|
תקציר: התפתחות היהדות הרפורמית באמריקה. מילות מפתח: רפורמה, התבוללות, לאומיות, תיקונים בדת. |
|
יום ששי. השעה חמש וחצי אחר הצהרים. בשדרה החמישית ההדורה בניו-יורק העיר רבה התנועה והתכונה. ריבואות בני אדם עזבו זה עתה את משרדיהם ואצים-רצים לבתיהם. רבים ממהרים לעבר החנויות הגדולות של "כלבו" לצורך קניות, ואילו אחרים ממהרים לתחנות הרכבת, לצאת בעוד מועד מהעיר הסואנת והמבוהלת לערי-השדה, לשם בילוי נאה ב"מוצאי השבוע". האוטובוסים והמכוניות מלאים צאן אדם, הנפלטים בהמוניהם מבתי-העסק והמשרדים שבמגרדי-השחקים בשדרה החמישית. והנה, בפינת "השדרה" ורחוב ששים וחמישה נוצר מעין "פקק" בתנועה. מכוניות רבות נעצרות כאן לרגע קט ומתוכם יוצאים כמה מאות אנשים, הטורחים להספיק ל"סרוויס" הדתי היהודי, הנערך עתה ב"היכל עמנואל" הרפורמי. קיץ וחורף נערכת כאן התפילה לכבוד ליל שבת באותו זמן בדיוק. ב"היכל עמנואל" אין משגיחים בזמנים הנעים של הלוח בעניין הדלקת נרות-שבת. כאן קבעו אחת ולתמיד, כי תפילת ליל-שבת מתקיימת בדיוק בשעה חמש וחצי, הואיל ושעה זו נוחה היא מבחינת התנועה והפנאי. אנשים, שהיו עד לפני רגע קט שטופים בעסקי-חולין ודאגות יום-יום, נכנסים לתוך פלוש ההיכל ברטט ודרך ארץ. לכאן באים הבריות להתייחד ברגש דתי, שלמעשה הוא צריך לעמוד ולהספיק להם לכל ימות השבוע. אמנם, למחרת היום - בשבת בבוקר - שוב תיערך כאן תפילה, אלא שאין לדעת, אם הבאים להיכל כעת יוסיפו לבוא גם מחר. בחינת הפנאי והתנועה אחרת היא ביום שישי בין הערביים, ואחרת היא בשבת בבוקר. הבריות מהלכים כאן ברגש. שמשים לבושי-שרד מקבלים את הבאים בכבוד ומסייעים להם למסור את מעיליהם, תיקיהם ומגבעותיהם למלתחות. אין באים לתוך "היכל עמנואל" פנימה במגבעת, או בכיפה על הראש. ההיכל הוא רפורמי ונימוסים המקובלים בכנסיות נוצריות נהוגים גם כאן. גילוי הראש הוא אחד הנימוסים, שהרפורמה היהודית קיבלה מהסביבה הנוצרית. מסרו הבאים את כליהם למלתחות, מייד הם מקבלים חוברות מודפסות, המכילות את תוכניות התפילות וכן תוכניות הפעולות הקהילתיות התרבותיות-החברתיות, הנערכות על ידי מוסדות ההיכל. מעניינות הן תוכניות אלו. כאן כתוב איזו יצירה מוסיקאלית-קלאסית תושר ותונעם בעת התפילה, מה יושר "סולו" ומה במקהלה. עתים נוסף על התפילה מעין קונצרט מוסיקאלי-ליטו-גי מיוחד. התוכנית אף מכילה את נושא הדרשה של ה"רבאיי". לגבי הדרשה אין כלל קבוע. עתים היא מוקדשת לנושא דתי ועתים - לנושא כללי, כגון ביקורת ספר או הצגה, בעיות חינוך ופסיכולוגיה, שאלות בקשר לתנועות האחווה הבין-דתית, וכו'. יש והדרשה נישאת על ידי אורח מכובד, "רבאי" רפורמי שהוזמן לשם כך מבחוץ, כומר פרוטסטאנטי, פרופסור או סופר נוצרי. פנימו של ההיכל מרהיב עין. הוא נבנה על ידי יהודים עשירים, שהצטיינו ביחס של כבוד לערכי הדת. הללו לא חסכו כסף ומאמצים, כדי לשוות להיכל צורה נאה. מעל יציע מוצנע משמיע העוגב נעימות ליטורגיות, בכוונה להשרות על הבאים מצב-רוח של התרגשות רליגיוזית. צלילי העוגב, ללא ליווי מקהלה וללא אומר ודברים, הם מעין הכנה ל"עבודה" בהיכל הרפורמי. רק לאחר שהוכשרו הלבבות מתחיל ה"רביי" להדריך את קהילתו בתפילה. אין קביעות וסדר לתפילה. "רחמנא ליבא בעי" - מסבירים הרפורמים, ומשום כך הם שינו בסדר התפילות, בלשונן המסורתית ובנוסחן המקודש. ה"ראביי" חייב להדריך את בני עדתו בתפילה. בתפקידו זה הוא מעין מנצח על הטכס כולו, לפי תוכנית ערוכה מראש. הוא מכריז לפני המתפללים על מספרי העמודים בסידור הרפורמי, שבהם מופיעות התפילות הנאמרות באותו מעמד; עתים קורא הוא "סולו" את התפילה כולה, ועתים הוא קוראה עם הקהל פסוק, פסוק. רובה של התפילה היא באנגלית ומיעוטה בלשון הקודש. רובה ככולה הוא קיצור מתורגם של תפילות ליל-שבת. חלקים מושרים על ידי המקהלה המעורבת זמרים וזמרות. שיא בתפילה היא אמירת "קדיש". אצל יהודי הרפורמה תופסת אמירה זו מקום מיוחס בכל מערכת הליטורגיה. אם תפילת "יזכור" בימי החג הפכה במשך השנים לנקודת משיכה מרכזית ליהודי הרפורמה, הרי אמירת ה"קדיש" בכל ימות השנה היא בחינת שיא התפילה. הקהל כולו קם על רגליו, ה"ראביי" מקדים פסוקי הערכה נרגשים על הקשר הנפשי שבין החיים והמתים ועל הערך שבהזכרת נשמות. ושוב מתחיל העוגב להשמיע נעימות תוגה ועצב. אומרי ה"קדיש" מתייחדים עם יקיריהם, שהלכו לעולמם, והקהל כולו הוא שותף דומם לרגשות אלה. דרשת ה"ראביי" היא חלק אינטגראלי של סדר התפילה. זה נאום יותר מדרשה. הרב האמריקאני, וה"ראביי" הרפורמי בייחוד, סיגלו לעצמם נוסח-הטפה מיוחד במינו. עיקרו בקצב הרטורי, בצחות הלשון האנגלית, בשילוב נימות הומור עדינות בתוך הרצאה רצינית, במיצוי עניינים נכבדים במסגרת זמן קצר, בהמחשה ציורית. הרב האמריקאני אינו דורש ואינו מטיף, כי אם נואם ומרצה. בייחוד נכון הדבר ב"היכל עמנואל", שבו התנהלו - לפני שנים - וויכוחים סוערים על נושא זה בין ה"ראבייס" ובין ראשי הקהל. לבסוף גברו ראשי העדה וקבעו, כי אין ה"ראביי" הרפורמי יכול לעשות על דוכנו כבתוך שלו. משופעים ברוב התרגשות רליגיוזית עוזבים המתפללים את ההיכל. התפילה לא הייתה בשבילם חוויה נרגשת ועמוקה, אולם היא שימשה להם הזדמנות להתייחדות דתית-יהודית. מבין כתלי ההיכל נפלטים יהודים אלה להמונו של הכרך. כאן, בתוך המונו וסאונו של המטרופולין, הם יבלו את כל שאר ימות השבוע, שטופים בעסקיהם ובחיי היום יום. ייתכן, ויהודים אחדים מבאי ההיכל עוד יזדמן להם גם בימות החול להימצא בחברה יהודית שלימה ותמימה; אחדים מהם עתידים להשתתף בישיבה אחת או שתיים בבית הוועד הרפורמי, או בנשף של "קלוב הגברים" שליד ההיכל; ייתכן וכמה מיהודים אלה יסורו בימות החול לאסיפת המגבית היהודית המאוחדת, או למסיבה יהודית אחרת, אולם אין ספק, כי בבואם לבית ההיכל הם מתכוונים להשתתף ב"אקט" רליגיוזי ויהודי כאחד. בהיכל הם מתייחדים בתורת יהודים ומביעים לפי דרכם, את זיקתם הנפשית לכנסת ישראל. בימות החול לא תהא להם הזדמנות ולעתים לא יהא להם אף רצון להתבטא כיהודים. |
|
מעמד דומה לזה שב"היכל עמנואל" בניו יורק אפשר לראות בשאר מקומות באמריקה, בהם נמצאים יהודי הרפורמה. כ- 460 קהילות רפורמיות גדולות וקטנות מצויות בארצות הברית, ובתוכן מרוכזות כ- 130 אלף משפחות יהודיות. המספר האחרון אינו אלא משוער בלבד. ההשתייכות לבתי הכנסת-הקהילות באמריקה היא וולונטרית מיסודה, ומשום כך אין היא כוללת ומקיפה את הציבור היהודי כולו. העוסקים בסטטיסטיקה לוקחים כיסוד לחישוביהם את המספרים הנמסרים על ידי וועדי בתי-הכנסת-הקהילות בנוגע לחבריהם הקבועים. אולם אם מצרפים את כל המספרים האלה מתקבל חשבון קטן מאוד, שאינו מתאים למציאות הממשית. אחדים מהעוסקים בסטטיסטיקה לוקחים כיסוד לחישוביהם את מספר היהודים הרוכשים כרטיסי כניסה לבתי הכנסת לימים נוראים בלבד. לפי זה מתקבלים מספרים גדולים יותר. אלא שבעניין הנידון לא חשוב כלל הדיוק הסטטיסטי. אין ספק בכך, שבערך שליש מיהודי אמריקה קשורים לזרם הרפורמי בצורה זו או אחרת. בתי-הכנסת הרפורמיים פזורים על פני רחבי המדינה כולה. הוותיקים שבהם נמצאים במדינות הדרום, הואיל וכאן נמצאים היישובים היהודיים הוותיקים ביותר באמריקה. תנועת הרפורמה היהודית בארצות הברית צעדה את ראשית צעדיה באזורי הדרום, ומשם עברה והתפשטה על פני שאר אזורי הארץ. כיום אין לך יישוב יהודי רציני, שאין בו קהילה רפורמית. בעיר ניו-יורק, למשל, אתה מוצא - בשנת 1952 - 64 קהילות כאלו בהשוואה ל- 32 קהילות מסוג זה בשנת 1943. בשנים שלאחר המלחמה צצו עשרות יישובים יהודיים קטנים חדשים במקומות שונים באמריקה. יישובים אלה קמו בעיקר ביוזמתם של חוזרי-המלחמה היהודים, שנאלצו לחפש אזורי שיכון מחוץ לתחומי היישובים הקיימים. בכל מקום חדש כזה מתחילים מיד להתארגן חיים יהודיים ובמסגרתם מוקמת אף קהילה רפורמית אחת, לפחות. כיוון שכך, מהווה הקהילה היהודית הרפורמית באמריקה חלק אינטגראלי של החיים היהודיים במדינה זו. היא אינה תנועת-יחידים, הפורשת מהציבור והולכת לה לצדי דרכים. היא תנועה לגיטימית, המרכזת בתוכה ומסביבה ציבור יהודי גדול. התנועה מדברת בשמו של ציבור זה, מדריכה ומכוונת אותו לא רק בשטח הדת, כי אם גם בשטח החינוך, הפעילות הציבורית היהודית המיוחדת בתוך החיים האמריקניים הכלליים, וכו'. ממילא נשאלות השאלות הבאות: מי הם יהודי-הרפורמה באמריקה? מהו אורח חייהם? מהן השקפותיהם האמריקניות והיהודיות? מדוע הוא נאחזו ברפורמה וכיצד הם מבצעים אותה? מה שייכותם וקשריהם עם כלל ישראל? מהי הווייתם ומהו חזונם לעתיד? אין התשובות לשאלות אלו קלות ופשוטות. יהדות הרפורמה באמריקה, אין להבינה בנפרד, אלא על רקע ההתפתחות הכללית של חיי ישראל בארצות-הברית ועל רקע הדרך ההיסטורית, בה הלכו ראשוני הרפורמים, מעצבי דמותה. הרפורמה היהודית באמריקה ינקה מארצות אירופה המערבית, בייחוד מגרמניה. עם הזרם האדיר של הגירה, שזרם לאמריקה מארצות אירופה המערבית במחציתה הראשונה של המאה ה- 19 באו יהודים, שהיו קשורים בתנועת הרפורמה היהודית עוד בהיותם מעבר לים. כשאר המהגרים לאמריקה בתקופה זו היו גם ביניהם פליטים פוליטיים, אם כי אין ספק, ש"הנקודה היהודית" הכריעה לא במעט בהחלטתם לעקור מאירופה לאמריקה. יהודים אלה פנו לאמריקה לא לשם מקלט חומרי בלבד, אלא לשם בקשת מקלט חופשי וליברלי במובן הפוליטי והרוחני. לאחר כישלונן של המהפכות הסוציאליות הפוליטיות באירופה המערבית במחצית הראשונה של המאה ה- 19 עלה זהרה של אמריקה בעולם. הבריות החלו רואים בעולם החדש מדינה-דוגמה לחיי חופש ושוויון אזרחי, ליברליות פוליטית וסובלנות דתית. מבחינה זו קסמה אמריקה גם ליהודים רבים. יהודים, שהיו ליבראלים ורפורמיים באירופה המערבית, ובגרמניה בפרט, הניחו מלכתחילה, כי באמריקה ימצאו כר נרחב בו יוכלו לחיות במובן הדתי היהודי כעולה על רוחם; וכי כאן יוכלו גם לפתח, באקלים רוחני ליברלי וחופשי, את ערכיהם הרוחניים. בין הבאים לאמריקה באותה תקופה אתה מוצא שורה שלימה של אישים יהודיים, שעניין הרפורמה הדתית שימש אבן-פינה בהשקפותיהם ובהלך רוחם. ייתכן, ולא כולם באו מלכתחילה לכאן מתוך מגמה מפורשת, להניח יסוד לתנועה רפורמית. אולם אין ספק, שבמגעם הראשון עם הארץ החדשה נוכחו לדעת, כי כאן הקרקע כשרה ונוחה יותר לכך מאשר באירופה. מאכס ליליינטאל, שנודע מניסיונותיו הרפורמיסטיים ברוסיה, הגיע לאמריקה לאחר שנוכח, כי באירופה אין התנאים בשלים עדיין לתנועה זו. הוא הדין לגבי אישים כה בולטים כיצחק מאיר ווייז, דוד אינהורן ועוד. אישים שראו לעצמם ייעוד ותפקיד בארץ החופש האמריקנית והם ניגשו לבצע את תכניותיהם במרץ רב. אין אפוא כל פלא, שצמיחת הרפורמה אצל יהודי אמריקה קשורה בשמותיהם של מנהיגים רפורמיים, שהגיעו מאירופה המערבית, וגרמניה בפרט. ואין פלא, שתנועה זו מצאה לה אחיזה בראש וראשונה אצל היהודים שהגיעו מארצות אלו. בשלב התפתחותה הראשון היה לרפורמה היהודית באמריקה אופי עדתי מובהק. היא הסתייעה בתהליך ההיתוך הפנימי ביהדות אמריקה לפי ארצות המוצא. הקורא את רשומות הימים ההם בעיתונות ובפנקסי הקהילות משתומם לא פעם על כך, שתחילת פילוגן של הקהילות היהודיות באמריקה נבעה לרוב מחילוקי דעות פעוטים בעניינים של מה בכך או ריבות אישיים בין גבאים ומתפללים. אתה מוצא כאן חזרה ממש על אותם מקרי מחלוקת ופילוגים שמצאת בעיירות הקטנות ברוסיה ופולין. אולם כאן, מתוך שהיישוב היהודי היה קטן מאוד - בעיר ניו יורק, למשל נמצאו בשנת 1859 - ארבעים אלף יהודים, לפי אומדנא, ונמצא כולו בתוך תהליך של התהוות והתגבשות, נודע לפילוגים אלה - על רקע של ניגודים אישיים, מחלוקת על שיעורי מס לקהילה, ציות לראשי הקהל, עליות ונדרים - ערך היסטורי ממש. פיצולה של הקהילה היהודית ההומוגנית התפתח יותר ויותר לפי ארצות המוצא. כך אתה מוצא בניו יורק, כי היהודים יוצאי אירופה נתפרדו - בשנת 1825 - מהקהילה הוותיקה של הספרדים "שארית ישראל", אם כי היהודים הספרדיים היוו כבר מזמן מיעוט בתוך הקהילה הכללית. אחר כך אתה מוצא פילוגים נוספים והולכים בין היהודים יוצאי אירופה, לפי הקו היסודי הטבעי - ארבע ארצות מוצא. פילוגים אלה נסתייעו בעובדה המכרעת, שהיישוב היהודי באמריקה נמצא במשך כל שנות המאה -19 בסימן של גידול מהיר ובלתי פוסק, הואיל וגלי ההגירה מאירופה החלו גאים יותר ויותר. הקהילה היהודית קמה מתוך פילוג ומתוך גידול מהיר כאחד. פילוג זה וודאי שלא היה מאריך ימים, ובוודאי שלא היה הופך לקרע רעיוני-יסודי מתמיד וקבוע אילמלא העובדה שכבר בפסיעותיה הראשונות על אדמה זו מצאה הרפורמה היהודית מנהיגים נודעים, בעלי שיעור קומה, שהצליחו לנצל את המצב ולעצב דמות וצורה. |
|
הרפורמה היהודית באמריקה הייתה וודאי מושפעת ומודרכת בעקיפין מהרפורמה היהודית באירופה המערבית. הצעירה חיקתה במידה רבה את אחותה הבכירה. במשך תקופה של עשרות שנים היו ה"ראבייס" הרפורמיים באמריקה נושאים דרשותיהם בלשון הגרמנית. פנקסי הקהילות ופרוטוקולים מישיבות הוועדים אף הם נכתבו בלשון זו. וכן סידורי התפילה והמחזורים הרפורמיים הראשונים. בתי-תפילה רפורמיים היו מפרסמים מודעות בעיתונים בלשון הגרמנית על סדרי התפילות, בהוסיפם כי תפילות אלו תלווינה ב"מינכענער, ווינער אונד פאריזער געזענגע". ה"ראביי" הרפורמי הקיצוני דוד איינהורן אמר אי-פעם, כי "הלשון הגרמנית היא נשמתה של הרפורמה והכוח המעמיד אותה". בכל זאת אין לומר בשום אופן, שהרפורמה היהודית באמריקה הייתה מלכתחילה חיקוי מלא ומוחלט לרפורמה הגרמנית. כבר בתחילתה אתה מוצא בה סימני ייחוד מובהקים. אין גם ספק בדבר, שמניחי היסוד לתנועה זו מסרו לעצמם דין וחשבון ברור, שהרפורמה באמריקה מוכרחה לקבל צביון אמריקני בולט. והיות והתנאים החיצוניים והאקלים החברתי התרבותי בארץ החדשה שונים מאלה של אירופה, דין הוא שהתנועה תתאים עצמה לתנאי המקום החדש ותופיע כלפי פנים וכלפי חוץ, לא רק בלבוש אמריקני, אלא אף בתוכן אמריקני. משום כך אין כלל פלא, שהשימוש בלשון הגרמנית והחיקוי לפולחן הרפורמי בגרמניה היו ארעיים וחולפים. הללו שירתו את הרפורמה בשלב התפתחותה הראשון והוסחו הצידה באותו רגע, כשהרפורמה החלה מרגישה עצמה טבעית ומושרשת בגוף החדש, מצוידת בכלים ארגוניים ובהשקפת עולם אמריקנית מיסודה. לא היה זה תהליך קצר וקל. הוא נמשך כמה עשרות שנים והיה מלווה כל הזמן וויכוחים סוערים, בירורים רעיוניים וריבות קהילתיים. אפשר לומר, כי עניין הפילוג הקהילתי הדתי והתפתחותה והתגבשותה של תנועת הרפורמה היו העניינים המרכזיים, שהעסיקו את יהודי אמריקה במרבית המאה ה- 19. רק מלחמת האזרחים האמריקנית במחציתה השניה של המאה הסיחה במידת מה את הדעת מעניינים אלה. מייד לאחר סיומה של המלחמה תופסת בעיית הרפורמה שוב את מקומה המרכזי בחיים היהודיים והפעם - ביתר עוז ותוקף, ביתר חריפות ומרירות. רק בראשית צעדיה על הזירה האמריקנית הופיע הרפורמה כתנועה המתכוונת תיקונים קלים בפולחן הדתי בלבד. בשנת 1824 הופיעה לראשונה קבוצה קטנה של יהודים בטשארלסטון - סאוט קארוליינה - ודרשה תיקונים כאלה. קבוצה זו, בראשותו של יצחק הארבי, תבעה מראשי הקהילה את קיצור התפילות, הטפה בלשון האנגלית, תרגומן של כמה תפילות לשפה המדוברת, וכדומה. ניסיון ראשון זה, שהיה צנוע בהשוואה לדרכי הרפורמה בשנים הבאות, דוכא בעודו באיבו. אולם מסתבר, כי הקבוצה בטשארלסטון רק הקדימה במספר שנים את התנועה בכללותה. לא עברו שנים מרובות וכבר אנו רואים את נציגי הרפורמה, כשהם נובטים וצומחים במקומות יישוב אמריקניים חדשים, בעקבות המסע הקולוניזאטורי האמריקני לעבר חופי המערב עם העתקת הגבולות הגיאוגרפיים עד האוקיינוס השקט. אם במקומות היישוב היהודי הצפוף במזרח המדינה הייתה התנועה הרפורמית צריכה להיפלג ולהיבדל מתוך הקהילות היהודיות המסורתיות הקיימות; אם ביישובים וותיקים היו דברים אלה קשורים וכרוכים במאבק ובפולמוס ציבורי חריף, הרי ביישובים החדשים יכלה הרפורמה לעשות את מלאכתה מלכתחילה בחופש גמור ובשלווה ציבורית. בקהילות היהודיות הצעירות במערב התיכון לא היה עניין הקמת הקהילות הרפורמיות כרוך כלל בכאב הפילוג מכנסת ישראל הנאמנה, בפרט שקהילות חדשות אלו יכלו להתבסס מראשית תקומתן על ציבור מהגרים מארצות אירופה המערבית, שבחלקם כבר היו אמונים על השקפות, הווי ונוסח רפורמי. בכל זאת דומה כי תהא זו טעות לומר, שדאגת הפילוג הכואב לא העסיקה לגמרי ולא הטרידה את אבות הרפורמה באמריקה, וכי הם נקטו בשיטה של לא-איכפת לגבי תגובתו של כלל הציבור היהודי, מנהיגיו וראשיו. מסתבר, כי ראשוני התנועה יצאו מתוך הנחת אב, שאין ליהדות הדתית תקומה ועתיד באמריקה אלא ברפורמה. אפשר אפילו לומר, כי רבים מהם לא ששו כלל לקראת הפילוג והרפורמה, וקיבלו אותם לפחות בהתחלה כהכרח המציאות החדשה, כתנאי ראשון להתערות של היהודים בחיים ובתרבות של המדינה, כפתרון לבעיות המסובכות של ייחוד יהודי דתי בתוך המערבולת של כוך ההיתוך האמריקני הגדול. אלמלא כן אי אתה יכול להבין את התופעה המעניינת והאופיינית, שאבות הרפורמה - והמדובר הוא במעצבי דמותה ולא במנהיגים המעטים, שהיו רפורמים קיצוניים וקנאים - עשו את מלאכתם בהדרגה, בלא עקביות, בדרך של התקדמות ונסיגה. התנועה הרפורמית באמריקה עברה דרך ארוכה, עד שהגיעה לכלל התגבשות כלשהי, ועד שקבעה לעצמה עיקרים תיאולוגיים, נוסח של פולחן, שיטה של ארגון ועמדה לגבי בעיות אקטואליות בחיים היהודיים. הרפורמה באמריקה לא חיקתה בכל את אחותה הגרמנית, ולא פסעה כלל בשבילים סלולים. היא בקשה להיות אמריקנית. |
|
יצחק מאיר וויז, הנחשב בצדק אבי התנועה הרפורמית באמריקה ומעצב דמותה המקורית, משמש סמל לתנועה כולה. ווייז לא הגיע לאמריקה במגמה מכוונת לארגן כאן את תנועת הרפורמה, ואפילו בשעה שהחל לעלות באופן ברור על שבילי המחשבה הרפורמית טרח מאוד, שלא לנתק את הקשרים עם היהדות המסורתית-החרדית. הוא היה קנאי בדעותיו, סופר שנון ופולמוסן חריף ודיבר וכתב במרירות רבה. אולם למעשה הוא טרח להיות פשרן וגמיש בעקרונותיו הדתיים. מתנגדיו טענו, שהוא אינו וותרן כי אם תכססן, לא פשרן, כי אם קנאי הנוהג בגמישות מטעמים של תועלת מעשית - "סופו מוכיח של תחילתו", קטרגו עליו היהודים החרדים, שראו בפעולתו ערעורם של כל יסודות בית ישראל באמריקה. ידועה האמרה השנונה, שהייתה נפוצה ביניהם: "כולו הפך לבן טהור", הוא רמז לווייז. הטיחו נגדו בהתמרמרות מרובה מנהיגים ורבנים דתיים מהסוג השמרני, שאוזניהם לא היו אטומות כלל לדרישות בדבר תיקונים מתונים ושקולים בסדרי הפולחן הדתי והתפילות. אבל עובדה היסטורית היא שיצחק-מאיר ווייז היה בעל חוש מעשי מפותח. הוא היה משנה דעותיו לעתים קרובות. לפעמים היה דורש אחרת ולמעשה נוהג אחרת. ובלי להיכנס לדון בתכונותיו האישיות צריך להודות, כי במידה רבה נבעו אצלו הסתירות מההנחה העיקרית שהניח ביסודה של הרפורמה, היינו: הרפורמה עתידה במשך זמן קצר להקיף את רובם המקיף של יהודי אמריקה, ולהפך לצורה הדתית האחידה והכוללת שלהם. הוא רצה, אפוא, למנוע את הקרע הפתאומי, וטרח למנוע את ייצובם וגיבושם של כוחות דתיים אחרים ביהדות זו. "מנהג אמריקה" - זו הייתה מלת הקסם, שמשכה את יצחק-מאיר ווייז. כסבור היה, שאין טעם רב לכך, שהחיים הדתיים של יהודי אמריקה יהיו מבוססים לעולם על היסודות המקובלים בארצות המוצא האירופיות. הוא היה בטוח שאי אפשר יהיה לקיים לאורך ימים ביבשת החדשה עיקרי אמונה וצורות פולחן, שהם ירושת העבר. הוא ראה סתירה עמוקה בין המציאות האמריקאנית וצרכיה ובין המסורת הקדומה, ובפרט שמסורת קדומה זו אינה אחידה אצל היהודים המהגרים. באופן כזה הגיע לכלל השקפות פסימיות ביותר ביחס לעתידם הדתי הרוחני של יהודי אמריקה. השקפות אלו נתחזקו אצלו מתוך שלא האמין בכושרם של יהודים אלה לעמוד בפני לחץ הסביבה, ומתוך שראה כי יהודים רבים כבר נכנעו למעשה למושגיה וצורותיה של הסביבה, ונטמעו בתוכה. הוא אמר פעם, כי |
"ישנם יהודים אפיסקופאליים בניו-יורק, יהודים קווייקרים בפילדלפייה, יהודים הוגינוטים בטשארלסטון - בכל מקום לפי השפעת הכת הדתית השלטת".
|
|
הוא וחבריו ראו לפניהם לא רק את היהודים המושרשים מכבר בארץ החדשה, כשהם נכנעים לסביבה ועוברים תהליך של טמיעה, אלא אף אותם המוני המהגרים שעדיין לא השתרשו בארץ. אלפי יהודים נמצאו בכל רחבי המדינה בלי קשר כלשהו לקהילה או לחברה יהודית. אלפי יהודים היו רוכלים נודדים עד שהמושג "פידלר" היה זהה שנים רבות עם מושג "יהודי". אופייני הוא סיפורו של יהושע ראקיר יהודי משכיל ובן תורה, שהגיע מגליציה לקליבלאנד - תרנ"א - ועסק ברוכלות. בנודו ברחובות העיר מצא באשפתות גיליון של העיתון "הפסגה". והבין, שכ"כיוון שעיתון זה מתגולל ברחובה של העיר מן הסתם יש פה קוראים עבריים. את כתובותיהם של יהודים בקליבלאנד קיבל ראקיר רק מעורכה של "הפסגה". זה מקרה אחד במהגר שהיה משכיל ובן תורה. רבו ממנו המהגרים שבמלחמתם על קיומם הכלכלי היו נעים ונדים, מנותקים לחלוטין מאחיהם לדת, מעורבים בין הגויים ומסתגלים במהירות לדרישות הזמן והסביבה. הסיסמה "מנהג אמריקה" הניחה, שהתיישבות היהודים באמריקה היא מעשה מכריע בחייהם. ולכן הם מוכרחים להתאחד ולהתמזג בקהילה אחת ואחידה בעלת מצע, צורה ופולחן שרוחה של אמריקה חופף עליהם. "מנהג אמריקה" ביקש לרשת את שאר ה"מנהגים", שהיו רווחים ביהדות ובין יהודי אמריקה - "מנהג אשכנז", "מנהג ספרד", "מנהג" ארצות המוצא ו"מנהג" הטמיעה הגמורה בתוך הסביבה האמריקנית. כיוון ש"מנהג אמריקה", לפי גישתו של יצחק-מאיר ווייז, היה צריך להכיל רק את המאחד והממזג, הוא הגיע ממילא לרעיון הרפורמה והתיקונים בדת; כיוון ש"מנהג אמריקה" היה צריך מלכתחילה להיות מותאם לתנאי הזמן והמקום החל ווייז מקצץ במסורת ובעיקרים יהודיים. "מנהג אמריקה" ביקש לבנות ולקיים, ונמצא סותר ומערער. |
|
השאיפה להנהיג את "מנהג אמריקה" הייתה בבחינת סיסמה, ולא תוכנית ברורה. ואין פלא, שהיא נתפרשה ובוצעה באופנים ודרכים שונות. אתה מוצא במשך כל המחצית השניה של המאה ה- 19 את ראשי הרפורמים והמתקנים הדתיים למיניהם, כשהם עסוקים ומוטרדים בריבות פנימיים, בירורים, עריכת כינוסים ו"סינודים רבניים", ובהחלטות ובהצעות על רפורמות ותקנות. אצל הרפורמים עצמם אתה מוצא את תחילת התגבשותן של סיעות קיצוניות ומתונות. בעוד ש"מנהג אמריקה" היה צריך, לדעת יצחק-מאיר ווייז, להפך למשהו המאחד והמייחד את יהדות אמריקה - הוא הפך למעשה לעניין, שגרם לפילוגים נוספים פנים רפורמיים, שהתבטאו בשינויי נוסחות, פירושים לעיקרי אמונה, גישות שונות לעניינים של סדרי תפילה וקיצורן, הבדלים בעקירת חלקי יסוד של התפילות המסורתיות; חילוקי דעות בנוגע לשמירת שבת ומועדי ישראל, כשרות ומילה; עניין ייחודו הלאומי של עם ישראל וכדומה. אין קץ ואין מניין לכל התיקונים והחידושים המרובים שהכניסו הרפורמים בדת ובמסורת ישראל במחצית השנייה של המאה ה- 19. דויד איינהורן הנחשב - בצדק רב - לקיצוני ביותר במחנה הרפורמים הצטיין במלאכה זו. כ"רבה" של קהילת "הר ציון" בבאלטימור הוא פרסם סידור תפילה "עולת תמיד", שהיה רובו ככולו לועזי; הוא קיצר את התפילות ועקר מתוכן לחלוטין אותם הקטעים המזכירים קורבנות, אמונות המשיח, תחיית המתים, ציון וירושלים וכו'. איינהורן הנהיג את מנהג התפילות ביום א' בשבוע במקום יום שבת. אגב: איינהורן זה הגיע לארצות הברית מגרמניה, לאחר שהיה נאלץ לעזוב את קהילתו שם כתוצאה מסכסוכים סוערים בינו לבין ראשיה על רקע דתי. ווייז היה מתון יותר מאיינהורן ורב השפעה ממנו. אף הוא הוציא סידור תפילה בשם "מנהג אמריקה" ובו השאיר אמנם, תפילות מסוימות בלשון הקודש, אבל גם הוא קיצר ועקר תפילות רבות, אם כי ביתר מתינות מהראשון. המתודה הייתה אחרת אולם העקרונות היו זהים כמעט. ווייז לא הרחיק לכת בעניין שבת, אולם היה קיצוני בעניין עקירת הכשרות. הוא דיבר בלעג על "יהדות המטבח" והנהיג סעודות טריפה לסיומה של שנת הלימודים ב"קולג" הרפורמי בסינסינאטי. העוגב, המקהלות המעורבות של גברים ונשים, הוכנסו כמעט בכל ההיכלים הרפורמיים. בשנת 1854 ביטלו ב"היכל עמנואל" בניו יורק את יום טוב שני של גלויות. בשנת 1859 הועלתה כבר באותו היכל ההצעה לערוך תפילות ביום א'. באותה שנה הסכים "ראביי" הקהילה - אדלר - להחתים ביום החג ובשעת התפילה את המתפללים - לצדקה. בקהילות רפורמיות אחרות הוחלט רשמית על ביטול הצומות היהודיים, פרט ליום כיפור. במקומות אחרים הוכנסו נוהגים שונים ביחס לקריאת התורה. החלו קוראים רק קטעים מסוימים בפרשת השבוע, ובלי שייקראו אנשים מהקהל לעלות לתורה. ברוב הקהילות הרפורמיות ביטלו את הדינים הנוהגים בבר-מצווה ובהנחת תפילין, ובמקום זה הונהג טכס "בר מצווה" כללי לבנים ובנות ביום אחד בשנה. מנהג זה קיים עד היום ברוב הקהילות הרפורמיות - בהרבה קהילות שמרניות - והוא קשור בחג השבועות. התיקונים הרפורמיים הרבים היו משך כל הזמן קשורים ודבוקים בפיתוחן של דעות רפורמיות, ביחס לעיקרי אמונה ישראליים. "מנהג אמריקה" החל להיות מערכת מחשבה רפורמית, ערוכה ומשוכללת, כוללת ומקיפה. עקירתן של מצוות מעשיות רבות וגיבובם של הרבה תקנות ומנהגים חדשים היו מוכרחים להוביל ממילא לעיצובם ולניסוחם של מצעות וביסוסים שבהשקפה, שיסבירו ויצדיקו אותם. תנועת הרפורמה היהודית באמריקה לא הייתה מאורגנת מלכתחילה על יסודות של משמעת ומרות לסמכות אחת. ביסודה ובדרך התפתחותה הונחו עקרונות של חופש פנימי רחב, באופן שכל קהילה וכל "ראביי" יכלו להנהיג תקנות וסדרים דתיים כעולה על לבם. היא לא הצליחה לקבוע לעצמה מעין "שולחן ערוך" משלה, כללי ומחייב לאחדות ואחידות. הקמת ה"קולג" הרפורמי בסינסנטי, בראשותם והנהגתם של יצחק-מאיר ווייז וקופמן קוהלר, וכן ארגונה של ברית הקהילות הרפורמיות - ה"יוניון" - הצליחו לשוות לקהילות אלו, הפזורות על פני רחבי המדינה צורה ומסגרת אחידה. כינוסיהם השנתיים של ה"רבנים" הרפורמיים ושל נציגי הקהילות סיכמו וניסחו במשך השנים שורה ארוכה של כללים ודרכי פעולה משותפים, באופן שניסיונותיהם נכנסו למסלול של תנועה מאורגנת בעלת מוסדות עצמיים וסמכות מרכזית. אולם החופש הפנימי בתוך הזרם לא נפגע בהרבה. לכן אין תימה, שהתנועה הרפורמית פיתחה את הפילוסופיה שלה בצורת הנחות עקרוניות כוללות ביותר. מתמיד היו קיצונים ומתונים: היו שביקשו קשרים עם כלל-ישראל והיו שטרחו לנתק קשרים אלה לחלוטין; היו שם מתנגדים קיצוניים בהחלט - איינהורן, ווייז ועוד - לכל מגמה של אחדות-ישראלית על בסיס לאומי ולכל מאמץ של שיבת ציון, והיו שלא ראו סתירה כלשהי בין עיקרי הרפורמה בשטח הדתי ובין ההשקפה הלאומית-הציונית. באופן כזה אין להעריך את הרפורמה היהודית באמריקה על סמך ההגדרות המנוסחות והמצעות העקרוניים שנתגבשו, אלא על סמך הלכי הרוח הרווחים אצלה, על סמך תכונותיה הפסיכולוגיות וגילוייה בהוויי החיים היהודיים, הרפורמה היהודית לא קמה מתוך התלבטויות אידיאולוגיות בשטח הדתי-התיאולוגי, כי אם מתוך השקפות כלליות על אופי החיים היהודיים, על הייחוד היהודי במדינה, על היחס שבין היהודי האמריקאני ותרבותו לבין האיש האמריקאני ותרבותו. הרפורמה היהודית טיפלה למעשה בשטח המצומצם של החיים הדתיים בלבד, אולם להלכה היא קבעה דעות והשקפות בשטח רחב יותר, והוא שטח הנוגע ליחס היהודי אל הדמוקרטיה האמריקנית ומעמדו בתוכה, שטח הייחוד היהודי והפטריוטיות האמריקנית, יחסי הדת והמדינה וכדומה, ההלכות איחדו את יהדות הרפורמה הרבה יותר מאשר המעשים. |
|
הרפורמה היהודית באמריקה חייבה באופן עקרוני את ייחודם הדתי של יהודי המדינה בתוך המסגרת הרחבה של האומה האמריקנית. היא האמינה כי הייחוד הדתי הוא מחויב המציאות, אפשרי בתנאי החיים האמריקניים ומתאים ביותר להשקפת עולמה של המדינה. הנחות אלו נבעו מתוך אמונה דתית-תיאולוגית לגופה, ומתוך הכרה שאין ייחוד לאומי לכנסת ישראל העולמית, וכי הקשר היחידי הקיים בין יהודי אמריקה ובין שאר היהודים בעולם יכול להתבסס על השותפות באמונה הדתית בלבד. כיוון שכך הניחה הרפורמה, כי לא תיתכן ולא תעלה על הדעת אפשרות, שיהודי אמריקה יהיו שונים מאיזו בחינה, פרט לבחינה הדתית, משאר אזרחי המדינה. בנידון זה היא עמדה על הבסיס המוצק של השקפת העולם האמריקנית הכללית. היא חזתה מראש, כי יהודי המדינה אינם יכולים להיות יוצאים מן הכלל בחברה הלאומית האמריקנית, המתגבשת בתהליך אדיר ומהיר לאומה בעלת תרבות וערכים לאומיים מונוליטיים. אין יהודי אמריקה יכולים להתייחד בתוך עולם סגור משלהם. הסגרות כזו עלולה להביאם לסתירה טרגית עם הסביבה הלא יהודית. "כור ההיתוך" האמריקני מוכרח בדרך הטבע לקלוט לתוכו את היהודים הבאים מעבר לימים, במשך הזמן הם יהפכו לאמריקנים שלימים, חסרי כל סתירות פנימיות. הרפורמים שללו את הייחוד הלאומי היהודי מבחינה אידיאולוגית-עקרונית והוכיחו, כי הוא לא ייתכן במציאות האמריקנית ולא יעלה בקנה אחד עם המגמות המרכזיות בחיי המדינה. לעומת זה סברו וקיבלו מבחינה עקרונית את הייחוד הדתי הצרוף והוכיחו, כי הוא אפשרי ורצוי. בנידון זה לא הפריעה להם העובדה שבמשך שנים רבות התבלטה באמריקה המגמה הברורה לשוות למדינה אופי נוצרי. הם התנגדו גם לה ונאבקו קשות. מאבק זה, שאת עקבותיו אנו מוצאים לאורך כל ההיסטוריה האמריקנית עד ימינו, היה נראה להם כמשהו שריח לא אמריקני נודף ממנו. אדרבה, הם הניחו - ובמידה רבה של צדק - כי זכות הייחוד הדתי מהווה אבן פינה בתחוקה האמריקנית, בהשקפת עולמה של האומה ובאורח חייה הכללי. אמריקה היא ארץ של דתות ופולחנים דתיים רבים ומשום כך הייתה נאלצת להניח בתחוקתה את יסוד הסובלנות הדתית, השוויון בין הדתות וכן את עיקרון ההפרדה בין הדת והמדינה. באופן כזה לא היו הרפורמים היהודיים יוצאי דופן בהשקפת העולם האמריקנית. הם לא ראו את "כור ההיתוך" כמשהו הנוגד את הקיום היהודי. "תורת כור ההיתוך" וכל הכרוך בה נתקבלו אצלם - ואף אצל יהודים חילונים ראדיקלים, שכבר לא היה להם קשר רב לדת ושגם שאלת הרפורמה הדתית לא העסיקה אותם - כהנחה אידיאולוגית יסודית. הם לא הבחינו בהבדל כלשהו בין מהגרים יהודים ובין מהגרים אחרים - אירים, פולנים או גרמנים. היסוד האתני נראה בעיניהם כמשהו ארעי וחולף, שכור ההיתוך יתגבר עליו כדרך שכבר התגבר על חטיבות אתניות ומיעוטים לאומיים אחרים. כיוון שהייחוד הדתי היהודי הוא קשור בשאר סממנים של ייחוד אתני וחברתי, מסורות ומנהגים וסימני היכר בעלי אופי לאומי - הגיעו הרפורמים לכלל דעה, שיש צורך להעמיד את הדת היהודית על יסודות תיאולוגיים צרופים. הם העמידו אותה משום כך על עיקריה האוניברסאליים הכלליים ביותר. "חזרה למשה" הייתה הסיסמה המרכזית בה השתמשו ועליה ביססו את עיקרי האמונה והפולחן. בדרך זו הם הגיעו לכלל ביטולם של כל הסייגים, שנערמו במשך הדורות בתהליך התפתחותה של ההלכה הישראלית. התפיסה האוניברסאלית, כפי שהתגבשה אצלם, הביאה ממילא לידי כך, שבמשך הזמן הסתמנה הנטייה הברורה לבצע מעין אמריקניזציה בעבודת הדת היהודית: צורתו החיצונית של ההיכל, סדריו הפנימיים, טכס התפילות, מעמדו של ה"ראביי" בתוך העדה - קיבלו לאט לאט אופי שלא היה שונה בהרבה מהמקובל בכנסיות הפרוטסטאנטיות. מכאן נבעה המגמה להחליף את תפילות יום השבת לטכס תפילה של יום א' בשבוע; מכאן נבע הנוהג להזמין כמרים פרוטסטאנטיים לשאת נאומי-הטפה בעת התפילות בהיכלים הרפורמיים, ומכאן הנוהג ש"הראביי" עצמו הלך להטיף בכנסייה הפרוטסטאנטית. אופייניים בנידון זה הם דבריו של הראביי הרפורמי ד"ר וואלזי מקליבלאנד שאמר פעם: |
"הדבר היחיד המבדיל בינינו ובין כנסיות הנוצרים המייחדים "אוניטאריאנים" שמעבר לשדרת יוקליד, רחוב בקליבלאנד, הריהי השדרה עצמה, ולא עוד".
|
|
ואכן, בתפיסתה האוניברסאלית ובהתקרבותה הבלתי פוסקת לדרכי הפולחן הדתי הלא יהודי הצליחה הרפורמה היהודית האמריקאנית להתאים עצמה למציאות ולתנאי החיים. היא צמצמה את הדת ואת תחומיה, וממילא שיחררה את עצמה מסבכים נפשיים ומקשיים מעשיים. |
| המשך המאמר |
|---|
