סמלי חג הסוכות באמנותנו העתיקה

ברוך קנאל

מחניים ע"ד, תשכ"ג



תקציר: המאמר סוקר את הופעת הלולב, האתרוג ושאר סמלי חג הסוכות על מטבעות מתקופת בר כוכבא והלאה, ועל ממצאים נוספים מהמאות הראשונות לספירה.

מילות מפתח: ארבע מינים, סוכות, מטבעות עתיקים, ארכיאולוגיה, בר כוכבא, בית אלפא.


אחד הנושאים המייחדים את אמנותנו בתקופת הבית השני ובתקופת התנאים והאמוראים מאמנותנו בכל התקופות האחרות היא העובדה, שהחל מסוף ימי הבית השני מרובים בה תיאוריהם של סמלי חג הסוכות. סמלים אלה, ובייחוד ארבעת המינים, חסרים לגמרי באמנותנו בימי הבית הראשון, אשר בכלל מועטים בה סמלים המיוחדים לעם ישראל. כמו כן אין סמלי חג הסוכות תופסים מקום נרחב באמנות ימי הביניים ובעת החדשה.

יש לזכור, שחג הסוכות היה חג העלייה לרגל העיקרי בימי הבית השני. על נושא זה כתב מאמר חשוב ג. אלון ז"ל. מאמר זה, ושמו "חג הסוכות בירושלים בימי בית שני" נדפס בתוך כתבי ג. אלון, כרך א', עמ' 77-28.


כאשר נתמנה יהונתן אחי יהודה המכבי לכהן גדול על ידי הסורים, כיהן בפעם הראשונה בחג הסוכות, כפי שנזכר בספר חשמונאים א', י', כ"א: "וילבש יונתן את מעיל הקודש בחודש השביעי בשנת ששים ומאה, בחג הסוכות. ויאסף חיל, ויכן נשק רב".

בחג הסוכות נאספו המונים גדולים לירושלים. בתקופה זו נח עובד האדמה, ובשמחה בא לירושלים, וארבעת המינים בידו. כידוע, היו אבותינו עובדי אדמה, וברכת ה' החשובה ביותר לעובד האדמה בימי קדם היתה מתת גשמים בעתם, ובכמות מספקת. והרי בחג הסוכות מתפללים על הגשמים. הקפות המזבח, ושמחת בית השואבה שהיתה החג שבו השתתפו כנראה המונים


רבים יותר מאשר בכל חג אחר, היו קשורים לבקשת העם לגשמים בעתם, "ותן טל ומטר לברכה".

לא פלא הוא, שדווקא בחג הסוכות פרצה התקוממות העם כנגד ינאי, כפי שמספר לנו יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים י"ג, י"ג, ה. שם מסופר, שכאשר ינאי עמד להקריב על המזבח בחג הסוכות, התקומם העם כנגדו, ורגמוהו באתרוגים.

כידוע, התנגדו הצדוקים לניסוך המים בחג הסוכות, שכן לדבריהם אין אסמכתא לחג זה במקרא. החכמים והעם, אשר סבלו כהנים גדולים מן הצדוקים רק בתנאי שיקיימו את עבודת הקודש לפי הלכות הפרושים, תבעו מהם להקפיד גם בניסוך המים.

לענייננו חשוב לחזור על המשנה הידועה בסוכה, ד' ט' המתארת את שמחת בית השואבה:
"ניסוך המים כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלושה לוגים היה ממלא מן השילוח. הגיעו לשער המים, תקעו והריעו ותקעו. עלה בכבש ופנה לשמאלו, ושני ספלים של כסף היו שם... מערבי של מים, מזרחי של יין... ולמנסך אומרים לו: 'הגבה ידך', שפעם אחת ניסך אחד על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם".
אין אנו יודעים, מיהו כהן גדול צדוקי זה, שניסך את המים על רגליו, כדי לבזות את ניסוך המים כהלכת חז"ל. איני מסכים לדעה, שהכוונה כאן לינאי. נראית בעיני יותר הדעה, שהכוונה לאחד הכוהנים הגדולים מהתקופה המאוחרת לחשמונאים.

במשנתנו נזכרים שני מיני כלים: צלוחית של זהב, וכן שני ספלים של כסף, מהי צורתם של כלים אלה. נראה בעיני שבמלה צלוחית הכוונה לכד, במינוח שלנו, ואילו ספל - פירושו קערה עמוקה, היכולה גם לעמוד על בסיס בעל כן - היינו, קערה או גביע במינוח שלנו.

הארכתי בפרטים אלה, כיוון שקיימת האפשרות, ששני כלים אלה מתוארים על גבי מטבעות, שנטבעו בעת המרד הגדול ובעת מרד בר כוכבא.


שקל מתקופת המרד הגדול

על גבי השקלים, שנטבעו בעת המרד הגדול, בשנים 70/66 אחרי סה"נ מתואר בצד האחד גביע, בצד השני מתואר רימון משולש. הרימון שימש כנראה סמל של שפע, ואולי אף סמל של הכהונה הגדולה - דומה ששני מובנים אלה הנם משולבים ברימון המתואר על גבי השקלים. אולם, הדברים טעונים עדיין עיון. וכן ידוע הדבר, שהרימון על גרעיניו המרובים מסמל את תרי"ג המצוות. יש להדגיש, שחקר מובנם הסמלי של דגמים המופיעים באמנות העתיקה בכלל, ובאמנות ישראל העתיקה בפרט, הוא שדה מחקר קשה, ודעותיהם של חכמים העוסקים במקצוע זה מנוגדות האחת לשניה. כדאי לציין, שבשנים אלה נתפרסמו שמונה כרכים של ספר בשפה האנגלית העוסק בבעיית הסמלים המתוארים באמנות ישראל בימי קדם, שחברם הפרופסור גודאינף - ועדיין לא שלם הספר! אמנם, יש לציין, שלדעת רוב העוסקים במקצוע זה דעותיו של גודאינף הן קיצוניות ביותר.

הריני מציע לזהות את הגביע המתואר על השקלים עם הספל הנזכר במשנתנו. אולם עלי להעיר, שזיהוי זה צריך עדיין עיון.

ה"ספל" מתואר גם על גבי המטבעות העשויות ארד (ברונזה) שנטבעו בשנה הרביעית למרד הגדול היא שנת 70/69 אחרי סה"נ, השנה שקדמה לחורבן בית המקדש על ידי טיטוס. (כפי שכבר ציינתי במאמרי מחצית השקל שהופיע ב"מחניים גיליון ס"ז) יש להניח, שמטבע זו נטבע בידי בר גיורא וסיעתו, שהשתלטו בשנה זו על חלקי ארץ יהודה שהיו עדיין בידינו וטרם נכבשו על ידי הרומאים. כמו כן הצליחו אנשי בר גיורא לכבוש את רובה של ירושלים. רק במקדש ובסביבתו החזיקו עדיין יהוחנן מגוש חלב וסיעתו. בידי אנשי יוחנן היו אוצרות הכסף, ומסיבה זאת הוכרח בר גיורא לצוות על טביעת מטבעות ארד בערך של מחצית השקל ורבע השקל, במקום מטבעות כסף שהיו דרושות לצורכי המלחמה.


שקל מתקופת המרד הגדול

על מטבעות אלה מתוארים לראשונה ארבעת המינים. אנו רואים כאן לראשונה תאור של לולב מאוגד עם ערבות והדסים, בין שני אתרוגים. על גבי מטבעות אחרות שנטבעו באותה שנה רואים אנו שני לולבים מאוגדים, וביניהם אתרוג. בצד השני של מטבע זה אנו רואים דקל. בכל צד של הדקל עומד סל, ולתוכו נופלים תמרים. כידוע חל זמן הבשלת התמרים בסתיו, ולכן מצאו לנכון לתאר את הדקל על מטבעות אלה.


בר גיורא השתלט על ירושלים בניסן שנת 69 אחרי סה"נ. הוא התבסס בירושלים בהמשך האביב, והוצרך לטבוע מטבעות לכבוד החגים. כיוון שחג הסוכות היה החג העיקרי של העלייה לרגל, הוצרך לטבוע מטבעות לכבוד החג. - ומה גם, שזהו חג שסמליו ברורים וניתנים לתיאור על מטבעות, מה שאין כן ראש השנה ויום הכיפורים.

כבר הזכרנו את החשיבות המרובה של שמחת בית השואבה. מסיבה זו אנו מוצאים גם על מטבעות אלה את תיאורו של הספל, שהשתמשו בו לניסוך המים - אם אמנם צדקתי בהסברי לסמל זה. אולם כנגד זה לא היתה לרימון משמעות מספקת, כדי שבר גיורא יטבע גם סמל זה על גבי מטבעותיו. יתר על כן, כבוד הכהונה הגדולה ירד בימים ההם - נזכור, שבראשיתה של מלחמת החורבן עמדו הכוהנים הגדולים וסיעתם בראש הממשלה הזמנית, ואילו לאחר מכן רצו חוגים אלה להשלים עם הרומאים בכל מחיר. דבר זה גרם להדחתם של השועים מן השלטון, שנתפס על ידי יהוחנן מגוש חלב, מנהיגם של הקנאים.

בר גיורא היה מעונין לטבוע על מטבעותיו סמל אשר יבטא בבהירות את חלקו של כלל ישראל בעבודת המקדש. איזה סמל היה מתאים לכך יותר מאשר הלולב והאתרוג? הרי כל העם באו עם לולביהם ואתרוגיהם למקדש בחג הסוכות! ומסתבר, שגם בני ישראל שאינם כהנים השתתפו בהקפת המזבח בחג הסוכות, כשלולביהם בידיהם (ראה מה שכתב בעניין זה הרש"י זווין בספרו "המועדים בהלכה", בפרק הדן בחג הסוכות). גם מטעם זה היווה הלולב סמל נאות למטבעותיו של בר גיורא.

סמלי חג הסוכות תופסים מקום נכבד במטבעותיו של בר כוכבא. על גבי השקלים שטבע בר כוכבא מתואר בצד האחד בית המקדש, שאותו רצו להקים מחדש. בין העמודים אנו רואים ארון קודש, המסמל כנראה את הארון ולוחות הברית שעמדו בבית קדשי הקדשים במשכן ובבניין שלמה, ומתוך כך - גם את השכינה השורה בבית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, אמן. ברור הוא הדבר, שהמורדים שאפו להקים את בית המקדש על מכונו, אלא שלא עלה הדבר בידם. כנגד זה מסתבר, שחידשו את העבודה במידה שהדבר היה אפשרי גם בלי הקמת המקדש - היינו, חידשו את עבודת הקרבנות שנהגו במקדש. על בעיית חידוש הקרבנות בעת מרד בר כוכבא הרצה הרצאה רבת עניין בכינוס לתורה שבעל פה שהתקיים לא מזמן בירושלים הרב הראשי לצה"ל הגר"ש גורן, ויש לקוות, שדבריו יודפסו בקרוב.


שקל מתקופת המרד הגדול

דומני, שבר כוכבא כבש את ירושלים בקיץ שנת 132 אחרי סה"נ, וחג הסוכות נחוג באותה שעה ברוב עם: מכל הארץ עלו אבותינו לרגל לירושלים, כדי לחוג את החג בעיר הקודש, כאשר לא יכלו לעשות מאז חורבן המקדש והעיר על ידי טיטוס בשנת 70 אחרי סה"נ.

לפי הנחתי, שעוד אתעכב עליה במאמר מפורט, היתה זו עליה רבת משתתפים. כן נראה בעיני שבהזדמנות זאת נתכנסו בירושלים חכמים וראשי העם. אמנם, לכנס זה אין זכר במקורות, אבל דומני, שיכול אני להביא ראיות לכך מתוך עדויות עקיפות. אחד הנתונים החשובים לעניין זה הם המטבעות המרובות שנטבעו בידי ממשלת המורדים.

מעניין הדבר, שבאותה שעה קשה טבעו אבותינו מטבעות במספר טפסים יותר גדול משטבעו בימי החשמונאים ובימי מרד החורבן גם יחד. יש לציין, שאנשי בר כוכבא הרבו לטבוע מטבעות. בניגוד למטבעות החשמונאים ורוב מטבעות המרד הגדול לא נטבעו המטבעות על גבי אסימונים חדשים, כי אם טבעו אותם על גבי המטבעות הנוכריות שהצליחו לאספם או להחרימם. מסתבר, שבין השאר נפלה לידי הלוחמים קופתו של אחד הלגיונות הרומאים. את הדמויות האליליות ואת דיוקנאות הקיסרים הרומאים, וכן את הכתובות הנוכריות שייפו במשוף. מסיבה זאת נזכרים מטבעות בר כוכבא בדברי חז"ל בתור: "דינרי דטריינא הדריינא שייפא".

על כמה מטבעות של בר כוכבא שנטבעו לפני חג הסוכות, ובהן מטבעות כסף, של שנת 132 אחרי סה"נ אנו מוצאים את הכתובת "אלעזר הכהן". על מטבעות ארד (ברונזה) מסוימות אנו מוצאים את הכתובת "שמעון נשיא ישראל". ואילו המניין המופיע על גבי מטבעות אלה הנהו "שנת אחת לגאולת ישראל". לפע"ד מסתבר, שבראשית המרד, כאשר טרם גובשו עקרונותיה של ממשלת המורדים, נתמנה כהן גדול - וביותר מסתבר, שהיה זה ר' אלעזר המודעי.

כמו כן הוכר שמעון בר כוכבא, כנשיא ישראל. אודות המרד יש לנו עתה ידיעות נוספות מתוך התעודות שניגלו לאחרונה במדבר יהודה. על תגליות אלה אפשר לקרוא עתה בספרו החשוב של ש. אברמסקי "בר כוכבא נשיא ישראל" ואילו התעודות שנתגלו על ידי המשלחות הישראליות במדבר יהודה תפורסמנה בקרוב על ידי מגלן, פרופ' י. ידין, הרמטכ"ל לשעבר.

אחרי הכינוס הגדול, שהתקיים לע"ד בעת חג הסוכות בשנת 231, כמעט ונעלמות הכתובות "אלעזר הכהן" ו"שמעון נשיא ישראל" מעל המטבעות. מסתבר, שאותה אסיפה התנגדה לנטילת התארים "נשיא" ו"כהן גדול" על ידי שמעון ואלעזר. כמו כן התנגדו למניין "לגאולת ישראל", הטומן בקרבו את ההנחה, שכבר באה הגאולה השלמה, וכי בר כוכבא הוא המלך המשיח - דעה אשר בה החזיק כידוע ר' עקיבא. בשנה שלאחריה מנו למניין "חרות ישראל".

השפעתו של ר' עקיבא על בר כוכבא וסיעתו מוצאת ביטוי גם במטבעות בר כוכבא. אם נתבונן בצורת הלולב המופיע על גבי שקלי בר כוכבא, נראה, שהלולב מתואר עם ערבה אחת והדס אחד בלבד. ואילו בתיאור הלולב במטבעותיו של בר גיורא ראינו, ששם מתוארים עם הלולב ערבות והדסים אחדים - היינו, כשם שאנו נוהגים גם כיום. לפי דעתי אפשר לראות כאן ביטוי למחלוקת שבין ר' עקיבא לחכמים: "רבי ישמעאל אומר, שלושה הדסים ושתי ערבות, לולב אחד ואתרוג אחד... רבי עקיבא אומר, כשם שלולב אחד, ואתרוג אחד, כן הדס אחד וערבה אחת" (סוכה ג', ד). מסתבר, שבחג הסוכות בשנה הראשונה למרד בר כוכבא התקיימה עליה גדולה לרגל לירושלים, וחידשו את הקפת המזבח בחג. כמו כן מסתבר, שגם שמחת בית השואבה נחוגה ברוב עם. השמחה על חידושה של שמחת בית השואבה, ושל ניסוך המים בחג הסוכות, שבעקבותיהם קיוו לברכת שמים לטל ומטר, מתבטאת לע"ד גם במטבעות אחרות שטבע בר כוכבא.

על מטבעות אלה אנו מוצאים את תיאורו של כד בעל ידית אחת, ולידו אנו רואים כף תמר. בצד השני של מטבע זה טבוע השם "שמע" בכתב העברי הקדמון. זהו קיצורו של השם שמעון, הוא שמעון בר כוכבא. דומני, שכד זה הנו צלוחית הזהב, שאותה היו ממלאים מים ממעיין השילוח בעת שמחת בית השואבה. בצלוחית זו היו מעלים את המים מן השילוח אל הר הבית.

כן מתוארים במטבעות בר כוכבא אשכול ענבים ודקל, ששניהם נותנים תנובתם בעונת חג הסוכות. מצוות ארבעת המינים וההקפות היו מן המנהגים הבולטים שנהגו במקדש, ואשר יכלו לקיימם גם אחרי החורבן. נוסף למובן הישיר, של בקשת טל ומטר, היה בהם גם סמל של שפע ושל ברכה, הן בעה"ז והן לעתיד לבוא לעה"ב ולתחיית המתים. כשם שהשי"ת שולח גשם לרוות את האדמה ולהצמיח את פריה, כן יעמדו מתי ישראל לתחיית המתים כשיעלה רצון מהשי"ת. שכן העוה"ז אינו אלא פרוזדור לעוה"ב, וכשם שהשי"ת מפרה את הפרי ואת נשמת כל חי בעוה"ז, כן יעמדו מתי ישראל לתחה"מ.


שקל מתקופת המרד הגדול

מסתבר, שמתוך סיבות אלה הרבו לתאר את האתרוג והלולב באמנותנו העתיקה. ארבעת המינים מופיעים תדיר באמנות בתי הכנסת לצד ארון הקודש והמנורה. מן הדוגמאות הרבות של תיאורי ארבעת המינים באמנותנו הקדומה נסתפק בדוגמאות מספר. במאמר "אמנות בתי הכנסת בגולה" בגיליון מחניים לראש השנה ראינו, שלולב ואתרוג מתוארים בציורי בית הכנסת בדורא אירופוס שעל גדות הפרת מעל למקום ארון הקודש. בית כנסת זה נבנה במאה השלישית אחרי סה"נ.

במצבת קבורה יהודית מרומי, רואים אנו משני צדי הכתובת את הסמלים של הדת היהודית, שהיו חשובים ביותר למשפחת הנפטר. אנו רואים כאן את המנורה בת שבעת הקנים שהיתה הסמל בה"א הידיעה של היהדות בימים ההם. ליד המנורה אנו רואים בצד האחד את כד השמן, ובצד השני - לולב ואתרוג. מכאן מסתבר, מה רבה היתה חשיבותו של סמל זה ליהודי איטליה בתקופת האמוראים.

רבים מן היהודים באיטליה נקברו במאה השניה עד למאה הרביעית בקטקומבות. הקטקומבות הן מערות קבורה נרחבות, שהיו בנויות לפעמים בקומות אחדות. ברומא נתגלו שתי מערכות קבורה יהודיות גדולות ממין זה. בתוך מערכות קטקומבות יהודיות נמצאו לפעמים כלי זכוכית מוזהבים. אפשרי הדבר, שחלק מכלי זכוכית אלה שמשו לכתחילה גביעי קידוש. עם פטירתו של בעל הגביע תקעו את הגביע, אם כלו ואם מקצתו, בקרבת מקום קבורתו. מקורו של מנהג זה וכוונתו אינם ברורים.

מעניינת הטכניקה שבה נוצרו גביעים אלה: בין שתי שכבות של זכוכית נקבע הציור עצמו, החרוט בתוך לוחית דקיקה של זהב. מכאן בא שמם של הכלים, הנקראים כאמור בשם "זכוכית מוזהבת". בדרך כלל נשמרה מהגביע רק תחתיתו, שהיתה עבה יותר, ואילו הדפנות נשברו. רובם של כלים אלה נשמרים ברומי.

על כלי מוזהב יפה אחד אנו רואים ארון קודש פתוח; מכל גב ניצב אריה. בחלק התחתון אנו רואים שתי מנורות בעלות שבעה קנים. ביניהן נראה לולב מאוגד, עם ערבות והדסים. לשמאלו של הלולב נראה האתרוג. כמו כן נראים כאן כד ושופר.

בזכוכית מוזהבת אחרת אנחנו רואים שוב את ארון הקודש הפתוח. מתחתיו ניצבת המנורה בת שבעת הקנים, שבניגוד למסורת הרגילה בבתי הכנסת הקדומים אינה ניצבת על שלוש רגלים. מימין למנורה נראה הלולב, ומשמאלה - האתרוג.

נסיים מאמר זה בתיאור של קטע מרצפת המוזאיקה המפורסמת שנגלתה בבית אלפא, ואשר נחפרה ונחקרה לראשונה ע"י פרופ' א. ל. סוקניק ז"ל, ואשר פורסמה לראשונה בספרו "בית הכנסת העתיק של בית אלפא" שנתפרסם על ידי הוצאת הספרים של האוניברסיטה העברית ע"ש י. ל. מגנס.

מוזאיקה זו הוכנה על ידי שני אמנים יהודיים במאה השישית אחרי סה"נ. האמנים היו כנראה בעצמם איכרים. אולם למסתכל החדש אין הפרימיטיביות של עבודתם מגרעת. נהפוך הוא, היא נוסכת עליהם חן מרובה, החסר לעתים במוזאיקות שהוכנו על ידי אמנים מוכשרים ומנוסים יותר.

אנו רואים את הפרוכת המורמה בצדי המוזאיקה. במרכז נראה ארון הקודש, כשהוא סגור. לידיו ניצבים אריות, יונים (?), ושתי מנורות בעלות שבעה קנים. וכן רואים אנו לכל צד של הארון לולב מאוגד ואתרוג, נוסף לשופר ומחתה.


פסיפס בית הכנסת בבית אלפא

אלו הן דוגמאות מספר מתיאור סמלי חג הסוכות באמנותנו העתיקה. המטבעות וכן הזכוכיות המוזהבות ידועות זה מזה, ואילו בתיה"כ מתקופת התנאים והאמוראים הולכים ומתגלים לעינינו. אין להטיל ספק בכך, שתגליות נוספות תרחבנה את ידיעותינו אודות האמנות הדתית העתיקה שלנו. זהו פרק מפואר של עברנו אשר דורנו זכה שהוא נחשף משכחת הדורות והוא מגלה לעיני דור התחייה פרק בלתי ידוע מחיי עם ישראל בארצו.