לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הזקן ובן החושך

מחבר: אוריאל אסולין

ויקרא רבה פרשה כה' כ"י מינכן

הזקן ובן החושך

1.            הדריינוס שחיק עצמות היה עולה לא"י,

ראה זקן אחד נוטע נטיעות,
 
א"ל זקן זקן אילו השכמת לא החשכת,
אילו יגעת בילדותך לא יגעת בזקנותך,
5.            א"ל בחייך אדוני השכמתי והחשכתי,
ומה שרצוי לאדוני[1] הוא עושה,
א"ל בחייך זקן אם עושות נטיעות אלה ביומך אתה מטעים לי מהם,
 
זכה אותו זקן ועשו אותן נטיעות ביומו,
ומלא סלו תאנים והלך לו לפניו,
10.          ואמר לו מי אתה,
א"ל אותו זקן שעברת אצלי ואמרת לי אם עושות נטיעות אלו ביומך אתה מטעים לי מהם,
א"ל פנו אותן ממנו ומלאו אותו דינרים,
נעשה לו כן,
15.          הלך וסיפר לבני ביתו,
 
                שמעה שכנתו,
הלכה ואמרה לבעלה: בן החושך בן החושך,
שמעת שהמלך הזה אוהב תאנים,
א"ל מניין את מודעת לי,
20.          א"ל שזה הזקן שכננו מילא סלו תאנים ומילא אותו דינרים,
                השכים בלילה,
ומילא מרעיל[2] וטען על החמור והלך ועמד לו לפניו,
אמרו לו מי אתה,
אמר להם שמעתי מלך זה אוהב תאנים,
25.          אמר להם המלך לכו והעמידוהו בשער פלטין כל שמזדמן ועובר יהיה משליך לו בפניו,
                נעשה לו כן,
הלך וסיפר לבני ביתו,
 
אמרו לו: לך ותודה לבוראך שהיו תאנים ולא אתרוגים,
30.          שהיו בשלים ולא היו פגים.
ויקרא רבה פרשה כה' כ"י מינכן


סיפור האגדה עוסק באדריאנוס, הקיסר הרומי המפורסם שנחשב לאחד הקיסרים המוצלחים ביותר בעיני בני עמו, אך לאחד השליטים האכזריים ביותר שידעה יהודה.
 
חשוב לציין כי בתחילת מלכותו נחשב אדריאנוס לתקווה גדולה, הן בשל רשעות קודמו- טריאנוס, והן בשל ביקורו ביהודה בתחילת מלכותו והבטחותיו לבנות ולשפץ את ירושלים והמקדש[3], אך לאחר שאדריאנוס חוזר בו מכוונות אלו, ואף רוצה לבנות את ירושלים כעיר הליניסטית- היהודים מתמרדים בהנהגתו של בר כוכבא ור' עקיבא ואף מצליחים להשמיד גדוד רומי שלם. תגובתו של אדריאנוס קשה ביותר למרד זה, הן בהיקף הצבאי והן בגזירות הדת החדשות שמוטלות על היהודים.
 
בשל הסיבות שהזכרתי לעיל כינו עם ישראל את אדריאנוס "שחיק עצמות", מושג שמשמעותו איחול למותו ולשחיקת עצמותיו, וברור כי ביטוי זה נוצר לאחר האכזבה מהציפיות שתלו באדריאנוס, אך הסיפור מציג את אדריאנוס באור ניטרלי לכאורה[4], ועל כן יכול להיות שהסיפור עצמו התרחש לפני השינוי המדובר, ואולי אף בביקורו הראשון והסימפטי ביהודה לאחר המלכתו.
 
אדריאנוס עולה לא"י[5] ופוגש זקן שנוטע נטיעות, מראה זה נראה לו מוזר, שהרי ניצב מולו אדם זקן[6] שלא ראוי שייאלץ לפרנס את עצמו למחייתו בגיל כה מבוגר. אדריאנוס מבין כי נמצא מולו אדם שהתעצל בצעירותו ועל כן הוא משלם בזקנותו את מחיר ההתנהגות הזאת:
 
אילו השכמת לא החשכת,
אילו יגעת בילדותך לא יגעת בזקנותך
 
בתפיסתו של אדריאנוס אדם אמור לעמול בצעירותו על מנת לזכות למנוחה ראויה בזקנותו, אך הזקן שלפניו מסביר לו כי אין אמת בדבריו, ולא בשל דוחקו הוא עוסק בנטיעות, אלא בשל סיבה אחרת:
 
אדוני השכמתי והחשכתי,
ומה שרצוי לאדוני הוא[7] עושה
 
הזקן טוען לפני הקיסר כי לא התעצל בצעירותו, אלא ההיפך הוא (הזקן) עמל ויגע, אך עתה, כשהוא הגיע לגיל זקנה מניעיו הם לעשות את רצון אלוקיו[8].
 
מהו רצון אלוקיו של הזקן? אין אנו יודעים על פי גרסתינו, אך כפי שמובא בילקוט שמעוני הפסוק שמתקשר לסיפור זה מופיע בויקרא,יט, כג:
 
וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל
 
אדריאנוס, בתגובה ספונטנית לאמירתו הלא צפויה של הזקן, שעד לפני רגע היה נראה בעיניו כעני עצל, מורה לזקן להביא לטעום מהנטיעות במידה ויבכירו בימיו (של הזקן)[9].
 
בנקודה זו נראה כי אדריאנוס הסכים בליבו לאפשרות כי יש טעם בדברי הזקן, ועל כן הוא הוגה באפשרות כי הפירות עוד יבכירו בחייו של אותו זקן ומתוך עניין ואתגר מבקש ממנו להביא אותם לפניו במידה וכך יקרה.
 
כעת אנו עוברים לחלקו השני של הסיפור, חלף זמן, עונות עברו, והנטיעות הרכות התפתחו וגדלו והחלו להוציא תאנים. הולך הזקן לקיסר על מנת לקיים את בקשתו. אדריאנוס, שמן הסתם שכח את פרטי הפגישה לא מזהה בתחילה את הזקן, אך לאחר שהזקן מסביר לו את מטרת בואו מגיב אדריאנוס אף כאן בספונטניות- הוא מצווה את משרתיו לפרוק את הפירות מסלו של הזקן ולהרעיף עליו זהב. אדריאנוס שמח על סגירת המעגל ועל הצפייה בתהליך שהתחיל ונשלם למול עיניו.
 
הזקן חוזר שמח לביתו ומספר את סיפור המעשה לבני ביתו.
 
שכנה שהייתה שם במקרה שומעת את הסיפור ולאחר מכן חוזרת לביתה ומשתפת את בעלה במידע שזה עתה קיבלה, אך כאשר מדייקים בדיבורה נראה כי השכנה קלטה מסקנה חלקית מאוד, ואולי אף לא נכונה- השכנה הסיקה מהסיפור כי המלך אוהב תאנים, על אף שפרט זה לא נאמר לרגע אחד בסיפור.
 
לאחר בירור הדברים עימה מסיק בעלה של השכנה מסקנות פרקטיות: אם המלך משלם זהב בעד תאנים, הרי עליו להביא לו תאנים וכך יזכה בעושר רב.
 
בנקודה זו נעצור לרגע וניזכר באיזה כינוי פונה השכנה לבעלה: "בן החושך"[10], כינוי זה לא ברור די צורכו, אך נראה כי הוא משמש כהקבלה מנוגדת לזקן העמל שמשכיב ומחשיך ונעשות לו נטיעות בימיו ולעומתו ניצב בן החושך באפלולית של פאסיביות ורצון להתעשר בקלות וללא מאמץ.
 
בלילה- שעת פעילותו של בן החושך, קם בעלה של השכנה וממלא סל גדול ("מרעיל") בתאנים, ובשל כובדו של הסל נאלץ הוא להוליכו על ידי חמור. כאשר מגיע בן החושך לארמון הוא ניצב מולו, ומחכה כנראה להיכנס למלך ולהגיש לו את תאניו. השומרים שלא כל כך מבינים את מעשהו של אותו יהודי בשעת לילה מאוחרת שואלים אותו לשמו, אך הוא לא עונה להם וישר טוען בפניהם את רצונו ה"תמים" להגיש לאדריאנוס את הפירות שהוא אוהב, וכל זאת בטענה ששמועה גונבה לאוזניו שהמלך אוהב תאנים.
 
כאן הסיפור מדלג פרק זמן מסויים בו השומרים סיפרו לו על האורח שמחכה לו מחוץ לארמון ומוביל אותנו ישירות לתגובתו של אדריאנוס. דילוג זה יוצר לנו שוב פעם תגובה ספונטנית, אדריאנוס מבין כי לפניו לא נמצא אלא נוכל שחושב את עצמו למחוכם ועל כן הוא מחליט באבחת רגע ללמד את בן החושך מוסר השכל- בן החושך יוצב בשער הארמון וכל מי שיעבור שם יצטרך לקחת תאנה מן הסל ולהשליך על פניו. עונש זה מהווה הפתעה לבן החושך, שהרי הוא תכנן לצאת ברכוש רב תמורת התאנים הרבות שהטעין בסלו, אך דווקא הכמות הרבה שהוא הביא עימו הפכה לו לרועץ והגבירה את מכאוביו.
 
הסיפור היה יכול להסתיים פה, אך הוא נגמר בנימה סרקסטית אף יותר: בן החושך חוזר לביתו ומספר לבני ביתו את אשר קרה לו[11], ובני ביתו במקום לנחם אותו מורים לו ללכת ולהודות לאל שהוא הביא עימו תאנים, שהם פרי רך בשיא בשלותם וקשים טרם הבשלתם, ולא אתרוגים[12], שהם פרי קשה בשיא בשלותם ורכים טרם הבשלתם, והיו פוצעים אותו מן הסתם קשות יותר[13].
 
לאחר שסיימנו את קורות האגדה נשאלת השאלה- מהו המסר אותו רצתה האגדה להעביר?
 
מעיון בסיפור נראה כי לאגדה ישנם חמישה חלקים:
שורה 1-7 אדריאנוס והזקן נפגשים בחלקת האדמה
שורה 8-15 הזקן מגיש לאדריאנוס את פירות הנטיעות
שורה 16-20 השכנה ובן החושך
שורה 21-26 בן החושך ואדריאנוס
שורה 27-30 בן החושך ובני ביתו
 
במידה ונעקוב אחרי הדמויות נגלה כי הזקן לא שינה את עמדתו ביחס לעמלו, על אף דברי אדריאנוס, שהרי המציאות הוכיחה את צדקתו.
 
בנוסף, אף בן החושך ובני ביתו לא שינו את עמדתם ביחס לבטלה, כאשר בן החושך חוזר לביתו פצוע וחבול ומספר את קורותיו לבני ביתו אף אחד מהם לא מעלה ספקולציה אפשרית מה גרם למלך לנהוג כך כלפיו או לחשוב על דרכי פעולה אחרות להרוויח את כספם להבא, בני ביתו של בן החושך מסתפקים רק בהערה מרושעת שמביעה את "מזלו" של בן החושך. עובדה זו מתחוורת כאשר נזכרים שהוגת הרעיון ללכת לקיסר עם פירות בשלים די צורכם היתה של אשת בן החושך[14] - וחלק זה מהווה את תורף האגדה ומשמש כנקודת הפער בין יחסי אדריאנוס והזקן לבין יחסי אדריאנוס ובן החושך
אם כן עולה כי הדמות שמשתנה בסיפור, ודרכה רוצים חז"ל להעביר לנו מסר, הוא אדריאנוס.
 
בתחילת סיפורנו אדריאנוס מפקפק באופיו של הזקן, בשל מסקנתו כי לפניו אדם שהיה הולל בצעירותו, ובנוסף תהה אדריאנוס על מידת התועלת שתעלה לזקן ממעשיו, אך כאשר מתחוור לקיסר המרומם כי לפניו עומד עמד אדם עמל שרואה את פירות מעשיו בחייו אין הוא יכול עוד להעריך ולשפוט את המציאות לאור מבחן התוצאה, ועל כן כאשר יגיע אליו בן החושך עם תאנים בשלות ועסיסיות הוא לא ירצה בהן, ואף יעניש את אותו החצוף שחשב שהוא ישמח בפירות ללא עמל.
 
בנוסף, צריך להבחין כי לאורך הסיפור ניתן לזהות ניואנסים קטנים אשר מדגישים את הפער בין הזקן לבן החושך :
 
מרחב המחיה של הזקן הוא הבית והשדה, לזקן יש עולם פנימי וחיצוני מאוזנים, הוא פועל בעולם וחוזר לביתו, לעומתו, לבן החושך יש רק בית (ניתן אפילו להגדיר "חדר אפלולי") בו הוא סגור ומסוגר חסר מעש ומימוש.
 
הזקן מגיש לקיסר מפירותיו בצורה טבעית, הוא ממלא סל רגיל ומגיש לו, לעומתו, כפי שציינו כבר לעיל, בן החושך ממלא את התאנים במרעל שהוא סל גדול מאוד, עד כדי כך שהוא צריך להעמיס את הסל על החמור. פער זה מדגיש את חמדנותו וחנפנותו של בן החושך לעומת טבעיותו ופשטותו של הזקן.
 
כאשר לא מציינים את גילו של בן החושך, או לחלופין תואר שמסמן גיל, ניתן להבין כי בן החושך הוא גבר בגיל ממוצע, לעומתו, ידוע לנו כבר מתחילת הסיפור שהזקן נמצא בשנותיו האחרונות. ניגוד זה מעצים את הפער בין שתי הדמויות, הזקן- שלכאורה חסר כוחות ואמור להיות ספון בחדרו ולחכות למותו, פועל ויוצר בעולם, ואילו הגבר שכוחו במותניו ואמור לדאוג לפרנסת משפחתו הוא רפוי ועצל ומסתגר בביתו.
 
 


[1] בארמית הלשון הוא 'מרייה'- לשון המכוונת בברור לריבונו של העולם, וביקרא רבה הדבר ברור אף יותר, משום שבגרסתם מופיע הביטוי "מרי דשמיא"
[2] סל גדול.
[3] ישנו מטבע רומית שנטבעה לקראת ביקורו של אדריאנוס בארץ בה מוטבעת דמותו של אדריאנוס כאשר לצידו אשה, המסמלת את יהודה, שמקריבה לו קורבן, ולצידה יש ילדים שמגישים לו כפות תמרים לאות שלום.
[4] השווה לסיפור באיכה רבה, ג (מתורגם): "יהודי אחד עבר לפני אדרינוס ושאל בשלומו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: וכי יש יהודי עובר לפני אדרינוס ושואל בשלומו? אמר: לכו והתיזו את ראשו! עבר יהודי אחר, ראה מה שנעשה בראשון ולא שאל בשלומו. אמר לו אדרינוס: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: וכי יש יהודי עובר לפני אדרינוס ואינו שואל בשלומו? אמר: לכו והתיזו את ראשו. אמרו לו סנקליטון שלו: אין אנו יודעים מה אלו המעשים שאתה עושה: מי ששואל בשלומך - נהרג. ומי שאינו שואל בשלומך - נהרג! אמר להם: ואתם רוצים ליעצני היאך אני צריך להרוג בשונאי?".
[5] בילקוט שמעוני, שמביא את הסיפור בצורה קצת שונה, ואיעזר בו במהלך הביאור, מובא כי אדריאנוס עבר בא"י עם חילותיו על מנת להגיע להילחם במדינה אחרת, ובדרך הוא פוגש את אותו זקן.
[6] בויקרא רבה מובא כי הזקן אומר לאדרינוס שהוא בן מאה שנים.
[7] נשאלת השאלה: מי זה "הוא" אותו מזכיר הזקן? ניתן לענות שתי תשובות אפשריות:
א.       הזקן מדבר על עצמו בגוף שלישי, כמקיים את רצון בוראו
ב.        הזקן מדבר על ה' ו"משליך" את מעשיו ותוצאותיו על ה', שאת דבריו הוא מקיים.
[8] עיין בהערה 1.
בגרסת הילקוט שמעוני לסיפור מובא הסיפור בהקשר עצלותו של האדם בשל סופיותו וזמניותו:
אלולא שהעלים הקב"ה מבני אדם יום המיתה לא היה אדם בונה בית ולא היה נוטע כרם שהיה אומר למחר הוא מת למה אני עומד ויגע בשביל אחרים לפיכך העלים ממנו יום המיתה שיהא אדם בונה ונוטע לא זכה לו זכה לאחרים
לפי גרסת הסיפור שם אדריאנוס שואל את הזקן מדוע הוא עומל כה קשה לקראת זקנותו, והרי הוא לא יזכה לראות פירות מנטיעות אלו, והזקן, עונה לו כי שיקוליו הם לא פרקטיים לגבי עצמו, ובכך הוא בעצם מממש את כוונתו של ה' בהעלמת יום המיתה מעיניהם של בני האדם.
וכן השווה לגירסת הסיפור בויקרא רבה פרשה כה :
אין זכית אכלית ואם לאו כשם שיגעו לי אבהתי כך אני יגע לבני
[9] בגרסת הילקוט שמעוני מסופר כי לאחר הדו שיח עם הזקן המשיך אדריאנוס עם צבאו למלחמה אליה היו מיועדות פניו, וחזר רק לאחר שלוש שנים, וכאשר חזר מהמלחמה קידם אותו הזקן כשבידיו הפירות של הנטיעות. משך הזמן של שלושת השנים העלה אצלי קישור להמשך הפסוק שאותו הבאתי לעיל: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא פרק יט)
[10] והשווה לגרסת הילקוט שמעוני לדברי השכנה לבעלה: "כל בני אדם הולכים והקב"ה מזמין להם טובה ואתה יושב חשך באופל"
[11] בהקבלה מדוייקת למעשיו של הזקן לאחר מפגשו עם המלך.
[12] אנו מכירים את חוזקם של האתרוגים מהסיפור על הכהן הצדוקי ש"פעם אחת ניסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן" (משנה מסכת סוכה פרק ד משנה ט)
[13] הבדל זה בין האתרוגים הקשים לתאנים הרכות יכול לסמל גם את הפער בין הזקן לבין בן החושך, בני ביתו של בן החושך מבליעים באמירתם מסקנה שבעת בגרותו של האדם עדיפים הרוך והדינאמיות על פני העקשנות וקשיות הלב.
[14] והשווה לגרסת הילקוט שמעוני: "הרי שכן שלנו כבד המלך בכלכלה של תאנים ומלאוה לו זהובים, ואתה עמוד וטול סל גדול ומלא אותו מיני מגדים מן תאנים ותפוחים ושאר פירות יפים שהוא אוהב אותם הרבה אולי ימלא אותה לך זהובים"