קובץ 16


התוכן:

[הבעש"ט רואה למרחוק]
[סכנת טביעה ביום הבר מצווה]
[הבעש"ט והסוחר חסוך הבנים]
[הבעש"ט מבריא את המתנגד לו]
שלא ישמע כל אחד מה שצריך לשמוע
[הרמב"ם הודה לבעש"ט]
[שיחה עם הרב נחמן קאסווער]
[דגים לשבת]
[הילד העיוור]
[השר מקבל את מחלת האישה]

[הבעש"ט רואה למרחוק]

פעם אחת ישב הבעש"ט בסעודה עם אנשיו, ובאמצע הסעודה הרים את ידיו ועשה תנועות רבות כמו אדם ששט בנהר, ואמר: "שוטה עשה כך וכך ותנצל". ויהי בעיני הרואים לפלא.

לאחר שעה בא איש אחד וסיפר שנפל עם העגלה שלו בנהר, והוא אינו יודע לשוט. ומיד בא בדעתו, אנסה נא לעשות ביד כך וכך וב"ה שהועילה לי ויצאתי מן הנהר.

וכמו כן, פעם אחת בסעודה צעק ואמר: "שוטה, הלא ראית כמה ערלים על פני השדה. טול בייגל שלך וזרוק אותו לעיניהם, ויבואו אליך". ואחר שעה, בא איש אחד ואמר שנפל בנהר ולא היה מי שיצילנו, כי הערלים היו על ההר. והוא היה בנחל ולא ראו אותו. ונזכר שיש אצלו בייגל, וזרק הבייגל לערלים ומיד באו והצילו אותו בעזרת ה'.

פעם אחת בעת אסיפת ד' ארצות היה הפרנס הראשון הרב הנגיד המפורסם מ' אברהם אבא. והוא הציע דבר לפני כולם היות כי נשמע שמע הבעש"ט ולפי הנשמע הוא עם הארץ ואיך יכול להיות שיהיה לו רוח הקודש כי אין עם הארץ חסיד. ושלחו מהאסיפה להבעש"ט תכף ומיד לפניהם וכן עשה. ובביאתו לפניהם היה הרב הנ"ל ראש לכל המדברים. אמר להבעש"ט לפי סדר הנהגתך נראה שרוה"ק שורה עליך ויש אומרים שמעלתו הוא ע"ה בכן נשמע מפיכם אם יודע מעלתו איזה דין.
והמעשה היה בראש חודש. שאל אותו אם שכח יעלה ויבא מה דינו והשיב הבעש"ט הדין הזה אינו נצרך לא למעלתו ולא לי, כי מעלתו אפילו אם יחזור ויתפלל ישכח עוד הפעם. ובאמת כן היה ששכח יעלה ויבא גם בפעם השניה. ואני בוודאי לא אשכח.

וכאשר הגיד לו האמת נבהל מאוד על ידיעתו מה שבסתר. ומיד הוחלט בדעתו שיקדים את הבעש"ט למקום שיתאכסן שם בכדי שיראה הנהגתו. והסתתר בחדר אחד וראה מן החור מה שעושה. וכאשר ראה שהוא קרוב לנסיעתו הוא נסע עוד משם לבית מלונו למקום שילין שם והטמין א"ע בסתר. וכשבא הבעש"ט למלון והציעו לו מיטה כבודה, כשבא הבעש"ט וראה את המטה, צעק ווי על המיטה הזאת בעלו ארמית והאיך אישן עליה. ומיד בא בעל הבית וסיפר לו בקובלנא רבה על חתנו, איך שהוא בעל ארמית על מיטה זו. ומיד הבעש"ט ר' אבא שמעתם מה שהוא ומיד בא לפניו.

פעם אחת בשמחת תורה היו אנשי חבורתא קדישתא תלמידי הבעש"ט שמחים ורוקדים בעגול, והשכינה מלהטת סביבותם, ובתוך ריקודם נקרעה הנעל אצל זעירא דמן חברייא. והוא היה איש עני מאוד, והיטב חרה לו עד מאוד על מניעותו מלרקוד עם חב ריו לשמוח בשמחת מצוה. ובתו הצדקנית מ' אדל עמדה גם כן בבית מן הצד לראות בשמחת השואבה שלהם. אמרה לאותו תלמיד, אם תבטיח לי שאלד בן זכר בשנה זו, אתן לך תיכף ומיד נעלים טובות, כי היו לה בחנות נעלים. והבטיח לה שבוודאי יהיה לה בן זכר, וכן הווה שנולד לה הרב מ' ברוך בקהילת קודש טוטלשין.

[סכנת טביעה ביום הבר מצווה]

בקהילה קדושה קאסניטין-ישן היה איש אחד חשוך בנים, והיה כמה פעמים לפני הבעש"ט. פעם אחת הבטיח לו שתלד אשתו בן זכר, וצווה לו שיתן לו ידיעה אז כשתלד.

וכן הווה, כשילדה אשתו בן זכר ונסע להבעש"ט לבשרו מלידת אשתו בשמחה רבה. והיה כאשר בא להבעש"ט ובשר בבשורה זו, ויתאפק עד בוש והתחיל לבכות בכיה רבה ונתרשלו ידיו מאוד. ושאל את פיו, מה זה אדוני בוכה, ויאמר כי אני רואה אשר ביום שיעשה הילד בר מצווה, יטבע בנהר רחמנא ליצלן.

ואמר הבעש"ט: בוודאי ישכח ע"ז לגמרי, אבל זה לך האות, כי באותו יום ילבש שני הפוזמקאות על רגל אחת ויחפש אחר השניה, ואם תשמרנו אז כל היום בשמירה מעולה שלא יראה פני המים, אז בת דינא ביטל דינא. ואם תעלים עין ממנו, אז בוודאי יטבע בנהר רחמנא ליצלן.

והנה ביום שנעשה בר מצווה, הלך האיש להתפלל בבית הכנסת, והנער היה ישן עדיין. וכשבא מבית הכנסת הנער היה מחפש ובא מזווית לזווית. וישאלהו אביו, מה תבקש? ויאמר פוזמק אחד נאבד ממני, וירא אביו והנה הוא לבוש שני הפוזמקאות על רגל אחת. וכשראה מעשה נזכר הלכה, וישם אל לבו לשמור את הילד הזה היום.

ובאותו היום הקדירה החמה מאוד, ורצו כל אנשי העיר אל הנהר לרחוץ. ונשמט גם הילד ורץ אל הנהר. ותכף ומיד רצו אחריו והחזירוהו לביתו. וכאשר ראה אביו שהוא דוחק את עצמו מאוד לרחוץ בנהר, ואי אפשר לשומרו, נתן אותו בחדר אחד וסגר בעדו. וכל היום צעק במר הניחו אותי, איה רחמנותכם, כרחם אב על בנים שזפתני החמה. ולא השגיחו עליו ולא נתנו לו אפילו מעט מים לשתות.

ויהי אחר המנחה, כשהיו אנשי העיר כולם בנהר, יצא דמות ראש אחד עם שתי ידיים, וטפח בידיו על המים ואמר זה שלי אינו בכאן. ומיד נשקע ולא נראה. ותכף ומיד נח הנער מרתיחתו, וישן הנער.

ובעזרת ה' נתגדל בטוב לאורך ימים טובים, כמאמר הבעש"ט ז"ל.

[הבעש"ט והסוחר חסוך הבנים]

שמענו בשם הרב הקדוש מ' מנחם נחום מטשערנאבל ז"ל, כי באיזו קהילה הסמוכה לקהילת קודש מעזיבוז היה איש אחד מופלג ועשיר גדול, והיה סוחר לליפסק, והיה חשוך בנים זה כמה שנים, ולא רצה ליסע להבעש"ט בשום אופן.

פעם אחת נסע לאיזה עניין לקהילת קודש מעזיבוז, ונתאכסן שם אצל איש אחד שהיה לו אוהב נאמן עד מאוד. וישאלו איש לרעהו לשלום, ויאמר לו כל עניינו.
ויאמר לו האיש, הלא כל העולם נוסעים להבעש"ט, ולמה אתה מתרשל מלילך אליו, אולי יהיה עת רצון שתפקד לבנים?
ולא יכול להעיז לו, והלכו שניהם יחדיו להבעש"ט.
ויאמר אליו: עצתי שתניח המסחר שלך ללייפסק, ותמכור כל הסחורות ובריקעס (עגלות משא), ותיקח הארענדי (חכירה) אצל השר שלך, ובתוך שנה זו תלד אשתך בן זכר למז"ט, וכאשר תלד אז תודיעני.
ויפג לבו כי לא האמין לו, ובפרט שהשר הנ"ל היה שונא ישראל, אשר זה ט"ו שנה לא רצה שידור שום בר ישראל בכפרים שלו.
וכשבא לביתו לא רצה לילך להשר, כי סבור שבוודאי פטומי מילין הם.
ואחר שני ימים שלח השר בעצמו אחריו, ונתן לו הארענדע כדבר הבעש"ט. והיה סבור אולי השר נצרך היום למעות, והיה מוכרח לעבור על דעתו.
ובתוך שנה ילדה אשתו בן זכר, אבל לא עלה על דעתו להודיע להבעש"ט, כי אמר מקרה הוא. ויגדל הילד הלוך וגדול, ונעשה פרא אדם ממש, ידו בכל ויד כל בו, ואי אפשר להוליכו לבית הספר.
ויקץ בחייו ממש, ונתחרט מאוד על תחילתו שהיה מתאוה לבנים, כי טוב היה יותר אם לא היו לו בנים כלל, כי באמת טוב מותו מחייו.
והנה בהמשך הזמן אירע שנסע למעזיבוז, ונתאכסן אצל אוהבו הנ"ל, ויספר לו על צרת לבו. ויאמר לו: הנה הסכלת עשו, לא הודעת להבעש"ט תיכף כשילדה אשתך כאשר נצטווית מפיו הקדוש. אבל על כל זה נלך עתה אליו ונשאל את פיו.
ויהי כאשר באו לפניו, התחיל האיש להתנצל לפניו על שלא הודיעו אז.
ויאמר הבעש"ט: עצתי שתניח את הארענדע, ותמכור את כל התבואות ושאר הדברים במזומן, ותסע ללייפסק, ותתעכב בדרך משך שנה, וכשתבא לביתך תמצא את בנך נהפך לאיש אחר ממש, ויהיה מופלג בתורה.
ויעש כדבריו, וימכור כל אשר לו במעות מזומן, ונסע ללייפסק ועשה מלאכתו לאט, וקנה יד על יד עד שקנה כל הסחורה שלו בטוב.
והנה כל הסוחרים נסעו איש איש למקומו, והוא לבדו נשאר, ואמר בלבו מה אעשה כאן עוד לבדי, וגם אפס כסף, כי לא עברו עדיין כי אם ארבעה חודשים. על כל זה הניח כל הסחורה בבריקע (עגלת משא), ונסע לדרכו עם בעל העגלה שלו.
והנה בנסיעתם ביום עש"ק תעו בדרך, ונסעו כל היום ולא מצאו מקום ללון. ולפנות ערב הסכימו שהעגלה תעמוד בדרך, וזה יפנה ימין והשני יפנה לשמאל לחפש, אולי ימצאו להם מנוח אשר יטיב להם.
ויהי כאשר הלך מן הדרך מאה אמה ויותר, וירא והנה עומד בוער בית קטן, ונרות דולקים. ויתאפק וילך לשם. וכשנכנס לשם, ראה והנה איש אחד עומד ומתפלל, ואיש אחד עומד ומשרת. ובהיות שלא לקח אתו כלום מן העגלה, מיד הלך המשרת והביא לו כתונת ובגדים לשבת, ועמד והתפלל גם כן. ואחר קבלת שבת ומעריב אמר האיש בעל הבית, 'שבתא טבא' בשמחה גדולה, והביאו להם יין לקידוש ומעדני מלכים לא יחסר כל בו.
ואחר זה הביא לו מיטה כבודה, וישכימו בבוקר ויתפללו גם שחרית ומוסף כדין תורה, ויאכלו וישתו ויטיבו לבם, וישנו שינת צהרים. ומפני ששתה יין הרבה, ישן עד המנחה, והתפללו מנחה ואכלו סעודה שלישית, ויטיבו את לבם עד הערב, והתפללו מעריב. ועשה בעה"ב הבדלה, ואחרי ההבדלה נתן שלום לאיש האורח. כי אין בשבת נותנים שלום.

וידאג האורח מאוד על שאינו יודע מן בעל העגלה וסחורה שלו.
ויאמר לו בעל הבית: אם רצונך, תמכור לי הסחורה שלך באופן זה שאסלק מחצית הסחורה במזומן, ומחצית באמונה עד יריד לייפסק ואשלם שם. והגם כי היה קשה עליו הדבר מאוד ליתן הקפה לאיש שאינו יודע מי הוא, אבל על כל זה היה מוכרח. ועשו ביניהם השוואה על המקח. אחרי זה השקיף בעד החלון, וירא והנה העגלה שלו עומדת עם בעל העגלה וכל הסחורה אצל הבית. ויצא אליו וירגז מאוד עליו, אבל לא יוכל לשנות את הדבר. והיה חושב בלבו, באיזה מקום יניח את הסחורה, כי לא היה שם שום בנין כי אם הבית לבד.
ויאמר בעל הבית תן לי את הסחורה. והתחילו לפרק הסחורה, והם פתחו דלת למרתף, והניחו שם כל הסחורה, ויעשו חשבון ביניהם ועלה לסך רב. וסילק לו החצי במזומן בערך פ' אלפים אדומים, ועל מחצית השני נתן לו צעטיל (פתק).
ויהי בנסיעתם משם אמר בלבו: הנה הבעש"ט צווה לי להתעכב משך שנה בדרך, ובלאוו הכי הנה מכרתי כל הסחורה, מה אעשה בביתי, מוטב לי ליסע עוד הפעם ללייפסק, ואקנה לאט לאט כל הסחורה שאצטרך לה.

ובנסיעתו לקח הצעטיל שלו, וראה שבא על החתתום 'נאום יונה'. והתחיל לחקור ולדרוש אחריו, ואין מכיר אותו. וגם בלייפסק אחרי שנתעכב כל משך היריד, וקנה כל הסחורה, התחיל לחקור אחר האיש, ויהי לחוכא ואיטלולא לעיני כל רואיו, האיך נותנים הקפה סך גדול כזה לאיש שלא נודע מקומו ומעשיו.
וכאשר התחילו כל הסוחרים לחזור איש איש למקומו, הניח הוא גם כן כל הסחורות שלו עגלות ונסע לדרכו. ויהי כאשר בא לשער העיר, וירא והנה האיש עומד נגדו. ויפג לבו, כי לא הכירו. ויאמר האיש אליו: הנה ישנו בידי מעלתו עלי צעטיל על סך פ' אלפים אדומים, יתן לי מעלתו הצעטיל, ואני אסלק לו במזומן.
וישאלהו ויאמר: אמור נא לי מי אתה?
וישיבו ויאמר: מה לך לידע מי אני, הלא אני מסלק במזומן.
על כל זה היה רצונו מאוד לעמוד על אמיתותו.
ויאמר לו האיש: אם תתן לי את הצעטיל שלי אסלק לך, ואם לא, בוודאי לא אסלק, וכטוב בעיניך עשה.
ונתן לו את הצעטיל, וסילק לו המעות עד פרוטה אחרונה.

ואחרי זה אמר לו: תפרוש בשבילי בשלום הבעש"ט שיחיה.
ושאל אותו: האיך אומר לו בשמך?
ויאמר לו: תאמר לו יונה פרוס בשלומך.
ונסע לדרכו בשמחה ובטוב לבב לביתו, ומצא את בנו שנהפך לאיש אחר ומתמיד בלמודו.
ותיכף נסע להבעש"ט וסיפר לו כל המאורע. ושאל הבעש"ט על יונה האיך הוא שלומו, ואמר כי הוא צווה עלי לפרוש בשלום אדוני בגינו. ויאמר: תדע שזהו יונה בן אמתי. עד כאן.

[הבעש"ט מבריא את המתנגד לו]

בקהילת קודש אחת היו שלושה אחים לומדים מופלגים ויראי ה': שנים מהם היו סרים למשמעתו של הבעש"ט, והשלישי היה מתנגד לו. ובכל פעם שהיה הבעש"ט בקהילה הנ"ל, הייתה אכסניא שלו אצל שני האחים, ובכל פעם היה שואל ודורש לשלום אח השלישי.

פעם אחת בא לקהילה הנ"ל ביום ה', וקודם שנכנס לאכסניא שאל את אנשי העיר על שלום האח השלישי בזה הלשון: 'וואש מאכט מיין מתנגד?' (מה עושה המתנגד שלי). והעולם סברו שיהיו כמבשרים בעיניו, ואמרו שהוא מוטל על ערש דווי, וכוח הדיבור גם כן אין אתו.
אמר הרב: צריכין לילך אצלו לבקור חולים.
וביום ו' עש"ק אמר לשני האחים בלשון שאלה, האם אפשר ויכול להיות להתפלל שם אצל אחיכם בשבת קודש?
ויאמר: לוא היה בריא בוודאי לא היה מניח את הרב להתפלל אצלו, אבל כעת הוא מוטל כאבן שאין לו הופכין, מה איכפת ליה, בוודאי אפשר ואפשר, כי יש שם חדר מיוחד להתפלל.

וצווה להביא לשם ארון הקודש וס"ת, והתפלל שם ביום ו' עש"ק מנחה ומעריב, ובבוקר התפלל שחרית, והאריך בתפלה עד שתי שעות אחר חצות. וקודם קריאת התורה הלך לפרוזדור בכדי לקרר את עצמו, ומיד שמע קול יללה איך שהחולה גוסס.
ואמר לאנשיו: נלך לבקר את החולה. וישב אצל החולה, ואמרה לו אמו: מדוע אינך נותן שלום להרב? ולא ענה לה כלום. ונתנה ידו לתוך יד הרב.
שאל הרב את החולה אם למד, ושתק. וכן כמה פעמים שאל ממנו, והוא שתק.
עד שגער בו הרב: היכן הוא דרך ארץ שלך, שאני שואל ממך ואינך משיב לי כלום?
אז השיב לו: למדתי גמרא.
ושאל לו: באיזה מסכת הוא מאמר 'חביבין עליך יסורים'?
אמר לו: במסכת ברכות.
- ומה נאמר שם?
אמר לו: לא הן ולא שכרן וכו'.
שאל לו הרב: חביבים עליך יסורים?
והשיב לו לא הן ולא שכרם.
א"ל הרב: הב לי ידך.
יהב ליה ידיה ואוקמיה. אחר זה צווה לו הרב שיוריד רגליו מן המיטה וכן עשה. אחר זה ציוה הרב שיתלבש מעט מעט, ויטול ידיו, וכן עשה כל דבר כאשר צוהו. ואחר זה הלך עמו לבית התפילה והתפלל מוסף עם כולם והבריא בעזהש"י.

שלא ישמע כל אחד מה שצריך לשמוע

פעם אחת היה מספר בשבחו של הרב מ' נחמן הראדענקער בפניו. והוא היה יושב בריחוק מקום ממנו. אזי הקריב את עצמו והרכין את אוזנו לשמוע. והיה בעיני העם לפלא.

ושאלו את הרב, ואמר להם כי הרב מוה"ן ביקש מהש"י שיתנו לו במתנה שלא ישמע כל אחד מה שצריך לשמוע, וזה שאני מספר בשבחו אינו שומע. והוא, כאשר ראה שפתי נעות וקולי לא ישמע, היה סבור שאני מדבר בדברי תורה, לכן הרכין את עצמו לשמוע מקרוב. והמופת כזה, כשאני מדבר דברי תורה, אז שומע אפילו מרחוק.

ובאופן אחר שמעתי שהרב עשה זה בכוונה כי בעת שסיפר בשבחו, ראה שפתיו נעות וקולו לא שמע, אז כאשר הרכין את עצמו לשמוע, ויהי לצחוק בעיני כולם. והרב עשה זאת מפני שלא הוטב בעיני הרב זה שביקש מהש"י שלא ישמע כל אחד דבר המצטרך, באמרו ממה נפשך: אם הוא ראוי לזה עפ"י מעשיו, הקב"ה לא יקפח שכרו. כמו שמצינו אצל אברהם אבינו ע"ה, שאחר המילה ניתנו גם חמישה איברים ברשותו, וכוח השמיעה אחד מהן. ואם אינו עפ"י מעשיו, למה יעלה במעלות.

[הרמב"ם הודה לבעש"ט]

איש אחד היה מהמקורבים אליו, והיה דר בכפר, והיה הרב מקרבו תמיד בכל מיני התקרבות, ובימים נוראים הייתה אכסניתו בבית הרב. פעם אחת בא אל הרב והחזיר פניו ממנו. והיה לפלא בעיניו, והיה סבור בדעתו אולי מחשבתו משוטטת בענינים גדולים. ומפני שהייתה דעתו גסה עמו, אחר שעה נכנס עוד הפעם אליו, והחזיר פניו ממנו גם כן, וכן עשה שלוש פעמים. ונפל לבו מאוד מאוד, כי בוודאי לא דבר ריק הוא. וראה זה דבר חדש הוא, כי היה רגיל לקרבו בכל מיני התקרבות.
והלך להרב מ' גרשון מקוטב וסיפר לו כל המאורע. הלך מ' גרשון לגיסו הבעש"ט, ודיבר אתו מה זה שאתה מרחיק אותו על לא חמס בכפיו וכל מעשיו כשרים?
והשיב לו מה זה שאתה רוצה להכניסני בעניני העולם לקרב ולדבר עמהם אין רצוני בזה.

והנה האיש הנ"ל, כשראה שאין לו תרופה, בא להרב מורנו הרב רבי גרשון, וצעק בלב מר ונשבר: אני מבין שאין זה דבר ריק ממש חיי אינם חיים ולא אוכל לסבול זה בשום אופן.
אז הלך הרב מורנו הרב רבי גרשון אל הרב פעם שנית, ואמר כי הוא פקוח נפש ממש, שיגלה את אזנו מה זה ועל מה זה.
אז ענה לו כי נרשם על מצחו עוון אשת איש.
ויטען האיש כי אין זה אמת, כי הלא זה יותר משש עשרה שנים שפירש מאשתו ואיך יתכן זה. אז אמר הרב מורנו הרב רבי גרשון להרב, שאליבא דידיך מוטל לחקור אחר זה, כי הלא אני אין רואה כלום כי אם אתה רואה לבדך, ובוודאי אין החטא בגשמיות כי אם בדקות עניינים.
ואמר לו שביום ו' עש"ק בתפלת המנחה שאז היא עלית נשמה להיכלות עליונים יחקור אחר זה. ויהי בעלית נשמתו עלה להיכל בעלי התוספות, ולא מצא שום רושם עוון אשר חטא. ואחר זה עלה למעלה להיכל הרמב"ם, מצא כתוב רושם החטא על אותו האיש.
והענין היה שהוא קיבל על עצמו פרישה מאשתו, ולפי דעת הרמב"ם הרי הוא כאלו אמר הרי את עלי כאימא, והנודר מאשתו אסור בתכשיטין. והוא היה נצרך מעות להכנסת כלה, ולקח תכשיטין של אשתו ומשכן אותם, ונמצא נהנה ממנה, ועבר על נדרו, והרי הוא כאלו בא על אשת איש לפ"ד הרמב"ם.

וטען הרב עם הרמב"ם (ושמעתי גם כן שקרה להרי"ף והרא"ש וטענו עמו גם כן) אז הודה הרמב"ם לדבריהם, וסרה הרשימה מאותו האיש, ומאז לא נמצא בס' הרמב"ם שום רמז מזה (והענין הוא כמ"ש הרב חיים ויטאל על מאמר פתח ר"ש וכו' ר"ל) שהוא פתח הצנור לדרוש זה. כי צדיק יש בכוחו לפתוח צנורות חדשים, מה שאין כן אליהו שהוא בחינת מלאך, נאמר על פומא דאליהו אתגזר ע"כ. וכמו שכתוב בשם הבעש"ט על מאמר כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, רצה לומר בשביל שעשה כאשר גילה ר' חנינא בן דוסא איזה סוד, אז נעשה שביל וצנור לכל העולם, ונקל הדבר שגם אנשים אחרים יבינו את זה. וכמו שנאמר שהרב הבית יוסף נתייגע להבין מאמר אחד, וכאשר עמד על אמיתותו שמע מכמה אנשים נחותי דרגא גם כן. ושאל להאר"י, והשיב לו כיון שנפתח הצנור, נקל לכל אדם לעמוד. וזהו 'אלולא דדלאי לך חספא לא משכחת מרגניתא תותא' [=לולא הרמתי לך את החרס, לא היית מוצא תחתיו מרגלית]. ולכן כאשר הודה גם הרמב"ם לזה הפסק, ממילא אז גם בזה העולם מובן ממילא הפשט כהרמב"ם כפי שנגמר דינו בעולם העליון וד"ל.

[שיחה עם הרב נחמן קאסווער]

הרב מ' נחמן קאסווער היה מתנגד להבעש"ט. (ושמעתי שהבעש"ט היה מנשמת דוד המלך עליו השלום והרב מוהר"ן מנשמת שאול המלך ע"ה, ובגלל כן היה עוין את דוד כל הימים).

פעם אמר הבעש"ט: הרב מוהר"ן רודף אחרי להמיתני [כידוע שיש כונה בנפ"א להרוג השונא], אבל לא ישיגני בעז"ה.
פעם אחת ניגשו התלמידים לרבם מ' נחמן הנ"ל, ואמרו אליו מה זה שכל העולם נוסעים להרב הבעש"ט ומפליאים מאוד בשבחו, מדוע לא תבואו לעמק השווה לתהות על קנקנו ונדע האמת עם מי למה יהיה זה לנו למוקש.
והסכים לדבריהם, ונסע לקהילת קודש מעזיבוז להרב הבעש"ט, וקיבל אותו בכבוד גדול. אחרי זה הלכו שניהם לחדר מיוחד, והוציאו כל איש מעליהם, לבד אדם אחד שהטמין את עצמו במקום פלוני אלמוני.
ויאמר הרב מוהר"ן: ישראל, האמת הוא שאתה אומר שיודע אתה מחשבות בני אדם?
אמר לו: הן.
אמר לו: האם תדע מה מחשבתי כעת?
ויען הרב: הלא ידוע כי המחשבה אינה נחה, ומשוטטת בדברים רבים, פושטת צורה ולובשת צורה. אם תצמצם מחשבתך בדבר אחד, אז אדע.
ויעש הרב מוהר"ן כן.
ויאמר הבעש"ט: שם הוי"ה במחשבתך.
ויאמר הרב מוהר"ן: זאת תוכל להבין מעצמך, כי הלא מחשבה זו צריך אני לחשוב תמיד, כמו שכתוב שויתי ה' לנגדי תמיד. ממילא כאשר אני מניח כל המחשבות, ומצמצם מחשבתי בדבר אחד, מוכרח להיות שם הוי"ה לנגד עיני.
ויאמר הבעש"ט: הלא יש כמה שמות קדושים, ותוכל לכוון באיזה שתרצה.
אז הודה הרב מוהר"ן שכדבריו כן הוא. ואחר זה דברו בסודות התורה.

[דגים לשבת]

פעם אחת ראה הבעש"ט שהרב מוהר"ן נוסע לדרכו, ונסע הבעש"ט גם כן אחריו בכדי כשיבוא מוהר"ן לאכסניא לפניו לשבת, והוא אחריו ויהיה הוא אורח אצלו.
ולהרב מוהר"ן לא היה דגים לשבת ויהיה לו לחרפה.
וכאשר ראה הרב מוהר"ן שהבעש"ט רודף אחריו, עיקם את הדרך בארחות עקלקלות, ונסע יומיים בלא דרך ובלי שום כפר בדרך. והבעש"ט הכיר דרכו ונסע אחריו גם כן.

והנה ביום חמישי לעת הערב, בא הרב מוהר"ן לכפר אחד, ושם דר יהודי אחד, ותיכף ומיד שאל אם אפשר לו להשיג כאן דגים, כי בעש"ק לא יסע מכאן.
ואמר לו בעל הבית שאי אפשר להשיג בשום אופן, כי רחוק מכל צד ערך עשרים פרסאות או יותר מן הנהרות.
וישאלהו הרב מוהר"ן: האיך אפשר ליהודי בלי מים לשתיה ולנטילת ידים ולטבילה.
והשיבו שיש אצלו שתי ברכות: מים זכים לשתות, ואחת של מים עכורים לרחיצה ולטבילה.
ואמר: אם כך הוא אשיג דגים בוודאי.
ואמר תיכף ומיד למשרתו, הנה ראיתי פעם אחת צייד דגים שלקח מקל, וכרך עליו חוט, וזרק לתוך הנהר וצדה בזה דגים. לכן קח מקל וחוט ולך להבריכה תיכף ומיד ועשה. ועשה כן, והעלה מן הברכה דג גדול.
וביום המחרת כאשר ראה בשמחה שהבעש"ט יבוא בקרוב אליו, הלך לקראתו להקביל פניו ונתן לו שלום.
ואמר לו: בעז"ה יש לי דגים לשבת.
והשיבו תשואת חן לך על אשר שלחת עלי דונצעם, והוכרחתי לעסוק עבורם, ומחמת זה השגת דגים. ואלולי זאת בוודאי לא השגת דגים בשום אופן.

פעם אחת שמע הרב מוהר"ן מאנשיו שהיו מדברים סרה על הבעש"ט, והיטב חרה לו עד מאוד עבור זה. ואמר להם משל על זה:
פעם אחת עשו שני שרים גדולים כתר למלך, והוציאו עליו הון רב. וכאשר באו לגמור את הכתר, נפלה ביניהם מחלוקת איך לקבוע האבן טוב: זה אומר בכה וזה אומר בכה, ושניהם כוונתם הוא בשביל גדולת המלך. וכאשר נעשתה מריבה ביניהם בגלל זה, עבר אחד מהמון עם ואמר כדברי אחד מהם, וגערו בו בנזיפה, אתה מה לך פה להכניס את עצמך בתגר שאינו שלך, אם אנחנו מריבים על זה הלא אנחנו יודעים גדולת המלך מאוד, ולפי גדולתו צריך להיות כך או כך.
וכן גם כן מחלוקת שבינינו היא מחלוקת ישנה שהייתה בין שאול ודוד המלך ע"ה ואחר זה בין הלל ושמאי, והאיך אתם יכולים להכניס ראשכם בזה.

[הילד העיוור]

בסטאמבול היה איש אחד עשיר מופלג, והיה לו בן יחיד אחד מופלא, ופתאום נעשה סומא מעיניו. ובקשו מהרופאים שירפאו אותו, ואחרי כל התחבולות שעשו לא הועילו כלום, ונתייאשו מרפואות.

בהיות הבעש"ט בקהילה קדושה סטאמבול, אמר לאיש שהוא ירפאנו רפואה שלימה. ומאוד שמח לדבריו, והכניסו לביתו בכבוד גדול. וכשראתה אשת הנגיד, ותבזהו בעיניה, כי לא הלך בבגדים חשובים מפני טלטול הדרך וימים. ותכעס על בעלה ותאמר: למה הבאת אותו אלי, הלא כל הרופאים לא הועילו כלום, ומה יועיל זה בשמות. ותדבר על שמות הקדושים. ויחרה אף הבעש"ט על שלא האמינה בכוח פעולת שמות הקדושים, ויאמר היכן הוא הילד הסומא, הביאהו אלי וארפאהו, שיראה תיכף ומיד כדרך כל האדם.

ויהי באמרו נתפעם רוחה, כי הרוצה לשקר ירחיק עדותו. והוא אומר שבזו הרגע יראה, יכול להיות שיאמת דבריו. ומיד הביאו לו החולה. וילחוש באוזניו איזה דבר. ומיד צווה להביא גמרא לפניו, וציוה לו לקרות, וקרא כדרך כל הארץ. והיה שמחה גדולה באנשי הבית.

ותכף ומיד העביר הרב ידו על עיניו, וחזר להיות עיור כבראשונה, והיה בכיה גדולה בבית. ובקשו אותו בקידה ובהשתחוויה, ורצו ליתן לו מעות סך עצום.

והשיב הרב: את המרשעת שלגלגת משמות הקדושים, אסור לך ליהנות מהם. כי מתחילה לא רציתי לעשות לכבודי ח"ו, או בשביל מעות, רק בשביל קידוש ה' יתברך. הראיתך בעיניך גודל כוח קדושת השם, אבל את לא נהנית מהם.

והלך מאתם כך.

[השר מקבל את מחלת האישה]

במדינת וואלחייא היה איש אחד גביר מפורסם. ופתאום חלתה אשתו בשתי ידיה שלא יכלה להרים אותם בשום אופן. והלך עמה אצל כל הרופאים, ולא הועילו כלום, ונתייאשו מרפואתה. וגם שאל בקדריים ולא עלתה ארוכה למכתה. והסכימה דעתו לנסוע עמה מעיר לעיר, אולי תעלה ארוכה למכתה ע"י בעל שם, או רופאים.

ויהי בנסיעתו, וישמע את שמע הבעש"ט מרחוק. ויסע לקהילה קדושה מזיבוז. ובבואם לקהילה קדושה מזיבוז, הלכו להבעש"ט. וצווה עליו שתשב בקהילה קדושה מזיבוז, ותשב שם ימים רבים. ובתוך משך הזמן באו כמה פעמים לרב, וצווה לישב עוד.

ויהי ברבות הימים, פעם אחת צווה להכין העגלה עם הסוסים, וצווה לאיש שיסע עם אשתו החולה גם כן אחריהם. ויהי בנסיעתם, באו לאיזה כפר, ושם היה דר אחד מאנשי הבעש"ט. ויהיה בבואם לשם, שאל הרב את המוכסן אם ייתן לו אכסניה. ויפלא מאוד בעיני המוכסן על זאת השאלה, כי באמת היה לו זכיה רבה שיתאכסן הרב אצלו. והשיב לו הרב, כי כאשר יתאכסן אצלו, אזי יסגרו החלונות והשערים והדלתות שלא לפתוח לשום אדם, יהיה מי שיהיה, אפילו שר גדול, ובאם שידחוק את עצמו מאוד, אזי להשיב כי בכאן הרב בעש"ט. והבטיח המוכסן לעשות כן.

ועמדו אצלו בקרעצמי, ותכף ומיד עשו כדבר הרב. והכינו את עצמם לסעודת הערב, ואחרי הסעודה ישנו כולם מלבד הבעש"ט, שישב אצל השולחן ולמד באיזה ספר, והאישה החולנית ישבה בירכתי הבית.

והנה באותו היום בא אחיו של השר מהקרעצמי ההוא, אשר לא ראו איש את אחיו זה יותר משתים עשרה שנה, ותהי השמחה גדולה ביניהם. ואכלו ושתו ונשתכרו, ובאמצע הדברים התחיל השר לפאר את עצמו איך על מקום הידוע בנה קרעצמי טובה ומהודרת עד מאוד, ויהלל אותה עד מאוד. ביקש האורח אותו שיתנו לו סוס אחד שיסע לשם. ונתנו לו סוס טוב ומובחר, ובהיות שהמקום היה קרוב מהמבצר, נסע רק בבגד אחד. ותכף כשנסע מיד התחילה רוח סערה עם שלג הנקרא מיטעלניצע, ונתעכב בנסיעתו כמה שעות, עד שבא להקרעצמי, ודפק על הדלת שיפתחו לו. והשיבו לו שאי אפשר לפתוח לו מפני שבכאן הרב הבעש"ט. וביקש כמה פעמים בתחנונים גדולים לפתוח לו, היות שנתקרר מאוד, והשיבו לו כנ"ל, עד שבפעם האחרון, רמז הבעש"ט שיפתחו לו.

וכאשר נכנס השר לבית הלך אנה ואנה עד שנתחמם מעט, וכאשר שב לאיתנו שאל מי הוא זה הבעש"ט, והראו לו את הרב. ומיד התחיל לבעור בו אש הכעס, והלך עוד כפעם בפעם ושאל עוד מי הוא זה ואיזהו הבעש"ט אשר עבורו לא פתחו לי את הדלת, עד שהיה באפשרותי ממש למות מגודל הקרירות, והראו לו את הרב. עד שפעם שלישית בערה בו אש הכעס לגמרי, וכשהראו לו את הרב, שלף חרבו מתערה, והניף את ידו על הרב להרגו. מיד צעק הרב להאישה החולנית הגביהי את שתי ידיך וכן עשתה. ומיד נעשה חילופין: לאישה חזרו ידיה לבריאותה כבראשונה, והשר לא יכול להשיב ידו, ותייבש ידו.

והתחנן מאוד להרב, ואמר שלא אוכל להועיל לך, כי מכבר נעשה החילופין ואי אפשר לשנות עוד.