|
|
"הסֶזון הגדול"*
|
עם גבור פעולות ההתקפה נגד השלטון הבריטי בארץ, גברו בקרב מנהיגי היישוב הקולות בדבר נקיטת אמצעים נגד המחתרת העברית. בתחילה חשבו ראשי הסוכנות היהודית כי יהיה בכוחה של ההגנה לשתק את האצ"ל ואת לח"י בכוחות עצמה, אולם כבר בחודש מאי 1944 חל שינוי בתפיסה זו והסוכנות היהודית הציעה את שירותיה לבולשת הבריטית. בדיונים אלה בין ראשי הסוכנות היהודית ונציגי ממשלת המנדט הבריטי, שנמשכו חודשים מספר, נקבעו הדפוסים לשיתוף הפעולה בין ההגנה לבולשת.
החל בחודש ספטמבר התקיימו מספר ישיבות של הנהלת הסוכנות היהודית, שהוקדשו רובן ככולן לאמצעים שיש לנקוט נגד האצ"ל ולח"י כדי להפסיק את פעולותיהם נגד ממשלת המנדט. בין המתנגדים לנקיטת אמצעים חריפים, ובמיוחד נגד שיתוף פעולה עם הממשלה, בלטו הרב פישמן ויצחק גרינבוים. הרב פישמן אמר, בין היתר, כי "הוא אינו יכול לקבל את ההנחה שהצעירים האלה הם כולם פושעים וחטאים, כל עוד לא נחקרו הדברים". גרינבוים הסביר כי "אין אנו יכולים לעקור את הרע הזה; אנו יכולים רק למסור אותם לשלטון והם יעשו אתנו חסד ויאסרו אותם, או לא יאסרו אותם". אולם הרוב קיבל את סיכומו של בן-גוריון, שכלל שתי הצעות ברורות: א. להודיע גלויות שלא נסבול עוד את מעשי הטרור, ולקרוא ליישוב להתנגד להם. ב. לגייס את כוחותינו לביעור הרע. התפנית במאבק נגד המחתרת העברית חלה כתוצאה מההתנקשות בחייו של הלורד מוין בקהיר. הלורד מוין, שהיה ידוע כאנטי ציוני, נתמנה למיניסטר המדינה במזרח התיכון, וממקום מושבו בקהיר היה אחראי לביצוע מדיניות "הספר הלבן". לח"י, שראה בלורד מוין את האחראי לגירוש אניות המעפילים, החליט להתנקש בחייו. לשם כך נשלחו לקהיר שני חברי המחתרת, אליהו חכים ואליהו בית-צורי, וב-6 בנובמבר 1944 הוציאו השניים לפועל את ההתנקשות אל הפועל, אבל שלא כמתוכנן, נתפסו לאחר ביצוע המשימה. ההתנקשות בחייו של הלורד מוין עוררה סערה גדולה בארץ ובעולם, ועוד לפני שנודעה זהות המתנקשים, התכנסה הנהלת הסוכנות היהודית ופירסמה הודעת גינוי חריפה. באותה ישיבה הוחלט על שורה של צעדים במלחמה ב"ארגוני הטרור" בארץ: |
[...] היישוב נתבע להקיא מתוכו את כל אנשי הכנופיה המחריבה הזאת, לשלול מהטרוריסטים כל מחסה ומפלט, לא להיכנע לאיומיהם ולהושיט את כל העזרה הדרושה לשלטונות למניעת מעשי הטרור ולביעור ארגונו, כי בנפשנו הדבר.
|
|
לאחר שה"סזון" אושר על-ידי הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הפועל הציוני, הובא העניין בפני מועצת ה"הסתדרות", הגוף שקבע יותר מכל מסגרת אחרת את התנהגותו של "היישוב המאורגן". בכנס נשא בן-גוריון נאום פרוגרמטי ארוך, בו אמר, בין השאר: |
עומדות בפנינו שתי שאלות, או יותר נכון שתי אפשרויות שאין מנוס מהן. הראשונה: טרור או מאבק ציוני מדיני. השאלה היא - זה או זה, שניהם יחד לא יתכנו... והברירה השנייה: ארגוני-טרור או ישוב מאורגן, עם מאורגן, תנועת פועלים מאורגנת. ושוב - זה או זה, שניהם יחד אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
[...] צוינו לפי-שעה ארבע פעולות, ואני רוצה לעמוד עליהן במלים פשוטות וברורות. נתבענו על-ידי המוסדות העליונים - ההנהלה הציונית והוועד הלאומי - להקיא אותם מתוכנו, ואני רוצה לתרגם תביעה זו לשפת המציאות והמעשה. אם בחור, חבר לכנופיות אלו או תומך בהן, עובד באיזה בית-חרושת או במשרד, נתבעים הפועלים ועובדי המשרד האחרים לגרש אותו ולהרחיקו ממקום-עבודתו... ובכוונה בחרתי דוגמה קשה זאת; כל מי שקשור לכנופיות אלו, כל מי שתומך בהן - לאו-דווקא אם הוא משתמש באקדח או משליך הפצצה, אלא כל מי שמפיץ את ספרותם ומדביק מודעות שלהם - צריך להיות מורחק ממקום-העבודה... הוא הדין אם הוא לומד בבית-ספר - תיכוני או אחר, ולא רק אם הוא עצמו משתתף במעשי רצח ושוד, אלא גם אם הוא מביא את ספרותם הטמאה של הטרוריסטים לנערים, ומפיצה ביניהם. לא זו בלבד שצריכים לקחת ממנו את הכרוזים הטמאים ולשרוף אותם, אלא צריך לגרש אותו מבית-הספר, שיידע הוא ויידעו אחיו ויידעו הוריו, שהציבור מתקומם נגד הפשעים האלה המסכנים לא את היחיד בלבד, אלא את כלל האומה... [...] הדבר השני שנדרש מאתנו: לא לתת להם מקלט ומחסה... נוכח השואה שהטרור וכנופיות-הטרור ממיטים עלינו - חייבים אנחנו לומר לכל יהודי בארץ למנוע מחסה ומקלט מכל אנשי הכנופייה ומכל תומכיהם. אני יודע שכאן אנו נתקלים באחד האינסטינקטים המעולים, המשובחים שבתוכנו. זה אינסטינקט אנושי, בייחוד אינסטינקט יהודי. אבל אם איננו רוצים להתאכזר לעם היהודי המתבוסס בכִליונו, איננו יכולים להתחשב כרגע עם רחמנות מזויפת זו. אסור לתת מקלט ומחסה לפושעים אלה המסכנים את עתידנו. והדבר השלישי: לא להיכנע לאיומיהם!... עלינו ליצור משטר כזה ביישוב שלא יוכלו לאיים על שום איש. יודרכו כל נער ונערה על-ידי בתי-הספר שהם לומדים בהם, שאם יבוא מהכנופיות לאביו ולאמו לדרוש כסף - ימסור מיד את הדבר למקום המתאים; אם אין הוא יודע שום כתובת - יילך למשטרה... |
|
ובאשר לעניין שיתוף הפעולה עם הבריטים, אמר בן-גוריון: |
|
אבל אנחנו אין לנו עדיין שום שלטון... אין לנו עדיין מה שיש לכל עמים תקינים. עודלא הוקמה המדינה היהודית ואין שלטון יהודי, לכן ובמידה שהשלטון והמשטרה הבריטיים מעוניינים בביעור הטרור - במידה זו אנו משתפים אתם פעולה... אני חוזר ואומר, שלנו יש אינטרס יותר גדול ויותר חיוני בביעור הטרור מאשר לממשלה האנגלית.... (ההדגשה במקור). |
|
הרב פישמן ויצחק גרינבוים המשיכו להתנגד לכל צורה של שיתוף פעולה עם הבולשת הבריטית, וכאשר נפלה ההכרעה, הודיע גרינבוים על התפטרותו מהנהלת הסוכנות היהודית. בתגובה להחלטת הסוכנות היהודית והוועד הפועל של ההסתדרות, פירסם האצ"ל כרוז ברבים, המודיע על מדיניותו, לפיה לא יגיב על ההתקפות נגדו. |
לא תהיה מלחמת אחיםהאוויר מלא אבק שריפה. נואמים ומנהיגים אינם חדלים לדבר על מלחמה פנימית. אחד מהם אמר, כי היא כבר פרצה; השני - פטפטן גדול מרעהו - ניבל את פיו בצעקה היסטרית: דם תחת דם, עין תחת עין! שלישי עמל ועמל וגילה סוף סוף תכנית הצלה לעם ישראל. וזוהי התכנית: לגרש מן הבתים, לגרש מבתי-ספר, להרעיב ולמסור לבולשת בנים לוחמים. 'הם או אנחנו', אמר, 'וכל האמצעים כשרים על מנת לחסלם' [מתוך נאום של בן-גוריון בוועידת ההסתדרות...] לכן מובנת חרדתו של היהודי הנאמן. הנראה את ילדינו מרימים יד או נשק איש נגד רעהו? מה יעשו הנרדפים, עליהם נגזרו הגזרות האיומות הללו? איך יתגוננו?... אלו הן שאלות חמורות ואנו מוצאים לחובתנו לתת בשמנו - בשם הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל - תשובה. וזו תשובתנו: היו שקטים, יהודים נאמנים; לא תהיה בארץ זו מלחמת אחים... |
|
שלושה גופים טיפלו במתקפת "הסזון הגדול": כל המידע אודות האצ"ל ולח"י רוכז בידי שירות הידיעות של ההגנה (הש"י), בראשותו של ישראל זבלדובסקי-עמיר. לרשות הש"י עמדו כ-250 אנשי פלמ"ח, שהועברו העירה וגויסו למבצע הסזון. הם עסקו בעיקובים אחר חשודים ובחטיפות של אנשי אצ"ל ולח"י, לפי רשימות שקיבלו מן הש"י. נוסף לזאת עסקו אנשי הפלמ"ח גם באבטחת ראשי הסוכנות היהודית וזאת מחשש שהאצ"ל או לח"י יגיבו בחטיפות-נגד. כן הוקמה בסוכנות היהודית בירושלים "המחלקה לתפקידים מיוחדים", שבראשה עמד טדי קולק. מחלקה זו עמדה בקשר הדוק עם הבולשת הבריטית והיא שהעבירה לבריטים את רשימת השמות של החשודים בהשתייכות לאצ"ל. קרוב לאלף איש הוסגרו לבולשת הבריטית כחשודים בהשתייכות לאצ"ל, בתוכם גם מאות חברי המפלגה הרוויזיוניסטית, שלא לקחו חלק בפעילות מחתרתית באצ"ל או בלח"י. נוסף להלשנות, נחטפו עשרות רבות של חשודים, אשר הוחזקו בבתי-מעצר שנבנו במיוחד לצורך כך בקיבוצים שונים. החטופים נחקרו בידי אנשי הש"י (ישראל זבלדובסקי-עמיר השתתף באופן אישי בכל החקירות) ובכמה מקרים לוותה החקירה בעינויים גופניים קשים. בספר תולדות ההגנה נאמר:15 |
[...] לפי מקור אחד נעצרו על-ידי ההגנה לשם חקירה כ-20 איש; נחקרו שלא במעצר 91 איש, כמחציתם חברי ההגנה והפלמ"ח שהיו לפני-כן חברים באצ"ל; כ-700 שמות של אנשים ומוסדות, שחלק מהם קשורים בפעולות טרוריסטיות ובסחיטות כספים, נמסרו לבולשת וכ-300 איש נאסרו על-סמך רשימות אלה. ועדה מיוחדת נתמנתה לדיון בדבר תלמידי בתי-הספר התיכוניים שהיו פעילים באצ"ל, והחליטה על הוצאתם של 30 תלמידים מבתי-הספר השונים".
|
|
ממאסרם של פעילים במפלגה הרוויזיוניסטית, שלא היו חברים באצ"ל או בלח"י, ניתן להסיק כי ה"סזון" נוצל גם כדי לחסל יריבים פוליטיים. חטיפות בירושלים |
חוליית "חוטפים" היתה יוצאת סמוך למקום שבו היה ה'נחטף' עלול לעבור. ה"מזהה" (איש חוליית העיקוב) היה הולך עמהם ובהופיע האיש היה קובע את זהותו. כמה אנשים ("הבטחה") היו שומרים מפני הפתעות מן הצד (התערבות עוברי אורח, שוטרים). שלושה-ארבעה אנשים היו נכנסים לביתו (לפעמים בלבוש אנשי משטרה) ומוסרים אותו לרשותם של שלושה אנשים היושבים במכונית. לפעמים היו ה'חטיפות' נעשות ברחוב ולאור היום. לאחר ה"חטיפה" היו משתדלים לערוך חיפוש בדירתו של האסיר. האסיר היה מועבר לאחד ממקומות המעצר, שהוקמו בקיבוצים סמוכים לערים הגדולות ובעמק יזרעאל. אנשיהם היו מהימנים על ה'הגנה'. במקום המעצר היה האסיר נחקר על הידוע לו על דרכי פעולתו של האצ"ל. עצורים אלה לא נמסרו לשלטונות
|
|
הקורבן הראשון של ה"סזון" בירושלים היה מפקד המחוז, אליהו לנקין. בתחילת הסזון, התגורר אליהו לנקין יחד עם סגנו דב אפרת, בחדר שכור בבניין ישן מאחורי החצר של תחנת האוטובוסים הישנה של "אגד", ברחוב יפו. בוקר אחד נשמעה נקישה בדלת ובפתח הופיעה אדם ששאל: "האם גר פה אדריכל רבינוביץ?" כמובן שהשאלה עוררה חשד, מאחר שקשה היה לתאר שבחדר כל-כך עלוב יתגורר אדריכל. עוד באותו יום עזבו השניים את החדר, ואפרת החל בחיפוש מקום מגורים אחר. על-פי מודעה בעיתון, הגיע אל זוג אנשים מבוגרים, יוצאי גרמניה, שגרו בדירה בבית-המעלות והחליטו להשכיר חדר אחד כדי לשפר את מצבם הכלכלי. אפרת סיפר על כך ללנקין, ויחד הלכו לבית-המעלות כדי לשכור את החדר. אליהו לנקין הציג את עצמו כקבלן בנייה בשם סקיפסקי ואת אפרת הציג כעוזרו. נראה היה לשניים כי הגיעו אל המנוחה והנחלה, אולם לא לזמן רב. בבוקר ה-15 בדצמבר 1944 יצא אליהו לנקין את החדר ואת הקורות אותו סִפר לנקין בזכרונותיו:17 |
כשיצאתי מחדרי ראיתי שני בחורים עומדים בחדר-המדרגות. הכרתים יפה. עברתי על פניהם ויצאתי לרחוב. הם הלכו אחרי. החשתי את צעדי וחציתי את הרחוב. הם השיגוני בפינת רחוב בן-יהודה, התנפלו עלי מאחור ותפסוני בידי. מיד הופיעו עוד מספר בחורים. גם מונית עמדה מוכנה. כמה דקות נסיעה ואנחנו בתחנת המשטרה שבמחנה-יהודה. אחד מהם צלצל ל-CID, הודיע באנגלית רצוצה על "הצלחתו" וביקש לבוא מיד. עוד דקות מספר ובפתח נעצרה מכונית. קציני הבולשת הבריטית, קרטיס והאמילטון, נכנסו פנימה ואני נמסרתי לידיהם. הבחורים בני-עמי הסתלקו. הם גמרו את מלאכתם.
|
|
אפרת יצא את הדירה כשעתיים לאחר לנקין, ופניו אל אחד החדרים שם אמור היה לקיים מספר פגישות. להפתעתו התברר לו כי לנקין לא הופיע לפגישה שיועדה לו לאותו בוקר, אבל רק למחרת היום נודע לו מפי אחותו של לנקין על החטיפה.
שבועיים לאחר חטיפתו והסגרתו של אליהו לנקין, רעשה ירושלים מחטיפתו של דניאל ינובסקי. בליל שבת, 29 בדצמבר, בשעה 7:30 בערב, הקישו בדלת ביתו של ינובסקי פלמ"חאים מחופשים בבגדי שוטרים. כאשר נפתחה הדלת, נכנסו ה"שוטרים" פנימה ו"השוטר היהודי" פנה אל ינובסקי, שהיה לבוש פיג'מה, והורה לו להתלבש ולהתלוות אליהם לבולשת. ינובסקי, שהיה אדם דתי, מחה על כי באים אליו בשבת, אולם לא חשד שהשוטרים מתחזים. כשיצא אִתם מביתו, הבחין בתנועה חשודה (היו אלה המאבטחים שהקיפו את הבניין) ופתח בצעקות: "זו לא משטרה!" חוטפיו תפסו אותו בזרועותיו והכניסוהו בכוח את תוך המכונית שחיכתה בפתח הבית. אסתר אשתו, שליוותה את בעלה, התנפלה על דלת המכונית וניסתה למנוע את החטיפה, אולם היא סולקה בכוח הצִדה והמכונית נעלמה לכיוון בלתי ידוע. כעבור מספר ימים קיבלה אסתר מכתב מבעלה בכתב ידו, בו הוא כותב: "אני בריא, אל תדאגו לי, אני מקווה לחזור הביתה בקרוב" 17 ימים לאחר חטיפתו, שוחרר ינובסקי ליד חדרה. הוא סיפר כי כל הזמן החזיקוהו חוטפיו במרתף, כשעיניו קשורות, ומפעם לפעם הביאו לו לחם ומרגרינה ותה. בערב שבו נחטף ינובסקי, חטפו אלמונים את מרדכי קורנגולד, צעיר בן 17. בדומה למקרה של ינובסקי, גם לביתו של קורנגולד הגיעו בערב שבת שני "שוטרים", אחד "אנגלי" והשני "יהודי", מלווים בבלש ללא מדים, והודיעו לו כי באו לעוצרו. הם שמו אזיקים על ידיו והוליכוהו למכונית שהמתינה בחוץ. כל הפעולה נמשכה דקות מספר ואיש מן הנוכחים לא העלה על דעתו כי מדובר בחטיפה. אביו המודאג של מרדכי פנה אל הרב אריה לוין (שהיה קרוב משפחה) וביקשו לברר אצל השלטונות מה עלה בגורלו של הבן. ר' אריה לוין, רבם של האסירים, שהיו לו מהלכים אצל השלטונות, הלך עוד באותו לילה אל מרכז הבולשת הבריטית בירושלים ושאל את הקצין התורן היכן מרדכי ובמה מאשימים אותו. הקצין בדק ביומן והודיע לר' אריה לוין: "אנו לא עצרנו אותו. עשו זאת כנראה אחיכם היהודים". כעבור מספר ימים נתקבל בבית הוריו מכתב בזו הלשון: |
"להורי, לאבא, לאמא, אל תדאגו לי. אני חי, בריא ושלם. מרדכי."
|
|
קורנגולד הוחזק כל הזמן בחדר בודד וחוטפיו היו מביאים לו אוכל כשפניהם לוטים במסכה. שמונה ימים לאחר החטיפה הודיעו לו כי נחטף בטעות והוא שוחרר ליד כפר-סבא כשהוא עייף ורצוץ. לאחר שחרורו, הוזמן קורנגולד למשרדי הבולשת ונתבקש לתאר את פרטי חטיפתו. לאחר מכן הודיעו לו שהוחלט להטיל עליו מעצר בית משקיעת החמה ועד הזריחה וכן עליו להתייצב פעמיים ביום בתחנת המשטרה. ב-7 בינואר נחטף חיים ביינארט ("אוריה"), ששימש בזמנו ראש המש"י (מחלקת שירות ידיעות) של הארגון, אולם בתקופת הסזון לא היה פעיל. הוא נחטף מביתו מבלי שאיש מן השכנים הרגיש בכך, הוכנס למכונית, עיניו נקשרו והוא הובל ישירות לאחד מחדרי המעצר בעמק- יזרעאל. ביינארט הוחזק במעצר קרוב לשלושה שבועות ושוחרר לאחר חקירות מרובות. הידיעה על חטיפתו של ביינרט פורסמה בעיתונות כשבוע לאחר החטיפה, ובעיתון "הארץ" מיום 14.1.45 |
שוב חטיפה בירושליםלפי הנמסר היה ביינארט חבר הצה"ר. |
|
ההצלחות של החטיפות הראשונות הגבירו את הביטחון העצמי של חוליות הפלמ"ח בירושלים ואנשיה החלו לזלזל בכללי הזהירות, עליהם הקפידו כל כך בעבר. חטיפתו של מנחם שיף, שנעשתה לאור היום ברחוב הומה מאודם, הביאה בסופו של דבר להסגרת החוטפים בידי הבולשת. פרשת מנחם שיף גם חושפת במקצת את סבך היחסים בין הש"י והבולשת הבריטית מחד גיסא ובין הפלמ"ח והש"י מאידך גיסא. מנחם שיף השתייך למחלקת הכספים של האצ"ל, שמשרדה הראשי היה בתל-אביב. אבינועם, האחראי על המחלקה, שלח את מנחם שיף לירושלים כדי להתרים את רופא-השיניים, ד"ר וילציק, שהיה בעל מרפאה ברחוב בן-יהודה. הרופא השיב שעליו לשקול בדבר, הציע לקיים פגישה נוספת כעבור מספר ימים, והודיע על דבר הפגישה להגנה. במטה הש"י הוחלט לארוב לשיף. איש ההגנה מזוין באקדח, התיישב במרפאה והיה נכון לאותת על בואו של שיף באמצעות הורדת התריס. חוליה של הפלמ"ח שהמתינה בבניין ההסתדרות, לא הרחק משם, קלטה את האות ב-30 בינואר 1945 בשעה 12.30 ומיהרה לצאת למשימה. בינתיים שלף הבחור ששהה במרפאה את אקדחו והורה לשיף לשבת בשקט ולא לזוז. שיף לא גילה כל התנגדות והתמיד בכך גם כששלושת הפלמ"חאים נכנסו למרפאה והורו לו להתלוות אליהם. אבל כשהחבורה ירדה מן הקומה השנייה אל הרחוב הסואן, בדרכה למכונית שחנתה בסמוך בדלתות פתוחות, ניצל שיף את הנסיבות, השתחרר מידי חוטפיו והחל לברוח, תוך שהוא צועק: "חוטפים אותי! הצילו!". החוטפים הדביקוהו, תפסו אותו בידיו וברגליו והכניסו אותו בכוח אל תוך המכונית תוך צעקות: "גנב, קראו למשטרה!" ועד מהרה נמלטה המכונית מן המקום בדהירה, מבלי שהקהל הספיק להתערב בנעשה. על כל פנים, נמצא מי שרשם את מספר המכונית - מ1959 והעבירו למשטרה, שהגיעה למקום תוך זמן קצר. המכונית עם החטוף נסעה לקריית-ענבים ושם הושם שיף בחדר המעצר שבמגדל השמירה. הוא נשאל לשמו האמיתי (בתעודת הזהות שמצאו בכיסו נאמר כי שמו מנחם שטיינהקר) וכן לשמות חבריו לארגון. שיף לא שיתף פעולה עם חוקריו ועונה קשה. בעת ששיף נחקר בקריית ענבים, הציבה המשטרה מחסומים בכל הדרכים. באחד מהם, בשכונת סנהדריה, נתפסה מכונית החוטפים בשובה לירושלים והנהג, יהודה אלשייך, נעצר ונחקר. מן הבולשת הודיעו לטדי קולק (שהיה, כזכור, איש הקשר של הסוכנות היהודית עם הבריטים) כי הם יודעים שהחטוף נמצא בקריית-ענבים. קולק נדרש להסגיר לבולשת את החטוף, אחרת תערוך המשטרה חיפוש בקיבוץ ותעצור את החטוף ואת חוטפיו. בהגנה החליטו להסגיר את מנחם שיף למשטרה והמשימה הוטלה על מיקי האפט, שהיה אחראי גם לחטיפתו. בו ביום הוצא מנחם שיף מחדר המעצר והושכב, בעיניים קשורות, על רצפת מכונית שנשכרה ממוניות "נשר". המונית יצאה את קריית-ענבים בכיוון ירושלים, ומשוריין בריטי עצר אותה ליד מוצא-תחתית. מיקי האפט הגיש לסמל הבריטי מכתב מאת ג'יילס (מפקד הבולשת הבריטית), לפיו אין לעצור אותו. אולם להפתעתו הרבה, הוא הוכנס לתוך המשוריין. הסמל מצא את שיף על רצפת המונית, הסיר את הכיסוי מעל עיניו, העבירו למשוריין ויצא למשרדי הבולשת שבמגרש הרוסים. נהג המונית הורשה להמשיך בדרכו לירושלים. מיקי האפט נחקר קצרות ונשלח, יחד עם חברו, לחדר המעצר בקישלה, ושם נפגש עם חבריו מהפלמ"ח, שעשו בעיר בעניין הסזון. הסתבר, כי מספר ימים לפני כן, ב-29 בדצמבר, פשטה המשטרה על בית ההבראה של בית החרושת "עלית" שברוממה, ועצרה חמישה חברי פלמ"ח ששהו בו. בחיפוש שנערך במקום, נמצאו אגרופנים וכן ידיות של טוריות. באלה האחרונות נקדחו חורים, שמולאו בעופרת, כדי שהמכה תהיה אפקטיבית יותר. כן נמצא בחדר פעמון קשור לחוט, שהוביל לפתח הבניין. העצורים נחקרו במשרדי הבולשת ואחר-כך הועברו לקישלה.18 מנחם שיף הופרד מאנשי ההגנה ונחקר בבולשת. לאחר החקירה, הודיע לו סרג'נט דַק שהוא מוכן לשחררו ובלבד שיימצא מי שיחתום ערבות עבורו. שיף נקב בשמו של ד"ר הפנר, שנהג לטפל בפצועי האצ"ל ולח"י. מספר ד"ר הפנר: |
לאחר שטלפנו אלי מן הבולשת ושאלו אם אני מוכן לחתום על כתב ערבות של 50 לא"י (לירות ארץ-ישראליות) לשם שחרורו של מנחם שטיינהקר, הגעתי למשרדי הבולשת ופגשתי שם את סרג'נט דק. לידו שכב בחור צעיר, מכונס בתוך עצמו, נפוח בפניו; היה זה מנחם שיף. פניתי אל דק ואמרתי: "אתם, שידועים כג'נטלמנים, אינכם מתביישים להכות כך עציר?" בתשובה אמר הסרג'נט: "אנחנו הבריטים לא מתנהגים כך. זוהי פעולתה של ההגנה". חתמתי על כתב הערבות ויצאתי עם שיף אל ביתו. 19
|
|
שיף נצטווה להתייצב למחרת היום במשטרה, אולם הוא התעלם מכך ונסע באוטובוס לתל-אביב. בהגיעו לשם התייצב בפני אבינועם וסיפר לו את הקורות אותו.
כשבועיים לפני חטיפתו של מנחם שיף, ערכו אנשי ההגנה חיפוש בכריכיית חפץ בירושלים. אורי חפץ, בנם של הבעלים, היה חבר פעיל באצ"ל, ושימש באותה תקופה אחראי על מחסני הנשק בעיר. כשנודע הדבר למטה הסזון נמצא מי שהחליט שיש מחסן נשק גם בכריכייה ולכן יש לערוך שם חיפוש. גם הפעם השתמשה ההגנה בשיטה המקובלת; בשעה 4 אחר הצהריים נכנסו למרתף הבניין ברחוב בן-יהודה 4 (שם שכנה הכריכייה) שני אנשים לבושים במדי שוטרים ו"בלש" בלבוש אזרחי. ה"שוטרים" אספו את כל הפועלים, ובכלל זה גם אמו ואחותו של אורי, והכניסום למשרד. מיד לאחר-מכן נכנסו לכריכייה עוד ארבעה בחורים, שהחלו בחיפוש יסודי בכל מקום. הם שברו את הטיח מעל הקירות, חפרו מתחת למרצפות, הוציאו את אדן החלון והפכו ארונות שנמצאו ליד הקירות. בכמה מקומות חשודים, אף שברו חלק מן הקירות, אולם לא מצאו מאומה. לבסוף, לפני צאתם, מצאו מחילה, ולאחר מאמץ רב הוציאו ממנה 15 מקלות קפא"פ (קרב פנים-אל-פנים). כל שללם של המחפשים, בתום שעתיים של חיפוש ברברי, היו אותם 15 מקלות!! חיפוש אחר, שהניב "יבול" מוצלח במקצת, נערך בבית-הכנסת "החורבה" שבעיר העתיקה. בידיעות שהגיעו אל הש"י נאמר כי בנו של השמש חבר באצ"ל ובמקום מצוי מחסן נשק גדול. המבצע החל בשעה עשר בערב, כאשר בית-הכנסת ריק ממתפללים, בהשתתפותן של שלוש חוליות. חוליה אחת תפסה עמדות בחוץ, חוליה שנייה נשארה ברזרבה (במקרה שתתפתח במקום תִגרה) וחוליה שלישית נכנסה לתוך בית-הכנסת. כן חיכו ברחוב שתי מוניות גדולות במיוחד כדי להוביל את ה"שלל". חמשת האנשים שנכנסו לבית-הכנסת מצאו בו את השמש ושלושת בניו, אשר הכחישו כל שייכות לאצ"ל או לכל מחסן נשק. החיפושים ברחבי "החורבה" העלו חרס. כאשר התקרבה שעת חצות, החליטו הפולשים שהגיע זמן החקירות והחלו להכות את אחד מבני השמש. הבחור לא גילה בתחילה דבר, אולם כאשר המכות הלכו ותכפו, נשבר וגילה את מקומו של אחד המחסנים - כד חלב ובו כמה אקדחים. חקירה אלימה של הבן השני הניבה אף היא כד חלב ובו כמה פתילים ורימונים. מאחר שבאותה עת הוטל עוצר לילה על העיר, לא היה אפשר להוציא את ה"שלל" ולהעבירו העירה. חוליית המחפשים נשארה בבית-הכנסת במשך כל הלילה. רק בשעות הבוקר הוצאו שני כדי החלב מ"החורבה" והועברו, בשתי המוניות שחיכו ברחוב, לבנייני הסוכנות היהודית.20 החטיפות זכו לתגובות חריפות מאוד בקרב היישוב היהודי בארץ. הרבנות הראשית יצאה בכרוז חריף נגד החטיפות ובו נאמר בין השאר: "חדלו לכם ממעשה אכזרי ומתועב זה". הפילוסוף הידוע הוגו ברגמן, איש "ברית שלום", שהיה מתנגד מושבע למחתרת העברית, כתב:21 |
החטיפות הן קברם של חיי ציבור דמוקרטיים... דין מות על כל היקר לנו בישוב הזה... כאן נעשים מעשי קו-קלוקס-קלאן אלה ללא דין, ללא אפשרות של הגנה מצד הנאשם.
|
|
* תאור מפורט של אירועי הסזון ומניעיו ניתן למצוא בספרו של המחבר "הסזון צייד אחים", בהוצאת מכון ז'בוטינסקי. |
