יומיים ראש השנה בא"י
וביטול התקיעות בחג שחל בשבת
וביטול התקיעות בחג שחל בשבת
ד"ר אברהם גולדברג
מחניים, גיליון ע"ג, תשכ"ג
נדפס ללא הערות
|
תמצית: המאמר סוקר את הסיבות ההיסטוריות לחגיגת ר"ה במשך יומיים, ואת הקשר שבין יומיים של חג לביטול התקיעות בר"ה שחל בשבת. |
אף שבתורה אין ראש השנה נזכר אלא כיום אחד של חג:
"ובחודש השביעי באחד לחודש" (במדבר כ"ט, א).בכל זאת חוגגים אותו בזמננו בכל מקום, אפילו בארץ ישראל, כיומיים של חג. בזה שונה ראש השנה מכל שאר החגים, שאין יום השני שלו דומה ל"יום טוב שני של גלויות" של שאר החגים. הסיבה לכך היא שראש השנה, בניגוד לשאר החגים, בא בתחילת החודש. בזמן שקידשו את החודש על פי הראייה, אי אפשר היה לדעת מראש שיום השלושים של אלול ייקבע כיום הראשון של תשרי. הכל היה תלוי בעדות על ראיית הירח החדש. אם היו באים עדים ביום השלושים באלול והיו מעידים לפני בית הדין הגדול שראו את הירח החדש בלילה שבין כ"ט אלול ליום השלושים, ואם היו מספיקים לגמור את בדיקת העדים ביום השלושים, אז היה ראש בית דין אומר "מקודש" ("וכל העם עונין אחריו: מקודש, מקודש", ראש השנה פ"ב מ"ז), והיו קובעים את יום השלושים של אלול כיום הראשון של תשרי, - היינו, כיום החג של ראש השנה. אבל אם לא היו באים עדים, או אפילו אם באו ולא הספיקו לומר "מקודש" עד שחשכה, מאיזו סיבה שהיא, נעשה חודש אלול מעובר, ויום הראשון של תשרי שהוא ראש השנה היה נקבע ליום המחרת (שם ראש פ"ג).
בכל הזמנים, אפוא, כשהיו מצפים לביאת העדים כל היום של ל' באלול כדי לקובעו כא' בתשרי (שם פ"ד מ"ד), בהכרח היו נוהגים יום ל' באלול קדושת החג מספק. היינו, משנכנס ליל שלושים כבר היו שובתים ממלאכה ונוהגים בו כל קדושת החג אולי יבואו עדים ביום השלושים ויקדשו אותו בית הדין הגדול, כיום הראשון של תשרי. ואם לא באו עדים, ולא קידשו אותו היום כראש השנה, היו חוגגים את יום ראש השנה ביום המחרת, היינו, ביום הל"א, נוסף על מה שנהגו קדושת החג ביום ל' באלול. במקרה אחרון זה יצא שחגגו ראש השנה כיומיים של חג, אפילו בתקופת בית המקדש בזמן שבית דין הגדול ישב בירושלים. ואפילו אחרי שהתקינו לא לקבל עדים ביום ל' באלול מן המנחה ולמעלה, כדי שלא יתקלקלו הלוויים בשיר, בכל זאת היו "נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש" (שם), - היינו, היו משלימים את יום ל' באלול בקדושת החג, אף על פי שכבר ידעו שיום ראש השנה לא יהיה אלא ביום הל"א.
אחרי שביטלו את המשואות (שם פ"ב מ"ב) והתקינו ששלוחים יהיו יוצאים ממקום בית הוועד ששם קידשו את החודש כדי להודיע לשאר תושבי הארץ ולגולה את יום קביעת ראש חודש (שם פ"א מ"ג), לא היה אפשרי לכל תושבי הארץ לדעת אם יום ל' או יום ל"א נקבע כראש השנה. שהרי כמו שאין השלוחים יוצאים ביום השבת, בזמן שקידשו ראש חודש לפעמים ביום השבת, כך אין יוצאים ביום ראש השנה בכל שנה, מפני שאין יציאת השלוחים מחוץ לתחום דוחה שבת וחג. אם כן, בהכרח היו שומרים הרבה יישובים אפילו בארץ ישראל את ראש השנה כיומיים של חג כל שנה. בכל מקום שלא היה אפשרי לשלוחי בית דין הגדול להגיע שם במשך יום ב' של תשרי (בזמן שקידשו את יום ל' באלול כא' בתשרי), היו שומרים את יום השלושים ואת יום השלושים ואחד כראש השנה מספק.
(אנחנו נוקטים בזה בשיטת הגאונים - רב האי בתשובות הגאונים ליק, עמ' 5 - ובשיטת התוספות, שהרחוקים עשו שני ימים של ראש השנה מספק. אבל רש"י, ר"ה, יח, א ד"ה "על אלול מפני ר"ה" כותב:
"מודיעים מתי התחיל אלול ועושין ר"ה ביום שלשים לאלול בגולה, דרוב שנים אין אלול מעובר ואע"פ שספק הוא בידם שמא יעברוהו ב"ד אי אפשר להן לדעת ועל כורחן הולכין אחר רוב שנים".אבל תוספות שם ד"ה ועל חולקים על רש"י ואומרים:
ועושין ר"ה ביום שלשים לאלול בגולה וגם למחרתו כדמשמע בפ"ק דביצה ובפ' בכל מערבין שהיו עושין שני ימים טובים של ר"ה מספק דלמא עברוה לאלול).יוצא לפי כל זה שאפשרי מאד הדבר שגם בירושלים בזמן המקדש, או אחרי כן בכל מקום שהיו קובעים את מקום ישיבת הועד לקבל את העדים ולקדש את החודש, שיהיו חוגגים לפעמים יומיים של ראש השנה. וזה בזמן שראש השנה לא התחיל אלא ביום הל"א של אלול, אחרי שציפו בכל יום ל' באלול לביאת עדים ושמרו עליו בקדושת חג, ולא הגיעו עדים. או הגיעו ולא הספיקו לומר "מקודש".
גם אנחנו היום, בכל שנה ובכל מקום, שומרים על מסורת קדומה זאת של יומיים של חג, למרות זאת שיש לנו לוח קבוע. גם בארץ ישראל שייך, לפי כל מה שהסברנו למעלה, הטעם של "הזהרו במנהג אבותיכם" (ביצה ד, ב), כי בודאי בזמן שיקבעו שוב את קידוש החודש על פי הראייה אפשרי ואפשרי הדבר שיצטרכו גם בירושלים, מקום ישיבת בית הדין הגדול, לשמור לפעמים על יומיים של חג בראש השנה.
המוזר הוא רק בזה: לפי הלוח הקבוע שלנו, יום הראשון של ראש השנה הוא היום האמיתי של החג; ואילו לפי הנוהג הקדום, אם היה קורה שלא באו עדים ביום השלושים באלול והיו שומרים בירושלים ובכל מקום יומיים של חג, לא היה אלא היום השני של ראש השנה היום האמיתי של החג. ואפשר אולי לומר שאין אנחנו נמשכים בזה אחרי מנהג של מקום הועד של קידוש החודש, אלא אחרי רוב היישובים בארץ ישראל, שאליהם לא יכלו שלוחי בית הדין להגיע אפילו במשך כל יום הל"א בזמן שקידשו את יום הל' כראש השנה. במקומות אלו בהכרח היו שומרים על יומיים של ראש השנה, ואחרי כן, כשהיה מתברר אצלם שיום ל' באלול התקדש כיום ראש השנה (וכך היה הדבר ברוב רובם של השנים), היו יודעים למנות לחגים של חודש תשרי מיום הראשון של ראש השנה, שהוא היה באמת היום האמיתי של החג.
ונראה שהשפיעה מאד על הנוהג שלנו המסורת שהביא רב (בבלי ראש השנה יט, ב):
"מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר".המצווה המרכזית של ראש השנה היא תקיעת שופר. והנה בזמן שראש השנה חל בשבת - כמו השנה - אין תוקעים בשופר כלל ביום הראשון. (לפי הלוח שלנו רק היום הראשון של ראש השנה יכול לחול בשבת), חיפוש הטעם לביטול מצות תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת העסיק את חכמי התלמוד, בפרט שאין תקיעת שופר מלאכה אלא חכמה (ברייתא של דבי שמואל, בבלי ר"ה כט, ב). רבא (שם) מביא, אפוא, את דברי רבה להסביר ביטול מצווה זו: הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברה"ר. אין ביטול מצווה זו אלא גזירה שמא יבוא אדם לעבור על איסור הוצאה בשבת. גזירה מפורסמת זו, הנקראת על שם רבה - "גזירה דרבה" - היא ההסבר של הבבלי גם לביטול מצות לולב בשבת של סוכות ולמניעת קריאת המגילה בפורים שחל בשבת.
הירושלמי אינו יודע כלל מ"גזירה דרבה", וכל דרך הבבלי לבסס איזה איסור של החכמים בטעם של "גזירה שמא" מוזרה היא לירושלמי. הירושלמי מפרש את הטעם של המשנה בראש פ"ד "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה", על יסוד זה שבמקדש יודעים את קביעות היום, מה שאין הדבר כך במדינה. הירושלמי מביא כמה ברייתות לכך, והן נמצאות בצורה שלמה יותר בויקרא רבא פרק פ"ט, י"ב:
"א"ר שמעון בן יוחאי ידחה במקדש שהן יודעין זמנו של חדש ואל ידחה בגבולין שאין יודעין בזמנו של חדש. דא"ר שמעון בן יוחאי "יום תרועה יהיה לכם ועשיתם אישה" (במדבר כט, א-ב, ושם הלשון המדויק הוא "ועשיתם עולה"), מקום שהקורבנות קריבין".ונראה שאין רשב"י בא להגביל תקיעת שופר בשבת למקדש בלבד (כמו שמבינים את דבריו בעל ק"ע והפ"מ), אלא כוונתו היא להצביע על כך שבמקום שזמנו של חודש ידוע יש לתקוע בשבת, ובודאי במקדש ידוע, שהרי מקריבים שמה את קורבנות מוסף של היום. אם כן, בכל מקום שיודעים בקביעת היום צריכים לתקוע, אבל למעשה אין זה אלא בירושלים. שהרי אין השלוחים יוצאים להודיע על קביעת החודש עד צאת היום, ואין אפשרות לדעת בוודאות את קביעת היום, כדי לתקוע בו, אלא בירושלים ובערים שבתוך תחומה.
השאלה עכשיו חוזרת אלינו: אם באמת הדבר כך, שביטול תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת הוא רק מפני זה שאין יודעים את קביעת החודש, אם כן מדוע אין אנחנו תוקעים? הרי אנחנו היום, לפי הלוח הקבוע, כן יודעים בקביעת החודש!
ונראה שלפי שיטת הירושלמי שהסברנו, ביטול מצות שופר ביום ראשון של ראש השנה שחל להיות בשבת קשור קשר הדוק לעצם הדבר שאנחנו שומרים בזמננו על יומיים של ראש השנה. מכיוון שראש השנה, בניגוד לשאר החגים, נהוג יומיים גם בארץ ישראל, אם כן אין שנה שחסרה בה תקיעת שופר. ואם אמנם אין תוקעים ביום הראשון שחל בשבת, הרי בכל זאת תוקעים ביום השני! אפשר לנו לוותר על התקיעה בשבת, מפני שלא נפסיד כלל את האפשרות לתקוע במשך הימים הקבועים לנו כחג.
בעניין זה, חשוב ביותר מה שנמצא בירושלמי סוכה פ"ד סוף ה"א:
"ר' סימון מפקד לאילין דמחשבין יהבון דעתכון דלא תעבדין לא תקיעתה בשבתא ולא ערבתא בשבתא ואין אדחקתון עבדון תקיעתה ולא תעבדון ערבתא (ר' סימון צווה לאלו שמחשבים [את סדר קביעת החדשים בשנה]: תנו דעתכם שלא תעשו שתקיעת ראש השנה תחול בשבת [שאז יהיה צורך לבטל מצות תקיעת שופר בגלל השבת], ולא שערבה [יום הושענה רבה] תחול בשבת [שאז לא יוכלו לקיים את המנהג של חיבוט ערבה]. ואם תהיו דחוקים [לפי חשבון הלוח לעשות או זה או זה], תעשו לבטל תקיעת ראש השנה [שיימנעו מלתקוע כשחל ראש השנה בשבת], ואל תעשו לבטל את מנהג חיבוט ערבה [שיום הושענה רבה יחול בשבת ויבוטל מנהג חיבוט ערבה"]).התוספות (סוכה מג, ב ד"ה ל"א) מביאים מאמר זה של הירושלמי, ונותנים כמה הסברים מדוע חשוב יותר לשמור על חיבוט ערבה, שהוא רק מנהג, שלא יבטל, מאשר לשמור שלא תיבטל תקיעת שופר, שהיא מצווה מן התורה. אחד מהטעמים שנותנים הוא שערבה היא יום אחד, ואם תתבטל בשבת תתבטל ממילא לכל אותה השנה; אבל תקיעת שופר נוהגת יומיים, ואם תתבטל בשבת, לא תתבטל לכל אותה השנה, שהרי כולם תוקעים ביום המחרת.
לפי כל זה אפשר להניח שלוא היינו נוהגים באמת באיזה מקום שהוא בארץ ישראל יום אחד של ראש השנה, לא היינו מבטלים מצות תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, בדיוק כמו שלא בטלוה בזמן המקדש בירושלים, וגם אחרי החורבן ביבנה, מקום ישיבת בית דין הגדול. ביטול מצווה זו בשבת קשור באי-ידיעה על קביעת החודש. ואנחנו, שיש לנו לוח קבוע, יודעים את התאריך והיום הנכון של ראש השנה, היינו אולי תוקעים (לפי שיטת הירושלמי) לולא זה שיש לנו עוד יום אחד שאנחנו שומרים עליו גם בארץ ישראל מטעם מנהג אבותינו כאן, ומצות שופר לעולם אינה בטלה לגמרי מפני שתוקעים ביום השני, ואין שנה אצלנו שהיא בלי תקיעת שופר כלל.
וראיה לכל מה שנאמר למעלה הוא זה שלולב היה ניטל בארץ ישראל ביום ראשון של סוכות שחל בשבת, שמצות לולב ביום ראשון היא מן התורה, ולא היו שומרים בארץ ישראל, כמובן, אלא יום אחד של ביטול מלאכה בחג. כל זה יוצא ברור מן הסתירה במשנה סוכה בין פ"ג מי"ג לפ"ד מ"ד בעניין "יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת". הבבלי (מ"ג, א) מעיר על הניגוד שבין ההלכה בפ"ג מי"ג "כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת" לבין ההלכה בפ"ד מ"ד "כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית". הבבלי מתרץ: כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים. התירוץ (מ"ד, א) "כאן במקדש כאן בגבולין" הוא דחוק, שהרי היו נוטלים לולב בארץ ישראל ביום ראשון של חג שחל בשבת, כמו שיוצא ברור ממי"ד וממט"ו בהמשך פרק ג':
"ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת וכו' מפני שהוציאו ברשות. מקבלת אישה וכו' ומחזירתו למים בשבת. ר' יהודה אומר בשבת מחזירין ביום טוב מוסיפין וכו'".גם בזמן האמוראים בארץ ישראל היו נוהגים ליטול ביום ראשון שחל בשבת, כמפורש בירוש' עירובין סוף פ"ג:
"ר' אבהו אזל לאלכסנדריה ואטעינון לולבין בשובתא וכו'. ואפילו אחרי חתימה התלמוד נהגו כן, כמפורש בחילופים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל (תה"ג הרכבי 593").רואים, אפוא, שבמקום שלא שמרו אלא על יום אחד בקדושת החג לא ביטלו את מצות לולב מן התורה. מותר להניח, אם כן, שגם בראש השנה לא היו מבטלים מצות תקיעת שופר מן התורה לו היו בקיעים בקביעת החודש וגם לא היו קשורים למנהג אבותיהם. אמנם היום אנחנו גם בארץ ישראל נוהגים מנהג בבל בזה שאין אנחנו נוטלים לולב ביום ראשון של סוכות שחל בשבת, אף על פי שאין אנחנו שומרים אלא על יום אחד של חג. אבל אין בזה שום אסון, לפי כל מה שהסברנו, שהרי אין מצות לולב בטלה. כבר תיקן ר' יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל בכל מקום שבעה ימים זכר למקדש (ר"ה פ"ד מ"ג), ואין שנה שאין נוטלים לולב ששה ימים.
