שכל ורגש ב"חובות הלבבות"

יהודה איזנברג

- ה מ ש ך -



הרגש

לומד שהגיע לשלב של הכרה שכלית, עבר עד כה כמה שלבים:
- הוא החל את חינוכו מכוחם של הרגלים ודרישות משמעת.
- משלב זה העלהו ר' בחיי לשלב בו הוא בוחן את חובותיו ואת התנהגותו, ומגיע להכרה שכלית בחובותיו לה'.
- השלב המתקדם יותר של החינוך הוא שלב הגיעו לשווי-משקל בין השניים: הכרתו השכלית בנויה על הנחות שבאו בקבלה, והוא מאשר אותן בעזרת חקירה שכלית.

באלה לא די. אם החינוך ה"תורני" מבסס את פעילות החניך על הרגל וציות, החינוך ה"שכלי" נותן בסיס רציונלי לפעילות וו. ועדיין חסר הגורם שיביא את החניך לרצות לקיים את חובותיו. ועוד יותר: להיות מוכן לעשות יותר ממה שהוא חייב. אלה באים דרך ההזדהות הרגשית, והחינוך המוסרי המציב דרישות מעבר לחובה.

לפי זה, שלושת השלבים של החינוך הם אלה:

בסיס "תורני" - הבנוי על משמעת והרגל
עליו חינוך שכלי - המבוסס על הכרה והבנה
ועליו חינוך מוסרי - המבוסס על הרגש וההזדהות.


המעבר משכל לרגש
כאשר ר' בחיי מתאר תהליך המכיל שלבים רבים, מתחילים שלבים אלה בהכרה שכלית, וממנה עוברים להזדהות רגשית. המנהגים שראוי לו לבעל הכניעה לנהוג בהם הם עשרה. הראשון שבהם:
"דעת האלוהים ומידותיו הטובות, והיתרון אשר נתן לאדם על שאר בעלי החיים... וכאשר יכיר גודל עוצמת הבורא ורוממות גבורתו וחכמתו העליונה, ייכנע לו ויישפל לפניו" (הכניעה ו).

המנהג השני של הנכנע, הוא -
"לדעת חיובי התורה והשכל, ולקרוא בספר תורת האלוהים, ולעמוד על החכמה המושכלת והמקובלת, ללמוד ממנה תנאי הכניעה ומקומות הנהגתה".
שני מנהגים אלה הם הבסיס של פעולות הנכנע: הכרה שכלית בגדולת ה', וידיעת החובות שמטילים התורה והשכל. דהיינו: הבסיס העיוני הוא התורה והשכל. מיד לאחר מכן מובאות שמונה הנהגות נוספות של הנכנע, שכולן רגשיות: רוחב לב וסבלות, עשות הטוב לבני אדם, כניעה בענייני עולמו כולם, הנראה מהם והנסתר, בדיבורו ובמעשהו, להיות גבה נפש בענייני העולם הבא, וכן הלאה, פעולות רגשיות שונות, היוצרות את הנכנע.

בשער עבודת האלוהים יש דו-שיח ארוך בין השכל לנפש. השכל מופיע בשיחה זו כגורם המחנך את הנפש לעבוד את האלוהים בתחום המידות הטובות וההזדהות הרגשית. השיחה מתחילה כאשר האדם עבר את שני השלבים הראשונים של חינוכו:
"מי ששם התורה אור לנתיבתו, כשהוא מגיע אל תכלית שכלו וברור הכרתו, ויהיה נכסף להגיע לרצון הא-ל ולעלות במעלות החסידים" (עבודת האלוהים ח).

אדם זה קיבל את מרות התורה, והגיע להכרה שכלית בצורך להגיע לרצון ה'. ובכל זאת לא די בכך:
"ואם יזכירהו האלוהים דרך טובתו, יעורר רעיוני נפשו ומחשבתו להבין טובתו עליו, ויחזק הכרתו בהם, וכאשר ישתדל לספרם ולעמוד עליהם בשכלו, ולא ישיג את זה בעבור כלילתם ורובם והתמדתם ומשיכתם, יתבע את נפשו במה שהתברר חיובו בשכלו".

אדם זה מנסה לעשות את מה ששכלו מחייב אותו, והוא מגיע למסקנה "שאין לו יכולת לזה", שכן אין הבורא צריך את עבודתו, ולכן הוא "יתחייב להיכנע ולהיות שפל ונקל אצל עצמו".

והשלב הבא:
"יתבע את שכלו במעשים, אשר בהם יתכן לגשת ולהתקרב אל האלוהים... ויעירוהו שכלו על הדרך הישרה בזה" (שם).

בשלב זה מתחילה השיחה בין השכל לנפש. השכל מסביר לנפש מדוע כדאי לה להיפרד מן המותרות שבעולם. השכל מבטיח לנפש "שלוות נפשך ומנוחתה ממאפל קדרות העולם". אין אלה הישגים לוגיים, שהשכל צריך לשאוף אליהם.

וכך בהמשך, לאחר שהשכל מגדיר את טובות האדם, ואת החובה להכיר טובה, חוזר הוא מיד לרובד הרגשי של הכרת טובה זו. עשרה עניינים מונה השכל בעבודת האלוהים המינימלית ורובם עניינים בתחום הרגש והמידות:
- שיזכיר טובת האלוהים בלשונו תמיד.
- שלא תהיה נמבזה ומעוטה בעיניו (טובת האלוהים).
- שלא יבזה מי שחסר הטובה ההיא.
- שיהיה לבבו שלם עם האלוהים בכוונתו ובהיכנעו, "שלא ישיאהו אורך סתר הבורא יתעלה עליו, ואורך אפיו לו כדי שיהיה בטוח מקצפו".
מערכת שלמה של התנהגויות רגשיות אלה, הן דרישותיו של השכל מן הנפש. בהמשך הדברים מתאר השכל לנפש את מבנה הגוף, ואת מלחמת הכוחות שבגוף.
תשובת הנפש: "כבר הבינותי מאמרך והקשבתי לכל מה שזכרת, ואני מתחננת אל כבודך שתבאר לי המקומות אשר אשתמש בהם במשובח ובמגונה במידותיי" (שם י).
שוב: השכל מכוון את הנפש לשימוש נכון במידות!

הגורמים המונעים את חינוכו של הפרט, לאורך הספר כולו, הם שרשרת של גורמים, שראשיתם טעויות מחשבה וסופם רגש ונטיית הלב. בדרך זו מתאר ר' בחיי את דרך ההשפעה על הפרט בכל נושא.


מפסידי אמונת הייחוד תחילתם בענייני אמונות המבוססות על הנחות הגיוניות: "הנחת הריבוי... עבודת הצורות, ועבודת השמש והירח והמזלות".
ומיד לאחר רשימה זו גורמים רגשיים: "השיתוף הנעלם, והוא החונף בענייני הדת לבני אדם... הנטייה אל תאוות הגופות המגונות" (שם).

אותו תהליך עובר על הבוחן את מציאות ה' באמצעות הנמצאות בעולם. מפסידי הבחינה הם "כל הדברים המפסידים את הייחוד... ומהם, הגאות בטובות הבורא" (הבחינה ו). וכך הדבר במפסידי יחוד המעשה לאלוהים. שלושה הם המפסידים:
"אחד מהם, שלא יבין את האלוהים ואת טובתו,
והשני, שלא יבין מצוות האלוהים ואת תורותיו,
והשלישי, הרהור היצר ורמיזתו לאדם במה שיחבב עליו העולם הזה, וירחיקהו מדרך העולם הבא" (יחוד המעשה ד).
הדרך ברורה: בסיס הגיוני, העובר אל תחום הרגש.

התפתחותו של הבוטח בה' זהה. עשר מדרגות מונה ר' בחיי בדרך התפתחותו של הבוטח.
בשלב ראשון בוטח הילד באמו ובאביו - בגלל תלותו בהם ועזרתם לו.
לאחר מכן עולה הוא לדרגה של בוטח בה', בראותו את הוריו צריכים את עזרתו.
ככל שהכרתו גדלה, דרגת בטחונו בה' גדלה, עד שהוא מגיע לשיא, ואז -
"יכיר מעלה העולם האחר הקיים, ימאס בעולם הזה ובסיבותיו, ויברח במחשבתו ובנפשו ובגופו אל האלוהים יתברך, וישתעשע בזכרו בבדידות, וישתומם מבלתי המחשבה בגדולתו... לא יתאווה כי אם לרצונו... וזאת העליונה שבמדרגות הבוטחים" (הביטחון ז).

שלבי התפתחותו של הבוטח דומים לשלבי התחנכותו של הפרט בכל תחומי עבודת ה': תחילה הוא מקבל את הדברים מכוחם של הרגלים ומשמעת, משם עובר הוא להבנה שכלית של הביטחון, ולבסוף מגיע לפסגת חינוכו: מגיע להזדהות עם השאיפה לקרבת אלוהים, כדברי הכתוב "צמאה נפשי לאלוהים לא-ל חי".

דרך חייו של השב בתשובה הולכים באותו מסלול. הגורמים המביאים אותו לתשובה הם ארבעה:
הראשון "הכרת האדם את אלוהיו ובחינתו בהתמדת טובותיו עליו".
השני "בעת שתבואהו תוכחת הבורא יתברך והכלמתו על רוע מעשיו ומפעליו".
והשלישי "כשהוא רואה ניסיון הבורא וחוזק עונשו למי שהלך בדרכו לצאת מעבודתו".
והרביעי "בבוא עונש הבורא עליו במין ממיני הצרות" (התשובה ו).
המרכיב הראשון המשיב אדם בתשובה - הכרה בחובותיו כלפי האלוהים. שלושת המרכיבים האחרים - משבר נפשי הבא כתוצאה של כישלון, ניסיון, עונש. דהיינו: בסיס בהכרה, ועליו תוספת רגשית.

וכך הדבר בחשבון האדם עם נפשו. ר' בחיי מונה שלושים חשבונות על פיהם יגיע האדם למסקנה כי עליו לעבוד את האלוהים. מיון החשבונות לאלה המבוססים על הכרה שכלית לעומת אלה הבנויים על התרשמות רגשית יראה את אותה גישה שמצאנו בספר פעמים רבות. על בסיס השכל בנויים החשבונות הראשון, השני, השלישי, הרביעי, והעשרים ושלושה. שאר החשבונות מבוססים על בסיס רגשי (חשבון הנפש ג).

הדרך בה מסביר ר' בחיי את הפסוק "שמע ישראל" מראה את המעבר מן הניתוח ההגיוני להסבר הרגשי. פעמיים מופיע הפסוק ב"חובות הלבבות": בתחילת שער הייחוד, ובתחילת שער אהבת האלוהים - בתחילת הספר ובסופו. בשער הייחוד מוסבר הפסוק כבסיסה של האמונה:
"וצריך שתבין הפרק הזה של שמע ישראל עד סופו... והוא שציוונו להאמין בבורא יתברך... ולא התכוון בכאן באומרו 'שמע' - לשמע האוזן, אך התכוון לאמונת הלב... להאמין ולקבל".
וכך ממשיך ר' בחיי בביאור הפסוק, וכשהוא מגיע ל"ואהבת", הוא מסביר שהפסוק יבואר בשער אהבת ה'. ואמנם, בשער אהבת ה' מסביר ר' בחיי כי -
"היא [האהבה] תכלית התכונות וסוף המעלות במדרגות אנשי העבודה... ומפני זה סמכו הנביא... לייחוד, באומרו שמע ישראל... ואהבת" (אהבת ה', הקדמה).

נסגר, אפוא, המעגל: תחילת חינוכו של האדם - הבנת יחוד האלוהים ; סוף חינוכו - אהבת האלוהים.

פניה רגשית לקורא
בהתאם לגישה העקרונית של ר' בחיי, שפעולת הרגש היא הפעולה על הרובד העיקרי של האדם, כך גם בנוי "חובות הלבבות", כאשר הפניה לקורא חוזרת להיות פניה רגשית, פעם אחר פעם. בצד הנימוקים ההגיוניים מופיעים תמיד נימוקים רגשיים - כאשר גם הנימוק הוא רגשי, וגם צורת הפניה - צורת הכתיבה הספרותית. בדרך זו שילב ר' בחיי תוכן וצורה, והוא פועל על הלומד בכל רובדי הנפש.

המקום בו מודגש האלמנט הרגשי הוא לרוב סופי השערים. במקומות אלה עוזב ר' בחיי את דרך הסברתו, ומתרומם לגבהים: הסגנון הופך להיות שירי למחצה, הפניה היא לרוב בגוף שני, כמו התקרבו הרב ותלמידו, והפכו להיות שני חברים הלומדים יחד ושואפים כאחד לשלמות, והפניה - אל הרגש, כמו רוצה הרב לסחוף את תלמידו אחריו, ולאחר שהוא מסיים את נימוקיו והסבריו, הוא זורק את כל אלה לצד, ומשכנע את תלמידו לקרוא "בקשה" שחיבר. ר' בחיי מציין, כי הבקשה כתובה בסוף הספר
"למי שרוצה להתנפל בהם לילה או יום. ומי שקבל על עצמו זה העניין, ינהג בתוכחה שיתפלל אותה בישיבה, אחר שיקדים מה שיזדמן מן הזמירות הידועות, או זולתן, לפניה, ואחר כך יתפלל הבקשה בעמידה והשתחוויה עד סופה, ויכרע ויאמר מה שירצה מן התחנונים" (שם ו).
פנייה זאת אינה של פילוסוף לתלמידו, אלא של הרב-האב לבנו. עיון בסופי השערים יראה את הדברים האלה.

בסוף שער הבחינה, מסיים ר' בחיי:
"מה שהעירותיך עליו בשער הזה, הוא מעט מהרבה ממה שתגיע אליו בבינתך מסודי החכמה שיגלו לך בבור לבבך וזכות נפש".
ובהמשך:
"התבונן, אחי, המשל הזה ובחון אותו, והבן מעניין הבורא יתברך כפיהו, ויגדל בעיניך מה שחננך מטובו וחסדו אשר שם עליך עינו לטובה בכלל בריותיו" (הבחינה ו).

בשער יחוד המעשה מתוארת מלחמת היצר באדם. פרק חמישי, המתאר את לחצו של היצר על קבוצות אנשים שונות, עובר לכתיבה בגוף שני. הפתיחה של קטע זה, שהוא ארוך למדי - החבינה ה-ו - מתחיל במשפטים אלה, שהם ספק שירה ספק פרוזה:
"בן אדם, ראוי לך לדעת /
כי השונא הגדול שיש לך בעולם /
הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך /
והמעורב במזג רוחך /
והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים /
המושל בסודות נפשך וצפון חבך /
בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות שתהיינה ברצונך /
האורב לפתות פסיעותיך /
ואתה ישן לו והוא ער לך /
ואתה מתעלם ממנו והוא אינו מתעלם ממך" (יחוד המעשה ה).
לאחר פתיחה זו, מופיע ההסבר למלחמתו של היצר ודרכי פעולתו, ולסיום חוזר האלמנט הרגשי:
"יש לך אחי להשתדל להיות על מעשיך מיוחדים לבורא יתברך, ואל יהיה עמלך לריק וטורחך לשקר" (שם ו).

דומים הדברים בסיום שער הכניעה:
"וזכור מה שהעירותיך עליו מהן, ושימנו נגד עיניך, וחשוב בו תמיד, והשתדל לקנותו, ופקדהו עם נפשך ומידותיך תדיר, והעזר באלוהים עליו, ושאל אותו ממנו להתקרב אליו ולהגיע לרצונו, אולי יישירך לו ויכין לך הדרך אליו" (הכניעה י).

וכך בשער התשובה. בצד ביאור דרכי התשובה ומשמעותה מופיע שיר תוכחה:
נפשי הכיני צדה לרוב, אל תמעיטי /
בעוד בחיים חיתך ויש לאל ידך /
כי רב ממך הדרך /
ואל תאמרי מחר אקח צדה, כי פנה היום /
כי לא תדעי מה ילד יום (התשובה ז).

גם כאן, לאחר שהמחבר סיים את הסברת דרכי התשובה, עובר הוא לכתיבה בגוף שני. התלמיד הופך להיות "אחי" (שם י), והזירוז הוא בתחומי הרגש:
"מהר אחי, ומהר להאזין אליו ולשמוע בקולו ולדבקה בו, ובחר לנפשך מה שבחר לה אלקיך, ורצה לך מה שרצה ממנה בוראך, ואל תביאך העצלה להקל בה... והזהר פן ישיאך הרהור לבך וכו'".
וכך בסיומו של שער הפרישות. המחבר מסיימה ב"מליצה נמרצת בעניין הפרישות", ש"אחד מן החסידים צווה בה בנו, וישרה בעיני, ושמתיה חתימה לשער הזה כמו שמצאתיה". גם כאן הסגנון פיוטי, והשירה והפרוזה מתערבים זה בזה. הפנייה רגשית, ויש בה תפילה יחד עם דברי כיבושין לתלמיד:
"ואתה, בני, ישימך האלוהים מאשר ישמעו ויאזינו /
ויאזינו ויחשבו, ויחשבו וידעו, וידעו ויעשו. /
ואל ישימך מן האנשים הטובעים בתעות /
השדודים ביין הסכלות אשר העבירם היצר /
ומשל בהם העולם /
וגברו עליהם התאוות /
ונטו בהם אל התענוגים /
והסיתום המאוויים /
והשיאתם החמדה /
והם באפלתם נחבטים /
ובמרוצת טעותם שבים" (אהבת האלוהים ז).

שער אהבת האלוהים מסכם את הספר ומציג את סוף דרכו של המאמין. בשער עבודת האלוהים אין ניתוחים הגיוניים. האהבה מוסברת כצורך הנפש, בגלל היותה עצם פשוט רוחני, ולכן היא נוטה אל הרוחניות הדומה לה (עבודת האלוהים, א). ובסיום השער תיאורו של אוהב האלוהים:
"ועזבו ענייני עולמם והנהגת גופיהם בלבותם ומחשבותם, והתעסקו בהם בחושיהם הגופיים בעת הצורך והדוחק מפני זלותו אצלם וקלותו בעיניהם... נמסו התאוות מלבותם, ונעקר מהם הכוסף לתענוגים... וכבתה אש היצר מלבותם, ונפסק חומה מרעיוניהם... מאסו דרך השחיתות, והלכו במבחר הנתיבות, ובזכותם מסתלקים הייסורים ויורדים הגשמים, ובזכותם ישוקה האדם והבהמה... והרוויחו שני העולמים, וקבצו שתי הטובות, והשלימו שני היתרונים" (אהבת האלוהים ז).

במרוצת הרצאת הדברים, משלב ר' בחיי נימוקים הגיוניים בצד "נימוקים" רגשיים, ובכך הוא מעמיק את השפעתו על השומע.


שתי דוגמאות יבהירו דבר זה:

הנימוקים בעד הביטחון בה' הם מכל הסוגים האפשריים:
הבסיס ההגיוני: ה' יכול, ולכן רק בו אפשר לבטוח.
סיבות תועלתיות: הבוטח זוכה למנוחת נפש, ולכן כדאי לבטוח (הבטחון, הקדמה).
ובצד טענות אלה לחץ רגשי על זה שאינו בוטח:
"וראיתי להראות פני סכלות וטעותם בדעת הזאת בשבעה עניינים ... יש בזה מן הביוש והתוכחה לבעלי הדעה הזאת, והם כת בעלי המשכונות" (התשובה ו).
וכאן מפתח ר' בחיי תיאוריה המתארת את חסר הביטחון כאדם הדורש משכון לפני שהוא נותן מכספו.

דומים הדברים בשער הפרישות, כאשר מנסה ר' בחיי לעודד את תלמידו לפרוש מן העולם ומותרותיו. גם כאן הלגלוג והפניה לרגש יעילים יותר מאשר הפניה ההגיונית. תיאורו של רודף התענוגות עולה בעטו של ר' בחיי בדרך זו:
"ועשה כל אחד מהם כאשר ראה שעשה רעהו,
והאוחז ממנו די ספקו - נקרא עצל,
והמתאחר מהרבות בו - מקצר,
והמסתפק במספיק ממנו - חלש...
עושים בטנם אלוהיהם,
ותורתם - מלבושיהם,
ומוסרם חיזוק משכנותיהם,
ותועים במצולות הסכלות...
ומבקשים גמול העובדים - במעשי העוברים,
ומדרגות הצדיקים - במנהגי הרשעים" (הפרישות ב).

סיכום
התפיסה, כי השלמות היא מעשה מבוסס מבחינה שכלית, ומלווה ברצון ובהזדהות המקיפה את הנפש כולה - היא התפיסה שר' בחיי מציג ב"חובות הלבבות". תיאור קצר של תהליך החינוך של הפרט נותן ר' בחיי בתארו את חשבון הנפש של עובד ה'.

בחשבון זה (חשבון הנפש ג חשבון 21), מתוארת התקדמותו של היחיד בתהליך התחנכותו.

השלב הראשון הוא "מה שיש ביכולתו ממעשה העבודה, ולהרגיל בה ולהתמיד עליה... עד שתשוב לו למנהג". זהו השלב של העשייה בלא הבנה - השלב של קטני הדעת, בו התורה מדריכה אותם מפני שעדיין אי אפשר להסביר ולשכנע.

השלב הבא:
"ואחר כך ישתדל להוסיף על מה שיש ביכולתו, ויכסוף לו בלבו, ויעלה אליו במחשבתו, וישאל מהאל לעזרו ולאמצו על יותר ממה שיש ביכולתו מן הידיעה והמעשה, בלב ומצפון נאמן... ויפתח לו שערי ידיעתו, ויחזק שכלו ואבריו לעמוד במצוותיו אשר למעלה מיכולתו, מדרגה אחר מדרגה".
כאן הגיע המתחנך לשלב השני, בו הוא מצליח להבין ("בלב", ב"שכלו") את מעשי המצוות, ואת עבודת ה' שהוא חייב בה.

ושוב משתדל המאמין בלבו ובמצפונו, והוא נפרד מרוב תאוותיו הבהמיות, ועולה לשלב הבא: "יפתח לו האלוהים שער במעלות הרוחניות, ויגיע מהם אל מה שלמעלה מיכולתו, ויעבוד הבורא יתברך בגופו ובנפשו, בנראהו ובנסתרו, כמו שאמר דוד ע"ה: 'לבי ובשרי ירננו אל אל חי'".

לסיום התיאור מביא ר' בחיי את דברי רבי פינחס בן יאיר בגמרא (עבודה זרה ב), המתאר את השלבים בהתחנכותו של האדם:
"תורה מביאה לידי מעשה,
מעשה מביא לידי זהירות,
זהירות מביאה לידי זריזות,
זריזות מביאה לידי פרישות,
פרישות מביאה לידי נקיות,
נקיות מביאה לידי טהרה,
טהרה מביאה לידי חסידות,
וחסידות גדולה מכולם".
הברייתא תואמת בקוויה הכלליים את הכוון המתואר בחובות הלבבות: בסיס של "תורה" ו"מעשה", אשר בהתחזקותם מביאים לזהירות וזריזות - עדיין בתחום המעשה. מכאן העלייה לשלבים שאצל ר' בחיי הם השיא בחינוכו של האדם: פרישות, טהרה וחסידות.