בית המדרש לרבנים בברלין

ד"ר משה אביגדור שולוואס

- ה מ ש ך -



ה.

היסודות האידיאולוגיים של בית המדרש לרבנים, כפי שהונחו על ידי מייסדיו, והשינויים שנשתנו ברבות השנים, מצאו ביטויים בהרכב חבר המורים. חבר המורים המקורי היה מורכב משלושה חברים; ר' עזריאל הילדסהיימר, ר' דוד הופמן ור' אברהם ברלינר. שלשתם נמנו על גדולי החכמים ושלשתם עמדו על בסיס יהדות ההלכה. אולם, מבחינת אופים היו טיפוסים שונים זה מזה. הילדסהיימר היה הטיפוס של רב פעלים, נטייתו התמידית לעסקנות הוציאה אותו תכופות מעולם המחקר לעולם המעשה. הופמן היה חוקר מזהיר בעל היקף רחב, שהמחקר ורק המחקר היה עולמו. לעומתם היה ברלינר האבטודידאקט הטיפוסי החופר ומתעמק בספרים עתיקים ובכתבי יד. ואמנם נתחלקה העבודה בין המורים בהתאם לאופים ודרכם במחקר. ברלינר נתמנה כספרן ומורה לתולדות הספרות, ההיסטוריה ומדעי העזר שלה. הוראת התלמוד נתחלקה בין הילדסהיימר והופמן: הראשון לימד ב"אבער-שיעור" והשני ב"אונטער-שיעור". נוסף לתלמוד נתן הילדסהיימר קורסים בפילוסופיה והיסטוריה והופמן לימד פוסקים ופרשנות החומש.

הילדסהיימר והופמן היו המורים שהניחו חותמם על בית המדרש ועל דורות אחדים של רבנים אורתודוכסים באשכנז. המורים שנכנסו אחר כך להורות בבית המדרש, היו ברובם תלמידיהם והמשיכו בקו שהתוו להם מוריהם. שלשים שנה אחר פטירתו של הילדסהיימר וכחמש עשרה שנה אחר מותו של הופמן, עוד הייתה רוחם שורה בבית המדרש. תלמידים שנולדו אחר פטירתו של הילדסהיימר עוד ספרו זה לזה מאות אנקדוטות שהתהלכו בבית המדרש וביהדות החרדית באשכנז על שני המורים הגדולים, המנהיג הגדול והחוקר הגדול.

במשך ששים וחמש שנות קיומו של בית המדרש נתווספו לו עוד עשרה מורים בלבד, וגם זה לרגל העובדה המעציבה ששני מורים צעירים נפטרו כמעט מיד אחר כניסתם לתפקידם. שנה אחת אחר פתיחת בית המדרש נכנס להורות בו מורה חדש, יעקב בארט, מגדולי המזרחנים בסוף המאה הי"ט. עם בואו של בארט הועמד לימוד התנ"ך על דרגה גבוהה מאוד. עניין חקר המקרא הדאיג אז בצורה חמורה את עולם החרדים. זו הייתה התקופה שבה שלטו בשטח חקר המקרא וילהויזן וסיעתו. נגד ההתקפה על היהדות שבאה מחוגים אלה, יצא אז הופמן בספריו החשובים על ויקרא ודברים ובספר מיוחד שכתב נגד שיטתו של וילהויזן. ספרים אלה הם מן החשובים ביותר שיצר חקר המקרא היהודי. עם זאת היה הופמן עסוק בבית המדרש לרבנים לרוב בהוראת התלמוד והפוסקים, שהיו בו עיקר. חינוך התלמידים לחקר התנ"ך היה בידי בארט, שהנהיג את לימוד לשונות המזרח והורה לתלמידיו פרק בשיטת המחקר הפילולוגי.

אחר שנים אחדות נצטרף לחבר המורים בנו בכורו של המייסד, הירש הילדסהיימר. עוד בהיותו תלמיד בבית המדרש כבר הורה הירש במחלקה הגימנסיונית. לאט לאט התחילו למסור לידיו גם קורסים שונים בחכמת ישראל, וכאשר נסגרה המחלקה הגימנסיונית, נעשה הירש הילדסהיימר חבר רגיל בחבר המורים, הוא עסק בעיקר בלשונות הקלאסיות, וליד כתבי פילון ויוסף בן מתתיהו, הורה היסטוריה וגיאוגרפיה של ארץ ישראל. הוא היה מלומד חשוב, אבל הנטייה לעסקנות, שהייתה טיפוסית לכל משפחת הילדסהיימר, מנעה ממנו להתמסר כולו למחקר. הוא היה ממייסדי ה"הילפספעריין", והיה עורך במשך שנים רבות את העיתון "יידישע פרעסע", שבו ניהל השכם והערב מלחמה אמיצה נגד האנטישמים בגרמניה. הוא שימש חבר בחבר המורים משנת תרמ"ב עד פטירתו בשנת תרע"א.

המורה האחרון שנכנס להורות בבית המדרש בחיי מיסדו, היה יוסף ווהלגמוט. בשנת תרנ"ה הפסיק הילדסהיימר את שיעוריו והופמן קבל מידיו את הוראת התלמוד ב"אבער-שיעור". השיעור בגמרא בדרגה התחתונה נמסר אז לידי ווהלגמוט, אחד החניכים המזהירים של בית המדרש, בשנות שירותו הארוכות. הורה ווהלגמוט גם פוסקים, דרשנות, פרשנות החומש ופילוסופיה. הוא היה פעיל בבית המדרש קרוב לארבעים שנה, ואחר פטירתו של הופמן נתמנה יושב ראש חבר המורים. מעמד של ריקטור לא ניתן לו. ווהלגמוט היה אדם ישר מאוד והוגה דעות מעמיק. הוא שאף בכל לבו לתחייה דתית של היהדות החרדית באשכנז הוא היה אולי היחיד בין הרבנים החרדים באירופה המערבית שהביט בחרדה על ההתאבנות והפורמאליזאציה של חיי הדת. לכן ניסה להחדיר לבית המדרש את רוחה של תורת המוסר של ישיבות ליטא. הוא היה בשנותיו האחרונות אדם רצוץ ושבור, שלא ראה נחת במצב הדתי של בני הדור.

טיפוס יפה של מלומד היה שמעון אפנשטיין, גם הוא חניך בית המדרש. הוא שרת רוב ימיו ברבנות, ולא נצטרף לחבר המורים אלא בשנת תרע"א. הוא שימש מורה להיסטוריה ולספרות ימי הביניים. אחר פטירתו של בארט (תרע"ד) לימד אפנשטיין זמנית גם תנ"ך ודקדוק. הוא היה חוקר הראוי לשמו בשטח תולדות ישראל ותולדות פרשנות המקרא, ושימש בתפקידו עד פטירתו בשנת תר"פ.

בשנות מלחמת העולם הראשונה לא נתמנו שום מורים חדשים. המורים החדשים שנתמנו אחר המלחמה היו כמעט כולם, כאמור לעיל, בני מזרח-אירופה. כמורה לתנ"ך נתמנה יעקב שפרבר, חוקר צעיר שהכל ניבאו לו עתיד מזהיר. בשנת תרע"ח שוחרר אפנשטיין מהוראת המקצועות שהורה לפני כן יעקב בארט ואלה נמסרו לשפרבר. אולם, המלומד הצעיר הספיק ללמד רק סמסטר אחד ונפטר אחר מחלה קצרה. זמן קצר אחרי זה נתמנה למורה לתנ"ך שמואל הכהן גרינברג, ייבדל לחיים, ששימש לפני כן רב ברומניה. מינויו של גרינברג נפגש בקשיים ידועים מצד חוגי אגודת ישראל, הואיל וגרינברג היה חבר פעיל במזרחי. אבל הופמן תמך במועמדותו של גרינברג במלוא משקל האבטוריטה שלו, והמינוי יצא לפועל. גרינברג הורה תנ"ך, דקדוק, גמרא, ותולדות הספרות עד סגירת המוסד על ידי הנאצים. במשך זמן ידוע גם שימש ראש הספרייה. הוא פעל הרבה להכניס לבית המדרש את האהבה לציון וללשון העברית. הוא היה העורך של המדור העברי בירחון "ישורון" שיצא לאור על ידי ווהלגמוט, ואף יסד בין תלמידי בית המדרש חוג עברי. גרינברג קנה לעצמו שם על ידי יסוד האגודה העולמית לשמירת שבת, שנעשתה מוסד כלל-יהודי חשוב. אחר סגירת בית המדרש עלה גרינברג לארץ ישראל, התיישב בתל אביב ועמד שנים רבות בראש המועצה הדתית של הקהילה.

שעה שנתמנה גרינברג כמורה לתנ"ך, נתמנה גם מורה חדש לתלמוד, תלמיד חכם צעיר מליטא, אברהם אליהו קאפלאן. כל אלה שהכירו את קאפלאן מעידים שהוא היה אדם בעל מידות תרומיות. העובדה שראשי בית המדרש החליטו למנות כממלא מקום להופמן אדם צעיר, כמעט בלתי ידוע, אומרת לנו הרבה. קאפלאן נתמנה לשטח הוראה חדש שקראו לו תורה שבעל פה, ותפקידו היה ללמד את התלמידים כיצד לחדור לעומקה של סוגיה. היה בזה מעין מהפכה, שכן שרר בבית המדרש עד אז דרך הלימוד ההונגרי (הופמן למד בימי נעוריו בכמה ישיבות בהונגריה). עכשיו הוכנס מתוך כוונה תחילה דרך הלימוד הליטאי. וזהו מה שאמר ווהלגמוט בהספדו על קאפלאן, שעם בואו קמה ונתהוותה בבית המדרש תחיה של ה"תלמודיזם".

קאפלאן היה אדם צעיר, בעל שאיפה דתית עמוקה, שמצאה לה ביטוי בנטייתו לשירה. הוא היה מורה בחסד עליון, והיו מספרים דברים גדולים על דרכו בהכנת שיעוריו. הוא הגה את הרעיון לחבר פירוש חדש, מודרני, לגמרא. הוא הספיק לפרסם לפירושו מבוא פרוגרמאתי עמוק ושיטתי ("על עריכת פרוש לתלמוד בבלי, צרכו ודרכו"), שנדפס בישורון. לפני זמן קצר הדפיס בנו קטעים מן הפירוש הזה למסכת קידושין, שנמצאו בעיזבון אביו. פטירתו הפתאומית של קאפלאן באביב של שנת תרפ"ד הייתה מכה קשה לבית המדרש.

מקומו של קאפלאן נמסר אז לידי גדול ליטאי אחר, יחיאל יעקב וויינברג, ייבדל לחיים. וויינברג שימש תחילה רב בליטא, ובימי מלחמת העולם הראשונה בא לאשכנז כדי ללמוד באחת האוניברסיטאות שלה. בדין וחשבון מאחת הישיבות של אגודת התלמידים של בית המדרש, שהתקיימה בשנת תרע"ה, מסופר ש"הרב וויינברג מרוסיה" הרצה הרצאה עברית על הישיבות שבארץ מולדתו. וויינברג הוא לא רק למדן גדול וסופר מזהיר, אלא גם בעל הסבר מצוין, שידע להסביר לתלמידיו בלשון מודרנית עניינים מסובכים שבתלמוד. בשיעוריו היה מעמיק חקור והיה מחזיק תמיד את כוחותיו במתיחות של התעניינות. עם זה גדול כוחו גם כבעל הוראה, ותשובותיו בהלכה, המייצגות כרגיל גישה אמיצה לבעיה הנידונה, נמנות בין המזהירות בסוג זה מן הספרות הרבנית. וויינברג לימד רק מקצוע אחד, גמרא, ב"אבער-שיעור". אולם, אחר שחלה ווהלגמוט ולא יכול היה להמשיך בהוראה, קבל וויינברג על עצמו ללמד גם פוסקים. וויינברג עמד על משמרתו בבית המדרש, כרקטור האחרון (עיין להלן), עד סגירתו על ידי הנאצים. בשנות המלחמה עדו עליו צרות רבות. אולם, יצא בשלום ונמצא כעת במונטריי אשר בשויצאריה.

בסתיו תרפ"ב נתמנה שוב, אחר הפסקה ארוכה, מלומד מאשכנז כמורה בבית המדרש. המלומד הזה, משה אוירבאך, היה בן למשפחת הרבנים מהלברשטאט, שהגישה לר' עזריאל הילדסהיימר עזרה רבה בשעת יסוד בית המדרש. אוירבאך הנהו אחד הלמדנים האחרונים מאשכנז, ולפני מלחמת העולם הראשונה הראה כשרונות פדגוגיים מעולים כמנהל בתי הספר של חברת "עזרה" בארץ ישראל. אוירבאך שימש בבית המדרש מורה לתלמוד בדרגה התחתונה, והיה מלמד גם תולדות ישראל ומקצועות אחרים. אוירבאך עזב את אשכנז בשנת תרצ"ד ועלה לארץ ישראל לשמש ראש בתי הספר של נצח ישראל בפתה תקווה.

המורה האחרון שנכנס להורות בבית המדרש לרבנים, הוא עזריאל הילדסהיימר, בנו של מאיר ונכדו של המייסד. הוא ידוע כמחברם של מחקרים חשובים בשטח החוק האזרחי היהודי וספרות הגאונים. ואמנם, הקורס הראשון שלו בבית המדרש היה מוקדש לספרות הגאונים. הוא גם הקדיש הרבה זמן ומרץ להנהלת הספרייה (עיין להלן).

כדאי גם להוסיף שבמשך שמונה עשרה שנה, תרל"ו-תרנ"ד, היה לבית המדרש מורה לדרשנות תיאורטית ומעשית באישיותו של הרב ד"ר שלמה כהן, מי שהיה רב בשוורין. הוא הורה בבית המדרש שלא על מנת לקבל פרס. מזמן לזמן היו מלמדים בבית המדרש גם מרצים אורחים שנזדמנו לברלין. ביניהם יש להזכיר את יצחק בובער מארקון, היסטוריון יהודי-רוסי, בנימין מנשה לווין, בעל אוצר הגאונים, ויעקב פריימאן, אחד המצוינים בין רבני קהילת ברלין.

בראש חבר המורים עמד הרקטור. כרקטור ראשון שימש מיסדו של בית המדרש ר' עזריאל הילדסהיימר, שהיה גם יושב ראש הקוראטוריון (עיין להלן) וגם ראש חבר המורים. כאשר הפסיק הילדסהיימר את שירותו הפעיל בשנת תרנ"ו, בגיל של שבעים ושש שנה, הוחלט שהמורים ישבו בראש החבר לפי התור, אחד אחד לסמסטר. בעיית מינוי רקטור חדש קמה עם פטירתו של הילדסהיימר, הופמן היה, כמובן, המועמד הטבעי, אבל לא נטה לכך משום חשש שזה יפריע לו בהוראה ובמחקר. בכל זאת נתמנה רקטור בפועל, ואחר שלש שנים נתאשר מינויו למינוי קבוע. על אף נטייתו להתפטר מן המשרה האדמיניסטרטיבית הקשה, נשאר בה הופמן עד פטירתו. הוא שוחרר מרוב הפעולה האדמיניסטרטיבית בשנת תר"ע, כאשר נתמנה מאיר הילדסהיימר מנהל אדמיניסטרטיבי של המוסד (עיין להלן).

אחר פטירתו של הופמן נתמנה יוסף ווהלגמוט כיושב ראש חבר המורים, לא כרקטור. הוא שימש במשרה זו למעלה מעשר שנים, עד שחלה, ואז חזרו המורים לשבת בראש לפי תור ידוע, אחד אחד לסמסטר. אחר שנים אחדות נתמנה יחיאל יעקב וויינברג לרקטור, האחרון ברקטורים, ועמד במשרתו עד סגירת בית המדרש על ידי הנאצים.


ו.

הוועד המרכזי שהתארגן בשנת תרל"ב לשם יסוד בית המדרש לרבנים, הפך לקוראטוריון זמן קצר אחר זה, עם אישור תקנותיו על ידי המיניסטריון הפרוסי לענייני הדתות. ובאמת עמד הקוראטוריון בראש בית המדרש ודאג לצרכם במשך כל ששים וחמש שנות קיומו. מספר חבריו של הקוראטוריון הלך והשתנה. בראשונה היה מספרו קטן, ולאחרונה היו בו ששה עשר חברים, וביניהם אנשים ידועי-שם מעולם הרבנות, המדע והמסחר, ליד הקוראטוריון הייתה קיימת ועדת ביקורת בת שלשה חברים.

במשך ששים וחמש שנות קיומו ישבו בראש הקוראטוריון ארבעה אנשים בלבד. שנים מן הנשיאים עמדו במשמרתם עשרות שנים, ושנים האחרים רק מספר שנים מועט כל אחד. הרקטור ר' עזריאל הילדסהיימר היה הראשון לשבת בראש הקוראטוריון, והוא שימש בתפקיד זה מאז יסוד הסמינריון עד פטירתו בשנת 1899. אחריו ישב בראש הקוראטוריון הרב ד"ר זליג אוירבאך מהלברשטאט, עד פטירתו בשנת תרס"א. הנשיא שבא אחריו, אלחנן (הרמאן) גומפרץ מהמבורג, שימש כחבר בקוראטוריון החל משנת תר"ס. הוא נפטר שנים אחדות לפני חיסול המוסד, ושימש כחבר בקוראטוריון למעלה מחמישים שנה. אחרון הנשיאים של הקוראטוריון היה פליכס שטרוק, אחיו של הצייר הידוע, הרמאן, שהיה בו חבר מאז שנת 1917. הוא עלה לארץ ישראל כשנה לפני סגירת המוסד.

בתקופה מלחמת העולם הראשונה (1916) נבחר כחבר לקוראטוריון ד"ר מאיר הילדסהיימר, אחד מבניו של המייסד, שהיה אחד האישים המעניינים ביותר בין ראשי יהדות אשכנז. הוא נתמנה מנהלו האדמיניסטרטיבי של בית המדרש עוד בשנת תר"ע, ונעשה החבר הפעיל ביותר של הקוראטוריון ומנהיגו למעשה, עד פטירתו בשנת תרצ"א. העובדה שנשיא הקוראטוריון, אלחנן גומפרץ, ישב בהמבורג ולא היה יכול להתמסר לעניינים היומיומיים של המוסד, עוד הוסיפה חשיבות לפעולותיו של מאיר הילדסהיימר. וודאי שאישיותו הגדולה והמקסימה ביותר תרמה הרבה לכך. בימיו הראשונים של המוסד שימש הרקטור מנהלו האדמיניסטרטיבי למעשה. הופמן היה מתאונן על זה, והיה זמן שרצה להתפטר ממשרת הרקטור על מנת להתמסר להוראה ולמחקר. כאשר נכנם מאיר הילדסהיימר להנהלת המוסד היה יכול הופמן סוף סוף להשתחרר מרובה של העבודה האדמיניסטרטיבית.

תפקידו העיקרי של הקוראטוריון היה, כמובן, להשיג את האמצעים הכספיים הדרושים לכלכלתו של המוסד. הקוראטוריון הראה מסירות רבה והבנה לעניין זה, ועוד טרם נפתח המוסד, ניגש הקוראטוריון ליצור לו קרן קיימת, על מנת לשחררו מתלותו בתרומות מקריות. הכרוז הראשון שהוציא הקוראטוריון הכניס לקרן הקיימת את הסכום הניכר של עשרים אלף טאליר, שניתנו על ידי מספר מצומצם של נדבנים, וביניהם ר' עזריאל הילדסהיימר עצמו. כעשר שנים אחר פתיחת המוסד כבר היה בידי הקרן הקיימת סכום הקרוב לרבע מיליון מארק. רכושו של הסמינריון עלה בקביעות, הואיל ונתפשט המנהג אצל היהודים החרדים באשכנז להוריש לו חלק מרכושם אחר מותם. כאשר חגגו את יום ההולדת השבעים של ר' עזריאל הילדסהיימר, נוסדה לכבודו "קרן הילדסהיימר", שהכניסה למוסד כעשרים אלף מארק. אולם בשנים הראשונות של המאה הנוכחית התחילה הקרן הקיימת הולכת וקטנה, הואיל וההכנסה השנתית לא הספיקה לכלכל את הצרכים של המוסד. ולגמרי אבדה הקרן הקיימת בשנים שאחר המלחמה, כאשר עבר על פני גרמניה גל של משברים כלכליים ואינפלאציה. אובדנה של הקרן הקיימת העמיד את המוסד במצב כספי בלתי רצוי ורופף למשך חמש עשרה שנות קיומו האחרונות.

שעה שנוסדה הקרן הקיימת התחיל הקוראטוריון לבנות גם ארגון של אנשים אשר בתרומותיהם השנתיות יכלכלו את הצרכים השוטפים של המוסד. חלק גדול מפעולות אוסף הכספים נעשה על ידי המייסד ובניו הירש ומאיר. אחד מתלמידיו של המייסד אף מספר - ודאי במידה ידועה של הפרזה - כי בימיו אסף ר' עזריאל עצמו את כל תקציבו של בית המדרש.

בתחילה הספיקה לו למוסד ההכנסה שבאה מתרומות החברים של ה"איגוד להחזקת בית המדרש לרבנים". בשנתו הראשונה קבל המוסד תרומות קטנות וגדולות מחמש מאות איש, בערך. מספר התומכים במוסד היה הולך ועולה. בסופה של המאה הי"ט היו נכנסות תרומות שנתיות מיחידים מארבעים עיר, חצין באשכנז וחצין בארצות אחרות, כגון אנגליה, רוסיה, צרפת ושוודיה. עם זאת בא החלק הארי של ההכנסה מאשכנז. ידידי המוסד בברלין ובפרנקפורט תרמו כמעט את מחצית ההכנסה השנתית שלו.

מלבד התרומות מיחידים היה המוסד מקבל סיוע מארגונים ציבוריים שונים. בשנת תרע"ג, למשל, נכנסו תרומות משתים עשרה קהילות, רובן ממזרח גרמניה, שטחה של פולין לשעבר. תלותו של המוסד בתרומותיהם של גופים ציבוריים עלתה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר תרומותיהם של היחידים נתמעטו בשל המשבר הכלכלי החוזר שבו עמדה גרמניה. באותן השנים היה "איגוד הקהילות היהודיות בפרוסיה" תורם כחמישים אלף מארק לשנה, וגם איגודי הקהילות ביתר מדינות גרמניה היו תורמים סכומים ניכרים. מספר הקהילות ששלחו תרומות גם על חשבון עצמן הגיע עד ארבעים. עזרה ידועה באה גם מלשכות אחדות של אגודת "בני ברית".

אחר מלחמת העולם התחיל הסמינריון ליהנות גם מתמיכתם של יהודי אמריקה, העזרה באה מאת הג'וינט ומאת קבוצות יהודיות אחרות. ד"ר סטיפן ווייז וד"ר פנחס (סיירוס) אדלר אף הם עשו גדולות למען בית המדרש. אולם, כל התרומות האלו לא כיסו אלא את מחציתו של התקציב השוטף. מאיר הילדסהיימר, שהיה בימים האלה פטרונו האמיתי של המוסד, היה יוצא לכן לנסיעות תכופות לחוץ לארץ לשם השגת עזרה נוספת. להצלחה רבה זכה ביקורו באפריקה הדרומית, שבה מצא הבנה רבה למוסדו.

עם יסוד בית המדרש אמדו את תקציב ההוצאה השנתי שלו בסך חמשת אלפים טאליר. חבר המורים היה קטן, והרקטור-המייסד לא קבל משכורת כל עיקר"). ההוצאה הגדולה ביותר הייתה בכל זאת, כמובן, לתשלום משכורתם של המורים. שנים רבות אחר יסוד בית המדרש סיפר הופמן שכלל וכלל לא היה בטוח במשכורתו. אולם, לאט לאט עלתה ההכנסה השנתית ואתה גם משכורתם של המורים. שינוי גדול לרעה בא בשנים האחרונות, לרגל המצב הכלכלי הקשה בגרמניה. לא נמצא מוצא מן המצב הקשה, ובשנים האחרונות היה הכרח לקצץ במשכורתם של המורים קיצוץ ניכר.

סכומים גדולים נלקחו מתקציב ההכנסה לסיוע לתלמידים. הלימוד הכפול בבית המדרש ובאוניברסיטה שלל מן התלמידים את האפשרות להרוויח למחיתם. והואיל ורבים היו בין התלמידים מחוסרי האמצעים, בעיקר בין התלמידים שבאו מחוץ לארץ, היה בית המדרש מוכרח לספק להם חלק מכלכלתם. המייסד עמד על הצורך הזה בדין וחשבון השנתי הראשון, ומאז היה סעיף הסיוע לתלמידים חלק חשוב מן התקציב, עד סגירתו של המוסד.

עוד לפני שנפתח בית המדרש כבר ערך הקוראטוריון תכניות לבנין בית מיוחד עבורו. אולם, שאיפה זו לא נתמלאה כראוי אלא כשלשים שנה אחר זה. בשנת תרס"ד נבנה בית מיוחד לבית המדרש בחצר בית הכנסת "עדת ישראל", בארטילרישטראסה 31. היה זה בנין צנוע, אולם יפה, בן שלש קומות. בקומה הראשונה היו אולם ישיבות ומשרד בצד אחד, וממולם בית הכנסת של התלמידים ("בחורים-שול"), בקומה השניה נמצאו חדרי הלימוד, ובקומה השלישית הספרייה. לידה נמצא חדר קטן שהיה מיועד למורים.


ז.

החיים היום יומיים בבית המדרש היו נעימים ומעניינים. מספר התלמידים אף פעם לא היה גדול ביותר. כשנפתח המוסד היו בו כעשרים תלמידים בלבד. אולם בסוף המאה הי"ט הגיע מספרם לששים, בערך. הקטנה דראסטית של מספר התלמידים באה, כמובן, בימי מלחמת העולם הראשונה. מן המספר הכולל של ארבעים ושלשה תלמידים, שירתו בצבא עשרים ושנים ורק כעשרים יכלו להשתתף בלימודים. עם סיום המלחמה התחיל מספר התלמידים שוב לעלות, ועמד על חמישים, בערך, בתחילה היו התלמידים מהונגריה הרוב, אבל מספר התלמידים מאשכנז הלך ועלה בקביעות. בכל זאת היה תמיד מספר הגון של בני חוץ לארץ, רובם מהונגריה ואחדים מרוסיה, אנגליה, הולנד, ואפילו ארץ ישראל. ההבדלים שברקע והכיוונים האידיאולוגיים השונים שנראו בין התלמידים גרמו לקיומו של ויכוח מתמיד בין החברים. וכל אימת שעוברים על רשימות התלמידים, על מאות השמות שבהן, ומוצאים ביניהם שמות מפורסמים כשמעון אפנשטיין, אהרן פריימאן, אליעזר גרינהוט, הארטוויג הירשפלד, אהרן קאמינקה, לואי לווין, אבגינוס מיטבוך, ישראל פרידלנדר, אלכסנדר מארכס ואבגינוס טויבלר, נוכחים לדעת מה נפלא היה החומר האנושי שנצטבר בבית המדרש לרבנים.

העיקר בחיים היומיומיים בבית המדרש היו, כמובן, הלימודים. שני הסמסטרים היו נפתחים בכל שנה בחגיגיות ידועה, וכרגיל היה אחד המורים מרצה הרצאה על נושא מדעי. הרבה רבנים ואנשים מטובי העיר היו באים לחגיגות האלו. הלימודים היו מתחילים בכל בקר בשעה השמינית. ר' עזריאל הילדסהיימר היה נוהג אפילו להתחיל בימי הקיץ את שיעורו בשעה השביעית. שעות הלימודים הראשונות היו מוקדשות לגמרא, והשיעור בגמרא התקיים יום יום. יתר השעות הוקדשו לשיעורים בפוסקים, תנ"ך, היסטוריה והמקצועות האחרים. הלימודים בבית המדרש היו נגמרים, כרגיל, סמוך לשתים עשרה וחצי, ובשעות של אחר הצהרים היו התלמידים לומדים באוניברסיטה. כשהיו לאחד התלמידים אי אלו שעות של חופש, היה חוזר על פי רוב לבית המדרש ולומד לעצמו. לכל אחד מן התלמידים היה מפתח לבית המדרש, על מנת שיוכל להיכנס כל אימת שירצה.

הרבה מן התלמידים היו מקדימים ובאים להתפלל בבקר בבית הכנסת של הבחורים (בחורים-שול). תלמידים אלה היו אוכלים את ארוחת הבקר לפני השיעור באולם הישיבות של בית המדרש, שבו היה מוכן עבורם טה. המורים שגרו בקרבת מקום, אף הם היו מתפללים מדי יום ביומו בבית הכנסת של הבחורים, וכמוהם היו עוברים תכופות לפני התיבה, היו בין מורי בית המדרש בעלי תפילה מצוינים, לפרסום רב הגיע יעקב בארט, שהיה עובר לפני התיבה בתפילת נעילה במשך שנים רבות. בתקופה האחרונה הצטיין בנועם תפילתו שמואל הכהן גרינברג. אגודת הבחורים הייתה ממנה אחד מחבריה למשרת הגבאי. מספר קטן של בעלי בתים שישבו בסביבות בית המדרש, היו באים אף הם להתפלל קביעות עם הבחורים, הרבה אנשים היו באים אל הבחורים-שול לתיקון ליל שבועות, שהיה מאורע חשוב בחיי הבחורים.

היחסים בין המורים והתלמידים היו לבביים מאוד. אחד האמצעים שבהם נוצרה ההתקרבות, היה מנהגם היפה של המורים להזמין את הבחורים לבתיהם לסעודות שבת ויום טוב. זו הייתה חוויה מאוד נעימה לתלמידים, שהיו רובם בני ערים אחרות. חוויה נעימה ביותר הייתה ההשתתפות בסעודת שבת או יום טוב בביתו של האדם הנפלא ד"ר מאיר הילדסהיימר, אשר עם היותו אך המנהל האדמיניסטרטיבי של המוסד היה כאב נאמן לתלמידים. העובדה שאחדים מן המורים ישבו בחצר אשר בו היה בנין בית המדרש, אף היא הוסיפה להתקרבות שבין המורים והתלמידים.

ההערצה למורים הייתה גדולה מאוד. עוד עשרות שנים אחר פטירתו היה ר' עזריאל הילדסהיימר נקרא בפי הכל "הרבי". בשעת חגיגת חנוכה של התלמידים בשנת תרע"ב הוחלט רשמית לכנות את הופמן בקביעות בתואר "רבנו". כשנפטר המייסד קבלו עליהם תלמידיו ללמוד לזכרו את כל הש"ס במשך השנה הראשונה. מעשה יפה עשו התלמידים כאשר מלאו להופמן שבעים שנה. אחד מהם, שמואל הכהן גרינברג, שנתמנה אחר כך כמורה לתנ"ך, תרגם מגרמנית לעברית את מחקרו של המורה Die erste Mischna, והמחברת הוצאה לאור על ידי הבחורים. סימן של הערצה לזכר מיסדו של בית המדרש הייתה ההחלטה שהחליטו בשנת תרס"א לערוך את חגיגת מתן הסמיכה לתלמידים המסיימים לימודיהם בסמסטר הקיץ, ביום ד' בתמוז, היום שבו נפטר "הרבי".

הבחורים השתדלו ליצור בבית המדרש תנאים מתאימים לחיים נעימים, ויסדו לשם זה שתי אגודות, את דיבוק החברים ואת אגודת הבחורים (בחורים - פעריין). דיבוק החברים נוסדה בשנת תרל"ט, ותפקידה העיקרי היה ליצור אפשרויות לבילוי זמן נעים ומועיל. כחברים שימשו גם תלמידים בפועל וגם המסיימים. ה"דיבוק" היה עורך נשפים על דרך הנשפים של הסטודנטים באוניברסיטאות הגרמניות, טיולים, משחקים, ולעתים עוד יותר תכופות שיחות והרצאות על נושאים מדעיים וחברתיים. המרצים היו על פי רוב חברי ה"דיבוק", מסיימי הסמינריון או אורחים נכבדים שנזדמנו לעיר. בין אלה מוצאים אף את דוד ילין. חגיגה גדולה הייתה נערכה מדי שנה בשנה ביום יסודו של ה"דיבוק". הישיבות של האגודה היו מתקיימות, כרגיל, מוצאי השבתות והיו מבלים את הזמן בשיחות, ויכוחים ושירה. פעם קרה שבילו עד שעה מאוחרת בשירה ושרו אז שירים עברים ו"זארגוניים". בימי מלחמת העולם היה ה"דיבוק" שולח חבילות מזון לחבריו שהיו בחזית. תכופות היה ה"דיבוק" עורך טיולים לסביבותיה של ברלין המלאות אגמים ויערות, ובהם השתתפו גם המורים.

אופי שונה במקצת היה לאגודת הבחורים ("בחורים-פעריין"), שנוסד בשנת תר"ע. אף שגם איגוד זה דאג ליצירת אפשרויות לבילוי זמן נעים, היה תפקידו העיקרי לעזור לתלמידים מבחינה כלכלית. בין הבחורים היה תמיד מספר הגון של מחוסרי אמצעים. בית המדרש היה נותן לתלמידים סיוע (עיין לעיל), ואפילו ממשלת גרמניה הקיסרית הקציבה סכומים ידועים לתפקיד זה. ה"בחורים-פעריין" עזר הרבה לתלמידים בהשיגן אמצעים כספיים בדרכים שונות. האגודה הייתה בין מייסדי ה- mensa academica של ברלין והייתה עוזרת לחבריה להשיג סיוע ממחלקת העזרה לסטודנטים, שהייתה קיימת על יד הקהילה היהודית בברלין.


ח.

עוד לפני פתיחתו של בית המדרש התחיל מיסדו, ר' עזריאל הילדסהיימר, לתת את דעתו על יסוד ספריה, ואברהם ברלינר נתמנה כספרן. אך יצא הכרוז הראשון בדבר יסוד בית המדרש, וכבר התחילו להגיע מתנות ספרים מאנשים שונים, בעיקר ספרים עברים. בדין וחשבון הראשון של המוסד, פנה הרקטור שוב בקריאה אל הקהל לתרום ספרים לספריה. התוצאה הייתה משביעה רצון, ובסוף שנת הלימודים הראשונה מנתה הספרייה כאלף ושמונה מאות ספר. בראשית השנה השניה התחיל המוסד לרכוש ספרים גם בדרך קניה. סמוך לכך ערכו רשימה של ספרים שהמוסד זקוק להם ביותר, על מנת להעמיד את פעולת אוסף וקנית הספרים על בסיס מדעי. בכל זאת המשיך זרם הספרים העיקרי לבוא ממתנות גם בשנים שלאחר כך. בין הנדבנים היו יהודים מארבע כנפות אירופה, וביניהם אנשים פרטיים, מאספי ספרים יידועי שם, מחברים ומו"לים. מוצאים בין תורמי הספרים את ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, את בית ההוצאה הידוע האלמנה והאחים ראם בווילנה, ואנשים ידועים אחרים. הרבה ספרים באו מספריותיהם של נפטרים. אחר מותו של הצדיק הידוע הברון וילהלם פון רוטשילד בפרנקפורט, עבר חלק חשוב מספרייתו היקרה לספרית בית המדרש. כאשר נפטר הרב ד"ר שלמה כהן, מי ששימש מורה לדרשנות בסמינריון (עיין לעיל), נמסרו כל אלף וחמש מאות הספרים מספרייתו לספרית בית המדרש. גם ספרייתו הפרטית של הירש הילדסהיימר ניתנה אחר פטירתו למוסד שבו הורה.

עם זאת לא גדלה הספרייה במהירות הראויה לשמה. אחת הסיבות העיקריות נעוצה בעובדה, שבאשכנז היו רק מעטים שלא מצאו כל עניין בספריות שנשארו להם מהוריהם והיו מוכנים למסור אותן למוסד ציבורי. וכך יצא שאחר שלשים שנות קיום היו לספריה כעשרת אלפים ספר בלבד. גם בשנים המאוחרות יותר גדלה הספרייה רק גידול צנוע, ובשנת תרפ"ו הגיע מספר הספרים לארבעה עשר אלף.

אוסף הספרים התקדם במקצת בשנים שלאחר זה, ובשתים עשרה השנים האחרונות נוספו לספריה שבעת אלפים ספר, עם סגירת המוסד בשנת תרצ"ח היו בספריה עשרים ושלשת אלפים ספר. אמנם, היו בין אלה הרבה ספרים עתיקים, יקרי המציאות, וגם מספר אינקונאבולים וכתבי יד.

אחר פטירתו של ברלינר שימש מנהלה של הספרייה שמואל הכהן גרינברג. הוא הנהיג את המנהג היפה להראות לתלמידיו בעת שיעוריו בתולדות הספרות את הספרים שעליהם היה מרצה. הספרן האחרון היה עזריאל הילדסהיימר, אחרון המורים, נכדו של המייסד. בשנים האחרונות שימש כספרן-עוזר מר הוכהויזר, שהיה מסור מאוד לעבודתו וכל התלמידים זוכרים ברגשי תודה את נכונותו התמידית לעזור להם בספרים הנחוצים להם.

מאורגן באופן יוצא מן הכלל היה בשנים האחרונות אולם הקריאה, והוא עלה בערכו על אולמי הקריאה של יתר הספריות היהודיות שבברלין. באולם הקריאה נמצא מבחר מצוין של אלף ושבע מאות ספר בכל שטחי חכמת ישראל, שאיפשר לעבוד עבודת מחקר מבלי להזדקק כמעט למחסני הספרים. הספרן האחרון הדפיס קטלוג של אולם הקריאה, המשמש מדריך הגון לחכמת ישראל. הספרייה אף היא נפלה קרבן להתקפתם של הנאצים על המוסדות היהודים בנובמבר 1938. בכל זאת ניצל חלק מן הספרים יחד עם הספרים היהודים שהוחזרו עם תום המלחמה לעם היהודי על ידי ממשלות בנות הברית.

פה כדאי לספר בקיצור גם על ספרי המדע והספרות הפריודית שיצאו לאור על ידי בית המדרש או על ידי החכמים הקשורים בו. החל משנתו הראשונה נהג בית המדרש לפי מנהגם של מוסדות מדע, והיה מצרף לדינים והחשבונות השנתיים שלו מחקרים שנתחברו על ידי המורים. והואיל וכמעט כל המורים נחשבו בין גדולי חכמי ישראל, מהווים הדינים והחשבונות כעין ספריה קטנה לחכמת ישראל. מלבד זה הוציא המוסד לאור אי אלה מכתבי מוריו ומספר ספרי יובל לכבודם בהגיעם לימי זקנה. יצא לאור גם ספר יובל מיוחד למלאת חמישים שנה לבית המדרש, שבו נדפסו מחקרים מאת המורים אשר שימשו אותה שעה בהוראה.

אם גם בית המדרש לא הוציא מבחינה רשמית שום הוצאה פריודית, הרי עשו זאת אחדים מן המורים. בתמיכה רבה מצד המוסד. ברלינר הוציא במשך שנים רבות בשיתוף פעולה עם הופמן את ה"מגאזין פיר די וויסענשאפט דעס יודענטומס", שהיה בו גם מדור עברי. המגאזין היה בימיו אחד הפריודיקונים הנכבדים ביותר בעולמה של חכמת ישראל, וכרכיו משמשים עד היום מקור-עזר חשוב לחוקר היהודי. אופי פופולארי יותר היה לירחון "ישורון", שיצא בגרמנית בעריכתו של יוסף ווהלגמוט במשך הרבה שנים. ה"ישורון" היה מביא ליד המאמרים המדעיים גם מאמרים רבים בבעיות אידיאולוגיות של היהדות החרדית, ואף מאמרים פובליציסטיים. יתכן שהמקום שהוקדש בו למאמרים משני הסוגים האחרונים אף עלה על המקום שניתן למאמרים מדעיים. עיקר תפקידו של הירחון היה לחזק את ההכרה הדתית של החרדים באשכנז. בשנים תר"פ-תרפ"ז היה ב"ישורון" גם מדור עברי.

עיתון פובליציסטי, עם הוספה למאמרים בחכמת ישראל, היה ה"יידישע פרעסע", שיצא בעריכתו של הירש הילדסהיימר במשך הרבה שנים. במלחמתו האמיצה נגד האנטישמים, שניהל הירש הילדסהיימר בעיתונו זה, הוא נעזר בחומר שהומצא לו על ידי דוד הופמן. הופמן גם הדפיס מזמן לזמן מאמרים מדעיים בהוספה המדעית של העיתון. רשמית לא היה, כמובן, כל קשר בין בית המדרש ועיתון זה, אולם היה ידוע שהעיתון מבטא את דעת ראשי בית המדרש לרבנים בבעיות החשובות העומדות ברום עולמם של היהודים.


ט.

בשעה שהשלטון בגרמניה עבר לידיו של היטלר עמד בית המדרש לרבנים בברלין בשנתו האקאדימית הששים. הוא נמנה על המפורסמים והחשובים בין בתי הספר לחינוך רבנים, ונהנה מפרסום בלתי רגיל באירופה המזרחית, שבה היה ידוע בשם "בית המדרש לרבנים של הילדסהיימר".

בפני מנהיגי בית המדרש עלתה אז במלוא חריפותה בעיית עתידו של המוסד. מצד אחד היה ברור למנהיגים האחראים של המוסד, כי אין לבית המדרש כל עתיד בגרמניה. יציאתם של היהודים מן המדינה הלכה והתקדמה במהירות, ואתה חיסולן של כמה וכמה קהילות. אולם, מהצד השני, היה קשה להחליט על סגירתו של מוסד כה חשוב, שעוד היו בו קרוב לחמישים תלמידים מאשכנז ומארצות אחרות.

כתוצאה מזה נולדה תכנית להעביר את בית המדרש לארץ ישראל, ו"אבי" המוסד, ר' מאיר הילדסהיימר, נסע לארץ ישראל על מנת לבדוק את האפשרויות הצפונות לו שם. הילדסהיימר מצא בארץ ישראל הבנה רבה לתכנית. עירית תל אביב שאפה לארח את המוסד המפורסם בעיר העברית הראשונה, והייתה מוכנה להקציב מגרש עירוני לשם בנית בית למען בית המדרש. הילדסהיימר מצא גם בחיים נחמן ביאליק תומך נלהב ברעיון העברת בית המדרש לתל אביב.

אולם, כאשר חזר הילדסהיימר לברלין והרצה בפני הקוראטוריון על אפשרות מימוש התכנית, הוא נפגש בהתנגדות רבה מצד אחדים מחבריו. נוסף לזה היו דעות שונות ביחס לתכנית גם בתוך חבר המורים. וכאשר לאסונו של המוסד נפטר ר' מאיר הילדסהיימר אחרי מחלה קצרה בקיץ של תרצ"ד, בטלה תכנית העברת הסמינריון לארץ ישראל באופן סופי.

אחר פטירתו של "אבי" בית המדרש, התחילה "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" (רייכספערטרעטונג דער דויטשען יודען) להגיש עזרה רבה יותר לבית המדרש, ומאז ועד סגירת המוסד סיפקה את מרבית הכספים למען התקציב השוטף. מספר התלמידים ירד במקצת, אולם בשנתו האחרונה עוד היו במוסד כשלושים תלמיד. כשנה וחצי לפני פרוץ מלחמת העולם השניה חידשה קבוצת יהודים מאשכנז, שישבה בארץ ישראל, את ההצעה בדבר העברת המוסד לארץ. אולם גם עכשיו לא יצאה התכנית לפועל,

קצו של בית המדרש הגיע ביום המר והנמהר, ט"ז במרחשוון תרצ"ט (10 בנובמבר, 1938), כאשר עלה הכורת סופית על יהדות גרמניה, ומרבית בתי כנסיותיה ומוסדותיה נשרפו על ידי הנאצים. בנינו של בית המדרש לרבנים לא נשרף, הואיל והגסטאפו החליטה לשכן בכל קבוצת הבניינים אשר בחצר ארטילרישטראסה 31 את משרדי ה"הילפספעריין דער דויטשען יודען", שעוד הורשה להמשיך בפעולותיו. אולם המשטרה סגרה את הבניין וחתמה את דלתותיו.

על אף הסכנה שבדבר עלה בידי עזריאל הילדסהיימר, נכדו של המייסד, להציל דרך דלת אחורית שלא הייתה חתומה, כאלף מן הספרים היקרים אשר בספריה. אחר תום המלחמה נתגלה בצ'כיה חלק גדול מספרי בית המדרש, וגם הם הועברו לארץ ישראל. אלפי ספרים אלה הם השרידים היחידים שנשארו מן המוסד הגדול הזה.

זכרו של המוסד יקר לכל תלמידיו וחניכיו המרובים שניצלו מן השואה. הם מפוזרים ברחבי העולם היהודי ורבים מהם פעילים כרבנים, מורים במוסדות חינוך יהודים עליונים ועסקנים חשובים בציבוריות היהודית, במדינת ישראל ובתפוצות.

חזרה לתחילת המאמר