לחץ כאן לתצוגת הדפסה

קונטרס תקנות עגונות

אלו שכופין להוציא – האם רשאים להתנות תנאים כדי להתגרש
(ביאור שיטת מהרשד"ם בנידון)

מחבר: הרב יוסף גולדברג

אב בית הדין הרבני האזורי ירושלים

תוכן המאמר:
א. התנה לגרש שלא ע"י שליח
ב. דברי המהרשד"ם לגבי גט בתנאי ע"י אלו שכופין להוציא
ג. שיטות רבותינו האחרונים בדברי מהרשד"ם
ד. הביאור שכתבו דייני דורינו בדברי מהרשד"ם, ההשגות שלהם על דבריו והתמיהות בדבריהם
ה. שלשה יסודות בדין כפיה לגט- הבסיס להבנת דברי מהרשד"ם
ו. הגדרת תנאי שקשה לקיימו לשיטת מהרשד"ם
ז. הגדרת תנאי "שנקל לקיים" לשיטת מהרשד"ם
ח. שיטת רבותינו הראשונים בנידון כדברי מהרשד"ם
ט. התנה הבעל שהאשה תחזיר לו חפצים או ממון שלו
י. הכרעת הדין בענין בעל המתנה לגרש שלא ע"י שליח אף שהוא בר כפיה
יא. המסקנות להלכה

קונטרס תקנות עגונות

התנה לגרש שלא ע"י שליח

נשאלתי בענין בעל הנמצא בחו"ל והאשה בא"י וביה"ד פסקו שהבעל בר כפיה, ולאחר שכפוהו אמר שמסכים להתגרש בתנאי שהאשה תבוא למקומו לקבל את הגט ואינו מסכים לגרשה ע"י שליח, והשאלה העומדת לפנינו האם בעל שכופין אותו לגרש רשאי להתנות תנאי זה או שמא כופין אותו לגרש אף ע"י שליח. בשאלה זו לכאורה ראינו לרבותינו הפוסקים שנחלקו בזה, עי' בשו"ת עוי"ט אבהע"ז סי' קס"ח (דף רמ"ו ע"א ט"ב ד"ה "ובמה") שכתב שם וז"ל:

ודע דאפילו באותן שכופין אותו להוציא כגון מי שרוצה לעגן אשתו כמבואר בסי' קנ"ד, מ"מ אם הוא כגוונא דאתא לפני כת"ר שהמתגרשת אינה כאן רק שצריך לעשות שליח להולכה לגרשה, אין יכולין לכופו לעשות שליח, דנהי דמחוייב לגרשה, מ"מ אינו מחוייב לגרשה ע"י שליח, ותבוא אליו ויגרשה, ועשיית השליחות באונס לאו כלום הוא אם לא שיאמר בפירוש שעל עשיית השליחות אינו מקפיד, אבל בלא"ה, לא.

ועיי"ש בעוי"ט בהמשך דבריו שהוסיף, דאף דלדברי הרמב"ם (בפ"ב מגירושין ה"כ) שכתב דכפיה בגט נחשב גט ברצון ע"י הבעל ולא נחשב אונס משום דכל מה שחייב לעשות אין זה אונס, מ"מ נהי דמחוייב לגרשה, אולם אינו מחוייב לגרשה ע"י שליח.

 

מאידך גיסא, עי' בשו"ת אבני נזר אבהע"ז סי' מ"ו סק"כ שכתב בשם שו"ת הרשב"ש סי' מ"ו דמי שהניח אשתו עגונה והלך לעיר אחרת או למדה"י (בשו"ת רשב"ש שם כתוב "והלך לעיר אחרת למדה"י), דיכולין בי"ד לכופו לשלוח גט לאשתו אף שלא תבעתו האשה, דכל ישראל בעלי דין מחמת עיגון, עיי"ש. ועיי"ש בשו"ת רשב"ש שכך היא משמעות דבריו דכופין שישלח גט ע"י שליח, עיי"ש.

 

ולכאורה חזינן מדבריו איפכא מדברי העוי"ט, וצ"ע האם פליגי בדין זה ומה סברת מחלוקתם, וכיצד יש להכריע לדינא בנידון.

 

דברי המהרשד"ם לגבי גט בתנאי ע"י אלו שכופין להוציא

ובטרם נדון ונכריע בשאלה הנ"ל, יש לחקור בתחילה בכל תנאי שמתנה בעל שניתן כנגדו פס"ד שכופין אותו לגרש, האם כופין אותו לגרש ללא כל תנאי, או שמא במקרים מסויימים אין אפשרות לכופו. ולענ"ד, יש לחקירה זו השלכות הלכתיות אף לגבי השאלה הנ"ל.

 

דין זה נפתח בגדולים בדברי המהרשד"ם בשו"ת אבהע"ז סי' מ"א, עיי"ש שנשאל לגבי שומרת יבם נערה שנפלה לפני יבם שהוא גדול בשנים והיא מאורסת לבן גילה ואינה רוצה להתייבם ליבם משום שהיא ילדה ורוצה להנשא לבחור הדומה לה, והיבם מוכן לחלוץ לה בתנאי שלא תנשא לדודה אחי אביה, עיי"ש במהרשד"ם שהאריך בתשובתו, ובסו"ד בד"ה "אחר" כתב שם וז"ל:

ואמרתי אני בלבי שאין ספק שאפילו שאותם שאמרו חכמים במשנה בפ' המדיר ואלו שכופין מוכה שחין וכו', שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל אי זה תנאי בגט, בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי, ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה, אלא שעד עתה לא מצאתי מקום להתלות, ובחפשי בדין התנאי, מצאתי בב"י א"ה סי' קמ"ג לשון אחד, נ"ל להעתיקו הנה, כי נראה לע"ד מסכים לדברי וכו', וז"ל מצאתי בס"ה דינים שכתב בסוף ספר חזה התנופה, אע"פ שנותן גט לאשתו על מנת שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם שישתדל בגט שיתן בתנאי כזה, כי אין ספק שלא יתקיים התנאי זה, שאי אפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים למפרע, אם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה, אין שומעין לו וכופין לגרש בלא תנאי זה, עכ"ל, ראיתי וישמח לבי, שהרי כל המעיין יראה שקל להבין מתוך זה הלשון שנתבררה כוונתו, שהנה כתב שני פעמים מלת זה, והיה ראוי שיאמר רק בתנאי ותו לא, אלא ודאי דוקא תנאי זה שכמעט נמנע מלהתקיים הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה, הא תנאי אחר שנקל לקיים, אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי, מרבה ממזרים לדידן דקיימ"ל דאין כופין אפי' במאיס עלי, וה"ה והוא הטעם לדידן דקיימ"ל דאין כופין לחלוץ, דלא כפינן ליה אם ירצה לחלוץ כאשר יהיה בטוח שלא תנשא יבמתו זאת לאותו פ', וא"כ הנראה לע"ד שאין ראוי לכופו, אפי' להתרחק ממנו כנז"ל אם ירצה לחלוץ ע"ד הנז'. בוחן לבבות וכליות יודע כי דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני, אין בהם נפתל ועקש כפי מה שהשיגה ידי בראשונה ובאחרונה.

וחזינן מדברי מהרשד"ם שכתב דכל היכא שמתנה תנאי שנקל לקיים, אין כופין אותו לגרש ללא התנאי שהתנה.

 

ובטרם נדון ונבאר את כוונת מהרשד"ם, יש לברר בתחילה האם דעתו מוסכמת על הפוסקים.

 

שיטות רבותינו האחרונים בדברי מהרשד"ם

וראיתי לבאה"ט אבהע"ז ריש סי' קנ"ד סק"א שכתב: "והא דכופין היינו כשאינו רוצה לגרש כלל, אבל אם רוצה לגרש בתנאי אין כופין, רשד"ם חלק אבהע"ז סוף סי' מ"א". וכעי"ז כתב אף בכנה"ג אבהע"ז ריש סי' קנ"ד הגה"ט סק"א, וז"ל: "אלו שכופין אותו להוציא וליתן כתובה וכו', נ"ב, והיינו כשאינו רוצה לגרש כלל אבל אם רוצה לגרש בתנאי אין כופין, רשד"ם חא"ה סוף סי' מ"א."

 

שני דברים למדנו מדברי באה"ט והכנה"ג, ראשית, שהביאו את דברי מהרשד"ם ללא חולק ומשמע מדבריהם שדעתו מוסכמת על כל הפוסקים, שנית, כתבו בסתמא שאם רוצה לגרש בתנאי, דאין כופין, ולא פירטו איזה תנאי מתנה המגרש. וסתימת דבריהם בנידון, נתנה פתח להבנת דברי המהרשד"ם שכביכול יש בידו של הבעל האפשרות להתנות כל תנאי שירצה.

 

וכן משמע מדברי השו"ע באבהע"ז סי' קמ"ג סעיף כ"א שדברי מהרשד"ם מוסכמים על כל הפוסקים, שהרי הביא שם להלכה את ספר חזה התנופה המובא במהרשד"ם הנ"ל, וז"ל השו"ע שם: אמר לה על מנת שלא תלכי לבית אביך עד זמן פלוני, אע"פ שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם להשתדל בגט שינתן בתנאי זה, כי אי אפשר לעמוד על נפשה מלכת לבית אביה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים, ואם המגרש הוא מאותם שכופין להוציא ולא רצה לגרש אלא בתנאי זה כופין אותו לגרש בלא תנאי זה עכ"ל. (ומקור דבריו מספר חזה התנופה הנ"ל שהוא קיצור פסקי הרא"ש, והו"ד בשו"ת חיים שאל סוף ח"ב). ומאחר שהשו"ע הביא את לשונו של ספר חזה התנופה, משמע שדוקא בתנאי זה המוזכר שם כופין אותו לגרש ללא תנאי זה, אך אם התנה תנאי אחר שנקל לקיימו, אין כופין אותו לגרש ללא התנאי וכדברי מהרשד"ם הנ"ל. כמו"כ חזינן מדבריו שלא הביא כל דעה החולקת על כך.

 

וכ"כ להדיא מהריק"ש בספרו ערך לחם אבהע"ז סי' קנ"ד סעי' כ"א על דברי השו"ע הנ"ל, וז"ל: משמע דהא אי רצה לגרש בתנאי כשר, אין כופין לגרש בלא תנאי.

 

מאידך גיסא, הוסיף שם מהריק"ש דהרשב"א חולק על דין זה ויש להכריע להלכה כדברי הרשב"א (ודלא כהכרעת השו"ע) וז"ל שם: ועיין לעיל דין י"ו, ונ"ל דלא שבקינן מאי דקאמר הרשב"א בהדיא משום דיוקא, דאפשר דלרווחא דמילתא קאמר, א"נ, כך היה המעשה שהשיב עליו ולא תידוק מיניה. עכ"ל.

 

וכוונת מהריק"ש למש"כ שם בסעיף י"ו, וז"ל: כל מי שכופין אותו מן הדין אינו רשאי להתנות על מנת שלא תנשאי לפלוני, מהרי"ק (מהר"י קארו) בשם הרשב"א ז"ל, ספר בדק הבית, ועיין סי' קנ"ד דין ב', עכ"ל.

 

ועי' בערך לחם סי' קנ"ד סעי' ב' שכתב שם וז"ל: להטיל תנאי בגט, אין שומעין לו כלל, ורשד"ם חילק בתנאים, סי' מ"א, ולראשונים ז"ל שומעין, עכ"ל.

 

וכוונת מהריק"ש לדברי הרשב"א שהו"ד בב"י סי' קמ"ג בהג' בדק הבית שם (עמ' ש"ג – הוצ' מכון ירושלים) וז"ל: כתב הרשב"א בתשובה, כל מי שכופין אותו לגרש מן הדין, אינו רשאי להתנות על מנת שלא תנשאי לפלוני, עכ"ל. ומאחר שהרשב"א סתם את דבריו דלעולם אינו יכול להתנות ע"מ שלא תנשאי לפלוני, א"כ דבריו אלו לכאורה סותרים לדברי מהרשד"ם הנ"ל שכתב שרשאי היבם לחלוץ על מנת שלא תנשא לאותו פלוני המוזכר שם, ואין לכופו לחלוץ ללא התנאי שהתנה, ומאחר שלכאורה הרשב"א חולק על מהרשד"ם, על כן כתב מהריק"ש דלראשונים שומעים, כלומר דלהלכה אם התנה כן, כופין אותו לגרש ללא התנאי.

 

אך עדיין צ"ע בדברי מהריק"ש, שהרי הב"י שם (בעמ' ש"ד – דפוס מכון ירושלים) הביא את ספר חזה תנופה הנ"ל וכן בשו"ע הנ"ל הביא את דבריו להלכה, וא"כ כשהביא הב"י בהג' בדק הבית את דברי הרשב"א היה צריך להעיר שדברי הרשב"א סותרים לתשובת הרא"ש שבספר חזה התנופה שמשמע להדיא שם שבכל תנאי אחר שאינו דומה לתנאי המוזכר שם, אין כופין לגרש ללא התנאי, ואף מהריק"ש הנ"ל דייק כן מלשון ספר חזה התנופה, ומאחר שהשו"ע לא העיר מאומה הן בהג' בדק הבית והן בשו"ע סי' קמ"ג סעי' כ"א הנ"ל, משמע מדבריו דס"ל דתשובת הרשב"א אינה חולקת על ספר חזה התנופה ומהרשד"ם.

 

וכן משמע מדברי המל"מ פ"ח מהל' גירושין הי"א דלא פליגי שתי התשובות הנ"ל, שהרי הביא שם בחדא מחתא הן את ספר חזה התנופה שהביאו הב"י והן את תשו' הרשב"א שהו"ד בהג' בדק הבית שם, ולא העיר כלל ששתי התשובות סותרות זא"ז, ומשמע דלא כמהריק"ש.

 

שו"ר בשו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ס' (דף ס"ו ע"ב ט"א) שכתב שם אף הוא כדברי מהריק"ש דלפי מש"כ בבדק הבית שם בשם הרשב"א דהיכא דכופין להוציא, אין לו להתנות שלא תנשא לפלוני, מוכח דבכל גווני אין בידו להתנות, עכ"ד. ואף דבריו צ"ע מדברי הב"י שלא העיר כלל דפליגי, וכמו"כ השו"ע הביא להלכה אך ורק את ספר חזה התנופה, משמע דס"ל לשו"ע דלא פליגי.

 

וחזינן דהכנה"ג והבאה"ט הביאו את דברי מהרשד"ם ללא חולק, ואף מדברי השו"ע משמע כן כמשנת"ל, מאידך מהריק"ש ומהרש"ם ס"ל דפליגי.

 

והמעיין בדברי מהריק"ש ומהרש"ם יראה ששניהם ציטטו את תשובת הרשב"א שהובאה בקיצור בהג' בדק הבית, ומשמע מדבריהם שלא ראו את תשובת הרשב"א המקורית בנידון, וכנראה הב"י וכן הכנה"ג והבאה"ט ראו את תשובת הרשב"א המקורית שממנה מוכח דהרשב"א לא פליג כלל על תשו' הרא"ש שבספר חזה התנופה וכפי שיבואר להלן בהמשך דברינו.

 

הביאור שכתבו דייני דורינו בדברי מהרשד"ם, ההשגות שלהם על דבריו והתמיהות בדבריהם

וראיתי לדייני דורנו שהאריכו בדברי מהרשד"ם הנ"ל (והו"ד בפסקי דין ובקבצים וספרים שונים), ויש שהבינו בדבריו שאכן רשאי הבעל להתנות אף תנאי מוגזם כשבידי האשה לקיימו, וק"ו תנאי שאינו מוגזם אף שהוא תנאי שהבעל אינו זכאי לו מן הדין, ובעקבות הבנתם זו נערמו קשיים בגירושי אשה אף שבעלה בר כפיה, ובעלים שניתן כנגדם פס"ד לכפיה מתנים תנאים שונים ומשונים ומעכבים בכך את הגט.

 

ויש שהוסיפו בדבריהם לחדש שמאחר שמהרשד"ם כתב בסו"ד שאף את ההרחקות אין לעשות כנגדו, משמע מדבריו דאין מוטל על הבעל אף חיוב לגרש את אשתו כשרוצה לגרש בתנאי, שהרי כל אדם החייב לגרש עושין כנגדו את ההרחקות דר"ת כמש"כ הרמ"א בסי' קנ"ד סעי' כ"א, ומאחר שכתב מהרשד"ם שאין עושין כנגדו אף את ההרחקות, מוכח שאף אינו חייב לגרש בכה"ג, ולדבריהם כל אדם החייב לגרש או שכופין אותו לגרש, יוכל להתנות תנאי שביד האשה לקיימו ויפטר בזה הן מהכפיה והן מהחיוב. ויש לתמוה בדבריהם, דא"כ, מה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו דין חיוב או דין כפיה לגט כשאינו בר ביצוע.

 

ויש שתמהו על מהרשד"ם, היתכן שאדם שנחרץ דינו לכפיה יוכל להרים ראש ולהתנות תנאים שאינו זכאי להם, הרי מאחר שנחרץ דינו, יקוב הדין את ההר ויגרש באופן מיידי ללא כל תנאי.

 

עוד תמהו על מהרשד"ם, דלדבריו כל הדין המופיע בכמה דוכתי במס' כתובות דיוציא ויתן כתובה, אינו בר ביצוע, דלעולם כל בעל החייב לתת גט, יתנה עם אשתו שתמחל לו על הכתובה ואם לא תסכים, לא יגרשה, שהרי לדבריהם הנ"ל, פקע חיובו מלגרש כשרוצה לגרש בתנאי.

 

ויש שכתבו שכל רבותינו הראשונים חולקים על מהרשד"ם והם הרשב"א הנ"ל, הרשב"ש וחוט המשולש שבתשב"ץ (ולהלן נצטט את דבריהם).

 

ויש כתבו להביא ראיה מהתוס' בכתובות ע"ז ע"א דלא כמהרשד"ם, דאיתא שם בגמ' ועל כולן אמר ר' מאיר אע"פ שהתנה עמה, יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. ובתוס' שם ד"ה "סבורה" כתב וז"ל: קצת תימה, דא"כ כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה, שתאמר איני יכולה לקבל ויגרשנה, ושמא במקום שיש חשש ערמה, אין לה כתובה. עכ"ד. ולכאורה לדברי מהרשד"ם ליכא כאן כלל חשש ערמה, שהרי הבעל יגרש על מנת שתמחול לו כתובתה, ומוכח מהתוס' שאינו רשאי להתנות כן ודלא כמהרשד"ם.

 

ויש שכתבו עוד בהבנת המהרשד"ם שאף לדבריו, מדינא אין הבעל יכול להתנות שרוצה סכום כסף עבור הגט, אלא משום חומר דין כפיה אמרינן שאין ביה"ד כופין אותו אם באפשרותה של האשה לקיים את התנאי.

 

אך מדברי מהרשד"ם לא משמע כן, שהרי המהרשד"ם כתב "שהכופה לגרש ללא תנאי, " מרבה ממזרים ", וברור הדבר שאם דברי המהרשד"ם נאמרו לחומרא בלבד משום חומר דין כפיה, לא היה המהרשד"ם מתבטא כך.

 

וכל המתבונן בהבנתם בדברי מהרשד"ם והשגותיהם עליו, עומד ומשתומם על שעשו את דברי מהרשד"ם כסותרים את משמעות סוגיות הש"ס ודברי רבותינו הראשונים, ותלו בו דברים שלא ניתנים לאומרם, והרי רבינו המהרשד"ם היה רב רבנן בתקופת דור דעה של מרן הב"י, וישב בדין עם מהריב"ל (עי' רשד"ם יור"ד סי' ק'"כ), והיה רבם של הלח"מ ומהרש"ח, ופוק חזי בתשובת אבקת רוכל למרן הב"י סי' קמ"ז ששלחו לו לחוות דעתו על תשובת מהרשד"ם בנושא מסויים שהמבי"ט חלק עליו, וכתב ע"ז מרן הב"י "וכשעיינתי בפס' הנז', אמרתי יוד קרת קא חזינא וכו' ובהיותי נפלא ותמה איך אפשר שימצא מי שיחלוק עליו וכו' וגם אחרי ראותי דבריו (דברי המבי"ט), במקומי אני עומד לאשר ולקיים פסק הח"ר שמואל וכו' עכ"ל, עיי"ש, ובפרט שמהרשד"ם בעצמו העיד על דבריו שדברים אלו אצלו כנתינתן מסיני אין בהם נפתל ועקש, וא"כ איך תלו בו נפתולים ומעקשים רבים, וברור הדבר שהמהרשד"ם לא התכוון מעולם לדברים שתלו בו.

 

שלשה יסודות בדין כפיה לגט – הבסיס להבנת דברי מהרשד"ם

בטרם נבאר את דברי רבינו המהרשד"ם, יש להקדים בתחילה שלשה יסודות הלכתיים בדין כפיה לגט המהווים בסיס להבנת דברי מהרשד"ם.

 

היסוד הראשון הוא שדין כפיה לגט הבא מחמת טענות האשה (ולא מחמת איסורי נישואין וכדו'), תקנו חז"ל כדי להציל את האשה מעגינותה, וכ"כ להדיא בשו"ת רדב"ז ח"ד אלף רכ"ח (קנ"ז) "דבשלמא בעל פוליפוס וחבריו, ירדו חכמים לסוף דעת כל הנשים ואינן יכולות לסבול וכו'", וכ"כ בשו"ת חכם צבי סי' א' (דף ב' ע"ב ד"ה חבל) דהכפיה בגט ובחליצה הוא משום עיגון דידה וזה מוכח מדברי התוס' ריש פ' המדיר ופ' הבע"י וכ"ד הנמו"י, עיי"ש.

 

היסוד השני הוא, דהגדרת "מקום עיגון" הוא לאו דוקא במקרה שיש חשש שהאשה תשאר עגונה כל ימיה, אלא אף עיגון לזמן נחשב לעיגון, וכ"כ להדיא בשו"ת שם אריה אבהע"ז סי' ח', וז"ל שם: ועוד נ"ל דאין סברא לומר דלא הוי עיגון רק כל ימיה דוקא מיקרי עיגון, אבל עיגון איזה זמן לא שמיה עיגון כלל להקל עי"ז, דאיזה גבול וזמן נוכל לגבול ע"ז וכו', ושורש מלת עגונה הוא ממה דכתיב גבי נעמי וכו' הלהן תעגנה, הרי דעיגון לזמן עד שיגדל מיקרי עיגון, ולאו דוקא עיגון עולמית מיקרי עיגון וכו', ובודאי אין סברא לחלק בין שנה אחת לכמה שנים, וא"כ נתת דבריך לשיעורין", ועיי"ש עוד בד"ה "והנה" שדייק מדברי הרד"ך (בבית ג' ד"ה "ולרווחא") שכתב ד-ג' או ד' חדשים לא מיקרי שעהד"ח, ומשמע דדוקא ג' או ד' חדשים לא הוי עיגון אבל כשממתינה שנה ויותר. י"ל דהוי מקום עיגון. ועי' עוד בשו"ת שמחת יו"ט (למהרי"ט אלגאזי) סי' י"ב בשם חכמי טבריא בשאלתם שם שכתבו דאף עיגון זמני, מיקרי עיגון, ועי' עוד בשו"ת פ"י אבהע"ז סי' פ' ד"ה "נראה" שדן שם לגבי גט שנמצאו בו בעיות הלכתיות והבעל דורש כסף רב עבור גט נוסף, וכתב שם הפ"י וז"ל: "כיון דאיכא חשש עיגון שתתעגן לימים רבים טרם שתשיג הגט, מיקרי עיגון", כלומר, אף שבסוף תתגרש בגט הנוסף, בכ"ז מאחר שצריכה להמתין, חשיב עיגון, (והו"ד בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רנ"א סוסק"א).

 

היסוד השלישי הוא, שכל תקנת חז"ל בדין כפיה בגט נתקנה אך ורק כשהבעל אינו רוצה לגרש, אך אם מצהיר שרוצה לגרש אלא שמתנה תנאי שנקל לקיימו, לא תקנו חז"ל דין כפיה לדברי מהרשד"ם.

 

שלשת היסודות הנ"ל הם הבסיס להבנת דברי מהרשד"ם הנ"ל, ובתחילה ברצוננו להתייחס ליסוד השלישי הנ"ל המופיע בתחילת דבריו של המהרשד"ם "שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם אינו רוצה לגרש כלל", כלומר, שחז"ל לא תקנו דין כפיה אלא כשמסרב לגרש, ודין זה אינו צריך כל ראיה, משום שכך היא משמעות התקנה, אלא שמהרשד"ם הוסיף בזה דבר חידוש והוא, שאם רוצה לגרש אלא שרוצה להטיל איזה תנאי בגט, בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי, וכוונת מהרשד"ם בזה שאף כשמטיל תנאי בגט שנקל לקיימו (כפי שמבואר בהמשך דברי המהרשד"ם), עדיין נחשב הבעל בגדר של "רוצה לגרש" וכשהבעל רוצה לגרש, לא תקנו בזה דין כפיה, ואם בכ"ז כפוהו, לא נחשב כמגרש לרצונו כמשנת"ל, ומשו"ה כתב מהרשד"ם "מי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה."

 

ועל חידוש זה, שאף כשמטיל תנאי קל, נחשב עדיין כמגרש מרצונו, כתב המהרשד"ם שלא מצא ראיה לזה, אך בהמשך דבריו הביא ראיה לכך מספר חזה התנופה.

 

ועתה עלינו לברר מהו גדר התנאי "שנקל לקיים" שלדברי מהרשד"ם נחשב בכה"ג כמגרש לרצונו ואסור לכופו לגרש ללא תנאי זה, ואם כפוהו הגט בטל "ומרבה ממזרים" כלשון מהרשד"ם, וכמו"כ עלינו לברר מהו הגדר של תנאי שקשה לקיימו שאף לדברי מהרשד"ם כופין בכה"ג שיגרש ללא תנאי, ובתחילה נבאר את הגדר של תנאי שקשה לקיימו.

 

הגדרת תנאי שקשה לקיימו לשיטת מהרשד"ם

המעיין בדברי מהרשד"ם יראה שראה בדברי ספר חזה התנופה את הבסיס והראיה לדבריו הנ"ל, ועל כן יש להקדים בתחילה את דברי ספר חזה התנופה המובאים בב"י אבהע"ז סי' קמ"ג ומתוכם נלמד את הגדר האמיתי בנידון. וז"ל הב"י שם: (טור אבהע"ז סי' קמ"ג עמ' ד"ש-הוצ' מכון ירושלים – תשנ"ט).

 

מצאתי בס"ה דינים שכתבם בסוף ספר חזה התנופה, אע"פ שנותן גט לאשתו על מנת שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם להשתדל בגט שינתן בתנאי כזה כי אין ספק שלא יתקיים התנאי הזה שאי אפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים למפרע, ואם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה, אין שומעין לו וכופין לגרש בלא תנאי זה.

 

ויש להעיר בזה כי ספר חזה התנופה הוא קיצור תשובות הרא"ש שקיצר הרב ר' משה בן הקדוש הר' משה די ברושליש, והוא קיצור כללי הרא"ש הנדפסים (בשו"ת הרא"ש), ועי' בספר שם הגדולים לחיד"א מע' ספרים ערך חזה התנופה שכתב בסו"ד שהדפיסם בספרו חיים שאל ח"ב.

 

תשובה זו שבספר חזה התנופה מופיעה בשו"ת הרא"ש כלל מ"ג סי' י"ב, וז"ל שם:

מה שכתבתי לך בתנאי שלא תלכי לבית אביך וכו' פשיטא שהגט כשר והתנאי קיים, אך כתבתי שאין שום אדם רשאי להשתדל בגט שיותן בתנאי זה, כי ודאי יבוא לבטל תנאי זה, ונמצא גט בטל ובניה למפרע ממזרים, אבל אם נעשה בדיעבד, הגט כשר והתנאי קיים, אבל לכתחילה, אם הוא מאותם שכופין אותו להוציא, כופין אותו שיגרש ולא יטיל תנאי זה בגט.

והנה, לכאורה יש לתמוה מאד בתשובת הרא"ש הנ"ל, מדוע בתנאי המוזכר שם כופין את הבעל לגרש ללא התנאי ההוא, הרי כל דין כפיה נאמר במקום שהבעל מעגן את אשתו, ולכאורה בתנאי שלא תלכי לבית אביך, אין כל קושי לקיים באופן פיזי תנאי זה שהוא תנאי בשב ואל תעשה ואין דורשים מהאשה שתעשה כל פעולה, אלא שלא תלך לבית אביה, וא"כ מדוע לא נחשבת האשה כמעגנת את עצמה ומדוע לא יאמרו לאשה שתואיל בטובה להשאר בביתה ולא תעגן את עצמה, ולכאורה בכה"ג אין הבעל נחשב כמעגן את אשתו ומדוע כופין אותו לגרש ללא תנאי זה.

 

אך הביאור בתשובת הרא"ש הוא, שהכירו חז"ל את כוחות הנפש וטבען של הנשים שהן אנוסות ורדופות ללכת לבית אביהן ואין בכוחם הנפשי להתנגד לטבען, ובע"כ ילכו ביום מן הימים לבית אביהן והגט יתבטל ותשארנה עגונות, ומאחר שהן אנוסות לכך ואין הדבר תלוי בידיהן, על כן נחשב הבעל בכה"ג כמעגן את האשה, ואין האשה נחשבת כמעגנת את עצמה.

 

מקרה זה המובא בתשובת הרא"ש, הוא בנין אב למקרים שבהם נחשב הבעל למעגן את האשה, כלומר, שמתוך דברי תשובת הרא"ש משמע להדיא שהגדרת המושג של "קשה לקיימו" אינו קשור ליכולת הפיזית בלבד לקיימו, שהרי ברור שבאופן פיזי יכולה האשה להשאר בבית ולא ללכת לבית אביה, אלא הגדרת המושג הנ"ל תלויה אף ביכולת הנפשית לעמוד בתנאי זה, ואם אין אפשרות נפשית לעמוד בכך, נחשב הדבר כתנאי שאין אפשרות לקיימו.

 

דוגמאות מובהקות לנידון הרא"ש הנ"ל ניתן להביא מהמקרים השכיחים והנידונים בבתי הדין, וכגון במקרה שלאשה יש בכספת הפרטית שלה סכום גדול של ירושה מהוריה וכדו', והבעל הצהיר שמוכן לגרשה בתנאי שהאשה תתן לו במתנה את כל תכולת הכספת, ובמקרים מעין אלו, כל הנשים שהבעל מציב להן תנאי שכזה, מתקוממות כנגדו ואינן מוכנות בשום אופן לסחטנות הבעל ובפרט שסבלו ממנו לעין ערוך, (שהרי חייבוהו בגט ואף הוציאו פס"ד של כפיה כנגדו), ואף שלכאורה, באופן פיזי, קל מאד לקיים תנאי זה שהרי בידי האשה האפשרות לקחת את תכולת הכספת ולתת לבעלה ולהתגרש באופן מיידי, אך אעפ"כ אין האשה נחשבת במקרה מעין זה כמעגנת את עצמה, וזאת משום שכל הנשים במצב זה, טבען אינו מאפשר להם סחיטה שכזו, ובאופן טבעי כולן מסרבות לכך ונשארות עגונות תקופה ארוכה, ובכה"ג נחשב הבעל כמעגן את אשתו וכופין אותו לגרשה ללא תנאי זה וכדברי תשובת הרא"ש הנ"ל.

 

יש להעיר עוד, כי אף במקרים מסויימים שלאחר תקופה ארוכה, האשה נכנעת לגחמות בעלה ובלית ברירה נותנת לו את מבוקשו, בכ"ז, מאחר ועד לכניעתה היתה עגונה תקופה ארוכה, אף עיגון לזמן, נחשב לעיגון כמשנת"ל בשם הפוסקים, והבעל אינו רשאי לעגנה אף לתקופה מוגבלת וכופין אותו באופן מיידי לגרשה ללא תנאי זה.

 

דוגמא מובהקת נוספת השכיחה בבית הדין והדומה לנידון הרא"ש הנ"ל, היא תנאי שמתנה הבעל שהאשה תעביר למשמורתו את הילדים המשותפים, ולכאורה אף כאן האשה יכולה באופן פיזי ברגע קט לחתום על סעיף בהסכם הגירושין שמעבירה את משמורת הילדים לאב, אך בכ"ז אם היא מסרבת לכך אינה נחשב כמעגנת את עצמה, וזאת משום שכל הנשים, טבען אינו מאפשר להן להפרד מילדיהן וכולן זועקות כנגד תנאי זה ומסרבות באופן מוחלט לכך ומוכנות אף להשאר עגונות ובלבד שלא יפרדו מילדיהן, וטבען הוא שאונס אותן לסרב לתנאי זה, ועל כן, הבעל הוא שנחשב למעגן את אשתו בתנאי מעין זה וכופין אותו לגרש באופן מיידי ללא תנאי זה.

 

העולה מכל הנ"ל הוא, שכל תנאי שהבעל מתנה למתן הגט וכל הנשים מסרבות לו משום שטבען אינו מאפשר להן להסכים לכך, נחשב הבעל שמעגן את אשתו בתנאי זה, וכופין אותו לגרש ללא תנאי זה, והמקור לכך הוא תשו' חזה התנופה ותשו' הרא"ש הנ"ל שכל היכא שהאשה אנוסה נפשית שלא לקיים את התנאי, אינה נחשבת למעגנת את עצמה אלא הבעל הוא שמעגן אותה.

 

הגדרת תנאי "שנקל לקיים" לשיטת מהרשד"ם

והנה, כשם שתשובת חזה התנופה ותשו' הרא"ש הנ"ל הן בנין אב לגדר של תנאי שקשה לקיימו דבכה"ג כופין לגרש ללא תנאי, כך נידון המהרשד"ם בתשובתו הנ"ל, מהווה בנין אב להגדרת תנאי "שנקל לקיים" המופיע במהרשד"ם שם שבכה"ג אסור לכופו לגרש ללא תנאי זה, ואם כפוהו לכך הגט בטל ובניה ממזרים.

 

ויש להקדים בזה, שהבעיה שניצבה בפני מהרשד"ם היא אחת הבעיות השכיחות בבתי הדין, כי הנה במקרים שבהם כופין את הבעל, ישנם מקרים שבהם הבעל מתנה תנאי שקשה לקיימו כמפורט לעיל, מאידך ישנם מקרים שהבעל מתנה תנאי שנקל לקיימו, וכגון שמתנה שהאשה תתן לו טרם מתן הגט סך של סכום כספי קטן שכל אשה יכולה בקלות לשלם סכום זה, אך במקרה שהאשה מתעקשת שלא לשלם לבעל כל סכום שהוא וטוענת בביה"ד שמאחר שהבעל הוא בר כפיה, על כן מבקשת לכופו לגרשה ללא כל תנאי, והבעיה הניצבת בפני ביה"ד, האם בכה"ג כופין לגרשה ללא תנאי זה, או שמא מאחר שמסכים לגרשה אלא שמתנה תנאי שנקל לקיימו ויש באפשרותה להתגרש בקלות באופן מיידי, אינה נחשבת בכה"ג לעגונה, על כן אין כופין אותו בכה"ג לגרשה.

 

בעיה מעין זו עמדה בפני מהרשד"ם בשאלה הנ"ל, עיי"ש שנשאל במקרה שהיבמה צעירה ואף מאורסת לבן גילה, ואף הצהירה שאינה רוצה ביבם זקן אלא בבן גילה הדומה לה, וכמו"כ סביר להניח שתנשא לבן גילה, אך בכ"ז היבמה התעקשה ובקשה מביה"ד לכופו לחלוץ ללא כל תנאי שמגביל אותה, ועל שאלה זו השיב המהרשד"ם את תשובתו הנ"ל.

 

ובתחילה ברצוננו לצטט מספר משפטים מהשאלה שנשאל המהרשד"ם הנ"ל שיש בהם כדי להבהיר את הגדרת המהרשד"ם בענין תנאי "שנקל לקיים."

 

ובכן, המהרשד"ם נשאל שם לגבי רחל שנפלה לפני ראובן היבם והוא גדול בשנים ויש לו אשה ובנים, והיבמה היא נערה יתומה ואירסוה לבן גילה, והיבמה הנערה הנ"ל טוענת שאינה רוצה להתייבם לראובן יען כי היא ילדה ורוצה להנשא לבחור הדומה לה, והיבם הנזכר הוא גדול בשנים והוא מטופל באשה ובבנים, אך היבם מסרב לחלוץ לה משום שחושש שלאחר החליצה, דודה הזקן של היבמה ילחץ עליה ויפתה אותה שתנשא לו "שהוא איש כבר בא בימים" (עיי"ש סוד"ה "ואחר"), כלומר שהיבם היה מוכן לחלוץ לה בתנאי שלא תנשא לדודה הזקן אך היבמה סירבה שהיבם יגביל אותה בתנאי הנ"ל וביקשה מביה"ד שיכופו אותו לחלוץ ללא תנאי, ונשאל מהרשד"ם האם ניתן לכופו לחלוץ ללא תנאי זה, וע"ז השיב מהרשד"ם שם את תשובתו שמאחר שרוצה לחלוץ אלא שמתנה תנאי שנקל לקיימו, על כן אסור לכופו לחלוץ ללא תנאי זה.

 

ועתה, הבה ונבדוק את מהותו של תנאי זה.

 

הנה, בראשית דבריו כותב המהרשד"ם שהיבמה היא נערה צעירה שהצהירה שאינה מוכנה בשום אופן להתייבם ליבם זה משום שהוא גדול בשנים והיא רוצה להנשא לבחור הדומה לה, כלומר, לאור הצהרתה זו, סביר להניח שאף לא תנשא לדודה "שהוא איש בא בימים", אך היבם חשש שמא דודה הזקן ילחץ עליה שתנשא לו, (עיי"ש בלשונו של מהרשד"ם "וירא ראובן היבם הנז' שאם יחלוץ לרחל הנזכרת, שמא ישאנה לוי הנזכר"), ולכן התנה את התנאי הנ"ל.

 

ועל כן כתב מהרשד"ם דבתנאי כזה שנקל לקיימו, כלומר, מאחר שליבמה יש אפשרות להנשא לאחר החליצה לכל בני גילה, אינה נחשבת לעגונה ע"י תנאי זה שהתנה היבם וכמו"כ נחשב היבם כרוצה לייבם, וכשהיבם רוצה לייבם, לא תקנו חז"ל לכופו, ובכה"ג בבעל שהוא בר כפיה לגירושין, אם בכ"ז כפוהו לגרש ללא תנאי זה שנקל לקיימו, כתב מהרשד"ם שהגט בטל ובניה ממזרים.

 

תשובת המהרשד"ם הנ"ל, היא בנין אב להגדרת תנאי "שנקל לקיים", כלומר שכל תנאי שהבעל מתנה לחליצה או למתן גט באופן שאין כל סיכוי שהאשה תתעגן אפי' לזמן מוגבל, רשאי הבעל להתנות תנאי זה, ואסור לכופו לגרש ללא תנאי זה, ואם כפוהו, הגט בטל.

 

כמו"כ תשובת המהרשד"ם הנ"ל דומה למקרה השני הנ"ל השכיח בביה"ד כשהבעל מתנה תנאי שנקל לקיימו אך האשה מתעקשת לכופו ללא תנאי זה, שהרי אף בנידון מהרשד"ם היבמה הצהירה במפורש שרוצה להנשא לבחור הדומה לה ואינה רוצה להתייבם ליבם שהוא גדול בשנים ובכ"ז מתעקשת לכופו שיחלוץ לה ללא תנאי, ועל זה כתב מהרשד"ם את חידושו שמאחר שעל אף התנאי שהתנה היבם, בכ"ז יש באפשרותה להנשא בקלות לכל בני גילה, על כן אינה נחשבת לעגונה ואין אפשרות לכופו לחלוץ ללא תנאי, ומעתה לפי"ז, אף באופן הנ"ל השכיח בביה"ד כשהבעל מתנה את מתן הגט בתשלום של סכום קטן, מאחר שנקל לקיימו, אין האשה נחשבת לעגונה, ובכה"ג לא תקנו חז"ל לכופו כשמסכים לגרשה בתנאי זה, ועל כן אסור לכופו לגרש ללא תנאי זה, ואם כפוהו, הגט בטל לדברי מהרשד"ם.

 

שיטת רבותינו הראשונים בנידון כדברי מהרשד"ם

ועתה עלינו לברר האם דינו הנ"ל של מהרשד"ם מוסכם על רבותינו הראשונים או שמא יש מי שחולק עליו.

 

הבאנו לעיל את דברי מהריק"ש בספרו ערך לחם אבהע"ז סי' קמ"ג שכתב דהרשב"א חולק על מהרשד"ם וכמו"כ הוסיף שם: "ולראשונים שומעים", כלומר שמהריק"ש הכריע כרשב"א. ולעיל הערנו שמהריק"ש הסתמך על דברי הרשב"א המובאים בקיצור בהג' בדק הבית שבב"י סי' קמ"ג, וכן המהרש"ם בח"ה סי' ס' ציטט את דברי הרשב"א המובאים בקיצור בהג' בדק הבית, ועל כן אף הוא כתב דהרשב"א חולק על מהרשד"ם.

 

ומאחר שמשמע להדיא מדבריהם שלא ראו את תשובת הרשב"א המקורית בנידון, על כן יש להניח שהסיקו מתוך תשובת הרשב"א הקצרה שהו"ד בהג' בדק הבית שהרשב"א חולק על מהרשד"ם, אך כל המעיין בתשובת הרשב"א המקורית יראה שאינו חולק כלל.

 

ובתחילה נצטט בשנית את דברי הג' בדק בבית בשם הרשב"א המובאים בב"י סי' קמ"ג (בטור שם עמ' ש"ג-דפוס מכון ירושלים), וז"ל הב"י שם:

כתב הרשב"א בתשובה, כל מי שכופין אותו לגרש מן הדין, אינו רשאי להתנות על מנת שלא תנשאי לפלוני.

ומאחר שדברי הרשב"א כאן הובאו בקצרה ללא כל נימוק, על כן למדו מכאן המהריק"ש ומהרש"ם דהוא דין נוסף בהלכות כפיה בגט, שכל אדם שהוא בר כפיה, אין באפשרותו להתנות כל תנאי שהוא, ויקוב הדין את ההר, כלומר מאחר שכבר נגזר דינו לכפיה, אין לו כל זכות להטיל הגבלות ע"י תנאי כל שהוא או לבקש כל בקשה המגבילה את הכפיה, ואם התנה כל תנאי שהוא, כופין אותו לגרש ללא כל תנאי. ועפי"ז כתבו, שהרשב"א חולק על מהרשד"ם, שהרי המהרשד"ם כתב דאם הבעל התנה שחולץ להתירה חוץ מאותו פ', שאסור לכופו לגרש ללא התנאי שנקל לקיימו.

 

אך כל המעיין בתשובת הרשב"א המקורית המובאת בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רנ"ו יראה שאין כוונתו לאמור לעיל בכוונת דבריו וכפי שיבואר להלן.

 

ויש להקדים בתחילה שהרשב"א נשאל שם האם הבעל רשאי להתנות שנותן את הגט על מנת שלא תנשא לכל טובי העיר, והאשה היא בת טובים, וע"ז השיב שם הרשב"א וז"ל:

תשובה, כל מי שכופין לגרש את אשתו, מן הדין אינו רשאי לאסור את אשתו שלא תנשא לכל מי שתרצה, לא בשיור ולא בתנאי, רצוני לומר, בין ששייר בגט ואומר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני ובין שאמר לה ה"ז גיטיך על מנת שלא תנשאי לפלוני, וכ"ש כשמתנה שלא תנשא לכל מי שראוי לה, שהרי הוא מעגנה. שהיא לא תנשא לשאינו עגון ונמצאת עגונה כל ימיה וכו', תדע וכו' במי שאומרת השמים ביני לבינך, כלומר שאינו יכול, א"נ שאינו יורה כחץ, ורוצה להתגרש כדי שתנשא לאחר ולעיתים שהיא באה מחמת טענה וכו', מה תועלת יש לה אם יאסור אותה בתנאי שלא תנשא לכל מי שהגון לה, אלא לעולם כל שהוא חייב להוציאה, אינו רשאי להתנות עליה שלא תנשא לכל מי שתרצה, וכל מי שגרש כן, כופין אותו שיחזור ויגרש בגט גמור בלא תנאי, ואפי' במי שגרש מדעתו בתנאי כן, כופין אותו לגרש בגט גמור וכו', וכל שאמר לה הכי בתנאי, בין שאמר לה על מנת שלא תנשאי לפלוני ובין שאמר לה על מנת שלא תנשאי אלא לפלוני, ה"ז גט, אלא שאינו משורת הדין כמו שאמרנו.

(ויש להעיר בזה דהרשב"א בתשובה זו אזיל לשיטתו בח"א סי' אלף קס"ח דס"ל כשי' הר"ח והרי"ף דבתנאי דעל מנת שלא תנשאי לפלוני חשיב כריתות והתנאי קיים ודלא כשי' הרמב"ם בפ"ח מהל' גירושין הי"ב שכתב דבכה"ג אינו גט. ועי' בכסף משנה שם שהביא את דברי הרשב"א שחולק על הרמב"ם. ועי' בטור אבהע"ז סי' קמ"ג שתמה על הרמב"ם, ועי' בב"י שם שהביא את הרשב"א והאריך בזה. ועי' בשו"ע סי' קמ"ג סעי' כ"ב שהביא את שתי השיטות וכתב דנקטינן כדברי שניהם להחמיר, אך לכו"ע אם קצב זמן לתנאי כגון שהתנה על מנת שלא תנשאי לפ' חמישים שנה, התנאי קיים וכמ"ש הרמב"ם והשו"ע שם).

 

וכל המעיין בדברי הרשב"א הנ"ל יראה שלא כתב שם הלכה סתומה מעין גזה"כ בהלכות כפיה בגט שאין לבעל זכות להתנות כל תנאי שהוא, אלא כתב שם את הנימוק לדבריו דהא דאינו יכול להתנות על מנת שלא תנשאי לפלוני או לכל מי שראוי לה הוא משום "שהרי הוא מעגנה שהיא לא תנשא לשאינו הגון ונמצאת עגונה כל ימיה", כלומר אי יכולתו של הבעל להתנות כן, נובעת מהעובדה שע"י תנאי זה האשה נשארת עגונה, והרי כל דין כפיה נאמר כדי למנוע את עיגונה של האשה, ומשו"ה כופין לגרשה ללא תנאי זה.

 

והנה הרשב"א כתב זאת על שני מקרים, האחד והוא הנידון שם שהוא המקרה המובהק של עיגון וזאת כשמתנה שלא תנשא להגון לה, שמאחר שהאשה היא בת טובים ובודאי לא תנשא אלא להגון לה, על כן כשמתנה תנאי מעין זה, היא נשארת עגונה.

 

הדוגמא השניה של עיגון שהביא שם הרשב"א והשווה זאת לדוגמא הראשונה, היא במקרה שמתנה על מנת שלא תנשאי לפלוני, דאף בכה"ג היא נחשבת לעגונה.

 

ולכאורה לא דמי לנידון הקודם, שהרי בתנאי זה יכולה להנשא לכל העולם חוץ מאדם אחד, ומדוע נחשבת לעגונה, אלא פשיטא דהרשב"א אף כאן עוסק במקרים שהאשה מתעגנת וכגון במקרים השכיחים מידי יום שאדם חושד באשתו או שידוע לו שאשתו נתנה את עיניה בפלוני ונפשה נקשרה בנפשו ואינו יכול לסבול שתנשא לאותו פלוני לאחר הגירושין, ועל כן כשנותן את הגט, מתנה שלא תנשא לאותו פלוני. אך מאחר שנפשה של האשה קשורה בנפשו של אותו פלוני, ובודאי לאחר הגט תרצה להנשא לו, וע"י תנאי זה תמנע מלהנשא ותשאר עגונה, ואף אם לאחר תקופה ארוכה תכנע לתנאי זה ותנשא לאחר, בכ"ז אף עיגון לזמן נחשב לעיגון, ואין לבעלה זכות לעגנה אף עיגון לזמן כמשנת"ל, ואתי שפיר לפי"ז דברי הרשב"א שאף בכה"ג נחשב שהוא מעגנה.

 

ומעתה לפי"ז, הרשב"א מעולם לא דן בבעל המתנה שאשתו לא תנשא לאדם הנמצא בסוף העולם שאשתו כלל לא מכירה אותו ואין סבירות שתנשא לו, דבכה"ג בודאי לא תשאר עגונה, ורשאי להתנות כן, ובתנאים מעין אלו, רשאי להתנות כן ואסור לנו לכופו לגרש ללא תנאי זה.

 

ודאתינא להכי, פשיטא דהרשב"א לא פליג כלל על מהרשד"ם ושניהם אמרו דבר אחד, שהרי המהרשד"ם דן שם במקרה שהיבם חולץ בתנאי שלא תנשא לאותו פלוני הזקן – בא בימים שהסבירות נמוכה מאד שתנשא לו ואף הצהירה שם שרוצה להנשא לבחור הדומה לה, וכל תנאי זה התנה היבם אך ורק משום החשש שמא הדוד הזקן הזה יפתנה וילחץ עליה להנשא לו, ובכה"ג, ודאי דרשאי להתנות כן ואסור לנו לכופו לגרש ללא תנאי זה, ובכה"ג פשיטא דאף הרשב"א מודה דאסור לנו לכופו לגרש ללא תנאי זה, שהרי כל מה שהרשב"א כתב דאסור להתנות כן, הוא אך ורק כשהאשה נשארת עגונה, אך כשברור לנו שהאשה לא תשאר עגונה, אף הרשב"א מודה דרשאי להתנות כן, ואסור לכופו לגרש ללא תנאי זה.

 

ומעתה אף אתי שפיר דברי רבינו הב"י בהג' בדק הבית שהביא את תשובת הרשב"א ולא העיר כלל שלכאורה דברים אלו סותרים לתשובת הרא"ש שבספר חזה התנופה שהביאה הב"י סמוך ונראה שם (ותשובה זו היא המקור לדברי מהרשד"ם הנ"ל), וזאת משום שהב"י ראה את תשובת הרשב"א במלואה ועל כן לא העיר מאומה בנידון וס"ל שתשובת הרשב"א ותשובת מהרשד"ם לא פליגי אלא דהרשב"א עוסק בתנאי שגורם לאשה להתעגן משא"כ מהרשד"ם עוסק בתנאי שאינו גורם כל עיגון לאשה כמשנ"ת.

 

ובהכי אתי שפיר דברי השו"ע באבהע"ז סי' קמ"ג סעי' כ"א שהביא להלכה את תשו' הרא"ש שבספר חזה התנופה שהם מקור דברי מהרשד"ם, וברור הדבר דאי הוה ס"ל דהרשב"א פליג, היה מביא אף את שי' הרשב"א החולקת, אלא פשיטא דס"ל דלא פליגי כמשנת"ל, ובזה נדחתה השגת המהריק"ש הנ"ל על השו"ע.

 

וראיתי עוד לרבנים המשיגים על המהרשד"ם שכתבו דאף בשו"ת רשב"ש סי' ר"ח משמע דפליג על מהרשד"ם, וז"ל הרשב"ש שם בד"ה "כל זה" (עמ' קנ"ג ט"ב, דפוס מכון ירושלים – תשנ"ח):

אין לו להתנות עליה, לפי שהוא בעצמו שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא שהוא אומר שקנא לה ונסתרה, א"כ אסורה היא עליו וחייב לגרשה, וכל שחייב לגרשה, אינו יכול להתנות עליה אפילו ברצונה. שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, לא יתקיים התנאי ויתבטלו הגירושין.

וכתבו הרבנים המשיגים, דחזינן להדיא לרשב"ש שכתב דכל היכא שחייב לגרשה אינו יכול להתנות עליה אפי' ברצונה.

 

אך לא ירדו לסוף דעתו של הרשב"ש, שהרי הרשב"ש בתשובה אחרת בסי' שפ"ג (א) (עמ' ש"י ט"ב ועמ' שי"א ט"א – דפוס מכון ירושלים – תשנ"ח) האריך לבאר שם את הנימוק לכך שאין מניחין אותו להתנות " לפי שאחר שיגרש לא משלים התנאי ויתבטלו הגירושין ואטרוחי בי דינא תרי זימני לחזור ולכפות לא מטרחינן". וחזינן מנימוקו זה, שהעילה היחידה שאין רשאי להתנות הוא בתנאי כזה שצריך לקיימו לאחר הגירושין וחיישינן שמא לא יתקיים התנאי ויתבטלו הגירושין " ואטרוחי בי דינא תרי זימני לחזור ולכפות, לא מטרחינן ", ומשמע להדיא שבתנאי שהבעל מתנה שהאשה תקיימו טרם הגירושין וכמו"כ נקל לקיימו, ובכה"ג אין כל חשש שהגט יתבטל ואין חשש שביה"ד יטרחו בשנית לכופו לגט, דרשאי הבעל להתנות כן, ואין כל סתירה בין דברי הרשב"ש לדברי מהרשד"ם.

 

(ועיי"ש בדברי הרשב"ש שנימוקו הנ"ל נאמר לגבי נישואי איסור או היכא דאיכא סכנה דומיא דמוכה שחין דממקתו דבכה"ג כופין מדינא, וא"כ פשיטא דאף כשכופין מחמת התקנה, הנימוק שם שאינו רשאי להתנות אף הוא משום אטרוחי בי דינא תרי זימני, וכשאין חשש כזה, רשאי להתנות.)

 

עוד כתבו הרבנים המשיגים דבשו"ת חוט המשולש שבתשב"ץ טור א' סי' ו' חזינן דלא ס"ל כמהרשד"ם, אך כל המעיין שם, אזיל בעל חוט המשולש בעקבות זקנו הרשב"ש ואף הביא את דבריו שם כסיוע לשיטתו.

 

וחזינן דאף דברי חוט המשולש זהים לחלוטין לדברי מהרשד"ם ולא פליגי כלל, ועל כן לאור כל האמור לעיל, שיטת המהרשד"ם מוסכמת על כל רבותינו הראשונים ודלא כמש"כ מהריק"ש ומהרש"ם הנ"ל.

 

התנה הבעל שהאשה תחזיר לו חפצים או ממון שלו

הבאנו לעיל את דברי רבותינו הראשונים הסוברים אף הם כשי' מהרשד"ם דכל היכא דליכא עיגון כלל, רשאי הבעל להתנות תנאי זה ואין כופין אותו לגרש ללא התנאי, אך בכל מקרה שהאשה נעשית עגונה ע"י התנאי, כופין אותו לגרש ללא התנאי.

 

יסוד זה רואים אנו ברבותינו הפוסקים שכתבוהו אף כשהבעל מתנה תנאי שהאשה תחזיר לו חפצים או ממון השייכים לו, דאם החפצים או הממון נמצאים אצלה, רשאי הבעל להתנות כן ואין כופין אותו לגרש ללא התנאי, וזאת משום שבכה"ג אין לאשה כל אונס או מעצור נפשי להחזיר לבעל את חפציו או ממונו הנמצאים אצלה ועל כן אינה נחשבת לעגונה, ואם בכ"ז מסרבת להחזיר זאת לבעלה, היא נחשבת כמעגנת את עצמה, אך במקרים שבהם החפצים או הממון כבר אינם אצלה ואין בידה לשלמם ברגע זה, ובעקבות התנאי של הבעל, האשה מתעגנת, אף שתוכל להשיג ממון זה לאחר זמן רב, בכ"ז עיגון לזמן, אף הוא נחשב לעיגון כמשנת"ל וכופין אותו לגרשה ללא תנאי זה.

 

דברים אלו מפורשים בתשובת מהרי"ק שורש ק"ב, עיי"ש שדן לגבי יבם המסרב לחלוץ ליבמתו, האם כופין אותו לחלוץ, וז"ל שם:

אבל אם אינו נשוי אשה, אם יש ליבמה מממון בעלה בידה, אני בעניותי איני רואה שיהא בידינו לכופו אלא על דרך שכתב ר"י מקורביל בסמ"ק שלו לשום חרם להבדל ממנו וכו', ועוד שהרי מתוך דברי רבי פרץ אשר פרץ בארץ, וידוע הוא כי איזן וחקר דעת הראשונים אשר היו לפניו, משמע דפשיטא ליה דמן הדין יש לכוף לחליצה אם לא מחמת חלוקת הממון שביניהם כמו שאפרש, שהרי הגיה בסמ"ק במצות יבום וז"ל, ולענין הכפייה, אם אין ליבמה כל בבית, כופין אותו לחלוץ ואם היא עשירה, נוהגין לעשות פשרה מן הממון, עכ"ל, הרי לך בהדיא, דכי אין היבם בא מחמת טענת ממון, כגון שאין ליבמה כל בבית וכו', דכופין לחליצה וכו' ואין לך עיגון גדול מזה דודאי יש לכופו לחלוץ כדי להתירה היכא שאין היבם בא מחמת טענת ממון, אבל היכא שהיא עשירה והיבם טוען שהנכסים בחזקתו מכח ירושת אחיו, אין בידינו לסלקו מירושת אביו.

וחזינן מדברי המהרי"ק ורבינו פרץ דכל היכא שיש בידה את הממון, אין כופין משום דאינה נחשבת בכה"ג לעגונה, אך כשאין לה כל בבית, אף שמן הדין חייבת לתת זאת ליבם, בכ"ז במצב הנוכחי שאינה נותנת מחמת אונס, נחשבת לעגונה וכופין לחלוץ, וה"ה בכה"ג כופין לגרש, ולאחר הגירושין או החליצה, זכותו של הבעל או היבם לתובעה בביה"ד.

 

(ואגב, בריש דבריו כתב המהרי"ק שעל אף שאין כופין כשיש בידה את ממון היבם, בכ"ז עושים כנגדו את ההרחקות. ויש שדייקו מדבריו אלה דלא כמהרשד"ם הנ"ל, שהרי המהרשד"ם כתב דאין עושין כנגדו אף את ההרחקות, אך לענ"ד לא פליגי כלל, שהרי המהרשד"ם אמר את דבריו כשהבעל מצהיר במפורש שרצונו לגרש, וכשמצהיר הצהרה זו, ס"ל למהרשד"ם דר"ת לא תקן את ההרחקות בכה"ג, ורק כשמסרב לגרש, תקן ר"ת את ההרחקות, משא"כ המהרי"ק עוסק שם ביבם המצהיר שמסרב לחלוץ בכל מקרה, ומשו"ה עושין כנגדו את ההרחקות, ובכה"ג אף מהרשד"ם מודה דכשמסרב לגרש, עושין כנגדו את ההרחקות).

 

וכדברי מהרי"ק הנ"ל כתב להלכה בשו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ס', וז"ל:

ואמנם לדעתי, אף דכופין אותו, היינו אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל בנ"ד שרצה לגרשה רק בתנאי שתחזיר לו החפצים שלו והדין עמו בזה, בודאי אין בידינו לכופו, רק דמ"מ בנ"ד שלא רצה האב לקבל החפצים בשום אופן, א"כ אין בידה לקיים התנאי, א"כ שוב צדקו דברי כת"ר דבידינו לכופו וכו', ומעתה לפי"ז בנ"ד שלא רצה האב לקבל והויא אנוסה, שוב כופין אותו לגרש ללא תנאי.

וחזינן אף מדברי המהרש"ם דכל היכא דיכולה לתת לו את חפציו, אין כופין בכה"ג לגרש ללא תנאי זה משום דאינה נחשב לעגונה, משא"כ אם מכל סיבה שהיא, אינה יכולה להחזיר לו את החפצים, כגון שאביו מסרב לקבל את החפצים ממנה, בכה"ג שוב נחשבת לעגונה וכופין לגרש ללא תנאי זה. ומשמע מדברי המהרש"ם, שכך הדין אף אם אין בידה כלל את החפצים ואין באפשרותה לשלם כעת את תמורתם, ואף בכה"ג נחשבת לאנוסה והיא עגונה, וכופין לגרש ללא תנאי זה.

 

שו"ר דכעין מש"כ המהרש"ם, כתב אף בשו"ת שיבת ציון סי' צ"ו דכשמחזיקה בנכסיו, רשאי להתנות את הגט בהחזרתם, עיי"ש.

 

(בשולי הדברים יש להבהיר שאף שמתוך הדברים הנ"ל משמע לכאורה שהבעלים רשאים להתנות תנאים בגט (כשנקל לקיימם) וזאת לכאורה דלא כדברי הרמ"א באבהע"ז סי' קמ"ה סעי' ט' דלכתחילה אין לגרש ע"י תנאי, אך שתי תשובות בדבר, ראשית, בכל סוגי תנאים שהבעל מתנה בעת מתן הגט שהאשה תקיימם לאחר מתן הגט, כתב בסדר הגט למהר"ם ס"ג ראשון אות ל"ח דכשהבעל עומד על דעתו לגרש בתנאי ויש חשש לעיגון, אז ניתן לגרש ע"י תנאי, ולפי"ז, דברי מהרשד"ם הנ"ל נאמרו כשהבעל עומד על דעתו להתנות את התנאי שנקל לקיימו שבדיעבד רשאי לעשות כן, שנית, ברוב המקרים השכיחים בבתי הדין, הבעל מתנה תנאי שאינו מוכן להתגרש אא"כ האשה תקיים את התנאי טרם כתיבת הגט ורק לאחר מכן יתן את הגט, ולאחר שהאשה קיימה את התנאי של הבעל, נכתב הגט וניתן ללא כל תנאי, ובאופן זה רשאי להתנות תנאים, משום שכל דקדוקי התנאים והמנהג שלא להתנות תנאים בגט נאמרו אך ורק בשעת מתן הגט).

 

הכרעת הדין בענין בעל המתנה לגרש שלא ע"י שליח אף שהוא בר כפיה

הדרן לדידן לשאלה שהצגנו בריש דברינו האם בעל בר כפיה רשאי להתנות שלא לגרש ע"י שליח, כלומר, שמבקש שהאשה תבוא למקומו לקבל את הגט באופן ישיר ממנו, והבאנו לעיל את דברי שו"ת עוי"ט ושו"ת רשב"ש שלכאורה חולקים בזה.

 

אך לפמשנת"ל בדברי מהרשד"ם ורבותינו הראשונים הנ"ל, נלענ"ד די"ל דלא פליגי, שהרי כל המעיין בלשונו של הרשב"ש בתחילת תשובתו בסי' מ"ו שם יראה שנשאל "במי שהניח אשתו עגונה והלך לעיר אחרת למדינת הים", כלומר, שהנידון שם היה שיש מרחק רב בין הבעל לאשתו ויש להניח שאם יתנה שתבוא למקומו היא תסרב לכך מחמת המרחק הגדול והוצאות הדרך הגדולות שאין בידה לשלמם ותתעגן זמן רב, ואף אם לאחר זמן רב תכנע לדרישתו, אך כבר נתבאר לעיל שעיגון לזמן אף הוא נחשב לעיגון, ואין באפשרותו של הבעל לעגנה אף עיגון זמני כשהוא בר כפיה, ומשו"ה ס"ל לרשב"ש דכופין אותו לגרש ע"י שליח.

 

ואף דיש צורך ברצון הבעל במינוי השליחות, ומינוי באונס לאו מינוי הוא, אך מאחר דמהני כפיה לעצם הגירושין אף דבעינן לרצון הבעל לגרש והוא עפמש"כ הרמב"ם בפ"ב מגירושין ה"כ דכל אחד רוצה להיות מישראל ולקיים מצוות חכמים ולאחר שתשש יצרו גמר ומגרש, ה"ה לגבי מינוי השליח לגרש במקום עיגון, נחשב מינוי השליחות כחלק ממצוות הגירושין, ואף לגבי מינוי השליח אמרינן את סברת הרמב"ם דמאחר שאין כל אפשרות במצב הנוכחי (כשיש מרחק רב ביניהם והאשה מתעגנת) לגרשה אלא ע"י שליח, על כן פשיטא דאף מינוי השליח בע"כ נחשב כמינוי מרצון משום דאף בכה"ג איכא מצוה לשמוע דברי חכמים, שהרי חכמים צוו לכופו כדי להתירה מעיגונה, ואין אפשרות להתירה מעיגונה אלא ע"י גט שליחות הנעשה ע"י מינוי שליח, וסברת הרשב"ש היא סברא אלימתא, שהרי פשיטא שאין לומר שחז"ל תקנו דין כפיה למנוע עיגון כששניהם מתגוררים במקום קרוב בלבד, אך כשהאשה מתגוררת במרחק רב מבעלה, תשאר עגונה זמן רב, ומשו"ה ס"ל לרשב"ש דכופין בכה"ג לגרש ע"י שליח.

 

מאידך גיסא, מדברי העוי"ט שם (סי' קס"ח דף רמ"ו ע"א ט"ב ד"ה "ובמה") משמע להדיא דעסקי' כשהבעל והאשה נמצאים במדינה אחת וקרובים זל"ז, עיי"ש שכתב העוי"ט: "ובמה שנסתפק כת"ר ע"ד האיש חיל שקדש בתולה אחת, ובא אבי הנערה לפני כבודו ליתן לה גט ורוצה לכופו ע"י המושל לגרש וכו'", עכ"ל, ומשמע להדיא דעסקי' בגוונא שהגיעו אנשי חיל למקומם ואחד מהם קדש את הנערה, ואביה שם רוצה לכופו במקומו לגרשה ע"י שליח, ובכה"ג שנמצאים בקרבת מקום, ומעשים בכל יום שהאשה נוסעת מעיר לעיר לקבל את גיטה מבעלה ולא תתעגן בשום אופן אם תסע למקומו לקבל את הגט, על כן בכה"ג ס"ל לעוי"ט דאין כופין אותו לגרש ע"י שליח, משום שעיקר דין כפיה נאמר על עצם הגירושין דבלא הכפיה תשאר עגונה ועל כן תקנו לכופו לגרשה, אולם פשיטא דבמקום קרוב שיכולה להגיע למקומו ללא טרחה מרובה, לא תקנו לכופו ע"י שליח, ולפי"ז בכל מקרה שיש מרחק רב ביניהם והאשה תתעגן זמן רב, רשאים לכופו לגרשה ע"י שליח, דבכה"ג נחשב כממנה שליח מרצונו עפמש"כ הרמב"ם הנ"ל כמשנת"ל.

 

המסקנות להלכה

א.       בעל שהוא מאלו שכופין להוציא מחמת טענות האשה, והכפיה כנגדו היא כדי למנוע את עיגון האשה, אם הבעל התנה תנאי במתן הגט שהאשה תקיימו טרם מתן הגט וקשה לאשה לקיימו, הן קושי פיזי והן קושי נפשי שטיבעה אינו נותן לה לקיימו והיא אנוסה בכך, באופנים אלו נחשבת האשה לעגונה ויש לכוף את הבעל לגרשה ללא תנאי זה כמבואר בספר חזה התנופה ובשו"ע אבהע"ז סי' קמ"ג סעיף כ"א.

 

ב.       התנה הבעל תנאי שהאשה יכולה לקיימו ללא כל קושי וברור לנו שהאשה לא תתעגן ע"י תנאי זה, אסור לכופו לגרש ללא תנאי זה, ואם אעפ"כ כפוהו לגרש ללא תנאי זה, הגט בטל כמש"כ מהרשד"ם, ואין חולק על כך.

 

ג.        בעל שהוא מאלו שכופין להוציא ונסע למדה"י ונמצא במרחק רב מאשתו, אינו רשאי להתנות שלא לגרש ע"י שליח ושהאשה תבוא למקומו לקבל את הגט אא"כ האשה מסכימה לכך מרצונה החפשי, אך אם היא מסרבת לכך עקב המרחק הרב והקושי הרב להגיע למקומו, נחשבת לעגונה אף כשהעיגון הוא זמני, וכופין אותו לגרש ע"י שליח כמש"כ בשו"ת רשב"ש סי' מ"ו ובשו"ת אבנ"ז אבהע"ז סי' מ"ו סק"כ בשמו, אך במקרה בו הבעל מתגורר בקרבת מקום מאשתו כגון בעיר אחרת באותה מדינה, אין לכופו לגרש ע"י שליח כמש"כ בשו"ת עוי"ט סי' קס"ח.

 

ד.        בעל שהוא מאלו שכופין להוציא והתנה הבעל שהאשה תחזיר לו את חפציו או את ממונו הנמצאים ברשותה, אם אכן הם נמצאים ברשותה, רשאי להתנות כן ואסור לכופו לגרש ללא תנאי זה, אך אם אינם ברשותה ואין באפשרותה כעת לשלם לו ואם יתעקש על תנאי זה תשאר עגונה תקופה ארוכה, כופין אותו לגרש ללא תנאי זה כמש"כ מהרי"ק בשורש ק"ב, וכ"כ רבינו פרץ שם, וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ס' ובשו"ת שיבת ציון סי' צ"ו.

 

ה.       בעל החייב לגרש את אשתו אך אינו בר כפיה לגט, שעושים כנגדו את ההרחקות דר"ת (כמבואר ברמ"א אבהע"ז סי' קנ"ד סעי' כ"א), אם אמר שמוכן לגרשה בתנאי שקל לקיימו (כמפורט לעיל בסעיף ב'), באופן זה לא תקן ר"ת את ההרחקות, ואין לעשות את ההרחקות כנגדו וזאת על אף שהוא חייב לגרשה, אך אם התנה תנאי שקשה לה לקיימו (כמפורט לעיל בסעיף א'), במקרה זה נחשב הבעל כאינו רוצה לגרשה (על אף שמצהיר שמוכן לגרשה) ועושין כנגדו את ההרחקות דר"ת.

 


הערות:

הערות

בקונטרס זה נדון בהרחבה נושא העגונות שבעליהן מאלו שכופין להוציא או מאלו החייבים להוציא, ומתנים עם נשותיהם תנאים שונים ומשונים במתן הגט והנשים מסרבות לקיימם ונשארות עגונות וזאת משום שיש הסוברים שנחלקו בזה הפוסקים, ובקונטרס זה הוכחנו שלא נחלקו בזה כלל וכולם התכוונו לדבר אחד, ודברינו אלה מהווים פתח לתקנת העגונות.