תוכן מפורט:

חקיקה ופסיקה ישראלית 

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיף 7 

חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, מבוא להצעת החוק, וסעיפים 2-1, 19-18 

חוק האזנת סתר, התשל"ט-1979, סעיפים 2, 4, 6 

חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 117, 496 

פקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, סעיף 12ב 

חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, סעיפים 20-18 

פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976, סעיפים 34, 36 

ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין, פ"ד מב(3) 861-857 

רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 782-780 

 

הזכות לפרטיות 

ויקרא יט, טז 

משלי יא, יג 

משנה, סנהדרין, פרק ג, משנה ז 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לא, עמוד א 

--רש"י, שם 

--יד רמה, שם 

תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ד, עמוד ב 

--רש"י, שם 

תקנות רבינו גרשום מאור הגולה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן אלף כב) 

חפץ חיים, הלכות רכילות, כלל ח, סעיף ה 

חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף יג 

--באר מים חיים, שם 

שו"ת הלכות קטנות, חלק א, סימן רעו 

שו"ת חקקי לב, יורה דעה, סימן מט 

הרב חיים גריינימן, חידושים ובאורים, פאה, סימן א, אות טז 

 

גילוי סוד לתועלת 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יד 

חפץ חיים, הלכות רכילות, כלל ט, סעיף א 

--באר מים חיים, שם 

שו"ת חלקת יעקב, אבן העזר, סימן עט 

שו"ת ציץ אליעזר, חלק טז, סימן ד 

נשמת אברהם, חלק ד, אבן העזר, סימן ב 

תשובות והנהגות, חלק א, חושן משפט, סימן תתסט 

שו"ת יחוה דעת, חלק ד, סימן ס 

 

המינימום הנדרש 

שו"ת הלכות קטנות, חלק א, סימן קעג 

חפץ חיים, הלכות רכילות, כלל ט, סעיפים א-ב 

שו"ת דרכי נועם, חושן משפט, סימן לח 

 

פגיעה בפרטיות לצורך אכיפת החוק ועדות בבית משפט 

משנה, סנהדרין, פרק ז, משנה י 

מנחת חינוך, מצוה תסב, אות ט 

שו"ת מהרי"ק, שורש קי 

שו"ת מהר"י ווייל, סימן מב 

נימוקי ר' מנחם מירזבורק 

 

האזנת סתר 

בית הבחירה, בבא בתרא, דף ב, עמוד א 

שו"ת ר' אליהו מזרחי, חלק א, סימן ח 

הרב ש' דיכובסקי, פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל, כרך יד, עמ' 330-329 

 

חקיקה ופסיקה ישראלית

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיף 7

(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

 

חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א1981-, מבוא להצעת החוק, וסעיפים 2-1, 19-18

 

חוק האזנת סתר, התשל"ט 1979-, סעיפים 2, 4, 6

 

חוק העונשין, התשל"ז 1977 - , סעיפים 117, 496

 

פקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א1961-, סעיף 12ב

 

חוק זכויות החולה, התשנ"ו1996-, סעיפים 20-18

 

פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז1976-, סעיפים 34, 36

 

ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין, פ"ד מב(3) 861-857

 

רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 782-780

 

הזכות לפרטיות

ויקרא יט, טז

לא תלך רכיל בעמך... לא תעמוד על דם רעך

 

משלי יא, יג

הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר

 

משנה, סנהדרין, פרק ג, משנה ז

גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן. הגדול שבדיינים אומר: איש פלוני, אתה זכאי; איש פלוני, אתה חיב. ומנין, לכשיצא אחד מן הדיינים, לא יאמר: אני מזכה וחברי מחייבין, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי? על זה נאמר: 'לא תלך רכיל בעמיך', ואומר: 'הולך רכיל 'מגלה סוד'.

 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לא, עמוד א

ומניין לכשיצא כו'. תנו רבנן: מניין לכשיצא לא יאמר הריני מזכה וחבירי מחייבין אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי - תלמוד לומר לא תלך רכיל בעמיך ואומר הולך רכיל מגלה סוד. ההוא תלמידא דנפיק עליה קלא, דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין, אפקיה רב אמי מבי מדרשא, אמר: דין גלי רזיא.

 

רש"י, שם

בתר עשרין ותרתין שנין - דאיתמר בי מדרשא, אפקיה ההוא תלמידא. ודבר לשון הרע היה.

 

יד רמה, שם

ר' מאיר הלוי אבולעפיה, בורגוס, ד"א תתק"ל (1170) - טולידו, ה"א ד' (1244). מגדולי חכמי ספרד.

ומניין שכשיצא אחד מן הדיינין כו' ההוא תלמידא דאפיק מילתא דאתמר בבי מדרשא דרבי אמי בתורת סוד בתר עשרין ותרתי שנין ואפקיה רבי אמי מבי מדרשא ואכריז עליה דין גלי רזיא.

 

תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ד, עמוד ב

אמר רבי מוסיא בר בריה דרבי מסיא משמיה דרבי מוסיא רבה: מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו לך אמור - שנאמר (ויקרא א, א) וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר.

 

רש"י, שם

שהוא בבל יאמר כו' - תלמוד לומר: לאמר - לא אמור הדברים אלא אם כן נותן לו רשות.

 

תקנות רבינו גרשום מאור הגולה (שו"ת מהר"ם מרוטנברג, דפוס פראג, סימן אלף כב)

רבינו גרשום מאור הגולה, ד"א, תש"ך (960-950) בערך - ד"א, תשפ"ח. מגדולי חכמי צרפת ואשכנז; מפרש התלמוד, פוסק ופייטן.

חרם תקנת הקהילות ששם רבינו גרשם מאור הגולה... חרם שלא לראות בכתב חבירו ששולח לחבירו בלא ידיעתו אסור. ואם זרקו מותר.

 

חפץ חיים, הלכות רכילות, כלל ח, סעיף ה

ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, תקצ"ח (1838) - תרצ"ג (1933). מגדולי הפוסקים ומן המיוחדים שבצדיקי ישראל בדורות האחרונים. חיבר ספרים רבים בהלכה ובמוסר. מחיבוריו: 'משנה ברורה' על שולחן ערוך אורח חיים, וספרו 'חפץ חיים' על איסור לשון הרע.

 

חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף יג

יג. אִם אֶחָד (כו) גִּלָּה לַחֲבֵרוֹ בְּאַפֵּי תְּלָתָא עִנְיַן עִסְקוֹ וּמִסְחָרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, (כז) דְּבָרִים אֲשֶׁר בִּסְתָמָא אָסוּר אַחַר כָּךְ לְגַלּוֹת לְאַחֵר, פֶּן יוּכַל לְהַגִּיעַ לוֹ עַל יְדֵי זֶה הֶזֵּק אוֹ צַעַר, אַךְ עַתָּה שֶׁגִּלָּה לוֹ דָּבָר זֶה בְּאַפֵּי תְּלָתָא, אִם כֵּן רָאִינוּ שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לָזֶה, אַף אִם יִתְגַּלֶּה לְבַסּוֹף, וְלָכֵן מֻתָּר לְזֶה הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ לְכַתְּחִלָּה לְגַלּוֹת לַאֲחֵרִים, כָּל כַּמָּה שֶׁלֹּא גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהוּא מַקְפִּיד עַל זֶה, אַךְ (כח) שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ לָזֶה הַפְּרָטִים הַמְבֹאָרִים לְעֵיל בְּעִנְיָנָא דְּאַפֵּי תְּלָתָא וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים:

 

באר מים חיים, שם

 

שו"ת הלכות קטנות, חלק א, סימן רעו

ר' יעקב חגיז, ש"פ (1620) - תל"ד (1674); מחכמי ירושלים במאה הי"ז.

שאלה. מה שנוהגין לכתוב על גבי האגרות ופגי"ן [=ופורץ גדר ישכנו נחש] - אם יש בו ממש?

 

תשובה. בלאו הכי נראה שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חבירו, ומה לי לא תלך רכיל לאחרים או לעצמו.

 

שו"ת חקקי לב, יורה דעה, סימן מט

ר' חיים פאלאג'י, איזמיר, תקמ"ח (1788) - תרכ"ח (1868). נכדו של ר' רפאל יוסף, בעל 'חקרי לב'. משנת תקפ"ח דיין באיזמיר ולאחר מכן חכם באשי. חיבר ספרים רבים.

...ומעתה יש לנו לחקור, מאיזה טעם אמר רבנו גרשום דבר זה. דאם נאמר משום מה שאמרו ז"ל על פסוק "ואהבת לרעך כמוך", "מאי דסני עלך לחברך לא תעביד"...

 

ועוד נראה לי... לדעת הלכות קטנות, מטעם שכתב שם בסימן רעו, שכתב דהיינו טעמא דאסור לפתוח אגרת חברו אפילו בלא פגי"ן, משום שיש איסור לבקש ולחפש מסתרותיו של חבירו, ומה לי לא תלך רכיל לאחרים או לעצמו...

 

אבל אם יהיה איסורו משום גונב דעת הבריות, שהרי לא גרע מהגונב דעת חבירו, שזה הוי יותר חמור, שגונב דעתו ממש הוא, במצפוני לבו, ואם באנו לאסור מטעם זה, הרי קיימא לן דאסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעתו של גוי, כמו שאמרו בחולין דף צד ובשולחן ערוך חושן משפט סימן רכח, יעויין שם.

 

וכן אם יהיה איסור זה משום גזל, כמו שכתב מורנו הרב חיים שבתי בתשובותיו, חלק ג, סימן מז, דאסור משום דהוי כשואל שלא מדעת דגזלן הוי...

 

ועוד נראה לעניות דעתי לומר דאפילו בשולח אדם אגרת לחבירו, אסור לחבירו שבא לו האגרת לגלות דברי האיגרת לאחרים. דאפילו בסתם דליכא שום סוד ודבר מגונה ונזק להכותב האגרת, איכא איסור לגלות, כמו שנאמר בגמרא, דכל האומר דבר לחבירו, הרי ההוא ב"בל תאמר" עד שיאמר לו בפירוש שיאמר. וכל שכן בדאיכא גנאי או סוד ויוצא נזק כשמגלהו. ועי' לרז"ל ורש"י במלכים א סימן ב, על פסוק "וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה", בשם מדרש תנחומא, שהראה הספר ששלח דוד ביד אוריה וכו', יעויין שם.

 

הרב חיים גריינימן, חידושים ובאורים, פאה, סימן א, אות טז

הרב חיים גריינימן, בני ברק, מחכמי דורנו.

רמב"ם, פרק ז מהלכות דעות, הלכה ב: אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר "כך אמר פלוני", "כך וכך שמעתי על פלוני" וכו'.

 

לא נזכר בדברי רבינו שאומר "כך אמר פלוני עליך", וכן ב"כך וכך שמעתי על פלוני", לא נזכר דהיינו שעשה לו כך וכך. ובכסף משנה הוסיף כן, אבל הדבר קשה, דכל כי האי גונא לא יתכן שלא לפרשו.

 

ורהיטת הדברים, ד"המרגל בחבירו", שהתחיל בו רבינו בהלכה א, היינו כלשון "וירגלו אותה", דהענין להוציא את הרשות היחיד של האדם לרשות אחרים, ואפילו בדברים שאין בהן גנות, וכל אדם מקפיד בדבר. והרי כל אדם מגיף פתחו גם כשאינו עושה דברים של צינעא או של גנות. והיינו נמי דכתיב "הולך רכיל מגלה סוד", שזהו עיקר הרכילות, לגלות דברים שבסוד אצל אחרים, והיינו כל דברים שאין אדם חפץ לעשותם או לדבר בם בפני אחרים. וכל אדם יצטער לשמוע את חבירו מספר לחבירו עליו כי הוא אמר לביתו כך, ולבניו כך, ואכל כך, ועשה כך, אף שאין בדברים אלו גנאי או רע.

 

גילוי סוד לתועלת

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יד

כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך.

 

חפץ חיים, הלכות רכילות, כלל ט, סעיף א

א. אִם אֶחָד רוֹאֶה, שֶׁחֲבֵרוֹ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּתֵּף בְּאֵיזֶה דָּבָר עִם אֶחָד, וְהוּא מְשַׁעֵר שֶׁבְּוַדַּאי יְסֻבַּב לוֹ עַל יְדֵי זֶה עִנְיָן רַע, (א) צָרִיךְ לְהַגִּיד לוֹ כְּדֵי לְהַצִּילוֹ מִן הָעִנְיָן הָרַע הַהוּא, אַךְ צָרִיךְ לָזֶה חֲמִשָּׁה פְּרָטִים שֶׁאֲבָאֲרֵם בְּסָמוּךְ:

 

באר מים חיים, שם

 

שו"ת חלקת יעקב, אבן העזר, סימן עט (=חלק ג, סימן קלו)

הרב יעקב ברייש, שווייץ, מחכמי דורנו.

רופא חרדי שאלני שאלה מענינת, וז"ל: בחור אחד כבן עשרים שנה יש לו רחמנא ליצלן חולאת מסוכנת (רח"ל סרטן), ולהחולה עצמו וגם למשפחתו לא נודע כלל מזה, וכמובן שזה מחוקי הרופאים שלא לאמור זאת להקרובים וגם לא להחולה בכדי שלא יכבד עליו החולאת כשיתוודע זאת להחולה. והוא נתארס לנערה בתולה, ורוצה לינשא עמה. והשאלה אם מחויב לאמור זאת להכלה, כי לפי דעת הרופאים לא יחיה יותר משנה או שנתיים, וכמובן שאם הכלה תדע זאת לא תנשא עמו, או שב ואל תעשה עדיף, דכל זמן שלא נשאל על זה, לא הוי בכלל "יעצנו רע", ואינו מחויב לחזור עליה בכדי לייעצה.

 

ולאחר העיון קצת בזה, נלפע"ד שמחויב הרופא לומר זאת להכלה, ובאתי בזה בשתים.

 

א) ברמב"ם, פרק א' דרוצח הלכה י"ג, ונעתק לשונו בחו"מ סי' תכ"ו, וז"ל... הרי להרמב"ם ושו"ע, כשמחשבים עליו רעה או טומנים לו פח וכיוצא בדברים אלו, הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך. ונידון דידן ודאי בכלל מה שמסיים הרמב"ם והשו"ע "וכיוצא בדברים אלו", דמה לי אם אחרים מחשבים עליו רעה מחמת רשעותם או לסבה אחרת, עובדא היא, כשהוא ישא אותה יביא עליה רעה, שבזמן קצר לאחר נשואיה תשאר אלמנה, ונוסף לזה, כפי שאומרים הרופאים, בזמן קצר יצטרך לקבל זרמי-חשמל (בעשטראלונג בלע"ז) לרפאותו ולהקל מעליו קצת ממחלתו וכאבו, ולפי דעתם זה קשה מאוד להוְלד, אם תתעבר בינתיים שיוולד עובר שאינו מתוקן בגופו או בשכלו וכדומה, ואין לך רעה להאשה יותר מזה, ועוברים על "לא תעמוד על דם רעך" אם לא יגלה אזנה מקודם לידע מה לעשות.

 

ב) יש בזה הלאו ד"לפני עיוור", וכמבואר ברמב"ם הל' רוצח פי"ב הל' י"ד, וז"ל: "וכן כל המכשיל עור בדרך והשיאו עצה שאינה הוגנת, או שחיזק ידי עוברי עבירה, שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו, הרי זה עובר בלא תעשה דלפני עיוור". ובתורת כהנים קדושים, סוף פרשה ג, וז"ל: "ולפני עיור לא תתן מכשול - לפני סומא בדבר... היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת" וכו', עיין שם. חזינן, דלהשיאו עצה שאינה הוגנת או לחזק ידי עוברי עבירה, שניהם שוין, והם בלאו ד"לפני עיוור". ומבואר במשנה למלך פ"א מכלאים הל' ו', דאף בשלילה עובר בלפני עור... כלומר, שאינו עושה כלום, רק שמניח לו לעשות ואינו מעכבו, עובר ב"לפני עיוור". אם כן נמי בעצה שאינה הוגנת, כמו בנידון דידן, למשל אם יבא לשאול פשיטא דאסור להשיאו עצה שאינה הוגנת, כמו לחזק ידי עוברי עבירה, וכמו שעוברים לענין עוברי עבירה בלפ"ע אף בשלילה, ממילא אף לענין עצה שאינה הוגנת, אם אינו מעכבו מלעשות מה שאינו הוגן, גם כן עובר ב"לפני עיוור" לדעת המשנה למלך... אכן דעת הדרישה יו"ד סי' רצ"ז אינו כן, רק בשלילה אינו עובר ב"לפני עייור", עיין שם. באופן שזה תלוי במחלוקת.

 

שו"ת ציץ אליעזר, חלק טז, סימן ד

ר' אליעזר יהודה ולדינברג, מגדולי הפוסקים בארץ ישראל בדורנו.

אני מקוה כי כבודו זוכרני בעת עבודתי בבי"ח שערי צדק כרופא במחלקת נשים. כעת אני עובד בבי"ח לניאדו בקרית צאנז נתניה, וכן במרפאת פוריות, במרפאה המרכזית של קופ"ח, מרפאת זמנהוף בת"א. באחרונה נמצאת בטיפולנו אשה רוקה בת 19 שפנתה אלינו בגלל אי הופעת הוסת, במסגרת הבדיקות שבצענו אצלה נמצא כי אין לה לא נרתיק ולא רחם אלא שחלות בלבד. זוהי תסמונת נדירה הידועה בספרות. מכיון שהאשה עומדת להנשא ולאחר שהוסברה לה הבעיה במדויק היא בקשה מאתנו לבנות לה נרתיק בנתוח פלסטי על מנת שתוכל לקיים יחסי אישות, הוסבר לה בפירוש שללדת לא תוכל לעולם. ואכן נתחנו אותה. הנתוח עבר בשלום ובהצלחה מירבית כך שאדם בלתי מקצועי לא יוכל לגלות שאין מדובר בנרתיק טבעי. הבחור אתו היא עומדת להתחתן אינו יודע כלל על הבעיה של אשתו. והאשה בקשה בכל לשון של בקשה שלא נספר לו על כך דבר.

 

שאלתי מכבודו היא, האם מחובתי לספר לבחור גם אם אין הוא פונה אלינו בדבר אשתו לעתיד, או אולי רק אם הוא יפנה בשאלה מפורשת. האם יש דמיון בין בעיה זו ובין בעיה של אשה החולה במחלה ממארת ועומדת לפני נשואין שאז נפסק כי יש לספר לחתן.

 

כמובן שאותה בעיה קיימת במקרים דומים כאשר ברור שהבחור עקר לחלוטין - אשכיו מנוונים לחלוטין ולפי ידיעת מדע הרפואה היום אין לו תקנה. האם מחובתינו לגלות את אזנה של הנערה אתה עומד הוא להתחתן ולהסיר מכשול מלפניה.

 

בכל הכבוד, ד"ר יעקב ממט, מחלקת נשים, בי"ח קרית צאנז ע"ש לניאדו, נתניה.

 

תשובה... לדעתי מחויב הרופא לגלות לבחור ממום הבחורה, הגם שלא עולה על דעתו לפנות אליו בשאלה על מצבה מפאת חוסר ידיעה מהחיסרון, והגם שהבחורה ביקשה ממנו שלא לספר לו, אין לו לשמוע לה. ואותו הדבר אם קורה להיפך שהבחור עקר והבחורה איננה יודעת מזה, מחובתו להודיע מזה לבחורה. ואבסס את דברי בהלכה.

 

א) הרמב"ם, בפ"א מה' רוצח ושמירת נפש הי"ד, פוסק וז"ל... למדנו מדברי הרמב"ם והשו"ע הנז', שבכלל האיסור של "לא תעמוד על דם רעך" כלול לא רק כשהמדובר על שפיכות דמים ממש, אלא הוא כולל על כל העומד מנגד ונמנע מלעשות פעולה כדי להציל את חבירו מכל רעה שחורשים עליו או מכל פח שטומנים לו, ולאו דוקא רציחה ממש, והוא יכול להצילו מזה הן באופן פיזי, הן על ידי פיוס שיפייס את חושב הרעה, והן על ידי הקדמה להקדים לגלות מזה את אוזן חבירו, ואיננו עושה זאת, בכל אלה הוא עובר על לאו של "לא תעמוד על דם רעך".

 

ומעתה, לנידוננו, היש לך חרישת רעה וטמינת פח גדול מזה, ממי שרוצה לאמלל בחור להטמין לו פח מראש שלא יוכל להביא תולדות בחיה, ויהא מנוע מלקיים מצות פריה ורביה ולעסוק בבנינו של עולם? והלא בהוָדע לו לאחר מיכן מזה, ילקה בהלם גדול אשר יוכל כתוצאה מזה לחלות בגופו או בנפשו, וכעת מחוסר ידיעה הוא הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבוא, עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח, ולא ידע כי בנפשו הוא, וא"כ היעלה על הדעת שלא מוטל חוב גדול להודיעו מכך? ולכן ברור הדבר ע"פ הדין, שכל מי שיודע מזה ואיננו מגלה לו להזהירו מזה, דהוא פשוט עומד על דמו, כי הדבר כלול בכלל אזהרת התורה של "לא תעמוד על דם רעך".

 

מה תאמר, כי אין הדבר נורא כל כך, כי בהודע לו מזה יהא סמא בידיה [=תרופה בידו] לתבוע אותה לדין על מקח טעות ולבקש לחייבה בקבלת גט פיטורין... אין הדבר כן, כי מלבד שיש כאן עכ"פ חרישת רעה וטמינת פח עד שיוָדע לו מזה, ומי יודע כמה זמן שיעבור? ומלבד שקשין גירושין לאחר התקשרות בעבותות אהבה עם אשת בריתו, ואסור לגרום לו לכתחילה שיצטרך לבסוף להגיע לידי כך. חוץ מכל זה, לא בנקל יעלה לו הדבר, ומי כמוני יודע כמה קשה הדבר...

 

ואם כן מה רב הוא איפוא שפיכות הדמים (תרתי משמע) והסבל הגופני והרוחני שתגרם לו מזה. ולכן כל המונע את עצמו מלגלות לו על הדבר מראש, מלבד שנמצא עומד על דמו, הוא גם מונע א"ע עי"כ מלהשיב לו אבידת גופו ואבידת ממונו גם יחד הנשקפת לו מכך.

 

וכן להיפך, כשבחור רוצה לאמלל איזה בחורה שתשאר בודדה כל ימיה...בודאי ג"כ שמי שיודע מזה מחויב לגלות על הדבר לבחורה, וחלים על כך ככל האמור.

 

ב) כאמור, להעלים עין ולתת להנשא עם בן או בת זוג אשר לו או לה החסרונות האמורים, הוא לו או לה הרבה יותר מאבידת ממון, שמחויבים בהשבתם ובהצלתם שלא יאבדו, וזה גובל במדה מרובה עם חיוב השבת גופו, וישנו בדבר זה גם משום הצלת עשוק מיד עושקו.

 

ובדומה לזה ראיתי שכותב בספר פתחי תשובה על או"ח סי' קנ"ו, וז"ל: כל ספרי המוסר מרעישים העולם על עון לשון הרע, ואני מרעיש העולם להיפוך עון גדול מזה, וגם הוא מצוי יותר, והוא מניעת עצמו מלדבר במקום שנצרך להציל עשוק מיד עושקו וכו', לענין ממון הוא בכלל השבת אבידה וכו', וכן בעניני שידוך, והוא יודע שהוא איש רע ובליעל ורע להתחתן עמו, כולן בכלל השבת גופו וממונו. עיין שם...

 

ד) אוסיף עוד להבהיר כי בנידוננו יש לו לעשות לגלות מזה לבחור, אפילו כבו' נענה על אתר למבוקשה של הבחורה שלא לגלות מזה לבחור והבטיח לה על הדבר.

 

ובגדולה מזו מצינו להרמ"א ז"ל, ביו"ד סי' רכ"ט סעיף ז', שפוסק שהנשבע שלא לגלות לחבירו דבר שיצילנו מן ההפסד, הוה נשבע לבטל מצוה ואינו חל. והגר"א ז"ל, בסק"ב, מסביר שהוא בכלל המצוה של לכל אבידת אחיך ע"ש, וא"כ דון מינה עוד במכל שכן לכגון היכא שרק הבטיח ולא נשבע, שבודאי שיכול להפר הבטחתו, וכן לגלות לצד השני כדי להציל אותו מהפסד גדול כזה, וכנ"ל.

 

והגם שהרמ"א שם מוסיף וכותב, דמכל מקום יש להתיר תחילה את השבועה ואח"כ לגלות דלא עדיף ממה שהוא מדרש חכמים ע"ש, זהו מיהת כשנשבע בפועל, אבל בהבטחה בלבד פשוט הדבר שא"צ לשום התרה אפילו לכתחילה ויכול, וגם מחויב, לגלות את הדבר לבחור, והרי ברור הדבר שאילו היה יודע מתחי' שיש איסור בדבר שלא היה מבטיח שלא לגלות.

 

ה) דברי הרמ"א הנ"ל ישמשו לנו מקור בית אב למה שישעוד לדון בנידוננו בקשר לשבועת הרופאים, דהרי כל רופא שנכנס לתפקידו הוא נשבע, כפי המפורסם, לשמור על "סודיות רפואית", ויוצא איפוא כשרופא מגלה סוד רפואי בניגוד לרצון החולה, או אפילו בלי הסכמה מצידו, הרי הוא עובר עי"כ על איסור שבועה שנשבע על כך שלא לגלות ואיך נתיר לו בכזאת?

 

אבל לפי דברי הרמ"א הנ"ל נמצינו למדים שלא חלה השבועה על כגון דא דהו"ל נשבע לבטל מצוה, ולכל היותר מוטב לכתחילה לעשות מקודם התרה על שבועתו כפי הדין שמתירים לדבר מצוה, ואח"כ לגלות.

 

נשמת אברהם, חלק ד, אבן העזר, סימן ב

ר' אברהם סופר אברהם, ירושלים, רופא תלמיד חכם.

 

תשובות והנהגות, חלק א, חושן משפט, סימן תתסט

הרב משה שטרנבוך, אב בית דין בבד"ץ של העדה החרדית, ירושלים.

שאלה: רופא שבדק ראייתו של נהג ומצא שלקוי בעיניים ואינו ראוי לנהיגה, אם מותר לשתוק

 

הדבר פשוט דבמדה שבראייה לקויה שלו הוא מהוה סכנה לציבור, אסור לו לשתוק אפילו אם הנהג יפסיד פרנסתו אסור לו להמשיך, וע"ז וכיוצא בו נאמר "לא תעמוד על דם רעך", שיכול להציל ציבור שלם ואינו מצילם, ורק צריך בירור בגוונא דהסכנה היא רחוקה, רק התקנה בעיר הוא להפסיד בכך רשיונו, כי דורשים ראייה טובה מאד דוקא, והיא תקנה לטובת הציבור אף שאין בזה גדר סכנה להם בזה יש לדון.

 

ונראה דאף שלתקנת הציבור תיקון נאה ויאה הוא להזהיר אפילו מחשש רחוק, ועליו לשמור התקנה, מ"מ אם חושש הרופא שינקום בו כשיתודע ויפסיד אז הרופא ממונו, נראה שאין חיוב, דרק בחשש רציני לציבור על ידו נאמר "לא תעמוד על דם רעך" ואסור לרופא להעלים עין אפילו עלול לאבד בזה פרנסתו (ולהציל נפש חייבין לתת כל ממונו, וכן שמעתי מפי הגר"י ויינברג ז"ל, שבימי השואה האיומה בגיטו בבודפסט, פסק האדמו"ר הקדוש רבי אהרון רוקח זצ"ל מבעלזא להלכה שכל אחד חייב לתת כל ממונו להציל נפשות, ואחיו הגה"צ מבילגוריי זצ"ל ביסס הדברים בקונטרס מיוחד שהו"ל בגיטו [והגר"י שיבחו מאד!] ועיין בב"מ (סב א) דס"ד שחייב למסור אפי' את נפשו כדי להציל חבירו רק ע"ז יש פסוק חייך קודמין, ומשמע שממונו ודאי חייב אדם לתת וכ"ש פרנסתו באופן שיצטרך מעכשיו לבריות ואכמ"ל).

 

שו"ת יחוה דעת, חלק ד, סימן ס

ר' עובדיה יוסף, בגדד, תר"פ (1920) - ירושלים, תשע"ד (2014). רב בקאהיר, תש"ז (1947) - תש"י (1950). הרב הראשי לישראל, תשל"ג (1973) - תשמ"ג (1983). מחיבוריו: שו"ת 'יביע אומר' ו'יחוה דעת', 'מאור ישראל' על התלמוד, 'טהרת הבית', ו'לוית חן'.

שאלה: המשתדל להשיג רשיון נהיגה, והוא חולה במחלה סמויה שאינה מתגלית על ידי בדיקת רופא רגילה. האם מותר לרופאו האישי או למי שיודע בבירור על מחלתו, להודיע על כך למשרד הרישוי, למנוע בעדו השגת הרשיון בכדי שלא יגרום לתאונות ואסונות בנהיגתו, או שמא יש בזה איסור משום רכילות ולשון הרע?

 

תשובה: נאמר בתורה לא תלך רכיל בעמך, וכתב הרמב"ם (בפרק ז' מהלכות עדות הלכה ב'), איזהו רכיל, זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר, כך אמר פלוני, או כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם וגדול עונו מנשוא, שגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו בכתוב: לא תעמוד על דם רעך, צא ולמד ממה שאירע לדואג האדומי. ע"כ. ומבואר עוד ברמב"ם (שם הלכה ב' וג'), שהמספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, הוא בכלל עון לשון הרע, שעליו נאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, ושקול הוא כנגד שלש העבירות החמורות שבתורה, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, ואין לו חלק לעולם הבא. למדנו מכאן שעון רכילות ולשון הרע הוא אפילו כשאומר אמת. וכן מבואר בגמרא (בפסחים דף קי"ג ע"ב). וכן כתב רבינו המאירי בחיבור התשובה (מאמר א' פרק ד' עמוד צ"ג). וראה עוד בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת וישב סימן ס"ח), ובהעמק שאלה שם, ובשו"ת רבינו יוסף קולון (שורש קפ"ז). ומכל מקום נראה שכל זה הוא באופן שמתכוין רק להשמיץ את חבירו ולבזותו, אבל אם מתכוין לתועלת מסויימת או להרחיק נזק מותר. וראיה לזה ממה שכתב הרמב"ם (בפרק א' מהלכות רוצח הלכה יד) וזו לשונו: כל היכול להציל את חבירו ואינו מצילו, עובר על לא תעמוד על דם רעך, לפיכך הרואה את חבירו טובע בים או שלסטים באים עליו, ויכול להצילו, או ששמע שאנשים חושבים עליו רעה וטומנים לו פח, ולא גילה אוזן חבירו להודיעו, הרי זה עובר על מה שנאמר בתורה לא תעמוד על דם רעך. ע"כ. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך בחושן משפט (סימן תכ"ו סעיף א'). ולכן בנידון שלנו שהחולה במחלה סמויה, כמו מחלת הנפילה וכיוצא בה, מעלים ממשרד הרישוי את דבר מחלתו, כדי להשיג רשיון נהיגה, ויכול להיות שיקבל התקפת - המחלה בשעה שהוא נוהג, ועלול הדבר לגרום אסונות בנפש ח"ו, בודאי שחובה ומצוה להודיע למשרד הרישוי על מחלתו של זה, כדי שלא יגרום נזק או סכנה לציבור. ואף הרופא שמוזהר על חוק הסודיות הרפואית, באופן שכזה מצוה עליו להודיע למשרד הרישוי, ואין בזה שום חשש איסור כלל וכלל. ובזה יש לפרש גם כן כוונת הפסוק, לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, שאף על פי שאסור לך להיות רכיל, ולגלות סוד חבירך, וכמו שנאמר: הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר, מכל מקום לא תעמוד על דם רעך, ועליך להודיע לחבירך כדי שישמר מנזק וסכנה, וכמו שאמרו במסכת נדה (סא ע"א), שאף על פי שאסור לקבל לשון הרע, למיחש מיהא בעי. והרמב"ם בספר המצות (מצות לא תעשה רצ"ז) כתב, שבכלל אזהרת לא תעמוד על דם רעך, הרואה ממון חבירו אובד, והוא יכול למנוע זאת כשיגלה אוזן חבירו על כך. וכמו שאמרו בתורת כהנים, מנין שאם אתה יודע עדות לחבירך שאין אתה רשאי לשתוק, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך. וכן כתב בספר החינוך (מצוה רמ"ד). וראה עוד בברכי יוסף חושן משפט (סימן כ"ח), ובספר שער משפט שם, ובהעמק שאלה פרשת ויקרא (סימן סח סוף סק"ב), ובשו"ת משכנות יעקב (חלק חושן משפט סימן י"ב). ולפי זה יוצא שגם כשיש הפסד ממון בלבד רשאי לגלות אוזן חבירו, כדי להשמר מהחושבים עליו רעה. וכל שכן כאן שיש חשש סכנה ליחיד ולרבים. (וראה בחידושי הרשב"א שבת מ"ד ע"א).

 

וכן בקודש חזיתיה להגאון רבי ישראל איסר, מגדולי הרבנים בוילנא, בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (וילנא תרל"ה, סימן קנ"ו), שכתב, הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע, וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע, כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע, ובאמת שהנוהג כן גדול עונו מנשוא, ועובר על לא תעמוד על דם רעך. והוא הדין גם לענין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלוה מעות לאדם שהוא לוה רשע ולא ישלם. וכבר אמרו חז"ל (בבא קמא קי"ט ע"א) כל הגוזל פרוטה מחבירו כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, ואומר מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם. וכן פסק הרמב"ם (בפרק א' מהלכות גזלה ואבדה הלכה י"ג). וכן בעניני שידוכין שהבחור איש רע ובליעל ונוכל, או שהוא חולני, ומבקש להתחתן וכו', כל אלו בכלל מצות השבת אבידה, אבידת גופו או אבידת ממונו, וכמו שאמרו בסנהדרין (עג ע"א). והדברים מסורים ללב, אם כוונת המספר לחבירו רעה, הרי זה בכלל איסור לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובה להזהיר את חבירו ולהצילו מפח יקוש, מצוה רבה היא ותבוא עליו ברכה. ע"ש. וכן פסק כיוצא בזה הגאון בעל חפץ חיים (בהלכות איסורי רכילות כלל ט'), שהרואה את חבירו שרוצה להשתתף באיזה מסחר עם חבירו, ויודע בודאי שעל ידי כך יגרם לו הפסד, חייב להודיע, וכן כשיודע על איזה בחור שיש לו מחלה פנימית, שרוצה להשתדך עם בחורה מסויימת, יש לו לגלות להוריה על מחלתו של זה, ובלבד שלא יגזים בסיפורו יותר ממה שידוע לו, ושיכוין רק לתועלת הענין ולסילוק הנזק מחבירו בלבד, ולא יתכוין להשמיץ את חבירו מתוך קנאה ושנאה שבלבו עליו. עכת"ד. וראה בפסקי בתי הדין הרבניים האיזוריים (כרך ה' עמוד קנ"ג), שפסקו, שכשיש צורך בדבר, על שלטונות הצבא להמציא כל המסמכים הרפואיים שברשותם שהם חסויים, לבית הדין, בדבר מצב בריאותו של הבעל, כדי לדון ולפסוק בתביעת הגירושין של האשה נגד בעלה. ע"ש. והגרא"י אונטרמן בהתורה והמדינה (כרך ט' עמוד כ"ג), הביא בשם שו"ת נתיבות שמואל (נתיב ט'), שכתב, רואה חשבון בשכר שהרגיש שהמזכיר של חברה יהודית מועל בכספים ומזייף הפנקסים לבל יוודע הדבר, וגם לאחר שהוכיחו על פניו והתרה בו שאם לא יחזור בו יפרסם את הדבר ברבים, הכל ללא הועיל, רשאי ומותר לרואה החשבון לפרסמו ולביישו ברבים כשאי אפשר להציל רכוש החברה בענין אחר, שהרי הוא מחוייב לעמוד על המשמר ולמנוע נזק מכספי החברה, והוא גם כשומר שכר על כך. וע"ש. וראה עוד בספר זה השלחן חלק א' (עמוד ס"ב). ע"ש. ולפע"ד נראה שאפילו אינו מקבל שכר, אם יודע שהמזכיר גונב מכספי החברה, חייב להודיע להם, משום לא תעמוד על דם רעך. וכנ"ל. וראה עוד בשו"ת חמדת שלמה (חלק אורח חיים סימן ט"ז והלאה).

 

לפיכך בנידון שלנו היודע שהאיש המבקש את רשיון הנהיגה, הוא חולה במחלה סמויה, שאינה ניתנת להבחנה בבדיקה שגרתית, כגון מחלת הנפילה וכיוצא בה, עליו להודיע מיד למשרד הרישוי את אשר ידוע לו, כדי למנוע אסונות בנפש וברכוש. ושומר ישראל ישמור שארית ישראל.

 

המינימום הנדרש

שו"ת הלכות קטנות, חלק א, סימן קעג

שאלה. השולח כתב ביד חבירו חתום בפגי"ן דרגמ"ה [=בפורץ גדר ישכנו נחש דרבנו גרשום מאור הגולה], והלה חושש שיש בתוכו דבר המזיקו (כיוצא מההיא דכתב דוד לאוריה) מהו. נבוך הוא זה. אם יפתחנה - מועל בחרם. אם יוליכנה - שמא כתוב עליו דבר מה. להחזירה לבעלים - ישלחנה ביד אחר.

 

אין לו תקנה, אלא פורר וזורה לרוח או מטיל לים.

 

חפץ חיים, הלכות רכילות, כלל ט, סעיפים א-ב

א. אִם אֶחָד רוֹאֶה, שֶׁחֲבֵרוֹ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּתֵּף בְּאֵיזֶה דָּבָר עִם אֶחָד, וְהוּא מְשַׁעֵר שֶׁבְּוַדַּאי יְסֻבַּב לוֹ עַל יְדֵי זֶה עִנְיָן רַע, (א) צָרִיךְ לְהַגִּיד לוֹ כְּדֵי לְהַצִּילוֹ מִן הָעִנְיָן הָרַע הַהוּא, אַךְ צָרִיךְ לָזֶה חֲמִשָּׁה פְּרָטִים שֶׁאֲבָאֲרֵם בְּסָמוּךְ:

 

ב. וְאֵלּוּ הֵן:

א) יִזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא יַחְלִיט תֵּכֶף אֶת הָעִנְיָן בְּדַעְתּוֹ לְעִנְיָן רַע, רַק (ב) יִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב מִתְּחִלָּה, אִם הוּא בְּעֶצֶם רַע:

ב) שֶׁלֹּא יַגְדִּיל בְּסִפּוּרוֹ אֶת הָעִנְיָן לְרַע יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא:

ג) שֶׁיְּכַוֵּן (ג) רַק לְתוֹעֶלֶת, דְּהַיְנוּ, לְסַלֵּק הַנְּזָקִין מִזֶּה, וְלֹא מִצַּד שִׂנְאָה עַל הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ:

(וּבְזֶה הַפְּרָט הַג' נִכְלָל גַּם כֵּן עוֹד עִנְיָן אַחֵר, שֶׁמִּלְבַד הַכַּוָּנָה, שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, וְלֹא מִצַּד שִׂנְאָה, יִתְבּוֹנֵן מִתְּחִלָּה, אִם תָּבוֹא מִזֶּה תּוֹעֶלֶת, לַאֲפוּקֵי (לְהוֹצִיא) (ד) מִמַּה שֶּׁמָּצוּי כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁאֲפִלּוּ אִם יֹאמַר לוֹ, לֹא יִשְׁמַע לוֹ, וְיִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ, (ה) וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיַּרְגִּיזוֹ חֲבֵרוֹ בְּאֵיזֶה דָּבָר, אוֹמֵר לוֹ, יָפֶה אָמַר עָלֶיךָ פְּלוֹנִי, שֶׁאֵין רָאוּי לְהִשְׁתַּתֵּף עִמְּךָ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, לַאֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ שֶׁהוּא מַכִּירָם, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מִדָּה רָעָה זוֹ דִּרְכִילוּת, לֹא יְצֻיַּר שׁוּם הֶתֵּר, כִּי הוּא מַכְשִׁיל אֶת הָעִוְּרִים הַלָּלוּ בְּלֹא תַעֲשֶׂה גְּמוּרָה דִּרְכִילוּת):

ד) אִם (ו) הוּא יָכוֹל לְסַבֵּב אֶת הַתּוֹעֶלֶת הַזּוֹ, מִבְּלִי שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְגַלּוֹת לְפָנָיו עִנְיָנָיו לְרַע, אֵין לְסַפֵּר עָלָיו:

ה) כָּל זֶה אֵינוֹ מֻתָּר, רַק אִם לֹא יְסֻבַּב עַל יְדֵי הַסִּפּוּר רָעָה מַמָּשׁ לַנִּדּוֹן, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֹּא יָרֵעוּ עִמּוֹ מַמָּשׁ, רַק שֶׁתּוּסַר מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי זֶה הַטּוֹבָה, שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, אַף דְּמִמֵּילָא דָּבָר זֶה הוּא רָעָה לוֹ, מִכָּל מָקוֹם מֻתָּר. אֲבָל אִם יַגִּיעַ לוֹ עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ רָעָה מַמָּשׁ, (ז) אָסוּר לְסַפֵּר עָלָיו, כִּי יִצְטָרֵךְ לָזֶה (ח) עוֹד פְּרָטִים, וִיבֹאֲרוּ לְקַמָּן אִם יִרְצֶה ה' בְּסָעִיף ה' ו'. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁיְּסֻבַּב עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ לַנִּדּוֹן רָעָה רַבָּה (ט) יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין, דְּאָסוּר לְסַפֵּר עָלָיו. וְעַיֵּן לְקַמָּן בְּסָעִיף ה', מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ שָׁם:

 

שו"ת דרכי נועם, חושן משפט, סימן לח

רבי מרדכי הלוי, נפטר תמ"ה (1685). כיהן כאב"ד בקהיר למעלה מארבעים שנה. בנו, ר' אברהם, הוא בעל שאלות ותשובות "גינת ורדים".

נשאלתי מאת אנשים סוחרים ופאטוריש שבפה מצרים, שכל אחד מהם בא לקנות יריעות פשתן לשלחם לפרנקיי"ה, והיה ערך היריעות לשעבר בשער קצוב וידוע מעלה מטה. והגוים, בעלי היריעות, בראותם שיש להם קונים הרבה, העלו ערכם ליותר מרביע שווים, וכל אחד אפשר שיעלה בדמים כדי לקנות, ויתקלקל המקח. וכראות הסוחרים והפאטורי"ש כל זה, נועדו יחדיו והתנו ביניהם בתנאי גמור לעשות תיקון, לבל יוסיפו על ערכם, ועשו באופן שלא יתרבו הקונים. והעמידו איש מיוחד שהוא לבדו יקנה הכל, ויכתב בספר ע"י אחד או שנים מהם, ואחר כך יתחלק המקח בין כולם, כל אחד לפי מעותיו. וכולם נתרצו בזה, וכתבו הסכמה על זה בכל תוקף וקנס לכל העובר עליה. ועל ידי כן יתוקן המשא והמתן ולא יתקלקל המקח, ואיש על מקומו יבא בשלום... וכל הסוחרים והפאטוריש שבעיר נתרצו בזה, זולתי אחד שנתן כתף סוררת ולא רצה להסכים עמהם. ובכן, נתקבצו כל הסוחרים והפאטוריש הנזכרים, וצעקו בַיא בַיא, איך יתקלקל המקח בשביל יחיד, וגורם הפסד בין לסוחרים ולפאטורי"ש שבכאן, בין לאותם של פרנקייה אשר להם שלוח היריעות של פשתן הנזכרות. ושאלו ממני, אם יכולים לכופו מן הדין לזה היחיד שיכנס עמהם בהסכמה הזאת, או לא.

 

תשובה. לכאורה נראה דהיינו ברייתא דפרק קמא דבבא בתרא דף ח, דרשאים בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קצתן. ופירש רש"י ז"ל: להתנות על המדות - להגדיל סאת העיר או להקטין. ועל השערים - שער חטים והיין שלא ימכר שנה זו יותר מכדי כך וכך דמים. להסיע על קיצתן - לקנוס על העובר על קצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה. ע"כ. ועל שכר הפועלים, פירשו המפרשים שלא ישכור אדם פועלים יותר מסך כך וכך...

 

דהכא מתורת מזיק ממונו של חבירו באים עליו, שמקלקל מקח כל בני האומנות, ואיהו נמי אית ליה פסידא, שמייקר השער. ואפילו בזה נהנה וזה אינו חסר, כופין על מדת סדום, כל שכן כשמחסר אחרים ומחסר לעצמו, שיש לכופו בשוטים. הא למה זה דומה? למי שמנקב נקב בספינה במקומו, ואומר: "במקומי אני נוקב", דהרי זה שוטה רשע, שמאבד עצמו וכל בני הספינה. ואין ענין כיוצא בזה נכנס תחת סוג תקנות והסכמות, לשיצטרך להסכים עמהם, כל דמטי לכלהו פסידא מינה בידים...

 

ואמנם, אם יטעון זה היחיד שאינו מתרצה לגלות מקחו, אם מעט ואם הרבה, הדין עמו. אך ישביעוהו שלא ייקר השערים מעלה מטה, ושאם ירגיש בו שמיקר השערים, יענישו אותו בקנס אשר שמו ביניהם בהסכמה ההיא. ואיש על מקומו יבא בשלום. שהרי עשוי אדם שלא לגלות מצפוניו לפרסם סך מעותיו שיש לו, כי הרבה אמתלאות יש בזה, אבל יעשו כאשר כתבנו, להזהירו ולהשביעו על זה.

 

פגיעה בפרטיות לצורך אכיפת החוק ועדות בבית משפט

משנה, סנהדרין, פרק ז, משנה י

 

מנחת חינוך, מצוה תסב, אות ט

ר' יוסף באב"ד, נפטר בשנת תרל"ד (1874). רבה של טרנופול (גליציה).

וכל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין להם עדים, חוץ ממסית, שמצוה להכמין לו עדים. והנה בכל התורה כולה בודאי הורגין אף בהיו העדים בהכמנה, דלא מצינו שיהיה העובר עבירה צריך לראות את העדים, וכיון שעדים רואים אותו - נהרג... רק אין מצוה להכמין לו ולרדפו, והרבה שלוחים לו יתברך לענוש אותו, וכאן מצוה להכמין לו לרדפו ולהרגו על פי בית דין.

 

שו"ת מהרי"ק, שורש קי

ר' יוסף קולון, ק"ף (1420) - רמ"ד (1484). גדול רבני איטליה בדורו. למד אצל ר' יעקב הלוי מולין (מהרי"ל). כיהן ברבנות בערים שונות באיטליה.

שלום אין קץ למרבה המשרה, שר התורה, אלוף ה"ה מהר"ר שמעון כהן יצ"ו.

 

הנה קבלתי כתבך על דבר המעמיקים לסתור עצה עמוקה של אותו צדיק, רבינו גרשון מאור הגולה, שתקן להכריז בבית הכנסת לכל מי שאבדה לו אבידה שיחזירוה המוצאים אותה או שיודיעו לו היודעים ממנה דבר, למען יוכל לחזור אחר אבידתו. והנה קמים אנשי מרמה ואומרים, כי הדבר נמסר להם בסוד, ושאינם רוצים לגלות הסוד. ועל זה כתב מר אם יש להחמיר עליהם יותר מן המזיד, בהיותם מערימים כנגד חוקי התורה ולומדיה.

 

הלא ידעתי, כי לא להלכה למעשה נצרכת בדבר הזה, כי פשוט הוא בעיניך, ואפילו דבר עמוק וכל רז לא אנס לך, כל שכן דבר פשוט זה. ולא עוד, אלא שמתוך השאלה עצמה יצאתה התשובה נוצחת, כמו שיפה כתב מר, דיש להחמיר במערים יותר מן המזיד, ומה אוסיף עוד על דבריך הנכוחים. אמנם מדכתיב בהו בצדיקים "ותגזור אומר ויקם לך", אמלא את דבריך, ולא אשוב ריקם מלכתוב עוד שורתיים, לחזק את דבריך, ואם כי אינם צריכים חזוק. והוא, כי לא ירדתי אל מחקר הסוד הזה, שיוכל להפקיע תקנת הגאון רבינו גרשום מאור הגולה, דאטו מי עדיף מה שהבטיח מאן דהוא, מאם היה נשבע שלא לגלות?! או מי גרע תקנת הגאון מתקנת הקהל?! והלא השיב רש"י, ומביאו המרדכי בפ"ג דשבועות, דמי ששמע שהציבור ממשמשים לגזור גזירתם, ונשבע שלא לקיים כו' וז"ל: "כן ראיתי, שהנשבע לעבור דרך הציבור, נשבע לשוא. ואילו התרו בו, חייב מלקות מדאורייתא כו', ולא נפטר מגזירת הקהל אע"ג שקדם שבועתו לגזרתם, שהרי נשבע לבטל את המצוה הוא, לסור מחוקי המצות. ומדבר זה מושבע ועומד מהר סיני הוא, והרי הוא בכלל ארור אשר לא יקום" כו'. והרי לך בהדיא, דאפילו שקדמה שבועתו לגזרתם, אפילו הכי, לא חיילא השבועה, אלא הוא שבועת שוא, ואפילו שאין כאן אלא גזירת הקהל. כל שכן הכא, דאין בהבטחתו וסודו כלום לדחות תקנת הגאון רבנו גרשום מאור הגולה, אשר הסכימו עליה כל ישראל, כדכתב מר. ומה זו העצה היעוצה לפרוץ פרצה ולהשליך האמת ארצה, בסודם אל תבא נפשי, כי אין עצה ואין תבונה נגד ה'.

 

ולפי דעתי, שהיה ביד הרב או הדיין לנדות כל עושה אלה, וכל העם ישמעו ויראו ולא יוסיפון לעשות כדבר הרע הזה.

 

שו"ת מהר"י ווייל, סימן מב

ר' יעקב וייל, מחכמי אשכנז במאה החמש-עשרה. שימש ברבנות בנירנברג, אויגסבורג וערפורט. נפטר בשנת ר"י (1450).

ור' חיים ובנו ישראל, כל מה שרוצים לברר בעדות, יכולים לשאול עדות, והעדים יגידו עדותם לפני הפרנסים בתורת עדות. ואם שום עד יאמר שאינו רשאי להגיד העדות מחמת שקבל עליו בסוד שלא לגלות, אז ר"ח ובנו רבי ישראל יתירו לאותו עד לגלות הסוד.

 

נימוקי ר' מנחם מירזבורק

רבי מנחם מירזבורק, מגדולי חכמי אשכנז במאה הי"ד.

ראובן דיבר על אשתו... וכן דיבר חמיה, והכשיר המורה קרובים ונשים להעיד על בעלה וחמיה שהוציאו לעז עליה. ואם תנקה האשה, ילקו, ויאמרו שדיברו שקר, ויהיו בחרם ונידוי כל מי שמוציא עליה שם רע מכאן ולהבא. ועל כל שגילה להם את הדיבה וציוה עליהם שלא לגלותו, שלא יכבוש עדותו, כי "דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעים?".

 

האזנת סתר

בית הבחירה, בבא בתרא, דף ב, עמוד א

ר' מנחם המאירי, ט' (1249) - פירפיניאן, ע"ה (1315). מגדולי מפרשי התלמוד בפרובינציה.

כל שנסתלק היזק ראיה, הולכין אחר המנהג, ואף במחיצה קלה שבקלות, ואין חוששין להיזק שמיעה כלל, רוצה לומר, שהקול נכנס משם לכאן להדיא מתוך דקות המחיצה, שסתם בני אדם נזהרים בדיבורם הם.

 

שו"ת ר' אליהו מזרחי, חלק א, סימן ח

רבי אליהו מזרחי, קושטא ר"י (1450) לערך - רפ"ו (1526). בשנת רנ"ח (1498) נתמנה לרב הראשי של קושטא, ולמעשה - של כל האימפריה התורכית-עותומנית. חיבר פירוש לפירוש רש"י על התורה, ושאלות ותשובות.

מכל מקום לגבי כותל של קרשים, פשיטא שהוא חזקה, ולא מצינן לאכפוייה לבנותו בשל אבנים, אפילו במקום שהמנהג לבנותו מאבנים... ואין טענה מהשמיעה, ששומעין זה לזה, דהא לא אשכחן בכולא תלמודא הזק כי האי גוונא, וכן משמע מדברי הרמב"ן ז"ל, דקאמר אבל בשל סיד – הכל תלוי ביד הדיין, דמשמע דלא חיישינן אלא בחוזק ובחולשא, אבל לענין שמיעה – לית לן בה. דאי סלקא דעתך דחיישינן לשמיעה, בסיד – אמאי לא יצטרך בי' טפחים דמתניתין, הא בציר מהכי שמע כל חד לחבריה, ואם כן מה לי בטיט מה לי בסיד? אלא לאו שמע מינה דלא חיישינן לשמיעה. שמע מינה. ואין סברא לחלק בין חצרות לבתים.

 

הרב ש' דיכובסקי, פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל, כרך יד, עמ' 330-329 (=תחומין, יא [תשנ"א], עמ' 299)

כי עקרונית יש לראות "היזק שמיעה" כ"היזק ראיה", אלא שסתם בני אדם נזהרים בדיבורם. ומכאן, שבאמצעי האזנת סתר בימינו, שלא מועילה זהירות, יש לדון כמו ב"היזק ראיה"...

 

למרות שמבחינת הלכות נזיקין, גרימת "לישנא בישא" או פגיעה ב"צניעותא", אינם נחשבים אפילו לגרמא... תקנות אלו ניתקנו במקורן לגבי היזק ראיה, ולפי דברי המאירי גם "היזק האזנה" בכלל. וכאמור, טעמן משום גרימת לשון הרע ומשום פגיעה בצניעות.