורה – הוא נקרא רק 'ראובן', ורק בחתימה הוא חותם בשם השני 'שמעון', וכאן השאלה: האם לכתוב או לרמז את 'שם החתימה', ואם לכתבו – היכן: כשם ראשון (עיקר) או כשם שני (טפל)?

 

אדגיש שאין כוונתי לדון כאן במי שנקרא בשני שמות אלא שבאחד מהם נקרא בפי רבים ובחברו בפי מעטים ומאידך גיסא – דווקא שם זה שבפי המיעוט הוא שמשמש גם בחתימתו או בעלייתו לתורה. שאלה זו היא נידון בפני עצמו, וכבר כתבו הפוסקים ששם שעולה בו לתורה או שחותם בו הוא 'עיקר' נגד קריאת הרוב, וכן דנו הפוסקים כשיש סתירה בין השם שחותם בו לשם שעולה בו לתורה – איזה מהם הוא 'עיקר' ואיזה – 'טפל'. וראה כל זה לאאמו"ר הגר"י חזן זצ"ל בספרו ריח הגט (סימנים טז, כט, מג, מו ו־מט) ובספרו חכמת יצחק (כללים לכתיבת השמות סעיף לא) ובעוד כמה מקומות בספריו.

 

הנידון שעומד לפנינו הוא מעמדו של שם שבעליו חותם בו אך אינו נקרא בו כלל, וכאן השאלה אם לכותבו כשם טפל נגד קריאת כל העולם, ובפרט כשבשם שבו הוא נקרא בפי העולם הוא נקרא אף לתורה. מחד גיסא – יש סברה ששם שאינו בשימוש מלבד בחתימה אינו 'עיקר' אלא 'טפל' (בכלל הדברים יש לבחון גם את השאלה הנ"ל – איזה שם נחשב 'עיקר' כשיש הבדל בין שם העלייה לתורה לשם החתימה, שהרי אם שם העלייה לתורה הוא 'עיקר' בכל כהאי גוונא, כל שכן בנידוננו שבשם החתימה אינו נקרא כלל). ומאידך גיסא – אם ייכתב כשם טפל נצטרך לכתוב עליו 'דמתקרי' ויש לעיין אם נכון לכתוב לשון 'דמתקרי' על שם שאין בעליו 'נקרא' בו ואין שימושו בקריאה אלא בחתימה.

 

את מקורות ההלכה שאבתי מתוך תשובותיו של אאמו"ר הגר"י חזן זצ"ל – ראה בספריו: חכמת יצחק (כללים לכתיבת השמות סעיף לז וסעיף לח) ושו"ת יחווה דעת (חלק ב סימן כ וסימן מז וחלק ג סימן יג וסימן יט). להלן נביא את הכרעתו בדבר והיאך היה נוהג הוא עצמו בנידון. מובן שאיני בא להורות הלכה לרבים ו"לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול". כל מטרתי בדבריי היא להציע את דברי הפוסקים שדנו בזה מכבר – סלע המחלוקת ושורש חילוקי המנהגים.

 

אקדים ואומר מראש שלפי מה שעיינתי בדברי הפוסקים ראיתי שישנם שלושה חילוקי מנהגים בזה:

א. יש שנהגו להקדים שם חתימה כשם עיקר.

ב. יש שנהגו לכתוב שם חתימה כשם טפל.

ג.  יש שנהגו להשמיט שם חתימה ולרמוז אותו בכתיבת 'דמתקרי' על השם האחר.

 

ב.  דעת הט"ז שאין לכתוב דמתקרי על שם חתימה

המבוכה שעלתה בדברי הפוסקים בשם חתימה השתלשלה ובאה מדברי הט"ז (בשמות אנשים בשם אלעזר) ומשיטתו הידועה בעניין זה:

מעשה בא לידי באחד שהיה שמו 'אלעזר' וכך היה קורין אותו לספר תורה בשם 'אלעזר' רק שחתם עצמו 'אליעזר'. ושאלתיו למה חותם כך, והשיב: "כך אני חותם מנעורי" ולא ידע שום טעם.

 

אמרתי דאין להשגיח בחתימתו כלל, ואף על גב דחתימתו מהני בסימן זה בכמה דוכתי, היינו במקום שיש איזה ספק – יתברר על ידי החתימה אותו הספק. מה שאין כן כאן, דשמו מבורר 'אלעזר' רק שהוא משתבש לחתום 'אליעזר', לא אזלינן בתר טעותו בחתימה אלא בתר הבירור דקריאת ספר תורה ובין הבריות הוא עיקר, וחתימתו אינו בכלל קריאה למכתב בשביל זה 'דמתקרי'.

 

שם שחותם בו בטעות, שם שחותם בו בכוונה, שם שחותם בו שהוא שם עריסה

על דבריו של הט"ז עמדו הפוסקים: מהי כוונתו – האם דיבר רק באדם שחותם כפי שהוא חותם בטעות – "משתבש לחתום" – ועל זה אמר שאין משגיחים בחתימתו או אף כשיש סיבה שחותם כך? ובכלל זה: מה יסבור הט"ז במי ששם החתימה שלו הוא גם 'שם העריסה' שלו?

 

ראש המדברים בדברי הט"ז אלו הוא הטיב גטין (שמות אנשים א ס"ק לו).

 

תחילה הסתפק הטיב גטין בדברי הט"ז – אם כוונתו שאין צריך להזכיר שם חתימה כשחותם בטעות אבל אם כתב אין קפידא בזה, או שלא נכון לכתוב על שם חתימה לשון 'דמתקרי', אך שוב חזר בו וכתב שעיקר כוונת הט"ז שאין נכון לכתוב 'דמתקרי' על שם חתימה:

אף על גב דשם כוונתו להיפך, שאין צריך לכתוב 'דמתקרי' בשביל החתימה שחותם בטעות, מכל מקום הלשון [כלומר לשון 'דמתקרי'] מצד עצמו אינו סובל לפרשם על החתימה וכן משמע בשו"ת כנסת יחזקאל (סימן י) שאין נכון לכתוב 'דמתקרי' על שם שחותם בו ולא נקרא בו.

ואמנם דעת החתם סופר – דלא כהטיב גטין – שעיקר כוונת הט"ז היא שאין צריך לכתוב שם חתימה ולא שאין נכון לכתוב 'דמתקרי':

[...] על כן נראה לפי עניות דעתי דהט"ז לא קאמר אלא שאין צורך למכתב 'דמתקרי', וקאי אעיקור הדין דנובע מש"ס דגיטין (לד ע"ב) "ההוא דהוה קרו לה מרים ופורתא שרה" וכו'. ומשמע התם שלא הצריכו תקנה אלא "דהוה קרו לה" ולא שייך "קרו לה" אלא שקוראין לו ובא אבל לא שקוראין לו מתוך הכתב אשר נכתב ונחתם, ולא מצינו שהצריכו חז"ל לחוש לאותו השם, דלא מצינו אלא "דקרו לה". זהו נראה בדעת הט"ז אבל אם כתבו אינו מפסיד.

עוד הסתפק הטיב גטין (שם) בדברי הט"ז – אם נאמרו רק בשם שחותם בטעות או אף כשיש לו סיבה, ומה הדין בשם עריסה שחותם בו. תחילה כתב הטיב גטין דייתכן שרק בחתימה בטעות דיבר הט"ז, ולבסוף כתב שמסיום דברי הט"ז נראה שאין לחלק בין חתימה שבטעות לחתימה שיש לה טעם. אמנם ייתכן לדעתו שאם שם זה הוא גם שם עריסה שפיר דמי לכתוב עליו 'דמתקרי'.

 

וזו לשונו, בדבר מי שנקרא 'אבלי' ועולה לתורה בשם 'אברהם' וחותם 'אברהם אבא':

[...] ואפשר שאם היה שמו בשעת מילה 'אברהם אבא' שפיר יש מקום לכתוב 'אברהם דמתקרי אברהם אבא' [...] כיון שהיה נקרא כן בשעת מילה וגם לא נשתקע שהרי חותם עצמו בשם זה.

 

אך אם לא נקרא בעת מילה רק בשם 'אברהם' לחוד, רק הוא בעצמו בחר לו לחתום כן – כאשר הוא מצוי שמחמת שמכנים אותו בשם 'אבלי' טוב בעיניהם לחתום בשם 'אברהם אבא' – אם כן אין לכתוב עליו 'דמתקרי'.

וראה עוד בדבריו (שם ס"ק מ):

[...] וקצת משמע מדבריו שאם היה לו טעם לחתימתו, כגון שידוע לו ששם עריסה היה כך, יש לכתוב 'דמתקרי'.

 

ואף לפי מה שכתב בסוף "דהחתימה אינה בכלל קריאה לכתוב 'דמתקרי'", מכל מקום בזה שנקרא על כל פנים בשם מילה כן – שפיר דמי לכתוב עליו 'דמתקרי' [...]

 

אך היכא שגם שם עריסה היה 'אלעזר', רק שטעמו לחתום 'אליעזר' מצד קבלה מבני משפחתו שחותמים כן וכיוצא בו, נראה שאין נופל עליו לשון 'דמתקרי' כיון שמעולם לא נקרא כן רק שחותם כן.

 

ואף על פי שכוונת הט"ז יש לפרש דדוקא בכהאי גוונא שתולין החתימה בטעות קאמר שאין צריך לכתוב בשביל חתימה זו 'דמתקרי', אבל חתימה הבא בשביל איזה כוונה – כיון שמחזיק עצמו שם זה בחתימה שפיר שייך גם על החתימה 'דמתקרי' [...] אך לעניות דעתי נראה כמו שכתבתי דעל חתימה לחוד לא שייך 'דמתקרי' [...]

נראה מכל דבריו אלה שאם השם שחותם בו הוא גם שם העריסה שלו, אפשר לכתוב 'דמתקרי', אך אם אין זה שם העריסה שלו – הגם שיש לו סיבה שחותם כך ואין חתימתו זו בטעות – אין לכתוב עליו 'דמתקרי'.

 

ועיין עוד בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן קכז) שנקט שזו אכן כוונת הט"ז ודבריו אמורים אף אם יש טעם לחתימה, ולאחר שהביא שבטיב גטין הסתפק בזה כתב:

ולעניות דעתי אין כאן ספק כלל, דהא מבואר בט"ז דחתימה אינה בכלל קריאה למיכתב בשביל זה 'דמתקרי', ואם כוונת הט"ז הוא מצד שחותם בטעות – למה הוצרך לזה?

 

אלא ודאי שאין שייך טעות בכגון זה, דאף אם יקראו כל בני העיר לאחד שם בטעות, נמי הוא 'שם' כיון דעל כל פנים קורין אותו בשם זה. ואם כן מה לנו אם חותם שמו בטעות, הא על כל פנים חותם עצמו 'אליעזר' וקרא עצמו בשם זה דהוא שם אחר מ'אלעזר'.

 

ולכן הוצרך הט"ז לומר דלא שייך למיכתב 'דמתקרי' על חתימה. וזה שכתב שלא ידע שום טעם, כוונתו דאולי ידע שיש שקורין אותו כך באיזה מקום או כפירוש א' דהטיב גטין שם – דאולי ידוע לו ששם העריסה היה כך, שאז יש לכתוב 'דמתקרי'. אבל אם מעולם לא נקרא כן אף שיש לו קבלה מבני משפחתו לחתום כך מכל מקום הוא שם רק בחתימה לבד ואין לכתוב 'דמתקרי' לדעת הט"ז.

ושוב מצאתי באגרות משה (אבן העזר חלק א סימן קלא) שכתב שייתכן שספקו של הטיב גטין נובע מהגרסה בדברי הט"ז – שאולי הייתה לפניו – "וחתימתו אינה בכלל אינו בכלל קריאה לכתוב עליו 'דמתקרי'" – היינו חתימתו של הלה שהייתה בטעות, אך לפני החתם סופר הייתה הגרסה "וחתימה אינה בכלל קריאה" – שממנה משמע שבכל חתימה דיבר הט"ז ולא רק בנדון דידיה שהלה חתם 'אליעזר' בטעות.

ולהגירסא בלשון הט"ז שאיתא בחתם סופר (סימן כ) שכתב "וחתימה אינה בכלל קריאה למיכתב בשביל זה 'דמתקרי'" – הרי מפורש גם בהט"ז שעל כל חתימה אין לכתוב 'דמתקרי'.

 

ואולי הטיב גיטין שמסתפק בכוונת הט"ז גרס בלשון הט"ז "וחתימתו" שלכן מסתפק אולי הוא דוקא התם שחתם בטעות.[1]

והנה על דברי הטיב גטין האם בשם עריסה שחותם בו ואינו נקרא בו אם לכתוב עליו 'דמתקרי', עמד בשו"ת חתם סופר (חלק ב סימן כ) ומסקנתו שהטיב גטין מסופק אף לדינא אם לכתוב עליו 'דמתקרי':

[...] ושם (באות א ס"ק לה) כתב בדרך אפשר דלא אמרו ט"ז אלא בחותם בטעות, אבל [אם] על כל פנים נקרא בשם עריסה כך – צריך לכתוב 'דמתקרי'. ושוב (בס"ק מ) משמע מלשונו שהחליט כן ומשמע שם הסכמתו [ש]ג' דינים יש:

 

אי בטעות חתם כך – אין לכתוב 'דמתקרי' דלא מקרי כך וקפידא איכא בדבר.

 

ואם שם עריסתו היה כך – צריך לכתוב 'דמתקרי' כיון שחותם כן אף על פי שכולי עלמא אינם קורין ולא עולה לס"ת בשם זה.

 

ואי גם מעריסה לא נקרא – אם חתם עצמו כן בכוונה ולא בטעות יש ליתן ב' גיטין.

 

זה העולה מכוונת הס"ק מ' שם.

 

אך בסוף הספר (בכללים בסעיף כ דף לג ע"א [לפנינו – כללים סעיף יח ס"ק טז]) כתב (בסוף הס"ק בין ב' חצאי עגולים), וזו לשונו:

 

וכותבין על שם החתימה 'דמתקרי' בכהאי גוונא שיש שקורין אותו גם כן כאשר הוא חותם. ואם אין קורין אותו כלל בשם זה שהוא חותם רק ששם העריסה היה כן – עיין מה שכתבתי שם (ס"ק מ הנ"ל) אם כותבים – בשביל שנקרא בעריסה וחותם – 'דמתקרי' כיון שבקריאה נשתקע.

 

עד כאן לשונו.

 

והנה תברא לגזיזיה והדר ביה מה שכתב, דהרי גם בלא נקרא כלל נמי כתב שם שכותב 'דמתקרי'. וצריך עיון, ונראה דהיה רפיא ביד הגאון ז"ל [...]

נמצא שלדעת החתם סופר הטיב גטין מסופק בשם חתימה שהוא גם שם העריסה אם למעשה יש לכתוב עליו 'דמתקרי' (אך אם אינו שם עריסה, הגם שיש סיבה שחותם כך, הכריע למעשה ליתן שני גטין). ובספר אהלי שם (כלל ב ס"ק טז) הביא דברי הטיב גטין הנ"ל וגם הוא העלה שמדברי הטיב גטין נראה דמספקא ליה בשם עריסה אם לכתוב עליו 'דמתקרי'.

 

אמנם הגט מסודר (שער שני סימן ה חקור דבר ס"ק ד) חולק על הבנת החתם סופר בכוונת הטיב גטין וסבירא ליה שאין לחלק כלל וגם בשם עריסה הכריע הטיב גטין שאין לכתוב עליו 'דמתקרי':

[...] אמנם אם שם חתימה הוא שם עריסה יוכל לכתוב על החתימה 'דמתקרי' כיון שנקרא כן בשעת מילה. ולסברא זו נוטה גם בס"ק ל"ו, אבל אחר כך בליקוטי שמות (שנדפס מחדש, ס"ק טז) חזר בו – ששם כתב דדווקא על שם חתימה שהוא שם שניתן לו בחוליו יוכל לכתוב עליו 'דמתקרי', אבל לא על שם חתימה שניתן לו בעניין אחר היינו שניתן לו מעריסה. הן החתם סופר לא שם ליבו לדברי הטיב גטין האחרונים והחזיק בדבריו הראשונים וכתב דעל שם החתימה שהוא שם עריסה כותבין 'דמתקרי' משום שבשעת לידה נקרא כן [...]

עיין שם.

 

ועיין עוד באהלי שם (שמות אנשים אות א ס"ק טז) שהביא ספקו של הטיב גטין הנ"ל בשם עריסה אך חלק עליו ולדעתו גם בשם עריסה אין לכתוב 'דמתקרי':

אמנם גם גוף הדבר שכתב דעל שם חתימה לא שייך לכתוב 'דמתקרי' כיון שאינו נקרא כן, אך אם גם שם עריסה היה כן יכולין לכתוב 'דמתקרי' – צריך עיון: מאי מעליותא שהיה שם עריסה, סוף סוף מאחר שאינו נקרא כן – איך יכתוב עליו 'דמתקרי'?

 

וכן מצאתי אחר כך בספר כנסת יחזקאל (יובא אי"ה באות ח ס"ק ט) שגם על שם עריסה לא שייך לכתוב 'דמתקרי'.

ועיין עוד גט מסודר (שם) שהביא דבריו של האהלי שם הנ"ל שכתב "מאי מעליותא שהיה שם עריסה, סוף סוף מאחר שאינו נקרא כן – איך יכתוב עליו דמתקרי", וביאר דבריו:

ורצונו לומר: הלא 'דאיתקרי' שהוא לשון עבר בשום פנים אין כותבין אלא 'דמתקרי' לשון הוה, ואם כן: מה טיבותא שהיה נקרא כן בשעת לידה, הלא מכל מקום עתה אינו נקרא כן ואין שייך לכתוב עליו 'דמתקרי' שהוא לשון הוה?

אמנם לעניין תמיהת הגאון הגט מסודר על החתם סופר ולעניין הבנתו שלו בדברי הטיב גטין – לעניות דעתי לא זכיתי להבין דברי קודשו:

 

ראשית: גם החתם סופר לא כתב שהטיב גטין החליט הדבר אלא שנראה שהוא מסופק מה הדין בשם עריסה, והחתם סופר עצמו הכריע מדנפשיה שבשם עריסה היה כותב עליו 'דמתקרי'.

 

ולאידך גיסא – האהלי שם שהביא הגט מסודר כתב גם הוא שהטיב גטין מסופק בדבר, רק האהלי שם עצמו החליט שגם בשם עריסה אין לכתוב 'דמתקרי'.

 

נמצא שהחתם סופר והאהלי שם לא פליגי בהבנת הטיב גטין אלא שלדינא פליגי איך להכריע בספקו.

 

ועל הכול: היכן מצא הגט מסודר שהטיב גטין (בליקוטי שמות ס"ק טז) הכריע לבסוף שגם על שם עריסה אין לכתוב 'דמתקרי', הרי כל שדן (שם) הוא במי שהיה שמו אברהם ומחמת חולי נשתנה שמו למשה אך אינו נקרא בו אלא חותם בו, והעלה שיכתבו 'אברהם דמתקרי משה' על שם חתימה ועל זה כתב שם:

וקצת צריך עיון לפי מה שכתבתי לעיל בשם הט"ז דעל החתימה לבד לא שייך לכתוב 'דמתקרי'.

 

נראה לחלק דהתם קאי בנקרא 'לאזר' ולספר תורה 'אלעזר' וחותם 'אליעזר', וכתב שטועה הוא בחתימתו, וקריאת ספר תורה ובפי הבריות – עיקר, וחתימתו אין בכלל קריאה לכתוב עליו דמתקרי. עכ"ל, ובזה שפיר כתב דאין לתת שם קריאה על החתימה.

 

מה שאין כן בזה שהשם הזה באמת נקרא בו שמחמת חולי קראוהו 'משה' וכשכותב עתה 'דמתקרי' על שם זה – לא על מה שחותם רק על תחילת קריאת השם, רק מה שחותם בו מועיל שלא יחשב 'נשתקע' ואך שכותב 'דמתקרי' אתי שפיר על תחילת קריאת השם [...] ואף שבאיזה מקומות כתבתי לדקדק שלא לכתוב 'דמתקרי' על החתימה אף בכי האי גוונא מכל מקום כאן כיון שהוא שם מחמת חולי אין להשמיטו ושפיר כותבין אותו אף שאין כאן רק חתימה לבד.

והרואה יראה שלא דיבר כלל בשם עריסה, ואדרבה יש ללמוד ממנו מאותו טעם שכתב על שם חתימה לכתוב 'דמתקרי' כיוון דלשון 'דמתקרי' קאי על מה שנקרא אז בעת חוליו הוא הדין בשם עריסה יש לפרש דמתקרי מה שנקרא בשעת מילה, ואדרבה זה ממש הפך סברת הגט מסודר הנ"ל שכתב שלשון 'דמתקרי' אינה לשון עבר 'שהיה נקרא פעם' אלא לשון הווה 'שנקרא עכשיו', וכאן כתב הטיב גטין איפכא – שאפשר לכתוב 'דמתקרי' על שם שהיה נקרא בו בעת חוליו, הגם שהיום אינו נקרא כן.

 

על כל פנים נמצא עד כאן שלדעת הט"ז אין לכתוב 'דמתקרי' בשם חתימה ואין לחלק בין החותם שלא כפי שנקרא בטעות לבין מי שיש טעם לחתימתו.

 

 ואחריו החזיקו בדבריו הטיב גטין (שמות אנשים אות א ס"ק לו וס"ק מ, אות ח ס"ק ג, אות י ס"ק יא, אות מ ס"ק לח; שמות נשים אות א ס"ק י וליקוטי שמות ס"ק טז) שאף ציין שכן גם דעת הכנסת יחזקאל; האהלי שם (כלל ב ס"ק טז) והגט מסודר (שער שני סימן ה חקור דבר ס"ק ד) שאף הביא שכן נקטו שו"ת דברי חיים (חלק א סימן ס), שו"ת בית שלמה ושו"ת בית יצחק (סימן לט) – עיין שם.

 

ואם השם שחותם בו הוא גם שם העריסה שלו, נחלקו הדעות בהבנת שיטת הטיב גטין ובהכרעה לדינא: לדעת החתם סופר הטיב גטין מסופק בזה, והחתם סופר עצמו הכריע שאפשר לכתוב 'דמתקרי', ולדעת הגט מסודר הטיב גטין הכריע שאין לכתוב 'דמתקרי' וכן הכרעת הגט מסודר עצמו והאהלי שם לדינא.

 

ג.  דעת הפוסקים לכתוב שם חתימה כשם עיקר

והנה הט"ז לא הציע איך לנהוג מכל מקום בשם חתימה אם להשמיטו או להקדימו כשם עיקר. ראש המדברים בזה הוא בעל הטיב גטין ואחריו נמשכו האהלי שם והגט מסודר, וכולהו סבירא להו שמכיוון שאין לכתוב עליו 'דמתקרי' יש להקדימו לשם עיקר והגם שהוא שם טפל (אכן להלן יתבאר שלא הושוו בדעותיהם אם בכל שם חתימה יש לנהוג כן):

 

עיין בטיב גטין (ליקוטי שמות סעיף כד) ב"מי ששמו בפי כל 'בעריל' וחתימתו 'זנוויל דוב' ולספר תורה עולה 'שמואל דוב'": "אם הוא איש שרגיל לחתום, אז יש לעשות שם זה עיקר ולכתוב 'זנוויל דוב דמתקרי שמואל דוב, והמכונה בעריל'."

 

ועיין עוד בדבריו (שם, וכן בשמות אנשים אות י ס"ק יא ובשמות נשים א ס"ק י).

 

אמנם להלן נבאר יותר את דברי הטיב גטין וניווכח שאין דבריו ברורים ולדינא לא תמיד הכריע להקדים שם חתימה לשם עיקר.

 

וכן היא דעת האהלי שם (כלל ב הלכה ו) שכתב:

ונראה לי דאי כולי עלמא קרו ליה בשם העליה ובשם החתימה ליכא אפילו פורתא דקרו ליה שאם יכתבו שם העלייה בעיקר לא יוכלו לכתוב על שם החתימה 'דמתקרי' [...] לכן יש לכתוב שם החתימה בעיקר ועל שם העליה וקריאת העולם 'דמתקרי'.

(ועיין גם בדבריו בשמות אנשים א ס"ק יז).

 

ואמנם גם בדברי האהלי שם נשוב לדון להלן.

 

וכן היא דעת הגט מסודר (שער שני סימן ה חקור דבר ס"ק ד הנ"ל) וכתב שאת הפשרה להקדים שם חתימה קיבל "מהרב הגאון מו"ה חיים לייבוש הארוויטץ זצ"ל אבדק"ק קראקא יע"א בתשובה לשאלה אשר שאלתיהו".

 

ואכתי נכנסנו לשאלה אם כשר הדבר להקדים שם טפל לשם עיקר. וכתבו הם ז"ל שהואיל וקיימא לן שאם הקדים שם טפל לשם עיקר הגט כשר בדיעבד, כפשט דברי השולחן ערוך (סימן קכט סעיף ב) שהביא כן בשם הריב"ש, וכאן שאי אפשר לכתבו כשם טפל (היינו ב'דמתקרי') נחשב הדבר כדיעבד ולכן מקדימים אותו כשם עיקר – ראה בזה בטיב גטין (שמות אנשים אות ח ס"ק ג ושמות נשים אות א ס"ק י) וכן הוא באהלי שם (כלל ב הלכה ו הנ"ל בס"ק טז וכן – כפי שציין שם, בשינוי לשון – בשמות אנשים א ס"ק יז הנ"ל):

[...] משום דהעיקר בידינו דהיכא דשני השמות כתובים בפירוש גם בהקדים את הטפל כשר בדיעבד (ולהרבה מגדולי הראשונים ז"ל אפילו לכתחילה ע"ל ס"ק יט) והא נמי כדיעבד דמי (וע"ל בשמות אנשים אות א ס"ק יז).

ועיין עוד בגט מסודר שאחר שהביא הטעם שמקדימים שכיוון שאי אפשר בעניין אחר הווי כדיעבד, כתב טעם נוסף להכשיר את הקדמת שם החתימה, ומקורו מהעין יצחק (סימן כב) שכתב:

הא דצריך לכתחילה להקדים שם העיקר לשם טפל הוא רק משום חשש לעז שיאמרו אין זה המגרש. אבל כיון שהנהיגו בכל בתי דינים שלא לכתוב על שם חתימה 'דמתקרי', יודעים העולם שלא היה להבית דין עצה אחרת והיו מוכרחין לכתוב שם החתימה מקודם, ואין כאן חשש לעז.

אמנם נראה דלדינא חלוקים האהלי שם והגט מסודר בפרט אחד:

 

לדעת האהלי שם מקדימים שם חתימה גם אם אינו 'רגיל' לחתום בו.

 

והגט מסודר כתב ששם שאינו רגיל לחתום בו – הגם שהוא שם עריסה – אין לכותבו כלל ומשמיטים אותו, אך אם הוא רגיל לחתום בו – מקדימים אותו לשם עיקר, ועיין שם ש'אינו רגיל לחתום' פירושו שחותם רק פעמים רחוקות ביותר, ו'רגיל לחתום' פירושו אפילו רגיל קצת, והגם שאינו בעל משא ומתן ואינו חותם אלא באגרות ולא בשטרות.

 

ועיין עוד בשדי חמד (כרך ד – אסיפת דינים, מערכת גט סימן ו אות ד) שהביא שכן היא דעת הצמח צדק (ליובאוויטש, סימן קעג) ותמה עליו שלא הזכיר כלום מדעת הפוסקים הנ"ל – הט"ז והכנסת יחזקאל. וזו לשון הצמח צדק (שם, ובשדי חמד קיצר בה):

על כן בענין עיר שכותבין בכל השטרות של יהודים ושל אינם יהודים 'פיאטרא' וכן נכתב בספרי הערכאות שלהם, ובפי כל – הן אצל היהודים והן אצל האינם יהודים – נקראת העיר 'טיאטרא', יש לכתוב 'פיאטרא דמתקריא טיאטרא', דאי אפשר לכתוב 'דמתקריא פיאטרא' – כיון שאין קורין כן כלל אי אפשר לכתוב שקר, ולדלג לגמרי 'פיאטרא' אי אפשר – כיון שנכתב כן בכל השטרות. על כן ההכרח לכתוב 'פיאטרא דמתקריא טיאטרא' [...]

(ועיין עוד בצמח צדק סימן רנ).

 

וראה עוד בשו"ת הר צבי (סימן קלח וסימן קמח אות ז) שחשש לחומרת הט"ז ונהג להקדים שם חתימה.

 

ד.  דעת הפוסקים שיש לכתוב שם חתימה כשם טפל

והנה מנגד ישנם פוסקים שלא חששו כלל לדעת הטיב גטין שסובר שאין לשון 'דמתקרי' נופל על שם חתימה, ומה שהביא ראיה מהט"ז – ייתכן שהוא דיבר רק בשם שחותם בטעות ולעולם יש מקום לכתוב לשון דמתקרי גם על שם חתימה:

 

עיין בשו"ת שם אריה (סימן נט) שדן באחד שעולה לתורה בשם 'דוד חיים' וכך נקרא בפי כול, אך חותם שמו 'חיים דוד'. והעלה שיכתבו 'דוד חיים' כפי מה שנקרא ו'דמתקרי חיים דוד' – שם חתימה. ודחה את דעת הטיב גטין שכתב דעל שם שחותם בו לבד אין לכתוב 'דמתקרי' כי לשון 'דמתקרי' לא נוכל לפרשו אלא על מה שיקרא בו ולא על מה שחותם בו, והוא כתב שאינו כן:

ושפיר יש לכתוב 'דמתקרי' על שם שחותם בו לבד, שלשון קריאה שייך גם בקורא מתוך הכתב כמו "היה קורא בתורה", "הקורא את המגילה" וכדומה הרבה. אם כן יש לפרש 'דמתקרי' – שנקרא מתוך כתבו שחותם בו.

וסיים וכתב (שם) על מה שכתב עוד בטיב גטין להקדים שם חתימה: "ואין לשמוע לו בדבר זה" והוסיף שהרי הטיב גטין עצמו כתב במקום אחר (שמות אנשים אות מ ס"ק כח) שאף אם כותב שני השמות בפירוש "אין לעשות מטפל עיקר להקדימו". (ולהלן ביארנו דעת הטיב גטין שלא יסתרו דבריו אהדדי).

 

גם בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א סימן נב אות ה והועתק גם בקונטרס אחרון לנודע ביהודה שנדפס בסוף נודע ביהודה תניינא, סימן שנד, ובמהדורת מכון ירושלים – בסוף יורה דעה חלק ב – תשובות נוספות אבן העזר סימן ז) – הביאו פתחי תשובה (סימן קכט ס"ק מג) – נראה שלא חשש לדברי הטיב גטין. שם דן באישה שנקראת 'עלקה' (כך הייתה חותמת – בה') ואחר זמן שינתה שמה מחמת 'הפקודת מהמלכות' ל'אסתר' וכך היא חותמת[2] אך בפי כול היא נקראת עדיין רק בשם 'עלקה' ופסק:

והורה רבינו הגדול [בעל הנודע ביהודה] בהסכמת הרבנים בית דין מו"ש[3] הלכה למעשה [...] כדעת הבית יוסף ולבוש לכתוב 'עלקה דמתקריא אסתר' וכן נעשה הלכה למעשה אחריו באשה ששמה 'גיטל' דמתקריא 'שרה'.

אך אכתי לא הבנתי מדוע שלא יכתבו 'דמתקריא עלקה אסתר' שכך היא חותמת, ויש ליישב.

 

גם בחידושי אנשי שם (סימן קצב) דן באישה ששמה 'טאבא שרה' אך חותמת 'טויבא שרה' והעלה שיכתבו 'טאבא שרה דמתקריא טויבא שרה' על שם חתימה.

 

ובשו"ת חתם סופר (אבן העזר חלק ב סימן כ) דן במי ששמו מעריסה 'שמואל הירץ' אך עולה לתורה בשם 'שמואל' וכך נקרא בפי כול, וחתימתו היא 'שמואל הירץ'. לדעתו יש לכתוב 'דמתקרי' על שם חתימה – 'שמואל דמתקרי שמואל הירץ' – אמנם למעשה נקט כך דווקא אם הוא גם שם עריסה.

 

טעמו הוא שמסברה נראה שגם על שם חתימה יש לכתוב 'דמתקרי' ודלא כהט"ז, ועוד שאף בדעת הט"ז עצמו מסופק הטיב גטין הנ"ל – שייתכן שכוונתו שאין צריך להזכיר כלל שם חתימה ולא שכוונתו שלא נכון לכתוב 'דמתקרי' על שם חתימה. וכתב החתם סופר שהוא עצמו לא הבין מדוע אין לשון 'דמתקרי' נופל על שם חתימה:

ואמאי לא? כל הקורא האיגרת והשטרות והמכתבים שבינו לבין חברו קורא 'אני פלוני בן פלוני', ולמה לא שייך על זה 'דמתקרי' – הלא כל תורה שבכתב נקרא בלשוננו 'מקרא' ו'יש אם למקרא' – שקוראים מה שנכתב לפנינו ולפעמים יש קרינן ולא כתבינן [...] ויתפרש 'דמתקרי' מתוך הכתב ומקרא מלא דבר הכתוב "ויהי כקרוא המלך את הספר".

מכוח זה צידד החתם סופר שאכן אף הט"ז עצמו לא כיוון לומר שלא נכון לכתוב 'דמתקרי' של שם חתימה אלא שאין צריך לכתבו (הבאנו דבריו לעיל). ופסק החתם סופר שיש לכתוב דמתקרי על שם חתימה אם הוא גם שם עריסה:

והיות כי גם הגאון מהר"ז ז"ל נסתפק בכוונת הט"ז לא שבקינן ספיקתו מפני וודאי שלנו, ונהי דאילו לא נקרא בשם העריסה כלל לא אחליט, מכל מקום בנקרא על כל פנים בשם עריסתו כך שמשמע מדברי הגאון הנ"ל לכתוב דמתקרי [...] יכתוב 'שמואל דמתקרי שמואל הירץ'.

על סברת החתם סופר והשם אריה הנ"ל ששייך לשון 'דמתקרי' גם על מה שנכתב העיר האהלי שם (הנ"ל) שכתב:

ולפי עניות דעתי יש לפקפק: הן אמת כי לשון קריאה שייך גם על קריאת הספר, אבל קאי על הספר – שהספר נקרא מהאדם הקורא בו. אבל אם הקריאה קאי על האדם, היינו שהאדם נקרא, זהו ענין אחר ולא יתפרש אלא שקורין אותו בשמו.[4] וכיון שכותבין בגט 'אנא פלוני דמתקרי פלוני' פירושו שקורין אותו בשם זה, וכיון שבאמת אין קורין אותו בשם זה אלא כתב חתימתו קורין כך – איכא משום לעז (עיין לקמן כלל ז' ס"ק ל"ט [צ"ל: ס"ק לח] בשם תשובת בית אפרים [סימן קיט] שאפילו אם בדוחק יש לפרש לשון הגט אינו מועיל כיון שאין הקורא יוצא מידי פשוטו והכי נמי אף על פי שבדוחק יש לפרש 'דמתקרי – מתוך הכתב' מכל מקום הפשוט הוא 'דמתקרי – שקורין אותו בעצמו כן').

ושוב מצאתי שכן כתב בשו"ת משפטי עוזיאל (אבן העזר סימן סט) לדחות מדנפשיה את תמיהת החתם סופר על הט"ז וכפי שדחה אותו האהלי שם:

[...] דהא קושטא דמילתא דקריאה נאמרת גם אל קריאה בספר, אמנם הקריאה הנכתבת בגט ודאי דלא תתפרש על קריאה מתוך הכתב דהנה במילת קריאה יש שלשה מושגים: הראשון הוא קריאה מתוך הכתב, וכדאמרינן 'קריאת התורה' ו'קריאת המגילה' ו'קריאת שמע' וכיוצא, והמושג השני היא קריאה לתפילה או לצעקה: "וקרא זה אל זה ואמר", "ואקרא בקול גדול" וכיוצא. והקריאה השלישית היא קריאת השם: "ויקרא [צ"ל: ותקרא] שמו ראובן", "לא יקרא עוד שמך [צ"ל: שמך עוד]", "וקראת שמו עמנו אל" וכו' "ונקראה בשם" הנאמר במגילה. ו'דאתקרי' [צ"ל: 'דמתקרי' וכן להלן] הנכתב בגט היינו ודאי במובן הג' דאי אפשר לומר השני מובנים האחרים, ולכן שפיר כותב הט"ז דאין לכתוב 'דאיתקרי' על שם החתימה ואולי דפסול נמי הוי, דבגט צריך לשון מבורר ולא לשון כזה המסופק שכולי עלמא ודאי לא יבינו דכוונת 'דאתקרי' הנכתב בגט זה היא הנקרא מתוך הכתב.

וראיתי גם באגרות משה (אבן העזר חלק א סימן קלא) שגם הוא העיר על סברת החתם סופר הנ"ל וכתב:

וקושיית החתם סופר מכתב התורה שנקרא 'מקרא' לא קשה כלום, דהתורה הא ניתנה לקריאה וחתימה לא ניתנה רק לסימן – לידע מי כתב השטר, ואפשר לחתום גם בצורה בעלמא כדאיתא בגיטין דף ל"ו.

ועיין עוד בשדי חמד (אסיפת דינים מערכת גט סימן ו אות ד) שהביא עוד פוסקים שלא חששו לסברת הט"ז ובהם מהר"י כולי, בתשובותיו שבסוף ספר עזרת נשים (לזקנו בעל גט פשוט), שדן (בסימן א שם) במי שנקרא בפי כול ועולה לתורה בשם 'ראובן' וחותם 'ראובן שמעון' והעלה שיש לכתוב 'ראובן דמתקרי ראובן שמעון' על שם חתימה שהוא טפל ודקדק כך אף מדברי מהר"י וייל (סימן קפב).[5]

 

עוד הביא השדי חמד גם משו"ת שואל ומשיב (תליתאה חלק א סימן קעב) שנראה מדבריו שלא חשש לסברת הט"ז שכתב שם באחד שנקרא בפי כול 'זלמן' ועולה לתורה 'זלמן דוב בער' אך חותם 'זלמן בער' וכתב שיש לכתוב 'זלמן דמתקרי זלמן דוב בער ודמתקרי זלמן בער' על שם חתימה (צריך ביאור מדוע הקדים שם קריאה לשם שעולה בו לתורה, ויש ליישב).

 

ומכוח זה הכריע השדי חמד שמאחר שמצינו מחלוקת גדולה באחרונים היאך להתנהג בשם חתימה, עדיף לכתוב 'דמתקרי' על שם חתימה ולא להקדימו. וטעמו ונימוקו עמו שהחומרא שלא להקדים הטפל לעיקר הוזכרה בקדמונים ויש שסברו אף שהגט פסול, ואילו החומרא שלא לכתוב 'דמתקרי' על שם חתימה לא הוזכרה בקדמונים (וראה עוד בשדי חמד שם סימן לה אות ב).

 

וכן היא דעת היביע אומר (חלק י סימן לב דיבור המתחיל "ביום ב' כט תשרי התש"ט") שיש לכתוב על שם חתימה 'דמתקרי':

ואף על פי שאין קוראים לו בשם הלל כלל רק שהוא חותם כן, שייך לשון 'דמתקרי' על החתימה כמו שכתב הגר"י נבון בגט מקושר (דף קב ע"א), דאי משום דלא קרו ליה בשם החתימה, על כל פנים לא יבצר שיש שקוראים אותו כך, ושייך שפיר לשון 'דמתקרי'. עיין שם. וכן כתב הפתחי תשובה בקונטרס השמות (בשם שמואל הירץ), בשם החתם סופר (חלק ב סימן כ). וכן כתב בשו"ת שם אריה (חלק אבן העזר סימן נט) [...] וכן כתב בשו"ת וידבר דוד (אבן העזר סוף סימן יא). ועיין עוד בשו"ת ישמח לב (חלק ב סימן סב) ובשדי חמד (מערכת גט סימן ו אות ד) שהביא כן גם בשם מהר"ם בן חביב בעזרת נשים.[6] עיין שם.

 

ה.  הקשיים בכל אחת מהשיטות

סברת הט"ז

והנה יש להעיר עוד ממקום שבאנו – לחוש לכל הדעות: הרי באשר לעצה להקדים שם חתימה מצינו שישנן דעות שחששו לגט כזה שהקדימו שם טפל לשם עיקר.

 

דין הקדים שם טפל לשם עיקר

מאידך גיסא לכתבו ב'דמתקרי' – ראינו שרבים חששו לדעת הט"ז.

 

והנה ידועה ההלכה בשולחן ערוך (סימן קכט סעיף ב) ומקורו מהריב"ש (סימן מג):

כתב השם שאינם ידועים בו ביותר, וכתב: "כל שם שיש לו" הרי זה פסול. אבל אם השני שמות כתובים בפירוש בגט, אין הפרש בין שכותב זה ראשון או זה.

אמנם הגם שבשולחן ערוך משמע שאם כתב שם טפל כשם עיקר – הגט כשר, מצינו שיש מהפוסקים שהחמירו בדבר זה. ראשית: הא קמן דעת הבית שמואל (שם ס"ק ד) להחמיר בזה ודעתו שאם עדיין לא ניתן הגט יש לסדר גט אחר ולהקדים שם העיקר אלא אם הוא מקום עיגון.

 

ועיין בגט פשוט (שם ס"ק יג) והביאו הפתחי תשובה (שם ס"ק ו) שהביא שדעת המהראנ"ח (חלק א סימן לג) לפסול אף בדיעבד אם הקדים שם טפל לשם עיקר, וכתב שלזה נוטה דעת מהריב"ל (חלק ד סימן יב) וכך היא משמעות הרשב"א (גטין נא ע"ב) דלא כהריב"ש. ואמנם להלכה דעת הגט פשוט עצמו להכשיר בדיעבד – עיין שם שטעמו הוא משום ספק ספקא, והפתחי תשובה סיים שכן דעת הבית מאיר והגט מקושר שהעיקר כדעת הריב"ש שיש להכשיר בדיעבד ואף אם טרם ניתן הגט, אך מכל מקום לאור דברי הבית שמואל, מהראנ"ח ומהריב"ל והבנת הגט פשוט ברשב"א נמצא שיש מקום לחשוש לדעת הפוסלים בכהאי גוונא.

 

עיון מחודש – לאור הנ"ל – בדעת הסוברים שיש להקדים את שם החתימה

ושוב ראיתי באגרות משה (אבן העזר חלק א סימן קכז) שגם הוא חשש לדעות שפוסלים הגט בהקדים שם טפל ולכן לדעתו אין להקדים שם חתימה, וחידש שייתכן שאף הטיב גטין עצמו שכתב להקדים שם חתימה – אין זה אלא משום שסבר שזה עצמו ספק שאולי שם חתימה עיקר:

[...] ומאחר שאין לכתוב 'דמתקרי' על חתימה לבד, מחדש שצריך לכתוב שם החתימה קודם ושם העריסה והקריאה ב'דמתקרי'. אין נכון לעניות דעתי לעשות דבר שהוא קפידא גדולה – דכשאינו מקום עיגון אין ליתן הגט בהקדים שם הטפל לדעת הבית שמואל (בסימן קכט ס"ק ד) ובפתחי תשובה בשם הגט פשוט הביא שיש פוסלין בזה אף בדיעבד. ודעת הטיב גטין אולי הוא משום שמסופק מה נחשב עיקר ולכן אם יקדים שם הקריאה יהיה גם כן ספק שמא הקדים הטפל וגם יהיה ריעותא ברורה שכתב 'דמתקרי' על החתימה אבל כשיקדים שם החתימה יש כאן רק ספק שמא הקדים הטפל.

והנה דברי האגרות משה "ודעת הטיב גטין אולי הוא משום שמסופק מה נחשב עיקר" הביאו אותי לבחון שוב מחדש את שיטת הטיב גטין.

 

ובאמת מצאתי הוכחה ברורה לדעת הגאון האגרות משה שדברי הטיב גטין להקדים שם חתימה נאמרו רק במקום שיש גם ספק אולי שם חתימה עיקר, אבל היכן ששם חתימה הוא ודאי טפל לגבי השם השני כגון שחותם בשם אחד אך נקרא בפי כול ועולה לספר תורה בשם אחר – בזה נראה שגם הטיב גטין חשש לדעת הפוסקים שאין להקדים שם טפל לשם עיקר:

 

עיין בטיב גטין (שמות אנשים אות מ ס"ק כח) שדן שם במי ששמו 'גדליהו' וחותם 'גדליה' וכתב בשם שו"ת ארבעה טורי אבן שדעתו לכתוב 'גדליה דמתקרי גדליהו' כלומר שם חתימה עשה עיקר וכתב על זה הטיב גטין:

אבל אם עולה לספר תורה ונקרא בפי כל בשם 'גדליה' וחותם 'גדליהו' – צריך עיון, דהא אי אפשר לכתוב 'דמתקרי גדליהו' דעל החתימה אין לכתוב 'דמתקרי' כמו שכתבתי לעיל בשם הט"ז, וכהאי גוונא נראה דסגי בשם 'גדליה' לחוד או לכתוב עוד גט בשם 'גדליהו'. ואין לכתוב 'גדליהו דמתקרי גדליה' – כיון דנקרא ועולה לתורה בשם 'גדליה' הדבר ברור שהוא עיקר לגבי חתימה, ואין ראוי לעשות עיקר טפל – אף על גב דבשולחן ערוך מייתי דעת הריב"ש שכשכותב שניהם בפירוש אין לחוש, מכל מקום אין לעשות כן לכתחילה, עיין שם בבית שמואל (ס"ק ד).

חזינן מדבריו של הטיב גטין שדעתו היא שאין להקדים שם החתימה כיוון שיש להחמיר לא להקדים שם טפל, ואם כך הם פני הדברים נמצאו דבריו סותרים אלו את אלו – שהרי לעיל הבאנו בשמו שדעתו להקדים שם חתימה כיוון שאם הקדים שם טפל בדיעבד הגט כשר.

 

והנה לאחר העיון נראה שדבריו מיושבים כמין חומר, שהרי מה שהבאנו לעיל בשמו שם (ליקוטי שמות סעיף כד) היה באדם ששמו בפי כול 'בעריל' וחותם 'זנוויל דוב', ולספר תורה עולה 'שמואל דוב', ועל זה כתב ש"אם הוא איש שרגיל לחתום" אז יכתוב שם חתימה עיקר – 'זנוויל דוב דמתקרי שמואל דוב והמכונה בעריל' – עיין שם.

 

ואם כנים דברינו נמצא שכל מה שדיבר הטיב גטין להקדים שם חתימה אינו אלא באופן כזה ששם חתימה 'מתמודד' רק עם שם העלייה לתורה שבזה יש להקדים שם חתימה, מאחר שנוסף עוד ספק אולי שם חתימה עיקר, אך במקום ששם חתימה 'מתמודד' עם שם העלייה לתורה שהוא גם השם שנקרא בו בפי כול – שבזה לכולי עלמא שם חתימה הוא טפל– אי אפשר להקדימו. וזו כוונת הגאון האגרות משה שכתב שייתכן שהטיב גטין לא כתב שיש להקדים שם חתימה אלא היכא דמספקא ליה אם שם חתימה הוא עיקר. ועיין עוד בשדי חמד (אסיפת דינים מערכת גט סימן לה אות א דיבור המתחיל "ובט"ג") שציין לכמה מקומות בטיב גטין שנראה מדבריו כדעת הבית שמואל שלכתחילה אין לתת גט שהקדים בו את השם הטפל לשם העיקר, ורק אם ניתן כבר או מקום עיגון וכדומה יש להכשיר.

 

ועיין עוד בטיב גטין (ליקוטי שמות ס"ק יח) שכתב בשם הגט פשוט שאם שם העלייה לתורה ושם החתימה סותרים יש לילך אחר השם שנקרא בפי הרוב, וביאר שאם אין הוכחה מקריאת הרוב ושם שעולה בו לתורה ושם שחותם בו סותרים, יש לכתוב שני גיטין. ועוד כתב (שם סעיף יט וס"ק כ) שאם החתימה סותרת לעלייה לתורה ואינו יודע בעצמו למה חותם כך (לאפוקי אם אבותיו היו חותמים כך, שזו ראיה שהוא שמו העיקרי) יש ליתן שני גטין (עיין שם דמיירי שחותם 'שמעיהו' ונקרא לתורה 'שמעיה' ומיירי שגם בפי כול נקרא 'שמעיה' אלא שביאר שאין קריאה זו מכריעה כיוון שגם מי ששמו 'שמעיהו' הדרך לקצרו ולקרותו 'שמעיה'). חזינן דאכן מספקא ליה לגאון בעל טיב גטין ז"ל אם שם חתימה נחשב יותר משם עלייתו לתורה או לא, עיין שם.

 

ובעומדי בזה חזרתי שוב גם על דעתו של האהלי שם הנ"ל שגם הוא מהשיטות שהובאו לעיל שיש להקדים שם חתימה ושאין לחוש שמקדים שם טפל לשם עיקר וכסברת הריב"ש.

 

והנה גם דבריו צריכים עיון גדול שהרי ראיתי לו שם (כלל ב סעיף ח) שכתב: "אבל אם כתב את שם הטפל בעיקר ואת שם העיקר כתב ב'דמתקרי' יש להכשיר בדיעבד אם כבר ניתן הגט או שהוא שעת הדחק." הרי שלכתחילה יש לחוש ולא לנהוג כך.

 

ועיין שם (ס"ק יט) שהביא שזו דעת הבית שמואל שהחמיר בזה ושכן היא דעת הגט פשוט בשם המהראנ"ח שגם הוא החמיר ושכן היא משמעות הרשב"א – עיין שם.

 

ונמצאו דבריו סותרים זה את זה: מחד גיסא חזינן שחשש לדעות שהחמירו אם הקדים שם טפל לשם עיקר ולא סמך להקל אלא אם כבר ניתן הגט או בשעת הדחק, ומאידך גיסא הבאנו לעיל שדעתו היא שיכול להקדים שם הטפל כדי שלא לכתוב 'דמתקרי' על שם חתימה.

 

והנה שם (שמות אנשים אות א ס"ק יז) דן במי שעולה לתורה בשם 'אברהם' וחותם 'אברהם אבא' ונקרא בפי כול 'אבלי' – היאך יכתוב בגט, והסיק שיש לכתוב 'אברהם אבא דמתקרי אברהם' (והכינוי 'אבלי' כתב שם שאין צריך לכתבו – עיין שם הטעם). וכתב שהגם שמקדים שם טפל מכל מקום אין קפידא בזה אם הקדים הטפל, ושוב הוסיף שגם אם נבוא לחוש לדעות שפוסלים אם הקדים הטפל, מכל מקום נוכל להקדים שם חתימה, כיון שיש ספק ספקא –שמא אין קפידא אם הקדים, ושמא שם חתימה עיקר נגד שם עלייה לספר תורה.

 

ולכאורה לפי טעם זה יצא שכל מה שהכריע להקדים שם חתימה אינו אלא כששם החתימה הוא רק נגד שם העלייה לתורה אבל אם שם החתימה הוא גם נגד שם העלייה לתורה וגם נגד שם שנקרא בו בפי כול – לא יקדימו שם חתימה כיוון שבאופן זה לכולי עלמא שם החתימה הוא טפל.

 

אמנם שוב כתב שם טעם נוסף, שייתכן שרק במקום שיש לו שני שמות – אחד שנקרא בפי רוב ואחד שנקרא רק בפי מיעוט – בזה כתבו הפוסקים שיש קפידא אם יקדים הטפל, אך בשני שמות שאחד הוא שם חתימה ואחד הוא שם עלייה – בזה אין קפידא אם יקדים שם החתימה, ואף אם בשם העלייה לתורה הוא גם נקרא בפי כול, עיין שם ולא זכיתי להבין טעמו.

 

על כל פנים לדינא יוצא שדבריו של האהלי שם ברור מיללו, שגם בשם חתימה המנוגד לשם שנקרא בפי הרוב ושהוא גם השם שבו עולה לתורה – יש להקדים שם חתימה.

 

אך לדעת הטיב גטין מקדימים שם חתימה לעיקר רק כשהוא נגד שם העלייה לתורה בלבד או היכא שיש לו שלושה שמות – אחד בחתימה ואחד בעלייה לספר תורה ואחד שנקרא בפי כול, אבל אם שם החתימה הוא נגד שם עלייה לספר תורה שהוא גם השם שנקרא בפי כול – בזה אין מקדימים שם חתימה לעיקר, כיוון שיש לחוש לדעות שזה מעכב אם הקדים שם טפל לשם עיקר.

 

ואחר כל זה זיכני הי"ת לראות שכל דברינו אלו נאמרו כבר מפי הגאון הגט מסודר (שער שני סימן ה חקור דבר ס"ק ג) שהעלה שלדעת האהלי שם לעולם מקדימים שם חתימה גם נגד שם עלייה לספר תורה שנקרא בו בפי כול, אך לדעת הטיב גטין מקדימים רק היכא ששם חתימה סותר לשם עלייה לספר תורה, אבל אם הוא נגד שם העלייה לתורה שהוא שם שנקרא בפי כול – אין מקדימים. ועיין שם שהביא להוכיח כן מדברי הטיב גטין (ליקוטי שמות סעיף יט וס"ק כ הנ"ל) במי שחותם שמו 'שמעיהו' ועולה לספר תורה 'שמעיה' וכך נקרא בפי כול, שכתב שאין להקדים שם חתימה כיוון שיש פוסקים שפוסלים בהקדים שם טפל לשם עיקר, ולכתבו ב'דמתקרי' אי אפשר כיוון שלא נקרא כן וכדעת הט"ז, ולכן הצריך ליתן שני גיטין (והגט מסודר עצמו נקט שלא כדבריו).

 

וששתי על דבריו כמוצא שלל רב.

 

סיכום

על כל פנים מצינו מבוכה גדולה בפוסקים מה לעשות בשם חתימה שאינו נקרא בו כלל: יש שהקפידו להקדים שם חתימה – והראינו לדעת שאף בהם אין דעה מוסכמת באלו מקרים מקדימים – ויש שהקפידו שלא להקדימו כלל אלא לכתבו כשם טפל.

 

ו.   דעת הפוסקים להשמיט שם חתימה ולכתוב 'דמתקרי' לרמז על שם זה

מחמת כל זה נהג אאמו"ר הגר"י חזן זצ"ל להשמיט שם החתימה ולרמזו בתיבת 'דמתקרי', וכסברת המהרי"ט בשם שנשתקע או ספק נשתקע, שכל שיש ספק אם לכתוב השם יש לרמזו ב'דמתקרי', והביא שבשו"ת נחפה בכסף (חלק ב אבן העזר סימן ד) כבר הובאה פשרה זו גם בנידון זה – שאין כאן ספק אם לכתבו אלא היכן לכתבו: הנחפה בכסף דן במי ששמו מעריסה 'משה בנימין' וכך הוא חותם אך נקרא בפי כול ועולה לתורה 'בנימין' לבד, ומכוח הספק אם להקדים שם חתימה או לכתבו ב'דמתקרי' העלה שיכתבו רק 'דמתקרי בנימין' ובתיבת 'דמתקרי' מרמז שיש לו עוד שם חתימה.

 

ושוב מצאתי בספר חגור אפד (למהר"ד פיפאנו סימן נג אות ז) שהביא משם ספר שער אשר (מזכרת הגטין אות קע) שמכוח ספק (בשם בוז'ה או בוג'ה) אם לכתוב בגימ"ל רפה (ג') או בזי"ן רפה (ז') העדיף להשמיט את השם ולרמזו ב'דמתקרי' כסברת המהרי"ט – עיין שם ודוק.

 

וכן הוא בספרו חכמת יצחק (כללים לכתיבת השמות ס"ק לח):

ולעניות דעתי נראה דיש לכתוב 'אנא דמתקרי' – השם שהוא נקרא בו, וכמו שכתבתי לעיל בשם ספר נחפה בכסף (חלק ב אבן העזר סימן ד) במי שנקרא בב' השמות מהעריסה וכן הוא חותם ואינו נקרא אלא בשם אחד וכן עולה לתורה בשם אחר.

וכן הוא בספרו שו"ת יחווה דעת (חלק ג אבן העזר סימן יג):

מכל מקום לכתחילה מיהא יש לחוש לסברת המחמירים, ולכן מפני חששות אלה אנו משמיטים זה ורומזים אותו בתיבת 'דמתקרי' כסברת המהרי"ט שפשטה הוראתו זו.

וכן כתב עוד (שם סימן יט):

וכדי שלא להיכנס במחלוקת הפוסקים אנו מעדיפים להשמיט ברוב המקרים שם החתימה ולכתוב 'דמתקרי' קודם שם העיקר שבו נקרא, וכדעת המהרי"ט וכידוע בדברי הפוסקים.

(וראה עוד בשו"ת יחווה דעת חלק ב סימן כ וסימן מז).

 

כמו כן שאלתי את הרב הגאון רבי עמרם אלחדד שליט"א אב"ד חיפה (לשעבר) וענה לי שכך הוא היה נוהג. ושוב ראיתי שכן כתב בשו"ת איש מצליח (חלק ב אבן העזר סימן נב וסימן נט) שכתב לרמז על שם חתימה בכתיבת 'דמתקרי' על השם האחר ובכך לצאת ידי סברת הט"ז, עיין שם. וכן ראיתי להגר"ע הדאיה בשו"ת נחלת עזרא (חלק א סימן יח בסופו) שלאחר שהביא את פלוגתת הפוסקים בשם חתימה כתב: "שפיר טפי לצאת ידי חובת כלם שלא לכתבו בפירוש רק לרמזו 'בדמתקרי' כפי הוראת מוהרימ"ט [...]"

 

ואמנם עיין בדברי הגר"י כהן זצ"ל בספר דברי יוסף (שמות גיטין סימן יא סעיף 5) שהעיר שלשיטת הט"ז שאין לכתוב 'דמתקרי' על שם שאינו נקרא בו אפשר שהוא הדין שאין לנהוג בעצת המהרי"ט לרמוז שם שנשתקע ב'דמתקרי' שאינו נקרא בו, אך לא זכיתי להבין דבריו כי פשוט הדבר שכאשר כותבים 'דמתקרי' קודם השם, וכסברת המהרי"ט, אין זה מוסב על השם שנשתקע – שאותו משמיטים – אלא על השם הנכתב, דהיינו כאשר כותבים על שם שנשתקע 'אנא דמתקרי ראובן' במקום לכתוב רק 'אנא ראובן' מרמזים שיש לו עוד שם.

 

לכן גם בשם חתימה – כשכותבים 'אנא דמתקרי' מרמזים שיש לו עוד שם ו'דמתקרי' אינו חוזר על שם החתימה המושמט אלא על השם הנכתב, ודוק.

 

ז.   הכלל העולה

הבאנו שלוש דעות בפוסקים היאך לנהוג בשם חתימה שכל אחת מהם בנויה על שני עקרונות:

 

א.  יש להקדים את שם חתימה ולכתבו כשם עיקר.

 

עיקר סמיכת שיטה זו: א. אין מקום לכתוב לשון 'דמתקרי' על שם חתימה לכן יש צורך להקדימו; ב. אם הקדים שם טפל לשם עיקר בדיעבד הגט כשר וכאן הווי כדיעבד.

 

ב.  יש לכתוב את שם חתימה ב'דמתקרי' כשם טפל.

 

עיקר סמיכת שיטה זו: א. לשון 'דמתקרי' נופל גם על שם חתימה; ב. יש לחוש לשיטות שאם הקדים שם טפל לשם עיקר – פסול אף בדיעבד (או שעל כל פנים אין ליתנו גט זה ורק אם ניתן יש להכשיר).

 

ג.   יש להשמיט שם החתימה ולרמזו בכתיבת 'דמתקרי' על השם העיקרי.

 

עיקר סמיכת שיטה זו: א. אין מקום לכתוב לשון 'דמתקרי' על שם חתימה (כסברת שיטה א); ב. יש לחוש לשיטות שאם הקדים שם טפל לשם עיקר – פסול אף בדיעבד (כסברת שיטה ב).



הערות השוליים במאמר הן מהעורך (י' ח' פריימן).

 

[1] אכן יש להעיר שהטיב גטין (בס"ק מ) – כמו החתם סופר – מצטט את לשון הט"ז "וחתימה" (אף שלפנינו בט"ז הגרסה היא אכן "וחתימתו") ואין אפוא יסוד לשער, לכאורה, שבניינו בנוי על יסוד דקדוק הלשון "וחתימתו" שהרי הציטוט מורה שגרס "חתימה" או שציטט שלא בדקדוק – דבר שאינו מסתבר לו היה סומך סמיכה בכל כוחו דווקא על דקדוק הלשון.

 

 

[2] "חותמת עצמה עלקה נון אסתר", ובהמשך: "זולת בחתימת כתב כותבין שמה אסתר".

לו הייתה החתימה 'עלקה אסתר' היה צריך לכאורה לכתוב 'דמתקריא עלקה אסתר' (אם כותבים 'דמתקרי' על שם חתימה). ואמנם גבי מי שנשתנה שמו מחמת חולי (והשינוי שם שהוא החלפת שם אחד במשנהו אלא שלבסוף נותר שימוש מסוים גם בשם הראשון, ולא כשינוי השם מחמת חולי הנהוג כיום בדרך כלל שאין עוקרים את השם הראשון אלא מוסיפים עליו) מבואר ברמ"א (סימן קכט סעיף יח) דאם עולה לתורה בשניהם כותבין השני עיקר ועל הראשון 'דמתקרי' וכן הוא במהר"י וייל (סימן קפב) גם כשחותם בשני השמות (ועיין בגט פשוט ס"ק צט – הובאו דבריו בפתחי תשובה ס"ק נב – לעניין סדר השמות כשסדרם בעלייה לתורה ובחתימה הוא השם הראשון ואחריו השם שמחמת חולי, אבל מכל מקום משמע שכותבין 'דמתקרי' ביניהם), אלא שכל זה דווקא בנשתנה מחמת חולי ועיין מה שהאריך בזה בבית אפרים (סימן פא), ובהערה ביביע אומר (חלק י סימן לב דיבור המתחיל "ביום ב' כט תשרי התש"ט" שהובא להלן) דשינוי השם שמחמת חולי הוא לעקור השם הראשון (כלומר ולא להוסיף עליו, והיינו כנ"ל כשאכן נהגו ואמרו כך בעת השינוי, אלא שחתימתו ועלייתו משוו לראשון על כל פנים כאילו לא נעקר לגמרי). מה שאין כן בשינוי שלא מחממת חולי שיש לכתוב את שני השמות בלא 'דמתקרי' כמו בשניתנו לו שניהם מעריסה. (אגב הכי יש להעיר על דברי היביע אומר שם שתמה על מהר"ח פלאג'י שהורה לכתוב 'רחמים דמתקרי כלב' ולכאורה תמיהתו צריכה עיון דהשינוי התם אכן היה מחמת חולי, וודאי אפוא דהיה לו לכתוב כן ולא 'רחמים כלב', ואין הנידון דומה לא לראיה שהביא היביע אומר מהחיד"א דאיירי במי שהיה שמו 'אברהם חיים' וקיצרוהו ל'אברהם' גרידא ולא לראיה שהביא מהרמ"א דאיירי במי שיש לו שני שמות מלידה, אבל בנשתנה מחמחת חולי – אדרבה כתב להדיא לכתוב 'דמתקרי'.)

ואמנם הגט פשוט (ס"ק צב) נקט דאין החילוק בין מחממת חולי לשלא מחמת חולי גרידא אלא בין שינוי 'מסיבה חזקה' שאז הכוונה היא לעקור את השם הישן לבין שינוי שאינו 'מסיבה חזקה'. ולפי זה היה אפשר לומר ששינוי שמחמת 'פקודת מהמלכות' הווי 'סיבה חזקה' אלא שאין כל זה מוכרח.

מכל מקום הלשון "עלקה נון אסתר" אינה מורה על חתימה בשני השמות כאחד אלא פירושה "עלקה ועתה אסתר" (נון – עתה, מגרמנית – nun) היינו שהיא מציינת בחתימתה ששמה 'הקודם' (באופן רשמי) היה 'עלקה' וכעת שמה 'אסתר' – בלבד וכמו שעולה מהמשך הדברים " זולת בחתימת כתב כותבין שמה אסתר" – גרידא.

ממילא מובן שאין מקום לכתוב 'דמתקריא עלקה אסתר' אלא 'דמתקריא אסתר'.

[3] בית הדין בפראג שבו כיהן בעל תשובה מאהבה עם רבו הנודע ביהודה (ואחר פטירתו כיהן תחתיו) נקרא בתשובות רבות (בנודע ביהודה ובתשובה מאהבה עצמם ובשו"תים נוספים) "ב"ד מו"ש".

בספר הנוטריקון (מאיר היילפרין, וילנה תרע"ב) כתב שתחילה סבר שתואר זה משמעו "מנהיגים ושופטים" וכי "ב"ש [ספר ראשי תיבות של בערענשטיין – ר' במבוא לספר הנוטריקון] פותרו מורה ושופט, אך: "ראיתי בהגרן ח״א 83 כתב ר׳ דוד קויפמאן [...] 'הדיינים מורי שוה בפראג הוא Appellanten' – נראה מזה שהר"ת מו"ש הוא מורי שוה. וכ"כ בהסכמה לס׳ זקוקין דנורא פראג תל״ו." ההגדרה Appellanten (גרמנית) מלמדת שבית דין זה שימש כערכאת ערעור, ולשון הסכמה שהזכיר – כוונתו לכותרת ההסכמה: "הסכמת הבית דין הגדול שבארבעה בתי דינין דק"ק פראג [...] הנקרא [...] בית דין מורה שוה" – מסייעת לכך אף שאינה מכריחה זאת.

בהערה (שם) הוסיף וציין לשו״ת מהר״ם מינץ (סימן לב), לשו״ת חוט השני (סימן פ) ולשו"ת כנסת יחזקאל (סימן ו) שתיארו בתואר זה גם בתי דין במקומות אחרים.

מלשון מהר"ם מינץ (שם) נראה שמדובר במעין בית דין 'גדול' (שאפשר ששימש גם כערכאת ערעור, אך אין הדבר מוכרח) שתוארו "השווה" אפשר שמשמעו שהוא שווה ומוסכם על הכול – להבדיל מבוררות זבל"א או אף מבתי דין אחרים שאינם מוסכמים. ועיין גם שו"ת רמ"א (סימן סג): "לדין ביחד הן לפני זה בורר או מורה שוה שיבררו כאחד." הרי שתואר זה משמש לבית דין מוסכם – לאו דווקא על הכול (שהרי מדובר בבית דין "שיבררו כאחד") אלא שהוא מוסכם – כולו – על הצדדים ואינו מורכב ב'זבל"א'.

הנוטריקון (שם) סיים בפירוש אחר: "מלת 'שוה' גם היא ר"ת [...] 'מו"ש' הוא 'מורי שאלות והוראות'."

הרב פרופ' שמחה אסף הקדיש את פרק י"א בספרו בתי הדין וסדריהם (בשמו המלא: בתי הדין וסדריהם לאחר חתימת התלמוד, יצא לאור ככרך ג בסדרת ספריה משפטית, ירושלים תרפ"ד) לעניינו של "בית דין גבוה לערעורים" (עמ' 74–86) ובתוך דבריו (עמ' 79–81) הראה לדעת כי בתי הדין "מו"ש" – "מורה שוה" שימשו גם כערכאת ערעור וציין כמה מקורות – כגון כותרות ההסכמות לפני אריה זוטא (וילמרשדורף, ת"פ) ולפנים מסבירות (פראג, תנ"ג) וכן לשון החוות יאיר (סימן קכד) – שתיארו את דייני 'בי"ד מו"ש' 'אפילאנטים' [Appellanten כנ"ל] היינו ערכאת ערעור. אכן התלבט בביאורו המילולי של התואר "מורה שוה" לאחר שהביא מקומות שמהם נראה כי משמעותו היא בית דין הדן בהסכמת שני הצדדים (ולא בכפייה או בית דין הנברר ב'זבל"א') אך העיר שלא מסתבר שבית דין זה אכן דן רק בהסכמה.

על הערתו יש להשיב כי אכן פירושו של "שווה" הוא מוסכם אלא שהוראתו של מוסכם עשויה להשתנות ולשמש לעתים כ"מוסכם על הצדדים" ולעתים כ"מוסכם על הכול" היינו בית דין שהמחוהו רבים עליהם ולפיכך הוראתו אכן מכרעת יותר משל בתי דין אחרים, יכול הוא לשמש כערכאת ערעור – אף מכוחה של הסכמה זו גופה וכן לכוף את סמכותו על יחידים סרבנים מכוח "השוואת" – הסכמת הכלל.

האריך והרחיב בביאור מושג זה גם הרב שאול חנא הכהן קוק במאמרו "לפתרון השמות בית דין מו"ש ומורה שוה" שנדפס במקורו בקובץ המשפט העברי (ג) ולימים כונס בספר מחקריו (שיצא לאחר פטירתו) – עיונים ומחקרים (חלק ב, ירושלים תשכ"ג, עמ' 179–184). בדבריו שם הוכיח במישור כי פתרון ראשי התיבות "מו"ש" הוא "מורה שווה" ודחה את הפתרונות האחרים לרבות את ההצעה שלפיה "שוה" גם הוא ראשי תיבות. כן הציע כי לתואר זה כמה משמעויות (בית דין שנברר כולו בהסכמה ולא ב'זבל"א', בית דין שחבריו שווים זה לזה במעלתם – שלא כבתי דין שבראשם ישב הרב דמתא וצירף אליו דיינים שמעמדם פחות משלו) ושבתי הדין שנשאו בתואר זה אכן שימשו גם כערכאת ערעור.

וראה גם מאמרו של שלמה ארמון – מלין דרבנן (בקובץ תגים, עורך: מאיר וונדר, בני ברק תשכ"ט, עמ' 88) שבו (בעמ' 93) ציין בקצרה למשמעותו של 'בית דין מורי שוה' כערכאת ערעור – 'אפילנטים', למאמריהם של ר"ש אסף ורש"ח קוק, למהר"ם מינץ ולחוט השני הנ"ל ולהסכמה נוספת שבכותרתה מוזכר "בית דין מו״ש אפילגטין יצ״ו דק״ק פראג״ – ההסכמה לתורת חיים (פראג, תנ"ב).

 

[4] לחידוד ההבדל הוסיף האהלי שם בסוגריים את המונחים השונים באידיש: על קריאת הספר – לעזען (מגרמנית lesen, מקביל ל־read באנגלית) ועל הקריאה לאדם – רופען (מגרמנית rufen, מקביל ל־call באנגלית).

[5] מהר"י כולי הוא גם המסדר והמביא לבית הדפוס של המשנה למלך (שהיה רבו) והוא בעל ההוספות וההגהות המשולבות בו ונפתחות ב"א"ה" ("אמר המגיה"). בכללן של הוספות אלה שבתוך המשנה למלך הביא אף את תשובתו זו – בהלכות גירושין פרק ג הלכה יג ויש להתפלא קצת על השדי חמד שנזקק להביא ממרחק לחמו – מהעזרת נשים שתחילה אף לא היה מצוי בידו וכפי שכתב "עתה השגתי ספר עזרת נשים וראיתי [...]" ולא הביאו מהמשנה למלך שיד הכול ממשמשת בו.

[6] התיבות "בשם מהר"ם בן חביב" נכתבו לכאורה אגב שיטפא, דמה שהביא השדי חמד מהעזרת נשים הוא מהתשובות שבסופו שהן, כנ"ל, מנכדו של מהר"ם בן חביב – מהר"י כולי – ולא ממנו עצמו.