רמי חורי, במאמרו בעיתון "הארץ" מיום 24.4.97, ערך השוואה מרושעת בין רציחתם, בתאי הגזים, של שישה מליון יהודים - לבין 100 קורבנות ערבים שנהרגו תוך כדי קרב בדיר-יאסין.
על פי מר חורי, החלה מלחמת העצמאות בכיבוש הכפר דיר-יאסין ובעקבותיו "קרסה שלמותה הטריטוריאלית של פלסתין המסורתית. מאות אלפי פלשתינאים נהפכו לפליטים. מדינת ישראל קמה ... במחיר פציעתה האנושה של פלשתין". בדברים אלו יש עיוות היסטורי הזועק לשמים והתעלמות מכוונת מן העובדות. שהרי מלחמת העצמאות החלה הרבה לפני קרב על דיר-יאסין. הערבים, הם שפתחו כבר למחרת הצהרת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947 במלחמה הנוראה ההיא במטרה להשמיד את מדינת ישראל לפני שזו נולדה. הסיסמה הייתה "לזרוק את היהודים לים". הערבים רצחו יהודים ללא הבחנה ושמו מצור על ירושלים במטרה להכניע את תושביה היהודים ברעב ובצמא. בארבעת החודשים שקדמו לקרב על דיר-יאסין נרצחו ברחבי הארץ למעלה מ-650 יהודים, גברים, נשים וטף.
בתחילת אפריל 1948 החל מבצע "נחשון" שמטרתו הייתה לחלץ את תושבי ירושלים מן המצור שהטילו עליו הערבים. במסגרת המבצע, נכבשו כפרים ערביים שחלשו על הדרך לירושלים ומנעו את מעבר התחבורה לעיר (דיר-מוחסין, הקסטל, קולוניה, בית-איקסא וכן דיר-יאסין). ההתקפה על דיר-יאסין נערכה בשטח בנוי, כאשר בתי האבן הפכו לעמדות מבוצרות, מהם ניתכה אש קטלנית. הקרב התנהל מבית לבית ומכאן מספר הנפגעים הגדול לתוקפים ולנתקפים כאחד. ממסמכים שנחשפו בשנים האחרונות (כולל המחקר שנערך באוניברסיטת ביר-זית) עולה כי מספר ההרוגים הערבים לא עלה על 100. הוועד הערבי העליון הוא זה שקבע באופן שרירותי כי מספר ההרוגים הגיע ל-254 וזאת בניסיון לעורר את רגש הנקם של הערבים ולהסיתם נגד היהודים.
מר חורי מתאר את הקרב בדיר-יאסין כמעשה טבח, ומשווה אותו לרציחתם של שישה מליון היהודים שנטבחו בשואה. אין איוולת גדולה מזו.
טבח מוגדר כהרג בני-אדם חסרי מגן. בשנת 1929, כאשר התנפלו הערבים באישון לילה על יהודי חברון חסרי המגן ושחטום בכל הבא ליד - זה היה טבח. בפברואר 1948, כאשר פועלים ערבים התנפלו בבתי זיקוק בחיפה על עמיתיהם היהודים ורצחו בדם קר למעלה מ-40 יהודים - זה היה טבח. גם הרצח המתועב של תושבי כפר-עציון במאי 1948, לאחר שהמגינים נכנעו ונשארו חסרי מגן - זה היה טבח.
ואילו בדיר-יאסין נעשה מאמץ רב כדי למנוע קורבנות אדם. לתוקפים נתנו הוראות חמורות להימנע בפגיעה בנשים וילדים. כן נאמר בהוראות כי כל ערבי שייכנע, אפילו הוא לוחם, יש לקחתו בשבי. אף נעשה מעשה ללא תקדים, ותוך ויתור גורלי על גורם ההפתעה, הודיעו ברם-קול לתושבי הכפר, לפני הקרב, כי הדרך לעין-כרם פתוחה וכל מי שיעזוב את הכפר - לא יינזק. אלא שהערבים בחרו להילחם, והתוצאה הייתה קרב קשה ועקוב מדם. עם סיומו, כל הערבים שנותרו בכפר הועברו למזרח ירושלים.
מר חורי מתבסס על תחושות ולא על עובדות, ועם תחושות אי אפשר להתווכח. הסיוט שלו הוא - "הפלשתינאים הוצגו לראווה ואז נורו בדם קר". והטראומות שלו - "עושים לנו דה-הומניזציה".
מה נאמר אנו היהודים? נאנסנו בצפת (1921), נשחטנו בחברון (1929), נרצחנו במשך ארבע שנים (1936-1939), נוקרו עינינו ונכרתו איברינו ליד בית-צוריף שעה שרצינו לעזור למגיני גוש-עציון שהותקפו על-ידי ערבים (הל"ה בינואר 1948). וכל זה בגלל "חוסר אונים וחולשה ערבית", כדברי מר חורי?

הערה:

1. תגובה למאמר מאת רמי חורי, שפורסם בעיתון "הארץ" ביום 24.4.1997