לחץ כאן לתצוגת הדפסה

"אנקת אסיר": התפילה באירופה הכבושה
תחת השלטון הנאצי

נדפס ללא ההערות

מחבר: יהודית תידור באומל

סיני, גיליון ק"ד, 1989

תוכן המאמר:
בעיית המסגרת - תפילת בהעדר מנין
התפילה לשלום המלכות והמדינה - "הנותן תשועה"
תפילות שחוברו באירופה תחת השלטון הנאצי


תקציר: סקירה על תפילות שחוברו בשואה.

מילות מפתח: תפילה בשואה, תפלה לשלום המלכות, הנותן תשועה

"אנקת אסיר": התפילה באירופה הכבושה<br>תחת השלטון הנאצי

 

סגולותיה של התפילה הנאמרת על ידי החולה, או האדם הנמצא במצוקה, עבור עצמו, מוכרות היטב ביהדות מאז ימי אבותינו. על פי המסורת היהודית, התפילות היוצאות מלבו של הסובל, אמורות להיות אפקטיביות פי כמה וכמה מאלו הנאמרות עבורו על ידי אחרים. משום כך, מעודדת היהדות אמירתן של התפילות אלו והיא מעניקה להן לגיטימציה פולחנית להיאמר בציבור במקרים בהם מתייחסת התפילה לציבור כולו.
 
המאמר שלפנינו דן בתפילות מן הסוג המתואר לעיל, אותן התפילות שכינינו "אנקת האסיר" משום שנתחברו ונאמרו באירופה הכבושה על ידי יהודים, אשר חיו תחת השלטון הנאצי. דיוננו מתייחס הן לתפילות עצמן והן למסגרות בהן נאמרו, נפתח בבעיית קיום תפילות בהעדר מנין, בעייה שעלתה עוד בגרמניה של שנות השלושים. סוגייתנו השניה מתמקדת בבעיות הקשורות באמירתה של התפילה לשלום המלכות והמדינה ("הנותן תשועה") בתשע ארצות שהיו תחת שלטון נאצי או פאשיסטי. חלקו האחרון של המאמר מוקדש לתפילה בשנות המלחמה לבעיות קיום תפילה בשלושה מצבים - בגטו, בהעדר גטו ובמחנה - ולתפילות המיוחדות שנכתבו תחת עול הנאציזם.
 
בעת שניגשנו לבירור ארבעת הסוגיות הנידונות במאמר, נתקלנו בבעיית חוסר האיזון בין המקורות השונים העומדים לרשותנו. שפע החומר המתייחס למסגרות בהן נאמרה התפילה, שקול כנגד המחסור החמור בחומר המתייחס לקהילות הליבראליות. מחסור זה נובע מהיקפן המצומצם של מירב קהילות אלו במערב אירופה בשנות ה- 30 וה- 40 ומהעדר האפשרות לשוחח עם מנהיגים ליבראלים מתקופה זו אשר לרוב אינם כבר בחיים. בדיון בסוגייתנו האחרונה, זו העוסקת בתפילות מיוחדות באירופה תחת השלטון הנאצי, הרגשנו לעתים שאנו מתעדים יותר את החסר מאשר את הקיים. נמצאות בידינו תפילות ספורות בלבד המהוות בוודאי רק קצה הקרחון לגוש עצום של תפילות מיוחדות שחוברו בנסיבות אשר לא אפשרו לשמרן לדורות הבאים. מכאן נובע, שתשעת התפילות שאכן הצלחנו ללקט אינן ייצוגיות כלל. ברם, ראינו לנכון להביא אותן כאן כעדות לסוג אחד של תגובה דתית למאורעות השואה.
 
בעיית המסגרת - תפילת בהעדר מנין
פן אחד של סוגיית התפילה בתקופת השואה קשור במסגרות בהן נאמרו התפילות, ביטוי אחד לבעיית המסגרת היא שאלת קיומה של התפילה בציבור בהעדר מנין. בעיה זו נותנת לראשונה את אותותיה בגרמניה של שנות השלושים ונוצרת כתוצאה מהשינויים הדמוגרפיים המתרחשים בתוך הקהילות היהודיות ברייך השלישי.
 
בשנת 1933, השנה בה עלה היטלר לשלטון, כשליש מיהודי גרמניה התגורר בערים הגדולות, שליש - בערים בגודל בינוני, ושליש - בערים קטנות ובכפרים. כבר בתחילת השנה הסתמנה מגמת ההגירה אצל הציבור היהודי בגרמניה. מגמה זו חוזקה כתוצאה מהלחצים הכלכליים והפוליטיים שנתלוו לחרם הכלכלי של ה- 1 באפריל אותה שנה. החשופים ביותר למעשי הטרור ולנישול הכלכלי היו אותם מאה וששים אלף היהודים שהתגוררו בערים הקטנות ובכפרים. יהודים אלה לא יכלו להסתייע במערכת מגובשת של סעד קהילתי, כזו שעמדה לרשותם של אחיהם בערים הגדולות. כתוצאה מכן, כבר בשלב מוקדם נהרו יהודים רבים מן הכפרים אל הערים שבהן פעלו קהילות יהודיות ממוסדות, אשר סייעו במתן סעד רוחני ופיזי כאחד. גם בקהילות בערים בגודל בינוני נתמעטה האוכלוסיה היהודית, אך הפעם בעיקר כתוצאה מהגירה אל מחוץ לגבולות גרמניה.
 
כיצד השפיעה ההגירה על תיפקודן הדתי של הקהילות היהודיות? בראש ובראשונה, פגעה ההגירה ביכולתן של הקהילות הקטנות לקיים מנין סדיר. הדבר נכון לגבי הקהילות האורתודוכסיות, האורתודוכסיות הפורשות והליבראליות כאחת. כבר באמצע שנות השלושים נתנו רבני גרמניה את דעתם לבעיית המניינים וכתוצאה מכך חוברה חוברת הנחיות תחת הכותרת "אין מנין: סדר תפילה לקהילת ללא מנין". עריכת החוברת נעשתה בידי רבנים מ"האיגוד החופשי למען עניני היהדות החרדית" מפרנקפורט ע"נ מיין וה"איגוד לשמירת היהדות הנאמנה לתורה בבאדן" (מנהיים). מהדורה נוספת של החוברת יצאה בשנת 1938 והופצה בין הקהילות הקטנות על ידי איגודי הקהילות במחוזים השונים. על אף העובדה שהחוברת התייחסה הן לתפילות שבת ומועד בהעדר מנין והן לתפילות חול, למעשה, כבר מזמן לא נתקיימה התפילה בציבור בימות חול בקהילות הקטנות. מגמתם של מחברי החוברת הייתה משולשת: הלכתית, חברתית ופסיכולוגית. המגמה הדתית הייתה ברורה אך שתי המגמות שנתלוו לה היו חשובות לא פחות: הניסיון לעודד קשר קהילתי ציבורי, ולו בשבת בלבד, והרצון למנוע את ניתוקן הפסיכולוגי של אותן הקהילות הקטנות מהציבור היהודי הגדול יותר. מגמה שלישית זו באה לידי ביטוי מפורש בחוברת עצמה: "שבתפילה המשותפת גם הקהילות הקטנות ביותר בינינו ירגישו עצמן חלק מהכלל".
 
בעיית התפילה בציבור בהעדר מנין הנה ייחודית לגרמניה של שנות השלושים ונפתרה רק כתוצאה מריכוזם של היהודים בערים הגדולות בהתאם למדיניות הנאצית משנות המלחמה. אולם בכך לא באו בעיות התפילה בגרמניה על פתרונן. ההגבלות שנתלוו למדיניות הנאצית כלפי היהודים בשנות המלחמה יצרו בעיות חדשות הקשורות בתפילה בציבור ועליהן נעמוד בהמשך.
 
התפילה לשלום המלכות והמדינה - "הנותן תשועה"
סוגייתנו השנייה מתמקדת בבעיות הכרוכות באמירת התפילה לשלום המלכות והמדינה תחת השלטון הנאצי. האזכורים הראשונים לתפילה מעין זו, המכונה בפי העם "הנותן תשועה" על פי מילות הפתיחה של אחד מנוסחיו המקובלים, נזכרת לראשונה בספר ירמיהו ("דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום") ובפרקי אבות ("הווה מתפלל לשלומה של מלכות"). במהלך הדורות מתגבשת תפילה מיוחדת לשלום המלכות והיא אף מופיעה בספרו של הפייטן דוד בן יוסף אבודרהם (ספרד 1340). לאחר כמה מאות שנים שבהן אין ציון התפילה, היא מופיעה שוב במאה השמונה עשרה בסדר תפילת השבת והמועד של קהילות אירופאיות שונות. מרבית קהילות אלו נמצאות בדרום, במערב, במרכז ובצפון אירופה ומיעוטו במזרח אירופה, שם לא היכה מנהג זה שורשים. מסגרתה של התפילה אומנם אחידה, אולם המושא שלה משתנה ממקום למקום. ישנם מקומות בהם נאמרת התפילה לשלום המלך; במקומות אחרים היא נאמרת לשלום הרוזן, הדוכס, ואף לשלומם של חברי העירייה, כפי שנהוג היה בקהילה הפורטוגזית באמסטרדם.
 
היהודים בארצות הגרמניות נימנו בין אלה שנהגו לומר תפילה זו עבור שליטיהם והנוהג נמשך גם לאחר כינונו של הרייך השני בשנת 1870. עם ביטול המלוכה בשנת 1919 וכינון הרפובליקה בויימאר, שינו קהילות רבות מהזרם הליבראלי את נוסח התפילה ושמה הוסב ל"תפילה למען הרשות" הנוסח שהתקבל בקהילות אלו פורסם לאחר מכן בסידור התנועה, (הסידור האחיד) משנת 1929. במרבית הקהילות הארתודוכסיות, לעומת זאת, המשיכו עדיין לומר את נוסח התפילה שהופיעה בסידור הידוע של רעדעלהיים משנת 1799. כינונה של הריפובליקה לא הביאו לשינוי בעניין זה והנוסח המסורתי אף הודפס מחדש בתחילת תקופת ויימאר.
 
אותן הקהילות האורתודוכסיות שראו בהמשך אמירת התפילה המקורית אבסורד, העדיפו להשמיט אותה כליל מסדר תפילותיהן במקום לשנות את נוסחה. תיקון ראשון למצב זה ניכר בשנת 1922 בעת שהופיע סידור "שפת אמת" על פי נוסח רעדעלהיים ובו תפילה חדשה למען המולדת בהתאם לרוח ויימאר. משנה זו ואילך מתקבל הנוסח החדש אצל רוב הציבור האורתודוכסי.
 
שינוי המצב המדיני בגרמניה בשנת 1933 מעלה שוב על הפרק את שאלת אמירתה של התפילה. עתה, לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, האם יש להשאירה, לשנותה או להשמיטה? בצידן האחד של המאזניים הונח האבסורד של אמירת תפילה לשלומו של המנהיג הנציונל-סוציאליסטי, בצידן השני - בעיה הלכתית של ביטול הריפות באמירת תפילה מסורתית. לכך יש להוסיף גם את ההיבט הלאומי. האם לא תיחשב הפסקת אמירתה של התפילה כביטוי של חוסר נאמנותם של היהודים למולדת?
 
הראשונים שהגיבו למצב היו הקהילות הליבראליות, אשר החליטו לנסח מחדש את התפילה. המשימה הוטלה על "ועד הפולחן הליבראלי של האיגוד הפרוסי הארצי של הקהילות היהודיות" אשר השמיט ביטויים בעייתיים כגון "המולדת האהובה" ברם, היו קהילות ליבראליות אשר העדיפו להשמיט את התפילה כליל. בקהילות הליבראליות ברדה שבווסטפליה ובווירצבורג שבבוואריה כבר לא נאמרה התפילה באמצע שנת 1933 גם בקהילות הליבראליות בברלין ובמנהיים הופסקה אמירת התפילה בחודשי האביב של אותה שנה. נראה שבעניין זה לא נקבעה מדיניות אחידה וכתוצאה מכך הייתה ההחלטה בדבר אמירתה או אי-אמירתה של התפילה נתונה בידי רב הקהילה.
 
בדומה לאחיהם מהזרם הפרוגרסיבי, גם הקהילות האורתודוכסיות חיפשו פשרה בעניין זה. הקהילה האורתודוכסית בברלין השתמשה בנוסח התפילה בסידור "שפת אמת" אשר כללה איזכור שמותיהם של ראשי המדינה והשרים. לעתים נאמרה גם תפילה בגרמנית ("בעד המולדת והקהילה") - שהיא בעצם אותה תפילה ליבראלית המופיעה ב"איינהיטסגבטבוך" שהוזכרה לעיל. הדוגמא הבולטת לפלורליזם ליטורגי היא הדוגמא של פרנקפורט, עיר אשר נתברכה במספר קהילות אורתודוכסיות. בקהילה האורתודוכסית הכללית נפסקה כנראה אמירת התפילה באמצע שנות ה- 30. בבית הכנסת הגדול בקהילת ברוייאר הפורשת שבה כיהן הרב הורוביץ, נאמרה תפילת "הנותן תשועה" (ולא נוסח רעדעלהיים) בהסבת ניסוחו של הפסוק בו מוזכר שמו של השליט לנוסח "ואת רוזני מדינתנו ירום הודם"; אמירתה של התפילה נמשכה שם עד שנת 1938. ב"קלויז" של קהילה זו, שהיה מעין "שטיבל" בהנהגתו של הרב ברויאר, לא נאמרה התפילה כלל. גם בבתי הכנסת של המהגרים שהיו באותה עיר, בהתאם למסורת שהיתה נהוגה בחלקים נרחבים של מזרח אירופה, לא נאמרה כל תפילה לשלום המדינה.
 
עד מתי נמשכה אמירתה של התפילה בגרמניה? אין לנו ידיעות חד משמעיות, אולם ניתן להניח כי לאחר "ליל הבדולח" (9/10.11.38) נפסקה אמירתן של התפילות השונות לשלום המדינה שהיו עדיין בשימוש בקהילות אחדות.
 
ומה לגבי הנוהג במדינות אחרות שבהן שלטו הנאצים? בקהילת רבות באוסטריה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, כבר לא נהוג היה להתפלל לשלומה של המדינה. אך בדומה למצב בגרמניה, בקהילות שעדיין נאמרה תפילה מסוג זה, נמשכה אמירתה עד ל"ליל הבדולח". לא כך בקהילה היהודית הקטנה בעיר אינסברוק שבמחוז טירול, שם נפסקה אמירת התפילה מייד לאחר ה"אנשלוס" (פלישתה של גרמניה לאוסטריה ב- 13.3.39). הליבראלים בווינה, לעומת זאת, הוסיפו במשך כל התקופה הנאצית להתפלל (בגרמנית) לשלום המולדת.
 
עם התפשטותו הטריטוריאלית של הרייך השלישי מתרחב מעגל הארצות שבהן עולה הבעייה, בכל אחת מהן בווריאציה שונה כתוצאה ממצבה המדיני ובהתאם לצורת השלטון הנהוגה בה. האם ניתן להתפלל לשלומו של המלך ולא לשלומו של המושל הנאצי האזרחי או הצבאי באותה מדינה? כיצד יש לנהוג כשמלך משתף פעולה עם הנאצים? ומה בדבר תפילה למלך גולה - האם תהיה זו בגידה בעיני הנאצים?
 
במהלך שנת 1940 עולה מרחיבה גרמניה את תחום כיבושה. בחודשים אפריל-מאי 1940 עולה הבעיה במדינות הצפון והמערב: נורווגיה, דנמרק, הולנד, בלגיה וצרפת. נורווגיה נכבשה בשבוע השני באפריל 1940. שם, למרות כינון ממשלתו של משתף הפעולה ויקונד קוויזלינג נאמרה התפילה לשלומו של המלך הקון עד לסגירת בית הכנסת היחיד באוסלו באוקטובר 1942. בדנמרק, אף היא נכבשה באותו שבוע, נמשכה אמירת התפילה לשלום המלך קריסטייאן העשירי בעברית ולעתים אף בדנית, עד למצוד אחר יהודי דנמרק שהחל בראש השנה תש"ד (1943). הדבר מובן על רקע עמדתו הפרו-יהודית של אותו מלך גם בתקופה שלפני הכיבוש הגרמני וגם במהלכו. נוסח התפילה בעברית היה זה של "הנותן תשועה" ולתפילה בדנית היה נוסח משתנה.
 
בחודש מאי 1940 פולשת גרמניה למערב אירופה. הארץ הראשונה הנופלת לידיהם של הנאצים היא בלגיה, בה היו היהודים מרוכזים בארבע ערים: בריסל, אנטוורפן, לייז' ושרלרואה. בימים כתיקונם, נהגו יהודי אותן הקהילות להתפלל לשלומו של המלך ליאפולד השלישי. מה קורה לאחר הפלישה?
 
בקהילה האורתודוכסית הגדולה באנטוורפן, קהילת "מחזיקי הדת", נמשכת אמירת התפילה לשלום המלך גם לאחר כניעתה של בלגיה. התפילה נאמרת עד לשרפת בתי הכנסת בחודש אפריל 1941 וזו על אף שהמלך ליאופולד שיתף פעולה עם המשטר הנאצי. גם בבריסל נמשכה אמירת התפילה עד לסגירת בתי הכנסת בעיר. אין בידינו עדויות לגבי הנוהג בערים אחרות.
 
בהולנד, אף היא נכבשה באמצע חודש מאי, התעורר ספק לגבי אמירת התפילה לשלום המלכות לאחר בריחתה של המלכה וילהלמינה לאנגליה, מתוך החשש שתפילה עבור מלכה גולה תיראה בעיני המשטר הנאצי כבגידה. בקהילות אורתודוכסיות מסויימות הושמטה התפילה והיו אף מקרים שבהם ביקרו נאצים הולנדים בבתי הכנסת בכדי לבדוק אם התפילה אכן נאמרה. למרות זאת, החליטו הרבנים להמשיך באמירתה של התפילה והיא אף הודפסה מחדש בסידורו של ואחאנר משנת 1941. גם בקהילות הליבראליות נהוג היה לפני המלחמה להתפלל לשלום המלכות אולם אין בידינו מידע לגבי הנוהג בשנות ה- 40.
 
בצרפת נהוג היה להתפלל, בעברית וגם בצרפתית, לשלומה של המדינה בנוסח שעבר שינוים מאז תקופת המלוכה. במשך שנות המלחמה התפללו ברוב חלקי צרפת למען המולדת הצרפתית תוך כדי השמטת כל אזכור של צורת הממשל. אין בידינו נוסח מדויק של תפילה זו אולם לדברי רבה הראשי של צרפת, הרב רנה סירה היא כללה בקשה לשלום, לצדק ולחרות. לא ידוע במדויק עד מתי נמשכה אמירת התפילה; בצרפת הכבושה בוודאי לא היה זה מעבר לקיץ 1942, המועד בו החלו הגירושים ההמוניים. בדרום צרפת, ספק אם נאמרה התפילה לאחר סתיו 1942, מועד הפלישה הנאצית.
 
ומכאן לדרום אירופה.
 
הקהילות היהודיות באיטליה נהגו בעניין הנידון כקהילות מרכז אירופה, מערבה וצפונה והתפללו תפילה מיוחדת לשלום המלכות. שינוי המשטר באיטליה הביא רק לתוספת בתוך התפילה. עם עלייתו של מוסוליני לשלטון בשנת 1922 התפללו יהודי איטליה לא רק לשלומו של המלך, אלא בנוסף לכך לשלומו של הדוצ'ה. מצב זה נמשך עד לתקופת חוקי הגזע משנת 1938 שבעקבות פרסומם הוחלט להשמיט תפילה זו מסדר התפילות.
 
הונגריה היתה הארץ האחרונה שנכבשה על ידי הנאצים. בניגוד לנוהג במזרח אירופה שם לא נאמרה כל תפילה לשלומו של המלך, נהגו הקהילות היהודיות בהונגריה להתפלל לשלומו של השליט מאז המאה התשע עשרה. עד למארס 1944, מועד הפלישה הגרמנית להונגריה, היתה מדינה זו גרורה של גרמניה עם שלטון משלה ועל כן המשיכו היהודים להתפלל לשלומו של שליט המדינה, האדמירל הורטי באמצע מרס אותה שנה פלשו הכוחות הגרמניים להונגריה והוחל כמעט מייד בריכוז ובגירוש היהודים בארץ זו. סידורי המשטר שנקבעו לאחר הפלישה השאירו את הורטי בתפקידו, לפחות באופן רשמי. על כן, בבית הכנסת הניאולוגי הגדול שבאויפשט, פרבר בודפשט (1800 חברים), נהגו להתפלל לשלום המדינה עד לתקופת המשלוחים בסוף אביב 1944. נוסחה של התפילה היה כללי ולא כלל שמו של השליט. אין בידינו מידע לגבי הנוהג בקהילות האורתודוכסיות בשנות המלחמה.
 
התמונה העולה מסקירת הפתרונות לשאלה "לומר או לא לומר?" הנה אחת של חוסר אחידות לא רק בין היהודים במדינות השונות אלא אף בין הקהילות השונות בתוך אותה מדינה. הדבר ברור לאור הנסיבות וסוגי השלטון אשר היו שונים ממקום למקום וכן לאור אופיים השונה של הקהילות הליבראליות והאורתודוכסיות וההבדלים המסורתיים שהיו קיימים ביניהן. במערב אירופה, לדוגמא, יש להבחין בין צרפת, אשר הייתה מחולקת לשני אזורים, לבין בלגיה, בה היה נהוג שלטון צבאי, והולנד, שם נקבעה צורת השלטון כאזרחית. בדנמרק, על אף המשטר הנאצי, לא הודח המלך שנחשב, אגב, לפרו-יהודי. בנורווגיה נוהלו סדרי הממשל בחלקם על ידי משתפי פעולה. עובדות אלו מעניקות בסיס להבנת ההבדלים בהתנהגות היהודית בדבר אמירת התפילה לשלום המדינה, שהייתה שונה מארץ לארץ. ובאשר להבדלים בין הקהילות, כבר ציינו כיצד המשיכו הקהילות האורתודוכסיות בגרמניה לומר את התפילה למען השררה בעוד שבחלק מהקהילות הליבראליות הנוהג נפסק עוד בשנים הראשונות לאחר עלייתם הנאציזם. אין זה ברור אם הדבר נבע מהפגנה של לאומיות או מתוך מגמה של המשכיות: הרצון לשמור על סדר התפילה שהיה מקובל מאז כינונן של קהילות אלו. גם בבלגיה ובדנמרק ניתן לפרש את נאמנותם של היהודים לתפיסה הטוענת כי "השליט" האמיתי של המדינה הוא אכן המלך באופנים שונים: כביטוי להמשכיות, כדביקות נאיוויות לפיקציה לאומית, או כמעשה של התנגדות. ולבסוף, כיצד אמורים אנו להתייחס לעובדה שהמשיכו לומר תפילה לשלום המדינה בהונגריה, בעת שאזרחיה של אותה מדינה סייעו באופן פעיל בפעולות הריכוז והגירוש? כהמשיכות, כמעשה של איוולת או כאות של תקווה ואמונה שאין זה העם המתנהג כך אלא רשעים משתפי פעולה בלבד?
 
התשובה הפשוטה ביותר לשאלות אלו הנה, אולי, המשכיות עיוורת לאותה מסורת אבות אשר ראתה ביהודים מעין servi camerae, עבדי האוצר של המלך שהיו נתונים לחסדיו ומשום כך נאלצו להתפלל לשלומו. התנודות הפוליטיות במדינה, טיבו של השלטון, אפילו יחסו של השליט ליהודים - כל אלה היוו גורמי מישנה בעיצובו של הביטוי הליטורגי כלפי השררה. על כך כותבת ההיסטוריונית אניטה שפירא:
 
"היהודי המסורתי נהג להתפלל לשלום המלכות שבחסדה חי, ולא ראה עצמו כלל שותף לתהפוכות הפוליטיות של המדינה שבה חי. עמדה זו נבעה מחולשתו של מיעוט נרדף בתוך חברה בלתי-סובלנית, מסגירותה של החברה היהודית כלפי החברה הסובבת ומן הפטליזם וההשלמה עם הגורל, שאפיינו את הגישה המסורתית למקומו ולתפקידו של האדם בתהליך השינוי ההיסטורי".
 
אך האם ניתן לקבוע זאת לגבי התקופה הנאצית? נכון הדבר, שגם בתקופה הנידונה היו היהודים מיעוט נרדף, ואכן ניכרת אצל חלקים מן הציבור היהודי גישה פטליסטית במקצת ביחס לאירועי התקופה. אולם, אין זה נכון לומר שהיהודי באירופה של שנות השלושים והארבעים לא ראה את עצמו שותף לתהפוכות הפוליטיות של המדינה שבה חי. גישתו של היהודי לשררה בעידן המודרני לא נבעה מקשר תלותי-ייחודי שהיה קיים בינו לבין השליט אלא מתוך מסורת של כבוד כלפי מדינה שהעניקה לו זכויות אזרח, מתוך הרגשה של שיתוף גורל לאומי עם אזרחיה של אותה מדינה. ואולי כאן טמון חלק מהתשובה לשאלתנו הראשונה. הארצות האירופאיות, שבהן נאמרה התפילה למען השררה בעשרו השלישי והרביעי של המאה העשרים, היו אותן הארצות המכונות "ארצות האמנסיפציה", הארצות שבהן הרגיש עצמו היהודי אזרח שווה זכויות, הארצות שבהן הפגינו היהודים בגאווה פטריוטית את השתייכותם הלאומית. ויתור על אמירת התפילה למען השררה היה עבור יהודים אלה הרבה מעבר להשמטת תפילה; הוא היה אישור לסיבובם של גלגלי האמנסיפציה אחורה, לחזרה אל תוך עידן האופל. כל עוד ניתן היה להחזיק בפיקציה שהשלטון הנאצי הינו תופעה חולפת ושקיים עדיין "שליט", "שררה", "מדינה", "אומה" אחרת שלשלומה מתפללים, לא הייתה הרגשה של כניעה לנסיבות, אותן הנסיבות אשר הפכו כל תפילה למען השלטון הנאצי לגרוטסקה.
 
ברם, למרות הכמיהה להמשכיות, משקף תוכנן של התפילות את הנסיבות המשתנות כמעט ולא מוצאים אנו העתקה עיוורת של דפוסי תפילה מעולמן של ריפובליקות ודוכסויות שלוות יחסית לתוך מצבים המזכירים את ה"אינפרנו נוסח דנטה". בעניין זה נכריים בבירור ההבדלים בין הארצות שלא היה בהן כל שליט מלבד הנאציונל-סוציאליסטי - גרמניה, אוסטריה, צ'כיה - לבין אותן הארצות שבהן הייתה קיימת מחיצה חיה בין היהודי לבין השלטון הנאצי - דנמרק, הולנד, בלגיה, נורווגיה, וכו'. הבעיה האקוטית מצאה לה ביטוי בארצות מן הסוג הראשון, בהן היה צורך לחבר נוסח תפילה עבור שררה שהייתה עוינת ליהודים באופן אקטיבי, ואף מסוכנת להם. מצבם של יהודי הרייך בשנים הראשונות לקיומו מזכיר במקצת את מצבם של אותם יהודים ברוסיה של המאה התשע אשר נאלצו להתפלל לשלומו של הצאר. יהודים אלה, כותב שלום עליכם, החליטו שיש להתפלל לשלומו של השליט, אך בהתחשב ביחסו ליהודים, אין צורך לייחל לקרבתו. וכך נולדה התפילה "ישמרהו הקב"ה וינצרהו במרחק רב מאיתנו" המבטאת את גישתם הדואליות של היהודים ביחס לשררה עוינת. אותה מערכת דואלית הייתה קיימת במתכונת חזקה עוד יותר אצל היהודים שהתמודדו עם השאלה בתקופת הרייך השלישי. אך מכאן, בניגוד למקרה הקודם, לא ניכר אפילו שמץ של אירוניה בפתרונות הליגטורגיים שנתקבלו. כל עוד אפשר היה לומר את התפילה למען השררה, ולו בגירסא המינורית ביותר, עשו זאת. ורק לאחר שטפחה המציאות בחוזקה על פניהם, בעת ביצוע מעשי הרס בלתי מרוסנים, גירושים ורציחות, הבינו יהודי הרייך השלישי שכבר לא מדובר בימים כתיקונם, ובוודאי שלא בימי הצאר. בהתחשב בכך, האם אין לראות בהשמטתה הסופית של התפילה למען השררה בגרמניה בשלהי שנת 1938 עדות להפנמת מהות השינוי במשטר, ולהשלמה עם תחילתו של עידן ללא תקדים גם יחד?
 
תפילות שחוברו באירופה תחת השלטון הנאצי
התפילות המיוחדות שבידינו נתחברו באחת מארבע מסגרות: הארצות שהיו תחת עול הנאציזם טרם פרוץ המלחמה, דהיינו גרמניה, אוסטריה וצ'כיה; ארצות מזרח אירופה שבהן הוקמו גטאות; ארצות אחרות שבהן לא הוקמו גטאות ולבסוף, המחנות. מה היו התנאים לקיום תפילה ששררו בכל מסגרת וכיצד השפיעו תנאים אלה על כתיבתן של תפילות מיוחדות?
 
בתקופה שבין עלייתו של היטלר לשלטון (30.1.33) לבין "ליל הבדולח" (9/10.11.38) לא הוגבלה ההתכנסות למטרות תפילה בגרמניה. יתירה מזו, התכנסויות שנערכו בין כתלי בתי הכנסת היו היחידות שלא היו כרוכות בהשגת אישור מיוחד מטעם הגסטאפו. מה שנראה לנו כ"הקלה" משונה נובע, כנראה, מיסוד אידיאולוגי בתפיסה הנאצית, הקובע שהיהודי המסוכן ביותר הינו המתבולל ולא הדתי הניכר על פי חזותו ואינו מבקש להתערות בתוך החברה הכללית.
 
שתי תפילות מתקופה זו הגיעו לידינו. הראשונה מהן חוברה בגרמניה בסתיו 1935 על ידיד הרב ד"ר ליאו בק, ממנהיגי היהדות הליבראלית, שעמד גם בראש אירגון הגג היהודי המרכזי "הנציגות הארצית של היהודים בגרמניה". התפילה שחוברה כתגובה ל"חוקי נירנברג" (5.10.35) אמורה הייתה להיקרא בבתי הכנסת בגרמניה בליל "כל נדרי" תרצ"ו (10.10.35) אולם קריאתה נאסרה על פי פקודת הגסטאפו. התפילה הייתה בעלת מטרה פסיכולוגית כפולה. באמצעותה ניסה בק לחזק את רוחם של צאן מרעיתו ובו בזמן לכפור בהאשמות שהוטחו נגד יהודי גרמניה, האשמות שכונו בלשון התפילה: ה"שקר המרים ראשו עלינו". תפילה זו נשתמרה הודות לשתי סיבות: מועד חיבורה, אמצע שנות השלושים, שאיפשר הפצתה מחוץ לגבולות גרמניה, והפרסום שניתן לה עקב חיבורה על ידי אישיות יהודית מרכזית בגרמניה, אשר הייתה בעלת סמכות כלל ארצית. גורם אחרון זה משחק תפקיד נכבד גם בשמירתן של תפילות מיוחדת נוספות, כפי שנראה להלן.
 
התפילה השניה שבידינו הנה תפילה מקומית שחוברה על ידי הרב יוסף קרליבך, רבה הראשי של קהילת המבורג-אלטונה. התפילה נאמרה בראש חודש אייר תרצ"ו (22.4.36) בעת הכתרתו של הרב קרליבך לרבנות הראשית. נוסח התפילה מתייחס במפורש למאורעות התקופה ובעיקר לבעיית הפליטים מגרמניה ("וגם את אחינו אנשי קהילתנו אשר נדדו למרחוק ונפשם דאבה עליהם כי נכסוף נכספו לעיר מולדתם ולחדר הורתם, אנא פקדם בפקודת ישועה ורחמים שיצליחו בכל מקום שהם וישארו נאמנים למסורת אבותיהם ויחליפו כח להרים קרן עמנו בארץ מרחקים"). סיומה של התפילה, לעומת זאת, נכתב בהתאם לרוח האופטימית של היהדות האורתודוכסית בגרמניה ובהמשך למסורת אותה תיארנו בדיוננו הקודם, והיא מסתיימת בברכה עבור "ארץ גרמניה ארץ מולדתנו ומגורנו אשר עליה ישבנו כמה מאות שנה". השימוש בסיום השבלוני צורך ואירוני גם יחד לאור הבקשות הנוגעות ללב עבור הפליטים הקודמות לו.
 
המסגרת השניה בה נתחברו תפילות הוא הגטו. כבר בפרק המבוא הערנו לגבי ההכללה הנפוצה והלא-מדויקת, הקובעת שעם הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939, שותקה שם הפעילות הדתית לחלוטין. האסמכתא המובאת כהוכחה לכך היא סגירתם של בתי הכנסת ברחבי פולין הכבושה מייד עם כניסתם של הכוחות הגרמנים לכל אתר ואתר. אך האם קיימת עקביות בנידון? נכון הדבר, שעם הפלישה נסגרו לרוב בתי הכנסת ברחבי הגנרל-גוברנמן ונאסרה שם התפילה בציבור, אולם ניכרות גם יוזמות מקומיות. ישנן ערים שבהן ניתנת ההוראה לאפשר את פתיחתם של בתי הכנסת לאחר העברתם של היהודים לגטאות לכאורה דבר והיפוכו: בידודם של היהודים המהווים גורם מסכן בו בזמן שמתאפשרת התכנסות למטרות דתיות אשר יכולות להסתיר - כך טוענים נאצים - כוונות זדוניות אחרות. נראה שמאחורי מדיניות זו עומדים שני מניעים, האחד פסיכולוגי והשני בטחוני: ייתכן שעם פתיחתם של הגטאות הרגישו הנאצים עצמם בטוחים יותר, ובהתחשב בעובדה שמלחמתם נוהלה נגד היהודים ולא נגד היהדות, אפשרו את פתיחתם של בתי הכנסת במטרה לשמור על השקט בגטאות. סיבה נוספת קשורה במיקומם הגיאוגרפי של הערים בהן נתאפשרה התפילה בציבור בשנת 1941. מדובר במחוזות אותם היו הכוחות הגרמנים צריכים לחצות בדרכם לברית-המועצות. נראה כי האישור לפתיחת בתי הכנסת מאביב 1941 ניתן במטרה ליצור אשליה של רגיעה בגטאות ולמנוע התקוממויות בעת שיהיה על הצבא הגרמני לרכז את מאמציו באזור הגבול.
 
גם במקומות אחרים בהם נאסרה התפילה באופן רשמי הצליחו היהודים לעקוף את האיסור בצורות שונות. ישנן עדויות רבות על קיום תפילה בציבור במקומות מסתור, בעליות גג וכדומה. אך היו גם מקרים שעל אף האיסור, התקיימה התפילה בציבור באופן גלוי ואף נעשו הכנות מעשיות להכין למתפללים אכסניה מתאימה. דוגמה לכך הוא שיפוצו וחנוכתו של בית הכנסת בו התפללו חברי "תפארת בחורים" בגיטו קובנה בט"ו באב תש"ג (1943).
 
מן הסתם, יש להניח, שחוברו תפילות מיוחדות רבות במזרח אירופה בשנות המלחמה אולם רק אחת מהן הגיעה לידינו. מדובר בתפילה שנתחברה בוארשה בשלהי שנת תש"ב על ידי הרב קלונימוס קלימש שפירא, האדמו"ר מפיאסצ'נה. התפילה מתייחסת לאותם היהודים אשר גורשו מהגיטו "מזרחה" ובתוכם הילדים אשר נגזלו מחיק משפחותיהם. התפילה נכתבה במקורה ביידיש ותורגמה לעברית במועד מאוחר יותר על ידי אחד מתלמידי האדמו"ר.
 
מלבד התפילות המיוחדות, דוגמת זו של האדמו"ר מפיאסצ'נה ואחרות כמותה שלא נשתמרו, הוכרזו גם תעניות מיוחדות בהתאם לתקופות אסון. המועד שנקבע לכך היה לעתים יום כיפור קטן, דהיינו ערב ראש חודש, שהוא גם יום צום מסורתי לתעניות ציבור מיוחדות. תענית אחת מעין זו הוכרזה על ידי הרב מנחם זמבה בווארשה בערב ראש חודש ניסן תש"ג שבועיים לפני פרוץ המרד.
 
כיצד אפשר להסביר את העובדה שלא הגיעו לידינו תפילות מיוחדות מלבד זו של האדמו"ר מפיאסצ'נה? מהן הסיבות להיעלמותן של התפילות המיוחדות שחוברו במזרח אירופה? ראשית יש להדגיש, כי במקומות רבים היה עצם ההתכנסות לתפילה כרוך בסכנה גדולה, וכתוצאה מכך נתקיימה התפילה בתנאי מסתור, מצב שלא היה מעודד את רישומן של התפילות או שמירתן. לכך יש להוסיף את השערתנו שמרבית התפילות המיוחדות שנאמרו בתנאים אלה חוברו באופן ספונטאני בשבתות ובחגים, ועקב כך לא נשתמרו. גורם נוסף להיעלמותן של התפילות היה טיבה של הנהגה הרבנית במזרח אירופה, שהיתה לרוב מקומית. העדר כל הנהגה רבנית אחידה במזרח אירופה, נבע מאופן צמיחתה של הרבנות באיזורים אלה במאות שעברו. בארצות האחרות שמהן אכן נשתמרו לנו תפילות, מסתבר שהגורם המחבר היה כמעט תמיד קשור בהנהגה הרבנית הראשית של עיר, של מחוז או אף של מדינה. גם כאן, התפילות שחוברו במסגרת לוקאלית לרוב לא נשתמרו.
 
שונה בהרבה הוא מצב התפילה בתנאים של "העדר גטו", דהיינו, במרכז, במערב, בצפון ובדרום אירופה, עדות נוספת לרבגוניות האדמיניסטרטיבית ברייך השלישי. במרבית הארצות הללו, נתקיימו תפילות בציבור עד תקופה מאוחרת מאוד, בדרך כלל עד לתקופת המשלוחים ועד בכלל. הדבר נובע מיחסם של הנאצים ליהודי מזרח אירופה, לעומת יחסם ליהודים במקומות אחרים. ההגבלה היחידה שנגעה לתפילה בציבור בארצות שבהן לא הוקמו גטאות היתה החובה להימצא בבתים בשעת העוצר, הגבלה הבאה לידי ביטוי הן בקביעת מועדה של התפילה והן בעיצוב תוכנה. התפילה בציבור כמוסד בקהילה היהודית המשיכה להתקיים במקומות אחרים עד למועד סיום המלחמה. דוגמא לכך היא אוסטריה, שם שקדו ראשי הקהילה על הכנת תכנית מיוחדת לתפילת הימים הנוראים בשנים 1941 ו- 1942 ואף נמצאת בידינו "מפת ישיבה" של בית הכנסת בווינא שהוכנה לצורך כך. גם לאחר הפיכתה של אוסטריה ל"יודנריין", חילקה "מועצת היהודים בווינא" כרטיסים לתפילת הימים הנוראים בשנים 1943 - 1944. המשתתפים בתפילות אלו היו בני תערובת מדרגה שניה או בני זוגם הלא יהודיים של המגורשים. הידיעות לגבי ארצות מערב אירופה מצביעות על מגמה דומה של המשכיות. בהולנד, בדנמרק ובצרפת נתקיימו התפילות עד למשלוחים. בקהילה היהודית באנטוורפן נפסקה התפילה בציבור עם שרפת בתי הכנסת בעיר באפריל 1941.
 
נמצאות בידינו חמש תפילות מיוחדות והכרזת צום אחת שחוברו בגרמניה ובהולנד בתקופת הכיבוש. הראשונה חוברה בהאג ב- 18.5.40, בשבוע שבו נכנעה הולנד, והיא תפילת יזכור לחיילי הולנד שנפלו בקרב. השניה הינה תפילת "מי שבירך" שחוברה במיוחד עבור הרב יוסף קרליבך ושנאמרה בשבת ערב גירושו מהמבורג לריגה עם בני קהילתו בשנת 1941. תפילה שלישית, אף היא מהאג, הינה ללא תאריך אך קרוב לוודאי שחוברה לאחר אמצע שנת 1942 (תקופת הגירושים) משום שהיא מורכבת מבקשה לשלומם של המגורשים. התפילה נאמרה לאחר תפילת "יהי רצון" של שני וחמישי. תפילה נוספת הכוללת בקשה לשלומם של יהודי הולנד הנותרים ותפילת יזכור לעילוי נשמותיהם של הנספים נאמרו באמסטרדם ובהאג ביום הכיפורים תש"ג (1942) לפני תפילת נעילה. בנוסף לתפילת המיוחדות מאותה תקופה הוכרזה בהאג תענית מיוחדת בכ"ט במרחשון תש"ג (9.11.42) אשר גם היא באה כתגובה למשלוחים.
 
בהמשך להערתנו על מקומה של ההנהגה הרבנית בחיבור התפילות יש לזכור, כי כל אחת מחמש התפילות הללו, וכמותן הכרזת הצום, חוברו ונקבעו על ידי גורם דתי מרכזי בהולנד ובגרמניה. לא נאמרו התפילות בתנאי מסתור ולא באופן ספונטאני אלא הודפסו והופצו בין המתפללים בערים אמסטרדם והאג, דבר שלדעתנו היווה גורם מרכזי בהישרדותן.
 
האם נתחברו תפילות מיוחדות בארצות אחרות מלבד גרמניה והולנד? אין בידינו תשובה חד משמעית לכך, במיוחד בכל הנוגע לתפילות לוקאליות שטיבן לא היה להשתמר. ברם, נמצאות בידינו עדויותיהם של הרבנים הראשיים לצרפת ולדנמרק, ומכתביהם של ראשי הקהילות בנורווגיה ובבלגיה המוסרים לנו שעל פי מיטב ידיעתם לא חיברו בארצות אלו תפילות מיוחדות על ידי גורם רבני מרכזי בשנות המלחמה.
 
המסגרת הרביעית שבה חוברו תפילות מיוחדות היא המחנה. השימוש במושג זה בכדי לתאר קרוב לשבעים סוגים של מחנות אשר מנו החוקרים עד כה, אינו מדגיש את טיבם השונה של המחנות השונים. לא דומים התנאים במחנות ההשמדה לאלה שבמחנות מעבר, מחנות משפחה, מחנות חליפין וכד', במרבית סוגי המחנות נאסרה התפילה בציבור ואם אכן נתקיימה, היה זה בחשאי בלבד. אם אומנם נאמרו במחנות ההשמדה תפילות מיוחדות יש להניח כי היו אלו תפילות יחיד אשר נאמרו ברגעים שלפני המוות. אף במחנות אחרים שבהם נאסרה התפילה רשמית אך נתקיימה בסתר באופן מעשי ובסיכון עצמי גדול, אין להניח שנרשמו או אף נכתבו תפילות מיוחדות. ברם, היו מחנות שבהם נתקיימה התפילה בציבור, כגון במחנה העבודה "וינר-נוישטאט" בשנה האחרונה של המלחמה, אך גם ממחנות אלה לא נשתמרו תפילות מיוחדות.
 
נמצאת בידינו תפילה מיוחדת אחת שחוברה במחנה - תפילה מפסח תש"ד שנאמרה במחנה ברגן-בלזן על ידי היהודים שנאלצו לאכול חמץ. התפילה כתובה ברוח "קידוש החיים" ומביעה את רצונם של המתפללים לעשות את דבר השם ואת החלטתם לקיים את הנאמר "וחי בהם" על ידי אכילת לחם, אשר היה, כנראה, האוכל היחיד שהיה בידיהם, בחג הפסח.
 
מהם קווי האיפיון המשותפים לתפילות המיוחדות שנתחברו באירופה הכבושה ואשר הגיעו לידינו? האם ניתן למצוא מפתח להבנת מועד חיבורן, מהות תוכנן ודרך הישרדותן של אותן התפילות? על אף הממצאים הדלים שבידינו נשתדל להצביע על מספר מכנים משותפים בולטים הקיימים בין התפילות.
 
נראה שמועד חיבורן של התפילות המיוחדות קשור באירוע בעל משמעות מלחמתית אישית עבור המחבר הקהילה בה חוברה התפילה. יש שמועד אמירת התפילה הוא יום קדוש (לדוגמא: יום הכיפורים) הסמוך לאירוע (הגירושים שהחלו באמצע קיץ 1942) ויש שהוא השבת הסמוכה למועד האירוע. אך אין הדבר מפתיע בהתחשב הנסיבות המסורתיות בהן נתחברו תפילות מיוחדות בעבר - עתות משבר וצרה, והמועדים שבהם נאמרו אותן התפילות - השבתות והחגים הסמוכים למאורע שבגללו חוברה התפילה. ומה באשר לתוכנן של התפילות? עיון בתפילות שבידינו מגלה כי כל התפילות הינן בעלות מוטיבים דומים. בקשות לעילוי נשמותיהם של הנספים, דאגה לגורלם של המגורשים והתקווה לשלום. התפילות נכתבו כולן ברוח האורתודוכסיה, לא ניכרות בהן השפעות ליבראליות כלל.
 
ולבסוף, כיצד נשתמרו דווקא אותן התפילות שציינו כאן? נראה שהישרדותן של תפילות אלו הנה פונקציה של שני גורמים: מעמדם של מחברי התפילה - הנהגה רבנית פורמלית, רב מקומי, רבי חסידי וכו'. והתנאים שבהם נאמרה התפילה - בפומבי או בסתר. להוציא תפילה אחת, התפילות שבידינו חוברו כולן על ידי הנהגה רבנית פורמלית, הופצו בפומבי ונאמרו במסגרות רשמיות - תפילות בציבור שנתקיימו בידיעת השלטונות. כמו כן, התפילות בהולנד נאמרו בשתי קהילת שהיו בעלות ארכיוניים קהילתיים מסודרים, ששרדו לאחר המלחמה בצורה זו או אחרת. ומה באשר לאותן התפילות שבוודאי נתחברו אך לא נשתמרו? על אף ההסתייגות שאין התפילות שבידינו יכולות להוות מדגם מייצג של כלל התפילות מסוג זה, יש להניח שהתפילות האחרות היו דומות להן בצורתן ואף בתוכנן. אם הקטליזטור היה זהה, סביר להניח שהתפילות הביעו את אותן הדאגות והתקוות שמצאנו כאן, ואין זה חשוב אם מדובר בתפילת יחיד או בתפילות ציבור, תפילות של ייאוש או תפילות של תקווה, תפילות שנאמרו בקול או תפילות שנאמרו בלב.
 
ארבעת הנושאים בהם דנו בפרק זה לקוחים משני קצוותיה של סוגיית המסגרת - התפילות באירופה הכבושה. לכאורה אין ביניהם מכנה משותף מלבד היותם קשורים במועד ובמקום - באירופה הכבושה של שנות המלחמה. אך ברגע שמתרוממים אנו מעל לאותו מישור ראשוני של ניתוח הפרטים ומתרחקים צעד בכדי לחפש מאפיין משותף לסוגיה כולה, מגלים אנו דבר מעניין. אחת התכונות הבולטות בכל נושא ונושא היא ממסדיותו: מגמה של המשך מסגרת תפילה מסורתית: תפילות מיוחדות המנוסחות על פי כללי הליטורגיה המסורתיים, אפילו אותן התפילות המציינות אירועים שמוחו ודמיונו של האדם מתקשים להתמודד עמם, מביעים רק ייאוש מבוקר ואינן קורעות את לב השמים בזעקתן. האם השימוש במטבעות הלשון השבלוניים בא כתוצאה מהעדר היכולת להתנער מדפוס התפילה המסורתי או שמא עומדת מאחוריו מגמה מכוונת, מגמה של נחמה על ידי השימוש במוכר, במרגיע? יתירה מזו, האם לא ניתן לראות בחיפוש הנואש אחר מסגרות תפילה במצבים שבהם אין ההלכה מחייבת אותן, ביטוי דתי של אותו צורך קומפולסיבי להיאחז במסגרות המוכרות אפילו בעת שעומד האדם על סף התהום?
 
ישנם גם כאלה אשר יוסיפו לשאלות גוון ערכי. התפילות המיוחדות היו, בעצם, חומר ביד היוצר. תוכנן וצורתן היו בשליטתם של מחבריהן ואלה עיצבו את התפילות בדפוס אחד, הדפוס המנחם והמרגיע. האם השימוש בתפילת ובדרשות כאמצעי מרכך לא הביא לדיכוי אותו לחץ פנימי חיובי בדיעבד, אשר יכול היה לשמש בסיס לצעדים מעשיים ואף להתנגדות? האם האחיזה בתפיסה המסורתית האומרת ש"הקב"ה יעזר" ("געט וועט העלפען"), תפיסה הבאה לידי ביטוי בכל אחת מן התפילות, לא תרמה את חלקה להשלמה פטאלית עם הגורל? ובגרסא חריפה עוד יותר; האם לא הייתה כאן החמצה טראגית של הזדמנות להשתמש בתפילה כאמצעי לעורר את קהל המתפללים לא רק לתשובה, אלא לצעדים מעשיים יותר?
 
בתשובה לכך נזכיר את הדברים הבאים. יש להבחין בין דרשות נוסח "אש קודש" של האדמו"ר מפיאסצ'נה לבין תפילות מיוחדות דוגמת אלו שלפנינו. האינטראקציה בדרשה היא בין הדורש לבין הקהל; קיים ביניהם מגע עין, קיימת בפוטנציה אפשרות להמשך האינטראקציה בכיוון דו-סטרי. על כן, אין צורך, ואף לא רצוי, להיצמד בדרשה לדפוס מקובל; ניתן להכניס בה אלמנטים לא שגרתיים, כגון הקריאה לפעולה. לא כן התפילה מיוחדת, בה מתמקדת האינטראקציה במישור האנושי-אלוקי בלבד. מטרתן של התפילות המיוחדות באירופה הכבושה הייתה שונה ביסודה ממטרתה של הדרשה בשואה. התפילה יכולה להיות זעקה מרה על אי-צדק, תחינה למען אומללים ונרדפים, שוועת ייאוש ובקשת עזרה, אך לא מעבר לכך. הפיכתה של תפלה מעין זו לכלי מעורר לפעולה מעשית עומדת בסתירה גמורה למהותה של התפילה, ובניגוד גמור למטרתה של התפילה המיוחדת. לכן לא ניתן היה לצפות לכך שהתפילה תשמש אמצעי לקריאה למרד, לדוגמא. ולאלה המתריעים על כך מתוך פרספקטיבה של דור ובנסיבות השונות באופן קוטבי מהנסיבות שבהן נתחברו התפילות נאמר: מעל לכל, אין לשכוח שמחברי התפילות המיוחדות באירופה הכבושה היו שותפים לגורלם של המתפללים. על סגולותיה של התפילה הנאמרת על ידי האסיר או הנמצא במצוקה, כבר עמדנו בתחילת דברינו. מוטב לזכור, כי גם מחברי התפילות היו אסירי ההיסטוריה והלא מי, אם לא האסיר עצמו, יודע באיזה אופן להשמיע את נאקתו?