א. 1. הגדרת החצר
החצר מוגדרת במקורות בשתי צורות:
1. חצר הכוללת את הבית ואת השטח הפתוח שנותר לידו.
2. חצר הכוללת רק את השטח הפתוח ליד הבית.
בדיון על מכירת חצר, במשנה ובתוספתא, באות לידי ביטוי שתי ההגדרות שהובאו לעיל. דעת המשנה היא שבמכירת חצר נמכרים גם בתים וכל הנמצא שם, מלבד מטלטלין. לעומת דעה זו רבי אליעזר טוען: "המוכר חצר לא מכר אלא אוירה של חצר" כלומר נמכר רק השטח הפתוח של החצר ומותר לקונה להשתמש בשטח זה למעבר לביתו, לייבוש פירות, לתליית בגדים וכדומה, אבל אין לו רשות לחפור בשטח.
"המוכר את החצר מכר בתים בורות שיחין ומערות אבל לא את המטלטלין בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה רבי אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר. " (משנה, בבא בתרא ד, ד).
בתוספתא בבא בתרא: "כל שאינו מוכר בבית מכור בחצר. המוכר את החצר מכר את הבית, המוכר הבית לא מכר את החצר אלא אוירה של חצר. המוכר את החצר מכר בתים הפנימים ובתים החיצוניים" (בבא בתרא ג, א, מהדורת ליברמן, עמ' 138).
לדעת התוספתא, מכירת חצר כוללת את מכירת הבית, ומכירת הבית כוללת רק את אוירה של חצר (בניגוד לרבי אליעזר, שכלל רק את אוירה של חצר במכירת החצר). כן יש לציין כי התוספתא הוסיפה, שבמכירה נכללים הבתים הפנימיים והחיצוניים.
צמידות זו של חצר ובית מופיעה גם בתלמוד הבבלי, תוך כדי דיון במסכת עירובין על דברי רבי אליעזר1, "המבטל רשות חצרו -רשות ביתו ביטל". רב פפא מסביר את דברי רבי אליעזר באומרו: "דבבית בלא חצר לא עביד אינשי דיירי" (בבית בלי חצר לא גרים אנשים) (בבלי, עירובין, כו ע"ב) 2. תוך כדי דיון במסכת שבת מוצג ההבדל בין חצר ומבוי: "אי נמי חצר - אית ליה דיורין, האי - לית ביה דיורין... " (או גם כן, חצר יש בו דיירים, וזה [המבוא] אין בו דיירים) (בבלי, שבת, קל ע"ב).
היו חצרות שכולן, על כל בתיהן, היו שייכות לאדם אחד - חצר של יחיד בלשון חז"ל. "מי שיש לו חמש חצרות בעיר אחת אם היה משתמש בכולן הרי זה אוסר את כולן ואם לאו אינו אוסר אלא מקום דירתו בלבד. אמר ר' מעשה בבן נפחא שהיו לו חמש חצרות באושה ולא היה אוסר אלא מקום דירתו בלבד" (תוספתא, עירובין ה, ו-ז, מהדורת ליברמן, עמ' 112).
וכן: "שתי חצרות זו לפנים מזו הראשנה של רבים והפנימית של יחיד. חיצונה צריכה עירוב והפנימית אין צריכה עירוב. הפנימית של רבים והחיצונה של יחיד, הפנימית צריכה עירוב והחיצונה אין צריכה עירוב. " (תוספתא, עירובין ה, כה, מהדורת ליברמן, עמ' 117), אך לרוב היו לחצר כמה שותפים קרובים קרבת משפחה: "האחין השותפים שהיו אוכלין על שולחן אביהם וישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד... או שאין עמהן דיורין בחצר אינן צריכין לערב". (משנה, עירובין ו, ז) או רחוקים לחלוטין- "חצר השותפים", "חצר הרבים"3.
מספר הבתים בחצר לא היה קבוע. מקורות הלכתיים מזכירים חצר שאין בה אלא שני בתים, וכרגיל עלה מספר הבתים על שניים. בתיאור ערי חומה וערי חצרים, שאינן מוקפות חומה, אנו מוצאים בית חצר, שיש בו שני4 בתים בחצר: "ואלו הן בתי ערי חומה שלש חצרות של שני שני בתים... ואלו הן בתי חצרים שתי חצרות של שני שני בתים" (משנה, ערכין ט, ו-ז), וכן: "שני שותפין שני דיורין הגגות פטורין אף על פי שהן של חצר חייבת... " (תוספתא, מעשרות ב, כ, מהדורת ליברמן, עמ' 236).
הגודל המינימלי המוזכר במשנה לחצר הוא ארבע אמות מרובעות, לפי הכלל: "כל שיחלק ושמו עליו חולקין; ואם לאו, אין חולקין". זאת במקרה שהשותפים לא מעוניינים בחלוקה. אבל במקרה והשותפים מעוניינים בחלוקה, מותר להם לחלוק אפילו לגודל קטן יותר. "אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה... זה הכלל כל שיחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו אין חולקין אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו בפחות מכאן יחלוקו..." (משנה, בבא בתרא א, ו).
ההלכה בתוספתא, בבא מציעא יא, יא, מציינת את גודל ארבע אמות כגודל השטח המוצמד לפתחים, כפי שמוסבר להלן על פי הירושלמי, כאשר אין כל תלות בגודל הפתח, גדול או קטן, מלבד מקרה שבו יש פתח גדול מעשר אמות. במקרה כזה בעל הפתח נוטל ארבע אמות ליד הפתח ומקבל את שאר השטח המגיע לו בחצר. "פתחים שבחצר גדולים של אחד וקטנים של אחד. גדולים אין להם אלא ארבע אמות, וקטנים נותנין להם ארבע אמות לכל אחד ואחד. אחד נוטל פתח הגדול, ואחד נוטל שני פתחים קטנים. זה שנוטל פתח הגדול אין לו [אלא] ארבע אמות, וזה שנוטל שני פתחים קטנים נותנין לו ארבע אמות לכל אחד ואחד. היו שם אחד רחב מעשר אמות, נוטל ארבע אמות כנגדו, וארבע אמות בחצר. פחות מיכן משלימין לו את המדה כנגדו נותנין לו מכניס ומוציא ארבע אמות בחצר" (תוספתא, בבא מציעא יא, יא, מהדורת ליברמן, עמ' 123).
הדיון המקיף בתלמוד הירושלמי מעלה ומאיר נקודות נוספות לגבי גודל החצר. התלמוד מציג ברייתא, המדברת על כך שאין לחלוק את החצר לגודל קטן משמונה אמות. את הבעיה עם המוצג במשנה מיישב רבי יוחנן באומרו, כי ארבע האמות המוזכרות במשנה אינן לקניין, אלא "שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו.." כן החכמים מחזקים את העובדה, שארבע אמות אינן אלא לתיאור שימוש יומיומי ולא בעלות, בציינם כי אף לחוליית הבור ובית התרנגולים יש תחום של ארבע אמות. "אמות שאמרו חוץ מארבע אמות של פתחים. ותני בר קפרא כן אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה. אמר רבי יוחנן ארבע אמות שאמרו לא שהן לו לקיניין אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו... תני אף חוליית הבור יש לה ארבע אמות. דבי רבי ינאי אמרי אף בית התרנוגלין יש להן ארבע אמות. " (ירושלמי, בבא בתרא א ה, יג ע"א) 5
המסקנה העולה ממקורות אלו היא כי גודל ארבע אמות הוא גודל שהובא לצורך הדיון ההלכתי. זהו הגודל המינימלי של החצר, לפי המשנה, ולמעשה סביר להניח, כפי שהובא בירושלמי, כי גודל זה הוא רק "שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו"
בגמרא זו מוזכרים אף חוליית הבור ובית התרנגולים שבחצר, שגודלם הוא ארבע אמות. מכאן נראה כי רוב החצרות היו גדולות מארבע אמות. חיזוק לכך ניתן למצוא בתוספתא, במסכת עירובין, שבה מוזכרת חצר גדולה שנפרצה ונשתיירו ממנה עשר אמות, לעומת חצר קטנה, שגודלה הוא כעשר אמות. "חצר גדולה שנפרצה לרשות הרבים ונשתיירו בה גדודיות6 גבוהות עשרה טפחים עד עשר אמה... ו[חצר]קטנה שאינה אלא כעשר אמות ניטלה דפנה לרשות הרבים " (תוספתא, עירובין ז, ח-ט, מהדורת ליברמן, עמ' 129).
הערות:
1. המובאים על ידי רבי אילעאי בתלמוד הירושלמי: " אמר רבי אילעאי שמעתי מרבי ליעזר רבי אבהו בשם רבי אליעזר... וכן שמעתי ממנו: אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור. תמן רבנן. ברם הכא רבי אליעזר. רבנן אמרי אדם מבטל רשות ביתו ואין אדם מבטל רשות חצירו. רבי אליעזר אומר כשם שאדם מבטל רשות ביתו כך מבטל רשות חצירו.." (ירושלמי, עירובין ב ח, כ ע"ב) רבי אליעזר מייצג את הגישה שבית וחצר נחשבים בזמן מגורים בהם ליחידה אחת ולכן אדם ששכח ולא עירב ביתו אסור. לעומת חכמים המניחים כי בית וחצר לא נחשבים כיחידה אחת ולכן אדם ששכח ולא עירב "מבטל רשות ביתו ואין אדם מבטל רשות חצרו"
2. וכן גם בבלי, עירובין, סח ע"ב
3. ראה הרחבה ופירוט בפרק השותפין.
4. אולם, מאידך מספרם לא היה רב ביותר, בלשון גוזמא סיפרו שבירושלים לפני החורבן כל חצר היו בה עשרים וארבעה בתים. "ועל כל חצר וחצר עשרים וארבעה בתים, וכל חצר וחצר היתה מוציאה עם כפלים כיוצאי מצרים, .." (איכה רבה א, א, מהדורת וילנא) .
5. ראה גם בבלי: סוכה, ג ע"ב, בבא בתרא, יא ע"א
6. גדודיות - ערימות של אבנים (ליברמן, שם)
