"החשבון (חשבון הנפש) חייב בו אדם כפי כח שכלו ומעלת הכרתו תמיד עם כל הרף עין, ואם יוכל עם כל נשימותיו, כדי שלא יפרד ממנו המורא והפחד והבושת מאלוהים המשקיף עליו תמיד... וכאשר יהיה שכל המחשב עם נפשו זך ויבין הכוונה והחפץ בו וייחד לבו לאלוהים יפיק רצון הבורא ית' ויזרזהו לעשות מצוותיו ויורה אותו באור החכמה ויזהיר זהר השכל ויזך נגלהו ונסתרו לאלוהים, ואז תשקוט ותנוח מחשבתו מדאגות העולם ושכיותיו וישמח בעבודת הבורא ית' ויגיל במה שהשקיף עליו מסודות החכמה ומאוריה ויאשר נפשו על מה שהגיע אליו מאמתת העולם התחתון והעולם העליון, מחשבות אלוהים והנהגתו וקיום גזירתו בבריאותיו, כמ"ש ישמח צדיק בה' וחסה בו, ונאמר עוד אל יתהלל חכם בחכמתו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, וזאת היא המדרגה העליונה שבידיעת האל ית', כי מי שידעהו ידבק בעבודתו וביראתו כפי ידיעתו בלבו ובמצפונו ויתקיימו לו חובות הלבבות והאברים בלי טורח ובלי עמל" (שער חשבון הנפש, פרק ה', ו).

"מי שאינו מקצר בחיוב העבודה יהיה במדרגה החסידים הזכים... ומי שעולה ממנה אל העבודה שהיא מתוך הערת השכל יגיע אל מדרגת הנביאים ובחירי עליון החסידים ויהיה גמולו בעולם השמחה במתיקות עבודת ה'" (שער עבודת אלוהים, פ"ג).

"וכאשר יהיה העניין הזה שב אל רעיון המאמין תמיד (שיש אלוהים משקיף עליו) ויחשוב המאמין תדיר עם נפשו עליו, יהיה הבורא ית' נמצא עמו במצפונו, יראהו בעין שכלו ויהיה ירא אותו תמיד ומרוממו ובוחן את מעשיו וחוקר את פעליו בהנהגת בריותיו, המעידות על גדולתו ורוממותו וחכמתו ויכולתו. וכאשר יתמיד על זה יניח הבורא לו מעצבו וירגיע לבו מפחדו ויגלה לו סודות חכמתו וישים עיניו על הדרכתו והנהגתו ולא יניחהו לעצמו וליכולתו, כמו שאמר במזמור ה' רועי לא אחסר עד סופו (גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי) ויהיה במדרגה עליונה ממדרגות החסידים ובמעלה הרמה ממעלות הצדיקים, ויראה מאין עין, וישמע מבלי אוזן, וידבר בלי לשון, וירגיש בעניינים מבלי חושים, וישער בהם מבלעדי הקשה... תולה רצונו ברצון הבורא ואהבתו באהבתו" (חה"נ, פ"ג, ס"י).

"חשבונו עם נפשו על מה שיש ביכולתו ממעשי העבודה ולהרגיל בה ולהתמיד עליה... ואח"כ ישתדל להוסיף על מה שיש ביכולתו ויכסוף לו בלבו ויעלה אליו במחשבת וישאל מהאל לעזרו ולאמצו על יותר ממה שיש ביכולתו מן הדעה והמעשה בלב ובמצפון נאמן. וכשיתמיד ע"ז ימציא לו הבורא בקשותיו ויפתח לו שערי ידיעתו ויחזק שכלו ואבריו לעמוד במצוותיו אשר למעלה מיכולתו מדרגה אחר מדרגה... וכבר משלו זה לאדם שנטע אילנו ונכש שרשיהם ונקה האדמה מן הקוצים והעשבים, והשקה אותם בעת הצורך ודמן אותם, ואחר כך הוא מיחל הפירות מאת אלוהים ית'... וכן בעל מעשה העבודה אם ישתדל וימהר ויחרץ לעשות מה שיש ביכולתו, יעזרהו אלוהים לעשות מה שהוא למעלה מיכולתו, אשר הוא הפרי העליון והטובה הנכבדת מאת האלוהים על סגולתו ואנשי אהבתו... כמו שאמרו חז"ל תורה מביאה לידי מעשה, מעשה מביא לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, וחסידות גדולה מכולם, שנאמר: אז דברתך בחזון לחסידיך" (שם, סמן כ"א).

"כאשר תעשה זאת בלב נאמן ובנפש ברה יאור שכלך ותראה הדרך אל כל המעלות הרמות ולא יהיה ליצר דרך להגיע אליך ולהשיאך, ותהיה בתכונת סגולת האלוהים, ויתחדש לך כח עליוני נכרי (זר ונפלא) לא ידעתו בכל אשר הרגלת בו מכחותיך, אז תכיר העניינים הגדולים ותראה הסודות העמוקים בזוך נפשך ובור לבך וחוזק אמונתך, ולא תפרד משמחה מתמדת בעולמך ובאחריתך לעוצם מה שהשקפת עליו וגודל הסוד אשר נגלה לך... ויפתח לך שער המעלות ויגל המסך המבדיל בינך ובין חכמת הבורא מעל עיניך וילמדך האל ית' חכמה רמה ומעשה מועיל ויתן לך כח אלוהי" (שם, פרק ד).

"מנהגי אוהבי ה' שידעו אלוהיהם והכירו חפצו בהם והנהגתו אותם וכי הוא מנהלם ומכלכלם... ונתברר להם והאמינו כי כל ענייניהם ותנועותיהם נוהגים בגזרות הבורא ית' וחפצו. אז עמדו מבחור בעניין מענייניהם יותר מזולתו ובטחו על הבורא שיבחר להם הטוב והנכון מהם... וחדלו מכסוף לעולם ולרהביו... ועזבו ענייני עולם והנהגת גופיהם... ופנו נפשותם ולבם לענייני תורתם ועבודת אלוהיהם לכבודו ורוממותו, וגופותם בארץ ולבותם בשמים... עובדים אותו (את ה') עם המלאכים הקדושים בשמי השמים, נמסו התאוות מלבם, ונעקר מהם הכוסף לתענוגים בעבור מה שנכנס בהם מן הכוסף לעבודת הבורא ומאהבה אותו, וכבתה אש היצר מלבותם מעוצם מה שלבשם מאור העבודה, כמו שיארע לנר נוכח אור השמש... תראה אותם כשמתעסקים עמהם כאחי הבושת... וכששואלים אותם יודעים, וכשחוטאים להם - ענוים, תראה צורותם שעלה עליהם האור. ואם תעמוד על הלבבות תראה לבבות נשברות לאלוהים, ובשיחתו נושבות ובעסקי העולם נשמות. מלאה אהבת אלוהים לבותם... ואנשי המדרגה הזאת קרובים מכל אדם אל מדרגת הנביאים הברים והזכים החסידים אשר קורא אותם הכתוב אוהבי ה' ואוהבי שמו" (שער אהבת ה', פ"ז).

"וכאשר תחזק הכרתו באלוהים יותר ימאס בעוה"ז ובסבותיו (כלומר, בבקשת סבות ואמצעים לחיי העולם הזה) ויברח במחשבתו ונפשו וגופו אל האלוהים ית' וישתעשע בזכרו בבדידות, וישתומם (ירגיש עצמו משומם ועזוב) מבלי המחשבה בגדולתו ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כי אם לרצונו ולא יכסוף כי אם לפגיעתו, תטרידהו שמחתו באהבתו [יותר] משמחת אנשי העולם בעולם ושמחת אנשי עוה"ב בעוה"ב. וזאת היא העליונה שבמדרגות הבוטחים מהנביאים והחסידים וסגולת האלוהים הזכים, והוא כמו שאמר הכתוב: אף אורח משפטיך ה' קוינוך, לשמך ולזכרך תאות נפש" (סוף שער הבטחון).

"האדם חייב להתגלגל לסבות (כלומר, לבקש אמצעי) תועלותיו לבחור הטוב כנראה לו מן העניין, והאלוהים יעשה מה שקדמה לו גזרתו, כי האדם אף-על-פי שקצו ומדת ימיו קשורים בגזרת הבורא ית', יש עליו להתגלגל לסבות החיים במאכל ובמשתה ובמלבוש ובמעון כפי צרכו, ולא יניח את זה על האלוהים, שיאמר: אם קדם בגזרת הבורא שאחיה, ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו" (שער הבטחון, פרק ד). ועוד: "אל תפליג בדרכי הצדיקים הפורשים מן העולם ותעבור את נתיבתם פן תישמום, וכן אל תפליג בדרכי הרשעים המגבירים את העולם... אך אחוז הדרך השוה והחזיק באחריתך ואל תנח עולמך, כי ממנו תקח לך צידה לעולם הקיימא ומקום המנוחה" (חשבון הנפש, פ"ג, סמן כ"ה).

"אין תקנת העולם שיהיו כל אנשיו נוהגים בפרישות, כי זה מביא לעזיבת ישוב העולם ולהפסק הזרע, וכבר אמר הכתוב: לא לתהו בראה, לשבת יצרה... ואין בדין התורה לעזוב ישוב העולם לגמרי" (שער הפרישות, פ"א ופ"ג).

"אם יהיה (האדם) מבקש ענייני אחריתו יהיה לבו יותר ריק ופנוי בעת התבודדותו מבלי ספק, ועל-כן היו הפרושים בורחים מקרוביהם ומבתיהם אל ההרים, כדי שיפנו לבם לעבודת ה'" (שער הבטחון, פרק ד). ועוד: "ומה שראית שפרשנו מן הנשים והבנים... מפני שראינו מה שיכנס עליו מטרדת הלב ורוב ההפסד וגודל היגיעה והטורח בקרבתם והמנוחה בכל זה בהרחקתם לבחור בענייני עוה"ב ולמאוס בענייני עוה"ז" (שם). "וכן היה מנהגי בני הנביאים שהניחו העסק בישוב העולם וההשגחה בענייני הגופות ויצאו למדבריות כדי שתתיחד נפשם ומחשבתם לאלוהים" (שער הפרישות, פ"ו). ואומר עוד: "כל אשר נוספה הארץ ישוב נוסף השכל (כלומר, קרבת אלוהים) חרבן, כמש"כ: פן תאכל ושבעת ובתים רבים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וגו' ורם לבבך ושכחת את ה'... (הוא מסביר את הכתוב כך, כאילו בא לאמר, שלא טוב לאכול לשובע ולבנות בתים הרבה בארץ - בארץ ישראל! - ולהרבות שם בקר וצאן, מדאגה מדבר, שמא ירום לבבו)... וכן בשאר הדורות השכל בחולשה והתאוה בגבורה, ובכל עת שמתעסקים בעניין מענייני העולם מטרידם מענייני העוה"ב" (שם, פ"ז). ועוד: "וכבר ידעת, אחי, שמחשבתך על ענייני עולמך לא תוסיף לך בטרפך מאומה כמו שמעוט השתדלותך וחריצותך בהם בהם לא יגרע מחוקך דבר, וטרדת לבך בהם תמנעך מחשוב במה שתועילך מחשבתך עליו מענייני תורתך ומצוות הבורא אשר נמסרו לך וקבלת על-עצמך להתעסק בם כל ימי חייך" (שער אהבת ה', פ"ז). "הבדידות והפרידה מב"א סבת ההצלה מכל מה שזכרנו מן העבירות, והיא מהחזק שבדברים המביאים אל המדות הטובות. וכבר נאמר, כי עמוד בר הלבב אהבת הבדידות ובחירות היחידות" (חשבון הנפש, פרק ג, סמן י"ז).

"ולפי שנצטרך המין האנושי לנהוג בפרישות אשר בו תקנתו בעולם הזה בקחתו הצורך ממנו (מעולם הזה), היה בדין להיות בעולם פרושים גמורים נבדלים ונגזרים מעסקי העולם, ילמד מהם כל מין ממיני האדם כפי צרכו וכראוי למנהגו ומדותיו. ואין תקנת העולם שיהיו כל אנשיו נוהגים בפרישות... כי הפרישות היא פנה מפנות העולם וצורך המדברים אליה כצרכם אל שאר החכמות והמלאכות אשר יתיחד בכל אחת מהן עם מבלתי עם אחר כדי שיהנו בני האדם ותקח כל כת כפי צרכה והראוי לה מהן, ואין תקנת העולם שיתיחדו כל אנשיו בחכמה אחת ולא במלאכה אחת, כי השלמת סדר העולם בכולן" (שער הפרישות, פ"א). ולהלן עוד: "וכאשר הגיע היצר ברוב אנשי התורה אל מה שספרנו ("שגדל העולם בלבם וייף חזקו בעיניהם ויושיבו אותו בהחרב שלכם") נצטרכנו לעמוד כנגדו בפרישות המיוחדת ולהתיצב לפניו בה עד אשר תשיבם אל גדר הנכונה התוריה, אשר בה תקנת האמונה והעולם. והיה בדין בעבור זה שיהיו באנשי התורה אנשים יחידים נושאים הפרישות המיוחדת ומקבלים תנאיה להועיל בה אנשי התורה עם פנות נפשותם ונטות מדותם אל התאוות הבהמיות עם היצר ויהיו רופאים לאמונה... והם דומים בעולם לשמש שפושטת אורה בעולם עליונו ותחתונו, כי היא מאירה מה שלמעלה ממנה כמו שהיא מאירה מה שלמטה ממנה" (שם, פרק ב).

מנהג העובד אצלינו אינו נגזר (נחתך וניטל) מן העולם שלא יהיה למשא עלינו ולא יהיה למשא עליו וימאס החיים שהם מטובות הבורא... אבל אוהב העולם ואריכות הימים מפני שהוא מקנה אותו העולם הבא, וכל אשר יוסיף טובה יעלה מדרגה לעולם הבא (כלומר, זה נעשה מאליו). אך הוא מתאוה זה (מדרגת העולם הבא) אלו היה מגיע למדרגת חנוך ואליהו (שעלו השמימה בחייהם) ולהיפנות עד שיתיחד לחברת המלאכים, ולא יהיה (אז) משתומם (משומם ונעזב) ביחידות ובבדידות, אבל הם צוותו (חברתו), וישתומם במלא-עם מפני שנעדר ממנו (בחברת בני-אדם) ראית מלכות שמים, ולכמו אלה תהיה ראויה הבדידות השלמה, אך מתאוים המות - - - ולחכמים המתפלספים אהבה בבדידות, כדי שתזדככנה מחשבותם לילד מסברותם התולדות האמתיות עד שיגיעו אל האמת - - - וזאת מדרגת סוקרט והדומים לו ואלה היחידים אין תקוה להגיע אל מדרגתם עתה, אבל בהמצא השכינה בארץ הקדושה בעם המוכן לנבואה היו אנשים נפרדים ושוכנים במדבריות, מתחברים עם מי שדומה להם, לא היו מתבודדים לגמרי - והם בני הנביאים. אך בזמן הזה ובמקום הזה והעם הזה ואין חזון נפרץ עם מיעוט החכמה הקנויה והעדר החכמה ההיא (הנבואה) הטבעית, מי שהסכים עצמו להנזר בפרישות כבר הכניס נפשו ביסורין וחולי נפשי וגשמי, ותראה עליו דלות החליים ויהיו סבורים בני אדם שהיא דלות הכניעה והשפלות וישוב נאסר מואס בחייו מפני קיצתו במאסריו ומכאוביו לא מתאוותו לבדידות. ואיך לא יהיה כן? והוא אינו דבק באור אלוהי שימצא בו צוות כנביאים, ולא הגיע לחכמות שמספיקים להתעסק בהם ולמצוא עריבות בם שאר חייו כפילוסופים. ואמור כי הוא ירא וחסיד... הלא ישאר מתחרט על מה שקשר נפשו אליו ויוסיף בחרטתו רוחק מהעניין האלוהי אשר טרח להתקרב אליו" (הכוזרי, מאמר ג, סמן א).

"התחשוב כי הקורבה (אל אלוהים) היא השפלות והכניעה והדומה להם?" (שם, מאמר ב, סמן ס). "אין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל אלוהים משמחתך בימי השבתות והמועדים... ואם תעבור בה השמחה אל הניגון והריקוד היא עבודה ודבקה בעניין האלוהי" (שם, סמן נ).

"מאמרך 'אצל עמו' כבר התבאר לי, אבל מאמרך 'ובארצו' קשה לי לקבלו".

"אל יקשה בעיניך שתתיחד ארץ בדבר מכל הארצות, ואתה רואה מקום שמצליח בו צמח מבלתי צמח וכו' ומתיחדים יושביו בצורות ובמדות מבלעדי זולתם במיצוע המזג, והנה על-פי המזג תהיה שלמות הנפש וחסרונה... וכל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה (בארץ-ישראל) או בעבורה... היא הייתה אדמתם של אבותינו והיא הארץ שעליה נאמר תמיד עיני ה' אלוהיך בה, ועליה נפלה קנאה בין קין והבל, בין יצחק וישמעאל, ובין יעקב ועשו... הלא תראה, יעקב אבינו לא תלה המראות אשר ראה לא בזכות נפשו ולא באמונתו ובור לבבו, אבל תלה אותם במקום, כמו שאמר מה-נורא המקום הזה, ועליו אמר קודם לזה ויפגע במקום, רצונו לומר המקום המיוחד. והלא תראה כי הועתק אברהם מארצו (ממולדתו ומבית אביו), כאשר הצליח והיה ראוי להדבק בעניין האלוהי והיה לב הסגולה ההיא, אל המקום אשר בו תגמר השלמתו, כאשר ימצא עובד האדמה אילן שפריו טוב במדבר ומעתיקו אל אדמה נעבדת, מטבעה שיצליח בה השרש ההוא, ומגדלו שם וישוב פרדסי אחר שהיה מדברי... והייתה (הארץ הזאת) מועמדת להישיר כל העולם מוכנת לשבטי בני ישראל מעת הפרד הלשונות ולא נתכן לאברהם שידבק ב האלוהי ושיכרות עמו הברית אלא לאחר שהיה בארץ הזאת... והנה ידיעת שבתות ה' ומועדי ה' תלויה בארץ שהיא נחלת ה', עם מה שקראתו שהיא נקראת הר קדשו והדום רגליו ושער השמים, כי מציון תצא תורה, מה שהיה מזריזות האבות לדור בה והיא (אעפ"י שהיא) בידי עוע"ז והיכספם לה והעלות עצמותם אליה, ותחנת משה לראותה, ונמנעה ממנו והיה קצף, והראתה לו מראש הפסגה והיה חסד. ומה שהיה מבקשת האומות פרס והודו ויון וזולתם... ומה שהוציאו ממונם על המקום ההוא ואם (אעפ"י) שהיו מחזיקים בחוקים אחרים, ומה שהם מרוממים אותו עתה עם (אעפ"י) העדר הראות השכינה עליו, ושכל האומות חוגגים אליו (עולים לרגל שמה) ומתאוים לו, זולתנו, מפני גלותנו ולחצנו... וממה שזכרו רבותינו ממעלתה... אמרו כל הדר בחוץ לארץ דומה למי שאין לו אלוה, ועוד אמרו אוירא דא"י מחכים, ומאהבתם אותה אמרו כל המהלך ארבע אמות בא"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב"...

"כי כבר היה העניין האלוהי מזומן לחול כאשר בתחלה, אלו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם וענייניהם. ושמא על-זה אמר שלמה: אני ישנה ולבי ער, כנה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם, קול דודי דופק קריאת אלוהים לשוב, שראשי נמלא טל על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר פשטתי את כתנתי על עצלותם לשוב, דודי שלח ידו מן החור על עזרא שהיה פוצר בהם ונחמיה והנביאים עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה, ובאו העניינים מקוצרים מפני קצורם" (הכוזרי, מאמר ב, ח-כ"ח).

"מה תבקש היום בירושלים ובארץ כנען? והשכינה נעדרת מהם והקורבה אל האלוהים מושגת בכל מקום בלב הטהור והכוסף החזק, ולמה תכניס עצמך בסכנת המדבריות והימים והאומות המתחלפות", משיב לו החבר: "השכינה הנראית עין בעין היא אשר נעדרה... אך השכינה הנסתרת הרוחנית היא עם כל ישראל אזרחי... נפשו ברה לאלוהי ישראל, וארץ כנען מיוחדת לאלוהי ישראל והמעשים לא ישלמו כי אם בה... והלב הנופש אינם טהורים וזכים כי אם במקום שיודעים בו שהוא מיוחד לאלוהים, ואלו היה זה (אף) בדמיון, כל שכן שהוא אמת... ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש ינחץ העניין המיוחל, כמו שנאמר אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה, כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, רוצה לאמר, כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניהם ועפרה" (מאמר ה', כ"ב - כ"ז).

"אומנתו אינה אומה כי אם בתורותיה, שצוה לנו משה והנביאים והבטיחו לנו שלא יבטלו לעולם" (האמונות והדעות, מאמר ג)

"שהעבודה במקום הנבחר המיוחד היא יותר חשובה (מבשאר המקומות), כאשר אמר: בהר קדשי, בהר מרום ישראל שם יעבדוני כל בית-ישראל" (שם, מאמר ה).

"מי שרואה אותנו בעניין הזה (במצבנו הגלות הארוכה) הוא תמה עלינו או חושב אותנו לכסילים, מפני שלא נסה כאשר נסינו ולא האמין כאשר האמנו, והוא כמי שלא ראה זריעת החטה וכשהוא רואה מי שמשליך אותה בבקעת האדמה לצומח יחזיקנו לכסיל.. וכן דמה הכתוב ואמר הזורעים בדמעה ברנה יקצורו".

"ואין להרחיק כל מה שנאמר בתמונת ה' יביט, ויראו את אלוהי ישראל, אף לא שיעור קומה (שיש בזה משום הגשמת הבורא), בעבור מה שיש בו מהכנס מוראו בנפשות, וכמו שאמר בעבור תהיה יראתי על פניכם לבלתי תחטאו".

"והלא כשאלוהותו נכנסת בדיעות ואחדותו וחכמתו ויכלתו ושהכל מאתו וכו' יכנס המורא ממנו והאהבה לו ולא נצטרך להגשמות הזו?"

"זאת טענת הפילוסופים! ואשר נראה מנפש האדם (כלומר, אבל רואים אנו בנסיון), כי היא יראה בהמצאה המפחידות המורגשות מה שאינה יראה כשיסופר לה עליהם... ואל תאמין למתחכם!" (שם, מאמר ד, ג-ה).

"לא יוכל לעבוד עילת העילות והתחלת ההתחלות, אומר רבנו בחיי, אלא נביא הדור בטבעו (על ידי הכשרתו הטבעית להכיר את עניין האלוהות ברוח קדשו מתוך הרגשה נבואית, אינטואיטיבית) או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה (על-ידי מופתים הגיוניים מושכלים), אבל זולתם עובדים זולתו (כלומר, אל אחר)". אנשי ההמון בכלל אינם בני-אדם, לאמתו של דבר, אלא כסילים ופתאים, "בהמות" ממש. ואפילו כשנתנה תורה להם, לא נתנה אלא בתור "הנהגה בינונית", כפתיחה ומבוא אל ההערה השכלית הבאה אחר-כך, לאחרי שתחזק הכרתם, שהיא רק היא, ולא התורה, תוכל להביאם למדרגת בחירי-עליון (שער עבודת אלוהים, פרק ג)

"בעל חכמת השיעור לא יוכל ללמד לתלמידו השיעור המחשבי (המתמטיקה המפשטה, שנמצאת רק במחשבה) בתחילת ענינו, אבל מלמד אותו השיעור המורגש המצויר בצדו בצורות הרשומות, אשר סדר אותם אוקלידוס בספרו שחבר בשיעור. וכשיבין אותו תלמיד היטב ויחפץ לעמוד על תולדותיו בהשתדלות וחריצות יורהו הבורא השיעור המחשבי ויתכן כל מדעו ויוכל להוציא ממנו צורות מופלאות ומלאכה דקה כמעט שדמה לנבואה הבאה מאת אלוהים. וכן בשאר החכמות כי התלמיד ימצא בלבו כשהוא משתדל בחכמה כח עליוני רוחני" (שם, שם, סמן כ"א).

"כל מי שעוסק בדברים בטלים אין כף הקלע מועיל לנפשו למרקה ולזככה, רק עונשים חמורים שמענישים על ביטול תורה בפרטות וכו' כגיהנם של שלג, וכן העוסק בחכמות אחרות בכלל דברים בטלים יחשב וכו', ועוד זאת יתרה חכמות הנ"ל על טומאת דברים בטלים, שאינו מלביש ומטמא (בדברים בטלים) רק המדות מיסוד רוה"ק שבנפשו האלוהית בטמאת קליפת נוגה (שבדברים בטלים) הביאם מיסוד הרוח הרע שבקליפה זו, בנפשו הבהמית, ולא בחינת חב"ד שבנפשו, מאחר שהם דברי שטות ובורות, שגם השוטים ועמי הארץ יכולים לדבר כן, מה שאין כן בחכמה הנ"ל הוא מלביש ומטמא בחי' חב"ד שבנפשו האלוהית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו שנפלו שמה בשבירת הכלים מבחינת אחורים של חכמה דקדושה, כידוע ליו"ח" (פרק ח).