תקציר: הקמתו של בית המדרש לרבנים ע"י ר' עזריאל הילדסהיימר, סקירת שנות התפתחותו ושגשוגו עד לשנת 1938 כאשר נסגר ע"י הנאצים. מילות מפתח: הילדסהיימר ר' עזריאל; בית מדרש לרבנים. |
המאבק הדתי, שהתנהל ביהדות אשכנז בתקופת המאה הי"ט, נמשך עשרות שנים לפני שהמצב התחיל להתגבש במידה ידועה. נתברר אז שיש בה ביהדות אשכנז שלשה כיוונים מפורשים! החרדים על מפלגותיהם האמינו כי האדם היהודי יכול לחיות על פי ההלכה גם על רקע העולם החדש שמסביבו. לעומתם חשבו אנשי הכיוונים האחרים, שהקיבוץ היהודי אחר יציאתו מן הגטו אין ביכולתו להמשיך ולהתנהג על פי ההלכה. הכיוונים האלה התחילו לכן לפתח השקפות חדשות על מהותה של היהדות וניסו להתאים את חיי הדת שלהם להשקפות האלו. האסכולות החדשות ראו לנכון לייסד בתי מדרש לרבנים משלהם, לשם חינוך רבנים מטיפוס חדש. גם לחרדים נתברר שעם כל שאיפתם הנלהבת לכונן את חייהם על יסודות ההלכה, אין הם יכולים עוד למצוא סיפוק בטיפוס של רב שהיה יוצא מן הישיבות. הם נוכחו לדעת שהנם זקוקים לטיפוס של רב שיהא בו מן האדם המשכיל המודרני, ועם זה יגיע למידת ידיעה מספיקה בש"ס ובפוסקים, שתכשיר אותו לתפקיד של רב מורה הוראה. בעיית חינוך הרבנים הייתה קשה בהרבה לניאו-אורתודוכסיה מאשר לכיוונים הדתיים האחרים. רב חרדי מן הטיפוס החדש יכול היה להיות רק מי שנתמזגו בקרבו התמדה עצומה והתלהבות גדולה וכנה לשאיפותיה של האורתודוכסיה. לכן היו הרבנים הניאו-אורתודוכסים הראשונים רק יחידים מועטים, שלרגל כשרונותיהם הגדולים ועבודתם הקשה נעשו גדולים בתורה וזכו גם לסיים חוק לימודים גבוהים באחת האוניברסיטאות. אולם, אחרי ששני הכיוונים האחרים, הכיוון "ההיסטורי" ואסכולת המתקנים, יסדו בתי מדרש משלהם, הסמינאר התיאולוגי היהודי בברסלוי והמכון העליון לחכמת ישראל בברלין (האכשולע פיר די וויסענשאפט דעס יודענטומס), נעשה ברור למנהיגי החרדים באשכנז שגם הם חייבים להעמיד את חינוך רבניהם על יסודות יציבים. הרעיון בדבר יסוד בית מדרש לרבנים חרדים התחיל להתאזרח בקהל כאשר יצא להלחם למענו אחד הרבנים החרדים מן הטיפוס החדש, ר' עזריאל הילדסהיימר. חשיבות רבה הייתה בעובדה שהילדסהיימר היה בעצמו יליד אשכנז, ושבעיית בית המדרש נתחוורה לו על כל צדדיה בבית המדרש לרבנים שיסד מספר שנים לפני כן באייזנשטאט אשר בהונגריה. ר' עזריאל הילדסהיימר נולד בהאלברשטאט, שהייתה קהילה חשובה, בעלת עבר יהודי גדול, במחוז סאכסוניה שבמדינת פרוסיה. הוא נתייתם בילדותו, אולם זכר יפה את דרכי אביו, יהודי למדן, תלמידו של בעל ההפלאה. את עיקר תלמודו קיבל עזריאל הצעיר אצל "הגאון האחרון של אשכנז", ר' יעקב (יוקב) אטלינגר (1871-1792), הרב של קהילת אלטונה ומחברו של הספר הידוע ערוך לנר. אותה שעה היה נוהג עזריאל להיכנס תכופות להמבורג הסמוכה ולהקשיב לדרשותיו של הרב המפורסם (המכונה "חכם") יצחק בערנייס (1849-1792). באישיותו של רב זה, של קהילת המבורג גילה הילדסהיימר בוודאי לראשונה את הטיפוס של הרב האורתודוכסי "המודרני", שהנהו גדול בתורה ונאמן לרעיון של יהדות מבוססת על ההלכה, והנהו עם זה אדם בעל השכלה כללית גבוהה ויודע להטיף בלשון גרמנית צחה. מאלטונה הלך עזריאל הצעיר לברלין ונרשם כתלמיד באוניברסיטה שעל שם פרידריך וילהלם. הוא התמחה בעיקר בלשונות השמיות, אולם הקשיב גם לשיעורים במתימטיקה ואסטרונומיה. ליד זה היה לומד יום יום תורה במשך שעות אחדות ב"בית המדרש", מוסד ללימוד תורה של קהילת ברלין, שנוסד באמצע המאה הי"ח. אחר עשרות שנים מילא "בית המדרש" תפקיד גדול במימוש תכניתו של ר' עזריאל הילדסהיימר בדבר יסוד בית מדרש לרבנים. מברלין הלך הצעיר להאללע ובאוניברסיטה שלה הוכתר בשנת 1844 בתואר דוקטור לפילוסופיה. אחר סיום לימודיו חזר הילדסהיימר לעיר מולדתו האלברשטאט והיה מתעסק בהנהלה האדמיניסטרטיבית של הקהילה היהודית. ליד זה השתתף הרב הצעיר השתתפות די פעילה במלחמה הפובליציסטית המרה על פרצופו הדתי של הישוב היהודי באשכנז, שתפסה אז את המקום המרכזי בעיתונות היהודית-הגרמנית. |
בשנת תרי"א התחילה בחייו של ר' עזריאל הילדסהיימר תקופה חדשה, רבת חשיבות. הוא נבחר לרב בקהילת אייזנשטאט שבהונגריה. בדומה לגרמניה התנהלה גם בהונגריה מלחמה מרה בין החרדים ותומכי הרפורמה. במלחמה זו העמיד את עצמו ר' עזריאל, כמובן, על צדם של החרדים. אף על פי כן היה נתון כל ימי שבתו בהונגריה להתקפה חריפה מצד חוגים אורתודוכסים קיצונים, שהביטו בעין רעה על השקפותיו על הרבנות. ר' עזריאל שאף להגשים באייזנשטאט את רעיונו בדבר מתן חינוך מודרני יותר לצעירים המתעתדים לשמש ברבנות, והתנה תנאי עם ראשי קהילתו שיהא רשאי לתפוס ישיבה בעירם. הישיבה שיסד הגיעה במהירות לידי פרסום רב, הן לרגל האישיות המקסימה של מיסדה ומנהלה, והן לרגל היותה מטיפוס חדש שלא הורגלו לו במדינה זו. החידוש העיקרי היו לימודי החול שנלמדו בישיבה שעות אחדות בכל יום. פרסומה ההולך וגדול של הישיבה באייזנשטאט עורר את מתנגדיה להגביר את מלחמתם. ר' עזריאל ניסה להגן על עצמו ועל המוסד שלו בדרכים שונות. השם מעיד על אופייה. (Rabbiner Seminar) הוא גם השתדל לייסד מפלגת חרדים חדשה. הוא הרבה לפרסם מאמרים בעיתונות, ואף כתב מספר חוברות מיוחדות, שבהן נלחם נגד התיקונים בדת והגן בפני מתנגדיו מחוגי החסידים על רעיון האורתודוכסיה שלו. ואמנם יצאה הישיבה באייזנשטאט מן המלחמה כמנצחת. חניכיה הוזמנו לשבת על כסאות רבנות בהרבה ערים ועיירות ומספר התלמידים הלך וגדול והגיע בסוף שנות הששים כמעט למאה. עם כל ההצלחה של ישיבתו לא ראה ר' עזריאל הילדסהיימר עתיד לפעולתו בהונגריה. המלחמה התמידית בשתי חזיתות עלתה לו בכוחות מרובים. שברון לב רב נגרם לו בייחוד על ידי העובדה שבשנת תרי"ח נסגרה הישיבה לזמן ידוע לרגל מעשה מלשינות של מתנגדיה. הוא מספר שיותר ויותר נתברר לו שבהונגריה אין הבנה לעקרונותיו, והוא התחיל צופה לאפשרות שיבה לאשכנז. נראה שכבר באמצע שנות הששים בא לידי החלטה סופית שהגיע זמנו לייסד בית מדרש לרבנים באשכנז. יתכן שהחלטה זו היא שדחתה שיבתו לאשכנז, שכן לא עמד דבר בדרכו לקבל משרת רבנות באחת מערי אשכנז, אילו רצה בה. מה גדולה הייתה שאיפתו לייסד בית מדרש לרבנים באשכנז יש לראות מן המשא והמתן שניהל בשנת תרכ"ז עם בית המדרש של ברלין. כאשר הציע לו מוסד זה משרה של מורה, התייחס באהדה והדגיש שהנהו בראש וראשונה מורה, ושלמען ההוראה הוא מוכן לוותר על משרת הרבנות החשובה באייזנשטאט. יתירה מזו: אף שלא גילה מחשבתו, ברי שכבר אז קיווה כי יצליח להפוך את "בית המדרש" לבית ספר מודרני לרבנים. תשובתו על ההצעה שבאה אליו מברלין זהירה מאוד, אולם באגרת שצירפו לתשובתו שני גיסיו, יוסף וזיגמונד הירש מהאלברשטאט, נאמר בדברים מפורשים שהילדסהיימר יהיה מוכן לבוא לברלין אם אך תהיה לו האפשרות לייסד בית מדרש לרבנים (הם משתמשים בפירוש בביטוי Rabbiner-Seminar) וכדי להצעיד את העניין קדימה הם מדגישים שגיסם מוכן לקבל את המשרה שלא על מנת לקבל פרס. המשא והמתן בדבר המשרה בבית המדרש בברלין נתחדש בשנת תרכ"ט, והפעם נגמר בהצלחה. בחודש מאי של אותה שנה נבחר הילדסהיימר כאחד המורים בבית המדרש. אותה שעה הוא גם הוזמן לשמש רב בקהילת עדת ישראל, שנוסדה על ידי קבוצת חרדים שיצאו מן הקהילה הכללית. הילדסהיימר קיבל גם משרה זו, בניגוד לעמדתו הקודמת שראש בית מדרש לרבנים חייב להיות חופשי מקשרים עם קהילה מן הקהילות. קשה להגיד בשל מה שינה דעתו, ואפשר רק להניח שאנשי קהילתו עדת ישראל הבטיחו לעזור לו בהוצאת תכניותיו אל הפועל. הילדסהיימר הגיע לברלין בסתיו של 1869 והביא אתו קבוצת תלמידים מישיבתו שבאייזנשטאט. הוא ניגש מיד לעיבוד תכנית לריאורגאניזאציה יסודית של בית המדרש, בהקדמה לתכנית נאמר שבבית המדרש חייבים ללמד את כל מקצועות חכמת ישראל הנחוצים לרב על מנת שיוכל למלאות תפקידו כראוי. התכנית כוללת שיעורים בתנ"ך, משנה, גמרא, פוסקים, דקדוק, תולדות ישראל, ספרות המוסר, דרכי הוראת הדת, אמנות הדרוש ופילוסופיה. התכנית מחושבת למען מוסד חינוכי בן שלש דרגות. בראשית 1871 התקיימה ישיבה של חבר המורים ובה נבחר הילדסהיימר ליושב ראש החבר, והחוקר הידוע אברהם ברלינר נבחר לדפתרן. אולם, דווקא בשעה שנראה כי התכנית עומדת להתגשם, נתבטל ענינה לגמרי. סיבות הדבר אינן ברורות. בעיתונים שונים הובעה הדעה שיד ראשי הסמינאר התיאולוגי היהודי שבברסלוי באמצע. אמרו שראשי הסמינאר חששו פן ייהפך בית המדרש הברליני מוסד מתחרה לו. אבל, נראה, שגם הילדסהיימר התחרט ברגע האחרון. ועד הנאמנים של "בית המדרש" לא רצה, כנראה, שהמוסד כולו ייהפך לבית מדרש לרבנים. נראה, שהם היו מוכנים להסכים לכל היותר ליצירת מחלקה לחינוך רבנים על יד בית המדרש. שאיפתו של הילדסהיימר הייתה, לעומת זה, לעמוד בראש סמינריון לרבנים ולא שהסמינריון יהיה מחלקה במוסד אחר. בשעת המשבר הזה עמדו תלמידיו של ר' עזריאל בנאמנות רבה על צדו. וכשנתברר כי התכנית הקשורה עם "בית המדרש" לא תצא לפועל, נפתח באופן סופי הדרך ליסוד בית מדרש מיוחד לרבנים אורתודוכסים באשכנז. עוד לא נסתיים הוויכוח בעיתונים על סיבות כשלון התכנית בדבר ריאורגאניזאציה של בית המדרש, והילדסהיימר כבר ניגש להוציא לפועל את תכנית יסוד הסמינריון העצמאי. הוא פנה באגרת סודית אל עשרה עסקנים ידועים בין החרדים וקרא אותם להטות שכם להגשמת תכניתו. פנייתו נתקבלה בהתלהבות בלתי רגילה, המעידה עד כמה הייתה קרקע אשכנז מוכנה למוסד מסוג זה. תוך שבועות מספר התכונן ועד מרכזי למען יסוד בית מדרש לרבנים והחזקתו, והשתתפו בו שני רבנים ידועים וחמשה בעלי בתים מברלין, המבורג, קארלסרוה ופרנקפורט שעל נהר מיין. נציגה של פרנקפורט היה עמנואל שווארצשילד, נשיאה של הקהילה החרדית שבה שימש ברבנות ר' שמשון רפאל הירש. אותה שעה התכוננו בכמה ערים גם ועדים מקומיים למען בית המדרש לרבנים והוחל באוסף כספים. המפעל הכספי הצליח מאוד והוועד המרכזי אף יכול היה לרכוש מגרש לבנין למען המוסד עוד טרם שנפתח. הממשלה הפרוסית אישרה את תקנות המוסד, ועל יסוד אלה התחיל הוועד המרכזי לכנות את עצמו חבר נאמנים (קוראטוריון). בראש חודש אלול תרל"ב פורסמה הצהרה על דרכיו של המוסד החדש והייתה מצורפת לה תכנית לימודים מפורטת. אחר ארבעה עשר חודש של הכנות נוספות, נפתח המוסד בראש חודש חשוון תרל"ד (אוקטובר 1873) במעמד נציגיה של הממשלה ונציגי הקהילות החרדיות בערים רבות. השם הרשמי של המוסד היהRabbiner Seminar fuer das Orthodoxe Judentum, ולסיסמה בחר לעצמו את הפסוק "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (משלי ג', ו'), בשנת הלימודים הראשונה נרשמו כעשרים תלמידים, ומהם רק שבעה שהיו מן המניין. רוב התלמידים שלא מן המניין היו בני חוץ לארץ, ובמשך שנים רבות היוו בני חוץ לארץ אחוז ניכר בין תלמידי המוסד. |
כאשר נוסד בית המדרש לרבנים היה ברור לכל שזה בית מדרש לרבנים אורתודוכסים. עם זאת לא היה קל לנסח בבהירות את היסודות האידיאולוגיים של המוסד. הפירור הפנימי ששרר ביהדות החרדית גרם שבמשך עשרות שנות קיומו לא נתחוורה עמדתו של המוסד לגבי כמה מן הבעיות החשובות של החיים היהודיים. במיוחד לא הייתה לבית המדרש לרבנים עמדה ברורה לגבי השאלה הבוערת ביותר בקרב חרדי אשכנז: האם חייב יהודי אורתודוכסי לעזוב את הקהילה שבה יש רוב לבלתי חרדים, או לאו? מיסדו של בית המדרש, ר' עזריאל הילדסהיימר, ודאי היה חסיד העיקרון של יציאה. הרי הוא עצמו שימש ברבנות בקהילה שכל עצם קיומה היה תוצאה מיציאת חבריה מן הקהילה הכללית. אולם הילדסהיימר היה רחוק מלצדד באותה התבדלות קיצונית מן הבלתי-אורתודוכסים שלה הטיף ר' שמשון רפאל הירש. להפך, הילדסהיימר היה מעורב בין הבריות, והוא, אחריו בניו הירש ומאיר, הראשון מורה בסמינריון, והשני מנהלו האדמיניסטרטיבי המצוין, היו עוסקים בצרכי הציבור היהודי והיו משתפים פעולה ברצון עם אנשים בעלי כוון שונה משלהם. אין, לכן, להתפלא שכעשר שנים אחרי יסודו שינה המוסד את שמו, ובמקום "בית מדרש לרבנים למען היהדות האורתודוכסית" לקח לעצמו את השם "בית מדרש לרבנים בברלין". החוגים שמסביב לר' שמשון רפאל הירש הביטו מן הרגע הראשון בחשדנות ידועה אל המוסד החדש, אף שעמנואל שווארצשילד, נשיאו של קהל החרדים בפרנקפורט, היה אחד הנלהבים ביותר בין מייסדי הסמינריון. מאמר הברכה לפתיחת בית המדרש, שהדפיס יצחק הירש, בנו של ר' שמשון רפאל, בעיתון "די יידישע פרעסע", ביטא כמעט בגלוי את חששותיו של הרב החרדי מפרנקפורט, שמא ילך המוסד החדש בדרכי בית המדרש לרבנים שבברסלוי. המטרה שהעמיד לו ר' עזריאל הילדסהיימר בבית המדרש הייתה, לפי דבריו בנאום הפתיחה של שנת הלימודים הראשונה, להקנות לתלמידיו רמה גבוהה של השכלה יהודית ועם זה לטפח בלבם נאמנות להלכה ("געזעצעסטרויע"). רעיונות דומים ביטא הרבה שנים לאחר זה גם יוסף ווהלגמוט, יושב ראש חבר המורים, באמרו שהסמינריון עומד על העיקרון של תורה ויראה, היינו שעל תלמידיו לעסוק בתורה ולהתנהג כיהודים שומרי מצווה. בין הרבנים שיצאו מן הסמינריון, אומר ווהלגמוט, יש תומכים נלהבים ברעיון ההתבדלות ולעומתם תומכי הרעיון שמחובתו של הרב החרדי לשמש אף את צרכי הדת של יהודים המסרבים להבדל מן הקהילה הכללית. חניכים של הסמינריון לא רק שהם בעלי השקפות שונות, אלא יש וגם נלחמים האחד נגד דעותיו של חברו. הדבר המאחד את כולם הוא העיקרון של תורה ויראה. אופי כלל ישראלי זה ניתן לבית המדרש לרבנים על ידי מיסדו, שדעותיו אף פעם לא העלימו מפניו את קיומו של כלל ישראל. דבר זה, את הדאגה לצורכי כלל ישראל, הוא ציין בצוואתו כדרך חיים לבניו אחריו. גישה שונה במקצת לתפקידו של הסמינריון הייתה לדוד הופמן, שהיה אחד המורים הראשונים של המוסד והועמד בראשו אחר פטירתו של הילדסהיימר. הופמן היה בעיקרו של דבר המלומד-החוקר ולא הטיפוס של הרב העסקן שנתגשם באישיותו של הילדסהיימר. לכן חושב הופמן שהתפקיד העיקרי של הסמינריון הוא להפיץ את הידיעה בתורה בין יהודי אשכנז. נוסח חדש זה על תפקידו של הסמינריון הוא גם תוצאה מן השינוי שנתהווה במצבה של היהדות החרדית באשכנז בראשית המאה העשרים. המלחמה המרה בין החרדים והמתקנים, שעמדה ברום עולמה של היהדות בימי יסוד בית המדרש, הייתה כבר נחלת העבר. היה עכשיו ברור לה ליהדות החרדית שהיא תהיה מיעוט בקרב יהודי אשכנז. בעייתה העיקרית הייתה לכן כיצד להגביר את הידיעה בתורה בין היהודים החרדים, על מנת שיהדותם לא תהא מוגבלת לבית הכנסת בלבד. ומטעם זה העמיד הופמן את הדגש על הפצת הידיעה בתורה. רוחות אידיאולוגיים חדשים התחילו לנשב בבית המדרש לרבנים בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. מלחמת העולם הביאה לידי התקרבות עצומה בין היהודים החרדים שבאשכנז ובין יהדות מזרח אירופה. חיילים יהודים מחוגי החרדים באו עם הצבא הגרמני לליטא ולפולין וגילו פתאום את יהדות ההמונים שבמזרח אירופה על אורח החיים היהודי שלה. לרגל האיחוד הזמני של פולין וליטא עם גרמניה נוצרה התקרבות כללית בין יהודי המזרח והמערב. אחת התוצאות המוחשיות מכל זה היה המנהג שהתחיל נפוץ בין היהודים החרדים באשכנז לשלוח את בניהם לישיבות פולין וליטא לתקופת זמן ידועה, הדבר מובן, שבין אלה נמצא מספר ניכר של תלמידי בית המדרש לרבנים. תלמידים אלה, בשובם לאשכנז, התחילו לאט לאט להחדיר לסמינריון את רוח הישיבות. ליד זה מצאה תנועת המוסר חסיד נלהב ביוסף ווהלגמוט, זקן מורי בית המדרש, ששימש מאז פטירתו של הופמן יושב ראש חבר המורים. בשורת מאמרים ב"ישורון", שנערך על ידו, אמר ווהלגמוט בגלוי, ותכופות בדברים נרגשים מאוד, שהיהודים החרדים באשכנז חייבים ללמוד התלהבות דתית אצל יהודי מזרח אירופה. הנטייה החדשה ליהדות המזרח מצאה ביטויה המוחשי ביותר בעובדה שבפרק זמן די קצר נתמנו כמורים בבית המדרש ארבעה מלומדים ממזרח אירופה, ואחד מגדולי הרבנים בליטא נתבקש להרצות מספר הרצאות בכל עונת לימודים. כתוצאה ממינויו של ר' אברהם אליהו קאפלאן כמורה לתלמוד, התחיל להתהוות בבית המדרש תהליך של תחיית ה"תלמודיזם" - מספר לנו ווהלגמוט. קאפלאן גם הפיץ בבית המדרש בגלוי את תורת המוסר של ישיבות ליטא, בהרצאותיו ובאורח החיים שלו. ויפה הבחין ווהלגמוט שבאירופה המזרחית הולכים ונוצרים תנאים חדשים, הדומים בהרבה לתנאים ששררו באירופה המערבית במשך תקופת המאה הי"ט. הוא ציפה ליהודי מזרח אירופה שיפנו אל בית מדרש לרבנים בברלין כאל דוגמה של בית ספר לחינוך רבנים, אשר יהיו ראויים לתפקידם בעולם החדש, המשתנה באירופה המזרחית. אחר מלחמת העולם הראשונה הלך והשתנה לטובה היחס של בית המדרש גם לציונות, לארץ ישראל החדשה וללשון העברית כשפה חיה. האהבה לציון שכנה בבית המדרש מן הרגע הראשון, מספיק להיזכר בעובדה שמיסדו של הסמינריון, ר' עזריאל הילדסהיימר, היה אחד העסקנים המסורים ביותר לישוב היהודי בארץ ישראל. אולם, עם הווצר תנועת אגודת ישראל בשנת תרע"ב, ניתן לה בפירוש, אם גם לא רשמית, מעמד איתן יותר בבית המדרש מאשר לציונות. והרי הופמן עצמו נעשה חבר למועצת גדולי התורה הזמנית שנבחרה בוועידת היסוד של אגודת ישראל בקטוביץ. יחס של אהדה לציונות התחיל שוב להראות בבית המדרש אחר מלחמת העולם, עם התגברות הישוב היהודי בארץ ישראל המחודשת. שמואל הכהן גרינברג, מנהיג חשוב במזרחי, שנתמנה אז מרצה לתנ"ך, נאם בשעת היכנסו לשירותו כיהודי לאומי. הוא גם הדגיש ערכה של הלשון העברית כלשון חיה, והייתה לו בזה בפירוש תמיכתו של ווהלגמוט. בסופו של דבר יסד גרינברג בבית המדרש חוג עברי, שבו היו התלמידים מרצים ומתווכחים בלשון העברית, ווהלגמוט הנהיג מחלקה עברית בירחונו "ישורון". בעיה אידיאולוגית חשובה הייתה המקום שחכמת ישראל חייבת לתפוס בתכנית הלימודים ובבית המדרש בכלל. והמייסד היה חסידו של המחקר, זה כבר נרמז לעיל. הרי הוא הנהיג בישיבתו שבאייזנשטאט את לימוד הלשונות הקלאסיות ותורת החשבון על אף ההתנגדות החריפה מצד חלק מחרדי הונגריה. וליד זה הרי עסק הוא עצמו במחקר וחיבר מספר ספרים. יתירה מזו: הוא הותקף בשנת תר"ל התקפה חריפה על ידי מנהיגים אחדים של החרדים בשל טענתו שחינוכם של הרבנים אינו צריך להיות מוגבל ללימוד התלמוד. כמה היה עניין המחקר חשוב בעיניו מתברר מדרישתו החוזרת לייסד פרסי-מחקר לתלמידי בית המדרש, שאמנם נתמלאה בסופו של דבר שנים אחדות אחר יסוד הסמינריון. אולם, הדבר החשוב שעשה את הסמינריון, כמעט מן הרגע הראשון ליסודו, אחד המוסדות החשובים ביותר בעולמה של חכמת ישראל, הוא המצאם של מלומדים משיעור קומתם של הופמן וברלינר בחבר המורים הראשון של בית המדרש. עליהם נתווספו אחר כך יעקב בארט, אחד מגדולי המזרחנים בעולם, שמעון אפנשטיין ויוסף ווהלגמוט, כולם אנשים שהמחקר עמד במרכז חייהם. הרכבו של חבר המורים הוא הוא הסיבה העיקרית שהביאה את הסמינריון לגדל מספר כה רב של חכמים מובהקים בכל שטחי חכמת ישראל. מצב זה התמיד בבית המדרש כארבעים שנה. רק עם פטירתו של הופמן התחילה להיות ניכרת החלשה ידועה בעמדתה של חכמת ישראל בבית המדרש. תנועת המוסר הליטאית שהתחילה להתפשט במוסד, ואתה תחיית ה"תלמודיזם", שעליה דבר ווהלגמוט, בלעו הרבה מזמנם ומהתעניינותם של התלמידים, וממילא נחלשה ההתעניינות בחכמת ישראל. לכן ראה ווהלגמוט צורך להטעים בשעת חגיגת יובל החמישים של המוסד, שהיו זמנים שבהם היה הסמינריון מעודד את תלמידיו לעסוק במחקר, ולעומתם היו תקופות שבהן לא עמד המחקר בשורה הראשונה. אולם אף פעם לא קרה שהמחקר ידוכא במוסד, טען זקן המורים שלו. זהו נכון ומחוץ לכל ספק. אולם, נכון גם שבשנותיו האחרונות של המוסד לא הייתה ניכרת בין תלמידיו התעניינות של ממש במחקר בשדה חכמת ישראל. בדרך סיכום אפשר להגיד שעל אף הקשיים שפגש בדרכו, מילא בית המדרש לרבנים תפקיד היסטורי גדול בקרב הקיבוץ היהודי באשכנז. הוא היה המוסד החשוב ביותר שנוצר על ידי חרדי אשכנז. והואיל ומיסדו עמד בעיקרו של דבר על עמדה כלל-ישראלית, לא נרתם המוסד בעגלתם של חסידי ה"התבדלות". ובצדק יכול היה ווהלגמוט לקבוע ארבעים שנה אחר יסוד הסמינריון, שהוא הציל את היהדות החרדית שבאירופה המערבית, וכי רק טיפשים או קנאים אינם מסוגלים להכיר בזה. |
מרעיון האדיקות בהלכה ומהיחס החיובי בדרך כלל אל החכמות, צמחה תכנית הלימודים של בית המדרש. על מנת להתקבל כתלמיד מן המניין היה המועמד צריך להוכיח את כשרונו להבין בגמרא פסקאות קשות מן הממוצע, עם פירוש רש"י ותוספות, וכן להיות בעל תעודת סיום בית ספר תיכון. אם התלמיד הביא אתו לבית המדרש כמות ידועה של ידיעות בתלמוד וביתר המקצועות, היה חבר המורים מחליט עבורו על תכנית לימודים מקוצרת. תכנית הלימודים הרגילה לקחה בחשבון ביקור של שש שנים במוסד. בשנים הראשונות נמצא בין התלמידים מספר ניכר של צעירים מהונגריה שלא הייתה בידיהם תעודת בגרות. כדי לעזור לתלמידים אלה, הנהיגו בשנה השניה לקיומו של המוסד מחלקת גימנסיונית, שבה נלמדו המקצועות העיקריים הנלמדים בשתי הכתות העליונות של גימניסיון. מחלקה זו התקיימה עד שנת 1882, וסגירתה הייתה תוצאה של גידול מספר התלמידים מאשכנז, שעברו דרך לימודים רגילה בבית ספר תיכון. אז כבר היו כמחצית המתלמדים בני אשכנז, בשעה שבשנים הראשונות רובם היו בני חוץ לארץ. שנת הלימודים הייתה מחולקת לשני זמנים, זמן החורף וזמן הקיץ, שהיו מתחילים ומסתיימים, כרגיל, בימי התחלת וסיום הזמנים באוניברסיטת ברלין. בימיו של הופמן הוא היה מקיים גם שיעור מיוחד בימי החופש למען התלמידים שנשארו בעיר. הניסיון של שנות הלימוד הראשונות הראה שיש הבדלים גדולים במידת ידיעתם של התלמידים השונים בשטח הגמרא. ראשי בית המדרש הנהיגו לכן, החל משנת הלימודים השלישית, שתי דרגות בלימוד התלמוד, עליונה ותחתונה ("אבער-שיעור" ו"אונטער-שיעור"). החלוקה הזאת נשארה קיימת עד סגירתו של המוסד, ולא עוד אלא שבהמשך הזמן הוסיפו גם דרגה אמצעית, שנקראה "מיטעל-שיעור", למען התלמידים שהיו במצב של מעבר מן הדרגה התחתונה לעליונה. השיעורים והלימודים היו קשורים במערכת שלימה של בחינות. בשנים הראשונות הנהיגו בחינות חודשיות. לאחר זמן חזרו וביטלו את הבחינות החודשיות והנהיגו במקומן בחינות בסופם של הזמנים, שכללו את החומר שנלמד במשך הזמן. בחינה מיוחדת בגמרא נבחן התלמיד שעמד לעבור מן הדרגה התחתונה לעליונה. בשנת תרנ"ה כללו גם את יתר המקצועות בבחינת המעבר מדרגה לדרגה. חשיבות גדולה קשרו, כמובן, לבחינה הסופית, זו שהקנתה לתלמיד תעודת התרת הוראה. בשנים הראשונות היו משתתפים בוועדות הבחינות רבנים יידועי שם. בבחינה הסופית היה על התלמיד להוכיח שהוא קנה את האפשרות ללמוד גמרא עם רש"י ותוספות באופן עצמאי. מלבד זה הוטל עליו לכתוב תשובות על שאלות בענייני הלכה הקשורות בשלשה חלקים מן השולחן הערוך, אבן העזר, יורה דעה ואורח חיים. בפוסקים היה התלמיד נבחן, כרגיל, בסוף כל זמן וזמן. תכנית הלימודים הייתה כבדה, עמוסה מקצועות מרובים, ובשנה הראשונה למדו שלשים ושלש שעות בשבוע. הלימודים כללו גמרא, אורח חיים, חומש עם פירושים, פילוסופיה, היסטוריה, תולדות הספרות, ערבית ופולקלור ארצישראלי. מזמן לזמן נעשו שינויים בתכנית הלימודים, בעיקר בשעה שלחבר המורים נצטרפו חברים חדשים, והנהיגו שיעורים במקצועות המחקר שלהם. כך התחיל להתפתח לימוד לשונות המזרח (בעיקר ערבית וסורית) עם מינויו של יעקב בארט כמורה. וכאשר נתמנה כמורה הירש הילדסהיימר, התחילו לקרוא בכתביהם של פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו. בשנות השבעים המאוחרות למד ה"אבער-שיעור" עשרים ושתים שעה בשבוע (שש שעות גמרא, חמש שעות פוסקים, ארבע שעות תנ"ך, ארבע שעות תולדות הספרות, שתי שעות היסטוריה ושעה פילוסופיה). בדרגה התחתונה למדו רק שלש עשרה שעות בשבוע (שבע שעות גמרא, שתי שעות פוסקים, שתי שעות חומש ושתי שעות היסטוריה). יתר הזמן הועסקו רוב התלמידים במחלקה הגימנסיות, על מנת להשלים את ידיעותיהם בלימודים הכלליים. תכנית הלימודים הייתה הולכת ומשתנה במשך השנים עד שהגיעה לידי גיבוש. כאשר חגג המוסד בשנת תרנ"ח את חצי יובלו, הייתה לו תכנית לימודים ברורה, המחושבת לשש שנים, שתי השנים הראשונות בדרגה התחתונה וארבע הנותרות בדרגה העליונה. בדרגה התחתונה למדו התלמידים בערך שש עשרה-שבע עשרה שעות בשבוע. בשתי השנים הראשונות של הדרגה העליונה הועסקו התלמידים ארבע עשרה שעות בשבוע, ובשתי השנים האחרונות שש עשרה שעות. סיבת מיעוט שעות הלימודים בשתי השנים האמצעיות נעוצה בעובדה, שבשנים אלה היו התלמידים, כרגיל, מסיימים את לימודיהם באוניברסיטה והיו עסוקים בכתיבת דיסרטאציה. בדרגה התחתונה הקדישו כדי מחצית זמן הלימודים לגמרא ובדרגה העליונה הוקדשו לגמרא ופוסקים שני שלישי הזמן. חומש עם פירושים נלמד בשתי השנים הראשונות ובשתי השנים האחרונות. לנביאים וכתובים הוקדשו שתי שעות בשבוע במשך כל שש שנות הלימודים. היסטוריה למדו במשך חמש שנים, שתי שעות לשבוע, ולאמנות הדרשנות הקדישו שעה בשבוע במשך שנתיים. ליד זה היו התלמידים מחויבים להכין דרשות משלהם ולדרוש בבית הכנסת של הסמינריון או בבית הכנסת של קהילת "עדת ישראל", בלילי השבתות. כפי שנזכר לעיל ניתנו בשנים האחרונות שיעורי שימוש בלשון העברית, אולם ההשתתפות בשיעורים אלה הייתה רשות ולא חובה. כפי שהננו רואים, עמד במרכז תכנית הלימודים לימוד הגמרא. בדרגה העליונה היו לומדים את המסכתות גיטין, קידושין, כתובות, יבמות, נדה, שבת, עירובין, ואחדות מסדר נזיקין. בדרגה התחתונה היו לומדים בעיקר את הבבות. התלמידים היו אף מחויבים לעבור לעצמם על כמה מסכתות נוספות, כגון מנחות, ברכות, סוכה, פסחים, ראש השנה ועבודה זרה. מזמן לזמן היו ניתנים שיעורים באי אלו מסכתות מן הירושלמי. ובאמת הגיעו התלמידים, אחר שש שנות לימוד אינטנסיבי בתלמוד, למידת ידיעה ניכרת בתלמוד ובפוסקים. תעודת-הסמיכה שנתן הסמינריון לחניכיו הייתה דומה בדרך כלל לתעודת התרת הוראה מן הטיפוס המקובל, וכללה את הנוסח הידוע "יורה יורה ידין ידין". אולם, תודה זו ניתנה רק למי שכוחו היה באמת גדול בתורה. אלה שהצליחו לקנות לעצמם רק ידיעה כללית בספרות הרבנות, היו מקבלים תעודה כתובה בלשון הגרמנית, שהכשירה אותו לקבל מינוי כרב ומטיף ומורה לדת. מסיימים מסוג זה היו חייבים להעמיד על ידם דיינים בעלי הוראה. לתעודת הסמיכה הייתה מצורפת "הודעה נאמנה" שבה נדרש בעל התעודה להיות נאמן לאידיאלים של היהדות החרדית. וה"הודעה" גם קבעה מראש שבמקרה והמוסמך יכנס לשרת ברבנות בבית כנסת שאינו מתנהג לפי עקרונות היהדות החרדית, תעודת ההוראה בטלה מאליה. עם התקדמות השנים עלה והתרבה בקביעות מספר הקהילות באשכנז ובאוסטריה שהזמינו את חניכי הסמינריון לשמש אצלן בקודש. בית המדרש היה מתהדר בתוצאות המצוינות של פעולתו והיה מונה בדינים והחשבונות השנתיים שלו את חניכיו שנכנסו לשמש בקודש או שהחליפו משרותיהם במשרות רבנות חשובות יותר. בתקופת עשר השנים הראשונות נתקבלו כרבנים שלשים וארבעה מחניכי בית המדרש. והמספר הכולל של חניכי הסמינאר ששימשו רבנים בקהילות הגיע למאות. ליד התלמידים שלמדו בבית המדרש על מנת להיכנס למשרות רבנות, היה תמיד במוסד מספר תלמידים שהתכוננו למקצוע ההוראה בבתי הספר היהודים. תלמידים אלה למדו פחות גמרא, והיו לגמרי פטורים מן הלימוד של פוסקים. בשנים הראשונות למאה הנוכחית הונהגה בבית המדרש תעודת מורה מיוחדת, שהייתה מקנה לחניך את התואר מורה אקאדימי לדת (Akademischer Religions Lehrer) מובן שגם בין המוסמכים לרבנות היו חניכים שנעשו מורים במקום לשרת ברבנות. והיה בזה שירות כביר ליהדות אשכנז, שהיה בה מספר רב של קהילות קטנות אשר היו יותר זקוקות למורה מאשר לרב. הדינים והחשבונות השנתיים עמדו בפרטות גם על משרות ההוראה בבתי הספר שנמסרו לחניכי הסמינריון. כדאי גם להזכיר שבשנות העשרים נתנו מורי בית המדרש יוסף ווהלגמוט, שמואל הכהן גרינברג ומשה אוירבך שיעור מיוחד לקבוצת מורות יהודיות לשם השתלמות בתנ"ך, היסטוריה ומקצועות אחרים. מספר ידוע של תלמידים שלא מן המניין היה נמצא גם כן בקביעות בין כתלי בית המדרש. אלה היו צעירים חרדים שלא התכוננו לרבנות, אולם היו מעונינים להקדיש חלק מזמנם ללימוד תורה. בשנת רנ"א אף נתארגנה באוניברסיטה של ברלין קבוצת תלמידים שפנתה במשותף אל הנהלת בית המדרש להרשות לה לבקר בשיעורים. מורי בית המדרש היו נוהגים גם לערוך סדרות הרצאות פופולאריות במקצועות שונים, ואף גמרא בתוכם, למען צעירים יהודים מעולם המסחר. |
המשך המאמר |
---|