ויש אומרים: פעם אחת נכנס הרב לעמקות גדול והלך בהתבוננות זו שלושה ימים ושלושה לילות ולא ידע כלום מזה. אחרי זה הכיר שהוא במדבר גדול רחוק מאוד ממקומו, ויפלא מאוד בעיניו על שתעה למדבר כזה, ובודאי לא דבר ריק הוא. ובתוך כך באה לפניו צפרדע גדולה עד מאוד, עד שכמעט לא הכיר איזה בריה היא.
ושאל אותה: מי אתה?
ויאמר כי הוא תלמיד-חכם ונתגלגל בצפרדע זו.
ויאמר הבעל-שם-טוב: תלמיד-חכם אתה! ובזה הדיבור העלה אותו הרבה.
ותספר לו כי זה חמש מאות שנים שנתגלגל בה, והגם שהרב האר"י זצוק"ל תיקן כל הנשמות, אך מגודל פשעיו הרחיקו אותו נדוד במקום שאין בני-אדם מצויים בכדי שלא יתקנו אותה.

ושאל לו מה היה פשעו, ויאמר, כי הוא פעם אחת זלזל בנטילת ידים שלא נטל ידיו כהוגן, וקטרג עליו השטן, והשיבו לו כי אין להאשימו על עבירה אחת, כי אם עברה גוררת עברה, אם תוכל להכשילו בעברה אחרת, אזי גם את זאת יחשבו לו. ואם יזכור על ה' וישוב ממנה, אז יהיה נקי גם מזו. וניסהו בעבירה אחרת ונכשל בה ולא עמד בניסיון, וכן שנה ושילש עד שכמעט עבר על התורה כולה. והיה הפסק לדחות אותו שלא לקבל תשובתו.

והנה עם כל זה אם היה דופק על שערי תשובה היו מקבלים אותו כידוע, מאחר שיצא בת-קול: שובו בנים שובבים חוץ מאחר! וזה היה עונש על חטאו לדחותו. אבל אם דוחק ושב היו מקבלים אותו, כי אין לך דבר שעומד בפני התשובה. והשטן הסיתו ונעשה שיכור גדול עד שלא היה לו פנאי להתבונן ולשוב, ועבר על כל העבירות שבעולם. ומפני שגרם החטאים, היה החטא הראשון שזלזל בנטילת ידים, לכן כשמת נתגלגל בצפרדע שהיא תמיד במים, ושיהיה במקום שאין בני-אדם מצויים, כי כאשר יעבור יהודי, או שיברך איזה ברכה או יחשוב איזה מחשבה טובה, בזה יכול להוציא יקר מזולל. והבעל-שם-טוב עשה תיקון לנשמתו והעלה אותו עד שנשארה הצפרדע מתה.

ויהי כאשר עברו לו משך שבע שנים שישב בהתבודדות בין ההרים והגיע העת קרוב להתגלותו, נסע עם אשתו לקהילת-קודש ברוד לגיסו הרב מורנו רבי גרשון. ויהיה בבואם וישאל את אחותו לשלום והיכן הייתם. ותשב אמריה לו: הולכים היינו מעיר לעיר וצרות רבות סבבונו. ונתמלא רחמים על אחותו, ויושב אותם סמוך לביתו, ויקח את הבעל-שם-טוב שיהיה משרת לפניו.

פעם אחת נסע באיזה דרך, ויקחהו להיות בעל-העגלה. ובתוך כך ישן הרב מורנו רבי גרשון, והבעל-שם-טוב הוריד הסוסים לאגם מים מלא רפש וטיט, עד שאי אפשר היה בשום אופן להוציא משם הסוסים, והקיץ את גיסו מורנו רבי גרשון. וירא כי צרתם צרה, אם ישלח אותו לכפר להביא ערלים שיוציאו הסוסים, הוא ילך למקום שלבו חפץ, כי לא היה מחזיק אותו לבר-דעת. וייטב בעיניו שהוא ילך להמציא אנשים. והוכרח לירד מהעגלה להרפש והטיט, והלך לאיזה כפר, וחזר משם עם כמה אנשים להוציא הסוסים מהרפש והטיט.
ובהליכתו רואה והנה הוא נוסע נגדו. ויאמר: מי הוציאך משם? וישב לו: אני הכיתי פעם אחת הסוסים ויצאו תכף ומיד בנחת.
ויאמר הרב מורנו רבי גרשון הנה גם זאת השירות אי אפשר לקבל ממנו, כי לא יצלח לכל מלאכה.

ויהי אחרי כן שכר הרב מורנו רבי גרשון בשבילו איזה כפר שיתפרנס שם. ושם קנה שלמות רבה, כי בנה לעצמו בית התבודדות ביער, ושם היה מתפלל ולומד כל הימים לרבות הלילות כל השבוע, רק משבת לשבת בא לביתו. ושם היה לו גם כן בגדי לבן לשבת. והיה לו גם כן בית המרחץ ובית הטבילה. ואשתו הייתה עסוקה בפרנסה, והשם שלח לה ברכה והצלחה במעשה ידיה. והיו מכניסי אורחים להאכילם ולהשקותם בכבוד גדול. וכשבא איזה אורח אזי היא שולחת אחריו והוא בא ומשמש לפניהם, ולא ידעו ממנו דבר.

והנה דרכו היה כשבא לעיר על ראש-השנה היה בעיר כל החודש. פעם אחת בחול המועד סוכות ראה הרב מורנו רבי גרשון שאינו מניח תפילין, ודרכו היה להתפלל בכותל מזרח דווקא. וישאלהו: מדוע אינך מניח תפילין היום? והשיב: כי ראיתי בספרי טיטש שכל מי שמניח תפילין בחול המועד חייב מיתה. ויקצוף הרב מאוד על זה, כי הוא מורה ובא מספרי אשכנז, ויוכל להיות מזה מי יודע מה שיהיה. והלך עמו להרב דקהילה שיאמר לו דברי מוסר, כי היה מוחזק בעיניהם לירא-שמים אלא שאין בור ירא חטא. והרב היה איש צדיק גדול מאוד. ויהי כשבאו לבית הרב נשק רבי גרשון את המזוזה והבעל-שם-טוב הניח ידו על המזוזה ולא נשקה. וירגז הרב מורנו רבי גרשון עליו גם על זה.

וכשנכנסו לבית הרב הסיר הבעל-שם-טוב את המסוה, וראה הרב אור גדול וקם לפניו. ואז השיב המסוה על פניו וישב הרב. וכן עשה כמה פעמים. ונתבהל הרב מאוד, כי לא ידע מה הוא, שנדמה לו לאדם קדוש ופעמים שהוא אדם פחות. וכשהקביל מורנו רבי גרשון לפניו עבור התפילין והמזוזה, לקח את הבעל-שם-טוב בסתר ואמר לו הרב: גוזרני עליך שתגלה לי האמת! והוכרח לגלות לו. אבל הבעל-שם-טוב חזר וגזר עליו שגם הוא לא יגלה מזה כלל.

ויהי בבואם לחוץ, ויאמר הרב אל מורנו רבי גרשון: אני הוכחתי אותו בתוכחה, לדעתי לא יעשה דבר חוץ לשיטה, כי הוא עושה לפי תומו. וילך הרב ויקח את המזוזה, ויראו אותה שהיא פסולה.

וכשבא העת סמוך להתגלותו נזדמן שאחד מתלמידי הרב מורנו רבי גרשון נסע להרב מורנו רבי גרשון, והיה ביום שלישי אצל הבעל-שם-טוב וקבלו אותו בכבוד גדול.
ואחר האכילה אמר: ישראל, תכין לי הסוסים שאסע מיד!
וכן עשה, קשר הסוסים בעגלה.

אחרי זה אמר הבעל-שם-טוב: מה היה אם היה מעלתו שובת בכאן. ויהיה לצחוק בעיניו. וכשנסע משם דרך חצי פרסה נשבר אצלו אופן אחד, וחזר לשם ונטל האופן ונסע לדרכו. ובפעם שניה נשבר לו דבר אחר, עד שנתעכב בזה גם יום רביעי ויום חמישי וגם ביום ששי נזדמנו לו סבות רבות עד שהוכרח לשבות שם בכפר, והיה מצטער מאוד על זה, כי מה יעשה בכאן עם הכפרי.

ובתוך כך ראה והנה אשת הבעל-שם-טוב עושה שתים-עשרה חלות, ויתפלא מאוד.
ויאמר לאשתו: למה לך שתים-עשרה חלות?
ותשב לו: אם בעלי עם הארץ, מה בכך? אדם כשר הוא! וכאשר ראיתי אחי עושה קדוש על שתים-עשרה חלות, אני עושה לבעלי גם כן.
וישאל אותה אם יש אצלם מרחץ.
ותאמר: יש, וגם בית הטבילה.
ויאמר: למה לכם בית הטבילה?
ותאמר: בעלי הוא אדם כשר והולך בכל יום למקווה.
ועם כל זה האורח היה מצטער מאוד על עיכובו שם.
והנה הגיע העת להתפלל מנחה.
ויאמר: איה בעלך?
ותאמר: הנה הוא בשדה עם הצאן והבקר.
והתפלל הוא לבדו מנחה וקבלת שבת ומעריב, ועדיין לא בא הבעל-שם-טוב, כי הוא התפלל בבית התבודדותו. ויהי כאשר בא לבית, שינה טעמו ולבושו ודיבורו, ויאמר: שבתא טבא! ויאמר לאורח: ראה אני אמרתי שתשבות בכאן, וכן הוה.
ועמד הבעל-שם-טוב אל הכותל להראות את עצמו שהוא מתפלל. אחרי זה אמר הבעל-שם-טוב אל לבו: יעשה קידוש בעצמו כדרכו בדבקות נפלאה - יראה ויבין האמת, לכן כיבד את האורח שיעשה קדוש.

וישבו אל השולחן לאכול כדרך הכפרי, אשתו ישבה אצלו, ואכלו את סעודת הלילה בשמחה וטוב לב. אבל האורח אינו יכול להסיר צערו מלבו. ויאמר הבעל-שם-טוב אליו: רבי, אמור לנו דברי תורה! ואז היה פרשת שמות וספר לו כל מעשה מגלות מצרים ביד פרעה כפשוטו. והציעו לאורח את המיטה אצל השולחן.

ויהי בחצי הלילה וייקץ האורח וירא והנה אש גדולה בוערת על התנור, וירץ אל התנור, כי היה סבור שבערו העצים שעל התנור. וירא והנה אור גדול, ונדחף לאחוריו ויתעלף, והעירו אותו. ויאמר הבעל-שם-טוב: לא היה לך להסתכל במה שלא הורשית! ויהי לפלא בעיניו.

ויהי בבוקר וילך לבית התבודדותו להתפלל שם כדרכו. ובבואו לביתו שמח וטוב לב בנשיאת ראש, והלך בביתו אנה ואנה וזימר "אסדר לסעודתא" ועשה קידושא רבא כדרכו בדבקות נפלאה. ובתוך הסעודה ביקש את האורח שיאמר דברי תורה, ולא היה יודע מה שיאמר לפניו, כי היה כמעט כמבולבל, ואמר לפניו מאמר עם פשט. והשיב הבעל-שם-טוב: אני שמעתי פרוש אחר על זה המאמר. ואחר הסעודה הלך לבית התבודדותו.

ואחר המנחה בא בהתגלות, ואמר דברי תורה רזין דאוריתא אשר לא שמעתן אוזן מעולם. והתפללו מעריב ועשו הבדלה כדרכו.

אחרי זה גזר עליו שיסע להרב מורנו רבי גרשון ולא יגלה זאת, כי אם שילך לכת החסידים הגדולים אשר היו בעיר וגם הרב דקהילה, ויאמר בזו הלשון: הנה יש אור גדול בסביבות קהילתכם, מהראוי שתלכו אחריו להביאו העיר.

וכששמעו הדברים האלה כל החסידים וגם הרב, נגמר בדעת כולם כי הבעל-שם-טוב הוא זה האיש, ונזכרו על כל הפליאות שהיה להם עליו שעתה הכל טוב וישר. והלכו כולם לכפר שלו לבקש אותו שיבוא העיר. והבעל-שם-טוב ראה מקודם ונסע לעיר והם יצאו לקראתו. וכשפגעו זה בזה ירדו כולם למקום אחד ועשו ביער כיסא מענפי אילנות והושיבוהו עליהם וקבלו אותו לרב עליהם והבעל-שם-טוב אמר לפניהם דברי תורה.

עד כאן שמעתי בשם אדמו"ר, נשמתו בגנזי מרומים סדר ההשתלשלות. והמעשים והנפלאות שארעו בינתים אכתוב ככתוב בכתבים שהגיעו לידי.

ואותם הכתבים סגר הבעל-שם-טוב באבן אחת בהר, כי השביע את האבן ונפתחה האבן, והניח בתוכה הכתבים הנ"ל ושוב נסגרה. והושיב שם שומר אחד.
ואמר הרב דקהילתנו ששמע מן המוכיח דקהילת-קודש פולנאה שאמר לעת זקנתו: יש לי כח לקח הכתבים משם, כי ידעתי מקומם, אבל מפני שהבעל-שם-טוב סגר אותם איני רוצה לקח אותם. ואמר, שאלו הכתבים נגלו פעם חמישית להבעל-שם-טוב. ואמר, שהיו הכתבים ביד אברהם אבינו עליו השלום, וביד יהוש בן נון, והשאר לא ידעתי.

ראשית דבר שמעתי מפי חותני זלה"ה מורנו אלכסנדר שוחט, שהיה אצל הרב החסיד הקדוש רבן של בני הגולה מורנו ורבנו רבי ישראל בעל-שם-טוב ממז'בוז', שהיה אצלו סופר שמונה שנים, כמה שנים קודם ביאת הסופר החסיד המפורסם מורנו צבי, ואחר-כך היו שניהם סופרים, מחמת שהיה עסקו גדול על אחד. ונעשה אחר-כך שוחט-ובודק מטעם שהיה לו צער גידול בנים, והבעל-שם-טוב נתן לו מקום בקהילת-קודש שדה לבן, ואחר כך היה שוחט בקהילת-קודש ברדיטשוב. ולעת זקנותו נתן הבעל-שם-טוב איגרת ליד חמי להרב המאור הגדול דקהילת-קודש נמרוב, בעל המחבר ספר "תולדות יעקב יוסף", ונעשה שוחט-ובודק בקהילת קודש נמרוב.

שמעתי כמה פעמים מהרב הנ"ל זללה"ה שאמר לחמי בדרך מוסר בסעודה שלישית:

זכור מה שאמר הבעל-שם-טוב אליך! פעם אחת הלכתי לגן-עדן, והלכו עמי רב מישראל, ומה שנתקרבתי יותר לגן-עדן נתמעטו האנשים, עד שבאתי לעץ החיים נשארו עמי מעט מזעיר, וגם אותך סנדריל ראיתי בתוכם ונשארת הינער-שטעליק (מאחור).

וגם לא היה לו על יד ימין ציפורנים שלמים, כי גדלו שנים, אחד בשורש האצבע ואחד בראש האצבע, בין שני ציפורנים היה בשר מפריד, וכשגדלו העליונים חתך אותם בכל ערב-שבת-קודש עד שגמר הציפורן העליון, והתחתון עלה בתוך כך לראש האצבע ונפרד משרשו והתחיל אחר לצמוח.
ומאיזה דבר בא לו זה? שפעם אחת שלחו הבעל-שם-טוב להשביע משוגע אחד, ובלילה בתוך שנתו הפחידו הרוח, וצייר במחשבתו שמות הקדושים על תמונת ידו, על כל אצבע ואצבע, כמו שראיתי תמונת ידו בספרים. וסטר את הרוח על לחייו, והכה על הכותל עד שיצא דם מתחת כל ציפורניו ונפלו כל הציפורניים, ומהיום והלאה גדלו הציפורניים בעניין הזה כנ"ל. ותכף בא הבעל-שם-טוב ואמר לו: התפחדת? לא תחוש ולא תפחד!

ועתה אספר הגדולות אשר שמעתי מחמי זכרונו לברכה איך היה התגלותו. כי הוא ישב בכפר קטן על ה"שענק" (בית מרזח), והיה דרכו כשהביא לאשתו היין-שרף הלך להתבודדות במעבר הנהר הקרא "פרוט", ושם היה לו בהר סלע כמו בית קטן נחצב בהר, והיה לוקח לו לחם אחד על סעודה אחת, והיה אוכל פעם אחת בשבוע. כך התענה כמה שנים. וערב-שבת-קודש היה בא לביתו. וגיסו רבי גרשון מקיטב היה מחזיקו לעם-הארץ ולבור, והיה מפתה את אחותו להתגרש ממנו ולא רצתה, כי הייתה יודעת ממנו אבל לא גילתה לשום אדם.

פעם אחת בא לעיר, והייתה שם אישה אחת משוגעת, והייתה מגלה לכל אחד ואחד תועבותיו וטובותיו. וכשבא לעיר הבעל-שם-טוב זלה"ה, בקש רבי גרשון הנ"ל, מהרב החסיד אב"ד דקהילת-קודש קיטב הרב החסיד המאור הגדול מורנו משה, שיוליכו הבעל-שם-טוב לאותה האישה, אולי יקבל ממנה איזה מוסר ויחזור למוטב. והלכו כולם. וכשנכנס הרב דקהילת-קודש קיטב, אמרה: ברוך הבא קדוש וטהור! וכן כל אחד ואחד כפי מעלתו.

והבעל-שם-טוב נכנס באחרונה, וכשראתה אותו ואמרה: ברוך הבא רבי ישראל! כי היה עדיין רך בשנים, אמרה לו: אתה סבור שאני מפחדת ממך, לא! כי אני ידעתי שהזהירו אותך מן השמים שלא לעסוק בשמות הקדושים עד שישתלמו לך שלושים ושש שנים. והוא היה נחבא אל הכלים, והאנשים הנ"ל שאלו אותה: מה את אומרת? והיא כפלה בדבריה לפניהם, עד שגער בה הבעל-שם-טוב ואמר לה: ולא תשתוק, הנה אני מושיב על זה בית-דין אחד ויתירו לי, ואותך אגרש מן האישה הזאת. התחילה היא להתחנן אליו: אני אשתוק!

והחסידים שבאו עמו הפצירו אותו שיתירו לו ויגרש מן האישה. והבעל-שם-טוב ביקש מהם שלא להתירו כי מסוכן הוא מאוד, והם לא הרפו ממנו. אז אמר הבעל-שם-טוב: ראה מה שגרמת! על-כן עצתי שתלך בטוב מן האשה, ואנחנו כולנו נלמד בעבורך. ושאל אותו שמו, ואמר: לא אוכל לגלות לפני רבים, ילכו מכאן האנשים ואגלה לך, כי חרפה היא לבניו שיש בעיר הזאת. וכשפנו משם האנשים גילה מי הוא. וגם חמי ז"ל היה מכירו, ולא נעשה רוח אלא בשביל שלץ מהחסידים דקהילת-קודש קיטב. ואותו הרוח הפריד את עצמו מן האישה הזאת בטוב.