שמו של בית-ספרנו נעדר מן הרשימה של משתתפי הכינוס שהתפרסמה בסוף ההודעה לעיתונות.
חזרנו לרמת-גן מלאי רשמים, ולמחרת היום דיווחנו לחברי הכיתה על הקורות אותנו בירושלים. בוויכוח שהתפתח בכיתה השתדלתי להיות פסיבי; הסתפקתי בדיווח אינפורמטיבי מבלי להביע את דעתי. יתר הדוברים, כולל אלה שהשתייכו לארגון ה"הגנה", התנגדו לכל צורה של שיתוף פעולה עם הבריטים. סטרץ נמנע מלהביע את דעתו, אולם בשעת ההפסקה, ניגש אלי ולחש באוזני: "אני גא בך על שלא חתמת על המנשר". סטרץ לא השתייך לאף אחד מארגוני המחתרת ואף לא ידע על השתייכותי לאצ"ל, אולם כיהודי בעל תודעה לאומית, התנגד לכל צורה של הלשנה.
כעבור יומיים, הובא העניין בפני מועצת ה"הסתדרות", הגוף שקבע יותר מן הסוכנות היהודית את דפוסי התנהגותו של "היישוב המאורגן". שוב חזר בן-גוריון על "ארבע הפעולות שיש לעשות כדי לבער את ארגוני הטרור", אלא שהפעם היתה תוספת קטנה. בן-גוריון תבע ממחלקת החינוך של ההסתדרות לדרוש מכל בתי-הספר להצטרף למלחמה בטרור, ובמיוחד לפנות לאותם בתי-ספר שלא חתמו על הכרוז של הכנס שהתקיים בירושלים.
הפעילות נגד האצ"ל החלה עוד לפני ההתנקשות בלורד מוין בקהיר. כבר באפריל 1944, העביר בן-גוריון החלטה על קווי הפעולה שיש לנקוט נגד האצ"ל והלח"י. בהתאם להחלטה זו, הוחל בפעולה הסברתית רחבה, כדי לבודד את ארגוני המחתרת; כן ננקטו אמצעים כדי להילחם בגיוס כספים בקרב הציבור היהודי ואף נערכו הלשנות לבולשת הבריטית. אולם כוחות ההגנה נמנעו מחטיפות אנשי המחתרת וחקירתם, תוך שימוש בעינויים. כאשר התברר שפעולות האצ"ל הולכות וגוברות, הוחלט להגביר את הלחץ ולהשתמש גם באמצעים אלימים, ולמבצע נתנו את שם הצופן "הסזון", כינוי לעונת הציד. באוקטובר 1944, נפתחו קורסים מיוחדים למשתתפי ה"סזון", שבאו מקרב חברי הפלמ"ח ואנשי הש"י. במקביל להכנות המעשיות, התקיימו מספר פגישות בין ראשי ה"הגנה" לבין ראשי האצ"ל.
בפגישה, שהתקיימה ב-31 באוקטובר, ייצגו את ארגון ה"הגנה" אליהו גולומב ומשה סנה, ומטעם האצ"ל השתתפו מנחם בגין ואליהו לנקין. הפגישה ארכה כחמש שעות, ובמהלכה ניתח כל צד את המצב המדיני ואת תחזיתו לקראת העתיד. אולם, כמצופה, איש לא שוכנע על-ידי בן-שיחו ולקראת סיום הפגישה, עבר גולומב לשפת האיומים. הוא דרש הפסקה מיידית של כל הפעולות המלחמתיות כנגד השלטון הבריטי, ולא - תמנע זאת ה"הגנה" בכוח הזרוע ותפעל לשיתוקו והפסקת קיומו של הארגון.

איננו רוצים שתתחיל מלחמת-אחים, אולם נהיה מוכנים גם לכך... ברור שאיננו מדברים על חיסולכם הפיסי, אולם התפתחות הדברים תביא להשמדתכם. ואז לא חשוב מי התחיל - זה עניין של תעמולה והסברה. (דברי אליהו גולומב ² )

בגין דחה את איומיו של גולומב והוסיף כי נשק הארגון לא הופנה בעבר ואף לא יופנה בעתיד נגד יהודים. כצפוי, נפרדו הצדדים ללא הסכמה.
הסערה שהתחוללה בעקבות ההתנקשות בקהיר, נוצלה על-ידי בן-גוריון להרחבת מסגרת הפעולות נגד האצ"ל ולמסירת שמות חברי המחתרת לשלטון הבריטי. מעניין לציין, כי הסזון הופנה אל האצ"ל בלבד, למרות שהיה זה ארגון לח"י שפעל בקהיר נגד הלורד מוין. הסיבה נעוצה בהסדר שנעשה בין גולומב ובין ראשי לח"י, לפיו התחייב הלח"י להפסיק זמנית את פעולותיו נגד השלטון הבריטי. היו אף מקרים שבהם אנשי לח"י שנחטפו על-ידי ה"הגנה", שוחררו כעבור עשרים וארבע שעות בתוספת התנצלות. ³
לקראת ה"סזון", גויסו ב"הגנה" למעלה מ-300 איש, שהועסקו במשכורת מלאה והחלו במעקב אחר אנשי אצ"ל. במקביל, נבנו מספר חדרי-מעצר בערים הגדולות ובכמה מן הקיבוצים. השלב הראשון של ה"סזון" היה שלב החטיפות. מפקדי אצ"ל נחטפו על-ידי ה"הגנה" והושמו במעצר. ב-11 בדצמבר נחטף חבר המטה, אליהו רביד, שהיה המחסנאי הראשי של האצ"ל באותו זמן. הוא הובא למערה באחד הקיבוצים, שם "נכבל בשלשלת אל המיטה... ורק כשהיה נלקח לחקירה היו מתירים את אזיקיו" (3). אחריו נחטף דניאל ינובסקי, דמות ידועה בירושלים, אשר הוחזק כל זמן שביו כשעיניו קשורות. אל החטופים נוסף גם רענן (מרדכי קופמן-רענן) מפתח-תקוה וחקירתו לוותה בפגיעות גופניות קשות (לאחר שחרורו, הועבר רענן לירושלים ובזמן מלחמת העצמאות, שימש כמפקד המחוז של האצ"ל בעיר).
כאשר נמלאו בתי-המעצר של ה"הגנה", הוחלט להסגיר לבריטים את החטופים. ראשוני המוסגרים היו אליהו לנקין, שלמה לוי ויעקב מרידור, שלושתם חברי המפקדה הראשית. חבר מפקדה רביעי, יעקב תבין, לא הוסגר לבריטים, אלא הועבר לחדר-המעצר בקיבוץ עין-חרוד. תבין היה ראש שירות הידיעות של האצ"ל ("הדלק"), ואנשי ה"הגנה" קיוו לדלות ממנו ידיעות על חברי הארגון ודרכי פעולתו ובמיוחד את מקום מחבואו של מנחם בגין. תבין הוחזק במעצר שישה חודשים ונחקר תוך שימוש בעינויים קשים. הוא שוחרר רק לאחר שהוחלט על הקמת "תנועת מרי העברי" בספטמבר 1945 (ראה להלן).
בסך הכול נחטפו עשרות מחברי האצ"ל, ומאות רבות הוסגרו לבולשת הבריטית.
ב"ספר תולדות ההגנה" מובאים הפרטים הבאים: ⁴

לפי מקור אחד נעצרו על-ידי ה'הגנה' לשם חקירה כ-20 איש ונחקרו שלא במעצר 91 איש...כ-700 שמות של אנשים ומוסדות...נמסרו לבולשת, וכ-300 איש נאסרו על סמך רשימות אלה. ועדה מיוחדת נתמנתה לדון בדבר תלמידי בתי-ספר תיכוניים שהיו פעילים באצ"ל, והחליטה על הוצאתם של 30 תלמידים מבתי ספר שונים.

הייתי אחד התלמידים ששמם נמסר ל"וועדה המיוחדת" הזו. הוועדה החליטה שיש לגרשני מבית-הספר, והעבירה את ההחלטה לידי מנהל בית-הספר, מרטין זליגר, אשר לא היסס לשאול את אחותי רבקה באם חשה לאחרונה בתנועות חשודות שלי. ההחלטה הועברה לידיעת אבא, אשר ביקשני באחד הימים להילוות אליו לתחנת האוטובוס בדרכו לעבודה. שוחחנו על דא ועל הא, כאשר לפתע שאלני באם נכון הדבר שאני חבר באצ"ל. עניתי בשלילה ובזאת תמה השיחה. מאוחר יותר נודע לי, כי כאשר הודיע לו המנהל על ההחלטה לגרשני מבית-הספר, ביקש אבא לכנס את הוועד הציבורי של המוסד. באותה ישיבה הסביר זליגר כי שני אנשים ראו אותי בשעה שהדבקתי כרוזים של האצ"ל ועל-פי החלטת "הוועדה המיוחדת" יש לגרשני מבית-הספר. תגובת אבא היתה כי ההאשמה היא חמורה מאוד, אולם לפני מתן פסק-דין, הוא מבקש לזמן לישיבה את אותם עדים שראוני בפעולה, כדי שאפשר יהיה לחוקרם - אולי טעו בזהות, או שמא זו הלשנה ללא כל בסיס. המנהל, שהיה חבר ב"הגנה", הסביר כי אין כל אפשרות להביא את העדים בפני הוועד, כי אז יוכלו לזהותם והאצ"ל עלול לפגוע בהם. סיכם אבא ואמר:

לפנינו מקרה חמור, בו נאשם בני על-ידי שני אנשים אנונימיים המסרבים להופיע בפנינו ואין באפשרותנו לחקור אותם, כמקובל. לעומת זאת, מכחיש בני את ההאשמות המועלות נגדו מכול וכול. למי עלינו להאמין - לאינפורמציה המגיעה בעילום-שם, או לבני הידוע לכולנו כאדם הגון וישר?

לאחר דיון קצר, דחה הוועד את בקשת המנהל, ונשארתי כתלמיד מן המניין בבית-הספר. אולם למחרת היום פנה אלי זליגר ואמר :

לאביך אתה יכול לספר מעשיות, אבל דע לך שאני יודע את האמת. הפעם יצאת בשלום, אבל אנו עוד נתפוס אותך".

התגובה השנייה היתה של סטרץ. הוא ניגש אלי באחת ההפסקות וסיפר לי כי נלחם בכל כוחו נגד גירושי מבית-הספר וזאת ללא כל קשר לשאלה באם אני חבר באצ"ל או לא. סטרץ טען כי אין לגרש תלמיד בגלל דעותיו.
החלטתי לנקוט אמצעי זהירות מוגברים ולחפש מקום לינה מחוץ לבית. נזכרתי בדודי (אחי אימי), איש אמיד שהתגורר ברמת-גן בווילה מבודדת. בנוסף לדירה בה גרה המשפחה, היתה בבית גם דירת מרתף קטנה שאיש לא השתמש בה, ולה כניסה נפרדת מן החצר. הסברתי לדודי את מצבי המיוחד וביקשתי רשות להשתמש בדירת המרתף כדי ללון בה מפעם לפעם ועל-ידי כך להינצל ממאסר או מחטיפה. מה רבה היתה הפתעתי כאשר נתקלתי בסירוב מוחלט. דודי הסביר לי כי כיבואן של תרופות הוא קשור בקשרי מסחר עם "קופת החולים הכללית" וכן עם "קופת חולים לאומית". מן ה"הגנה" פנו אליו בבקשת תרומה כספית וכן בדרישה שלא לתרום לאצ"ל. נאמר לו מפורשות שבמקרה של סירוב, תפסיק קופת החולים הכללית לרכוש אצלו תרופות. דודי, שהיה איש עסקים, ערך חשבון אריתמטי פשוט והגיע למסקנה כי עדיף לו לשמור על הלקוח הגדול - קופת החולים הכללית, תוך סיכון שיאבד את הלקוח הקטן יותר - קופת החולים הלאומית. הוא הודיע לנציגי ה"הגנה" כי החליט לשתף איתם פעולה, וכאשר באו אליו מן האצ"ל בבקשה לתרומה כספית, אמר להם כי אינו מוכן לתרום להם ולא אכפת לו שקופת החולים הלאומית תפסיק לרכוש אצלו תרופות. חששו היה שאם יִיוודע ל"הגנה" כי בביתו מתגורר איש אצ"ל, הם יראו בזאת הפרת שיתוף הפעולה ביניהם ויוציאו לפועל את האיום הכלכלי. ניסיתי להסביר לו כי מדובר בסכנה הנשקפת לבן אחותו, אולם ללא הועיל; הוא עמד בסירובו.
בתקופת הסזון עשתה ה"הגנה" מאמצים רבים כדי למנוע מלוחמי האצ"ל לבצע פעולות נגד השלטון הבריטי, ולעיתים אף בהצלחה. אחד המקרים האלה קשור בתפיסתם של ארבעה אנשי אצ"ל ⁵ שיצאו לפוצץ את צינור הנפט האנגלו-עירקי, שהזרים נפט מעיראק לבתי-הזיקוק בחיפה. הארבעה הובאו כפותים לקיבוץ יגור הסמוך, שם נחקרו ולבסוף הוסגרו לידי המשטרה הבריטית. לימים הוזכרה פעולה זו במסיבה שנערכה בביתו של דוד הכהן בירושלים לכבוד צאת ספרה של גאולה כהן "סיפורה של לוחמת". (דוד הכהן הוא מבעלי בית-הדפוס בו הודפס הספר). במסיבה השתתפו אנשי האצ"ל, לח"י ופלמ"ח וכן העיתונאי אלי אייל, שכתב על כך בעיתון "הארץ". בכתבה שנתפרסמה ב-1 בדצמבר 1961, נאמר בין השאר:

[...] מספר חיים גורי: שבת אחת, בהיותו קצין תורן ביגור, הגיע קצין המודיעין של נפת זבולון, בחור מגודל ומתולתל ומספר, כי הגיעו ידיעות שלמחרת מתכוונים אנשי אצ"ל לפוצץ כנסייה על הר הכרמל, שעה שיהיו בה קצינים בריטיים רמי מעלה ומשפחותיהם. אותו קצין מודיע, שאם יבוצע פיצוץ זה וייעשה הטבח בבריטים, עלולה לצמוח שואה והוא מבקש לשלוח חמישה בחורים שיתפסו את אנשי אצ"ל, שעה שיביאו את חומר-הנפץ לאחד הבתים בכפר-אתא. גורי כינס קבוצת צעירים, פנה אל רגש האחריות הלאומית שלהם והסביר, כי הכוונה היא למנוע רצח חפים מפשע. עוד לפני ששקלו הללו אם יסכימו לפעולה, ביקשו את "מלת הכבוד" של הקצין, כי אנשי האצ"ל שייתפסו לא יוסגרו לבריטים. הבחור הבטיח. לפנות בוקר נתפסו שלושה צעירים וצעירה מאצ"ל וגורי זוכר איך שכבו על בטנם עקודים: ידיהם כפותות לאחור. אחרי עשר שעות הוסגרו כולם לבריטים !!
"האיש שישב לימיני, עו"ד יעקב נחושתן, מקיש קלות על מרפקי: אתה יודע מי היה בין אותם הצעירים שהוסגרו - מי? אני היושב לידך...גורי שומע זאת ומחוויר. אחרים מתמלאים התרגשות ..."

האצ"ל מעולם לא פוצץ כנסייה כלשהי ואני משוכנע כי קצין המודיעין של הפלמ"ח ידע היטב כי אנשי האצ"ל התכוונו לפוצץ את צינור הנפט. אלא שאותה תקופה (היה זה במאי 1945) החלה תסיסה בקרב לוחמי הפלמ"ח, אשר דרשו לצאת לפעולות נגד השלטון הבריטי ולהפסיק את הסגרת אנשי האצ"ל לבולשת. יש לשער כי קצין המודיעין המציא את סיפור פיצוץ הכנסייה, כדי לעורר את מצפונם של צעירי הפלמ"ח ולהבטיח את השתתפותם בתפישת אנשי האצ"ל והסגרתם למשטרה. יעקב נחושתן לא היה בין הארבעה שהובאו לקיבוץ יגור. הוא נתפס יחד עם חברו חיים קונוורטי, מספר ימים לאחר-מכן. השניים, שזה מקרוב עלו ארצה מבולגריה והשפה העברית עדיין לא היתה שגורה היטב בפיהם, נשלחו לכפר-אתא כדי להביא משם שק עם חמישים קילוגרמים חומר-נפץ, שהיה מוחבא בביתו של נהג אגד בשם ברקוביץ'. הם הגיעו למקום, קיבלו את השק עם חומר-הנפץ והלכו לכיוון תחנת האוטובוס כדי לנסוע לחיפה. חומר-הנפץ היה מיועד להכנת מוקשים לפיצוץ צינור הנפט. לא רחוק מתחנת האוטובוסים הם נעצרו על-ידי שני צעירים (אחד מהם, במדי נוטרים, היה מצויד ברובה) ששאלו אותם לתוכן השק. נחושתן ענה כי הם נשלחו להביא את השק, אבל אינם יודעים מה יש בו. בינתיים הצטרפו עוד שלושה צעירים, השק נבדק ונחושתן וחברו נתבקשו להיכנס לאחד הבתים. כעבור כמה שעות הגיעה משאית מכוסה בברזנט והשניים, כפותים בידיהם ומטפחות קשורות לעיניהם, נתבקשו לעלות עליה. הם הוסעו לקיבוץ כפר-מכבי, שם נחקרו ולבסוף הוסגרו לידי המשטרה הבריטית. נחושתן וקונוורטי הועברו לתחנת המשטרה בחיפה, משם לבית-הסוהר בעכו, אחר לירושלים ומשם למחנה המעצר בלטרון. לבסוף הוטסו השניים למחנה המעצר באפריקה (תחילה לאריטריה ואחר לקניה) והם נשארו במעצר עד צאת הבריטים את הארץ.
למחרת המסיבה בבית כהן, טלפן חיים גורי לנחושתן ואמר לו: "אני רוצה לומר לך כי כל הלילה לא ישנתי לאחר ששמעתי ממך את סיפור מעצרך". "ואני לא יכולתי לישון במשך שלוש שנים", ענה נחושתן ⁶
מיד עם תחילת הסזון, נתבקשה תגובתו של האצ"ל. לאחר ויכוח סוער, קיבלה המפקדה את עמדתו של בגין, שגרס כי יש להבליג על מעשיה של ה"הגנה". בהחלטה נאמר : " (א). הארגון לא יפסיק ולא יבטיח להפסיק את מלחמתו בבריטים. ו-(ב). ביישוב לא תהיה מלחמת אחים, משום שהארגון לא יגיב על החטיפות, ההלשנות וההסגרות". ואכן ב-3 בדצמבר 1944 פרסם האצ"ל כרוז, המודיע על מדיניות אי-התגובה: